תחריט עץ משנות השמונים של המאה ה־18 המתאר עבד בשלשלאות, ועליו השאלה: "האין אני אדם ואח?"

אדם מוכר לסוחרים את ילדיו שלו

דמותו של פרדריק דאגלס מתנוססת על  קירות שכונת מריבה בבלפאסט. דאגלס ביקר באירלנד וקרא לביטול האפליה על רקע גזעי, מיני ודתי צילום: טל גליק

הפוסט פרדריק דאגלס: הנה כך הופך אדם לבהמה! הופיע ראשון במסע אחר

התבוננות בכיכר השוקקת של שוק התבלינים במרקש הופכת לחוויה מצמררת כשיודעים שפעם התקיים כאן שוק עבדים, רובם אפריקאים שחורי עור ומקצתם – היקרים יותר – עבדים לבנים מאירופה מפות ומדריכים מודפסים ליעד מרוקו, בהנחה לגולשי מסע אחר!

הכיכר, וצפינו בהמולה שמתחתינו: ברוכלים המתמקחים עם עקרות הבית הרעולות, במוכרות הסלים הקלועים המפטפטות ביניהן, במגדת העתידות המסתודדת עם לקוחותיה. בשעות בין הערביים מתנהלת בכיכר מכירה פומבית של שטיחים – השטיחים הברבריים בעלי הדוגמאות הגיאומטריות הצבעוניות, שמגיעים מהרי האטלס, ושטיחי הפסים העירוניים – והסוחרים מכריזים בקולי קולות על מרכולתם.
ההתבוננות הנינוחה בכיכר שוקקת החיים הופכת לחוויה מצמררת כשמתוודעים לתפקידה המקורי של רחבת האבן: פעם היה כאן שוק העבדים, והסוחרים הכריזו על סחורתם האנושית, רובם אפריקאים שחורי עור שהובאו מדרום לסהרה, ומקצתם עבדים לבנים. "זה היה מראה מכאיב לראותם", כתב הכומר הצרפתי פייר דן שצפה במכירה של קבוצת אירופאים שספינתם נלכדה ליד חופי מרוקו בשנת 1631. "רעיות הופרדו מבעליהן, והילדים מהוריהם; בצד אחד נמכר האב, ובצד האחר נמכרה האם, ובתה הפעוטה נקרעה מזרועותיה ללא כל תקווה כי ייפגשו שוב לעולם".
מאחורי הדימויים הרומנטיים שהפכו את מרוקו למחוז כיסופים לאמנים, לאלדורדו של ההיפים וליעד אולטימטיבי לתיירים, מסתתרים זיכרונות אפלים מפרק עלום בתולדותיה. בשוק העבדים הישן של מרקש החל מסענו בעקבות סיפורם של כמיליון אזרחים של מדינות מערביות — בהם אנגלים, צרפתים, ספרדים, יוונים, סקנדינבים ואמריקאים — שנחטפו בעת המודרנית והפכו לעבדים ברחבי המגרב.
הסחר בעבדים בהירי עור היה כה רווחי, עד כי האומללים הללו, שנמכרו בשוקי צפון אפריקה במאות
ה־17 וה־18, זכו לכינוי "הזהב הלבן". בעלילה מככבים מלכים נוצרים, מתווכים יהודים וכנופיות חמושות של מוסלמים שעסקו בג'יהאד ימי והטילו אימה על העולם המערבי.
יש הרואים בעדויות שלפניכם סיפור הרפתקאות על הצדדים הרומנטיים פחות בפעילותם של פיראטים; אחרים סבורים שהן תיעוד של סחר בבני אדם; ויש הטוענים שמדובר במלחמת קודש. ואולי זאת היתה המערכה הראשונה במלחמת הציביליזציות.

סולטן העבדים

לא הרחק מהשווקים, סמוך לחומת מרקש, עומדים שרידיו של ארמון אל־בדיע, שנבנה במאה ה־16, כשהעיר האדומה שלרגלי הרי האטלס היתה לבירתה המסחרית והמנהלית של דרום מרוקו. במשך דורות רבים נחשב המבנה העשוי שיש משובח, על גניו ובריכותיו, אחת משכיות החמדה של התרבות האנדלוסית; שילוב של המסורת המוסלמית־ערבית ושל התרבות העירונית שהנהיגו שליטי המגרב בממלכתם, שהשתרעה מצפון אפריקה עד דרום ספרד. עשר שנים נדרשו למולאי איסמעיל, מנהיגה של מרוקו במאה ה־18, להרוס את הארמון הזה, לבזוז את אוצרותיו ולהעבירם אל ארמונותיו במקנס. בשל מפעלי הבנייה שלו נזקק המלך השאפתן לאספקה בלתי פוסקת של כוח אדם זול, ועל כן נודע בהיסטוריה המערבית בכינוי "סולטן העבדים".
דרך ארוכה עשה איסמעיל, המלך השני בשושלת העלווית (ששולטת במרוקו עד היום), מהקסבה המדברית המאובקת שבה נולד ועד שהיה לאחד השליטים רבי העוצמה בתולדות העולם. הוא גדל בתאפילאלת שבדרום מרוקו, חבל ארץ חם ונידח שמשפחתו שלטה בו עד שהרחיבה את תחום השפעתה לחלקים האחרים של המדינה. עלייתו של הסולטן הצעיר לשלטון היתה שטופה בנהרות של דם: כאזהרה ל

מולאי איסמעיל איור: יבגני ברשקוב

אויביו טבח במתנגדיו ותלה את ראשיהם על חומותיהן של ערי המלוכה של קודמיו, מרקש ופס. שלטונו, שנמשך יותר מחמישים שנה, היה מבוסס על נאמנותם המוחלטת של צבא עבדים שחורים שנודעו באכזריותם. הם ניהלו למענו קרבות עם תושבי האטלס שוחרי החירות, הביסו את המורדים האלג'יראים והבריחו את הספרדים והפורטוגלים ממושבותיהם שבחופי מרוקו.
נוכח כוחו הצבאי של השליט המרוקאי נאלצו מלכי אנגליה וצרפת לחתום עימו על הסכמי סחר שהגבילו את פעילותם באזור והעשירו את קופתו. עושרו האגדי מימן את בניית ארמונותיו העצומים, שבהם שיכן את 600 נשותיו ואת 900 ילדיו והציג לראווה את 12 אלף הסוסים שבאורוותיו.
בציורים שהשתמרו מאותם הימים אפשר לראות את פניו של מולאי איסמעיל — עיניו שחורות ובורקות, לחיו שקועות, שפתיו בשרניות, סנטרו מחודד וזקנו מדובלל. מתיאורים שנכתבו על ידי בני תקופתו ניכר שהמלך היה גנדרן ונהנה להרשים את מבקריו בבגדי משי זוהרים, בטורבנים גדולי מידות ובתכשיטי כסף וזהב משובצים אבנים טובות. על פי צבע בגדיו היה אפשר לזהות את מצב רוחו: לבוש ירוק העיד על שביעות רצון, ואילו כשלבש בגדים צהובים נהגו מקורביו להיזהר מפני התקפי הזעם האלימים שלו. אירופאים שביקרו בחצרו תיארו את גינוני המלכות שלו ובעיקר את כניסותיו הדרמטיות, מלווה בשומרי ראש ונושאי כלים, וכל רואיו משליכים את עצמם לפניו, מתגוללים בעפר רגליו וזועקים "אללה יברכּ  פי עמר סידי!" (אלוהים יברך את חיי אדוני). בני עמו ראו אותו כמובן באור אחר לגמרי: לוחם נערץ ומדינאי דגול.
"מולאי איסמעיל היה הראשון שהפך את השוד הימי לפרויקט של המדינה", הסבירה לנו אורית יקותיאלי, חוקרת מאוניברסיטת בן־גוריון שמתמחה בהיסטוריה של מרוקו, השוהה במסגרת עבודתה בפס. יקותיאלי, שבדקה בעבר מסמכים ששלח "סולטן העבדים" למלכי אירופה, היתה התחנה הבאה במסענו. לדבריה, מהעדויות ההיסטוריות עולה כי הבעלות על יורדי ים ואזרחים נוצרים שנשבו בידי מוסלמים השתלבה היטב במדיניותו של איסמעיל, שנועדה להעניק למרוקו עמדת כוח במגעיה עם המעצמות המערביות. השבויים שימשו בידיו כנכסים במשא ומתן דיפלומטי וכקלף מיקוח ביחסיו עימן. הסחר בעבדים לבנים גם העשיר את ממלכתו בעובדים מיומנים — ברבי־חובלים, בבנאים, במהנדסים ובמספר עצום של עובדי כפייה חסונים — שנדרשו לביצוע תוכניותיו המגלומניות.

ורסאי של אפריקה

מרוקו היא ארץ של ניגודים, מפתיעה תמיד. מהערים הסואנות, הומות האדם, יוצאות הדרכים אל מרחבי השדות והבוסתנים. מרבדים של פרחי אביב, ריחות תפוזים, חמור תועה, חסידות מהורהרות על גגות בתים ובמרומי צריחים. במקנס המנומנמת, הסמוכה לפס, הגבולות מיטשטשים. נדמה כי נאות הכפר מתדפקים על סמטאותיה ושעריה. מי היה מאמין שכאן, בעיר הפרובינציאלית, שהתיירים חולפים על פניה ולא עוצרים, שכנה בירתו המהוללת של "סולטן העבדים"?
מאחורי באב אל־מנצור, שנחשב השער המפואר בממלכות האסלאם ותוכנן על פי השמועה בידי אחד מהשבויים הנוצרים של מולאי איסמעיל, משתרעים שרידי המתחם המלכותי, שהיה אז מהמבנים הגדולים  בתבל. קשריו של הסולטן עם "מלך השמש", לואי
ה־14, השפיעו על סגנון הבנייה ועל הגנים. איסמעיל, שהשתוקק לשאת לאישה את בתו של המלך הצרפתי, הנסיכה קונטי, בנה בעבורה את הגרסה האפריקאית לארמונות ורסאי (כפיצוי על הנישואים שלא יצאו אל הפועל העניק לו לואי שני שעונים גדולים. הם ניצבים עד היום מאחורי המאוזוליאום, מבנה הקבורה המונומנטלי שהקים לעצמו איסמעיל עוד בחייו, המשמש עדיין מסגד ומקום עלייה לרגל).

ארמון התענוגות הפך לגיהינום

הפלא ההנדסי של מולאי איסמעיל אכן הרשים את האירופאים שהגיעו למקום, אבל רק מעטים מהם שרדו כדי לספר את סיפורם. אחד מהם היה תומס פלואו,

איור על סמך ציורים ומכתבים מתקופת העבדות במרוקו איור: יבגני ברשקוב

נער סיפון באוניית הוד מלכותה פרנסיס, שנשבתה בידי שודדי ים סמוך לחופי טנג'יר, ומלחיה נמכרו לעבדות בחצר הסולטן. כאשר נכנסו אל "דאר אל־כבירה", הבית הגדול, כינויו של הרובע המלכותי, מספר פלואו כי "בהו בתדהמה בנפלאותיו של ארמון התענוגות" שעמד להפוך עבורם לגיהינום. הנער, שהצליח להימלט משביו לאחר 23 שנים, הוא היחיד ממלחי הספינה שנשאר בחיים. זיכרונותיו היו לספר המפורסם ביותר בספרות התיעודית והבדיונית העוסקת בעבדים הלבנים. הסופר ג'יילס מילטון, שהוציא לאחרונה מהדורה מחודשת של סיפורו של פלואו, מצא עוד מסמכים שזורעים אור על גורלם: מכתבים שהעבירו עבדים אל משפחותיהם באמצעות אנשי כנסייה שניסו לפדותם ודיווחים של השגרירים המיוחדים שנשלחו על ידי מלכי בריטניה למשימה זאת. רובם חזרו בידיים ריקות.
המלך נהג לקבל את פניהם של השליחים ואת מתנותיהם היקרות בביתן שבנה לצורך זה. הבניין, קובת אל־חייטין, שרד באופן מפתיע את "ליסבון", רעידת האדמה העזה שהחריבה את עירו של איסמעיל. מתחת למבנה המסוגנן שוכנים אולמות תת־קרקעיים שבהם שמר הסולטן את זהבו הלבן. מכלאות העבדים האפלות והטחובות, המעוררות אימה גם כיום, מתוארות במכתביהם של השבויים: "בכל תא מצטופפים עשרות אנשים… קרני אור אחדות ומעט אוויר מחניק חודרים משבכות ברזל בתקרת האבן. בחורף חודרים דרך פתחים אלה גשמים, ואנו נאלצים לישון בתוך המים… בכתלים מצויות תולעים שחודרות לעורנו… אל העמודים נכבלים עבדים סוררים, וזעקותיהם של המעונים נשמעות מכל עבר".

שודדי סלה

רוב השבויים נמכרו בערי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. כמה מהם, בייחוד בעלי האמצעים, נותרו במרתפי המצודות שעל שפת האוקיינוס האטלנטי של מרוקו, בתקווה שקרוביהם יצליחו לאסוף את דמי הכופר בעבור שחרורם. הפיראטים, שותפיו של "סולטן העבדים", עשו שימוש בחורבותיהן של ערים מבוצרות עתיקות שנבנו בדורות קודמים ועשו אותן למפקדותיהם. קני הנשרים הללו שכנו על חופיה האקזוטיים של צפון אפריקה, במקום שהיו בו בעת העתיקה ובימי הביניים נמלים מוגנים, תחנות מסחר ומצודות.
מעט מהאווירה שהשתררה בערים אלה השתמרה בא־סווירה, היא מוגדור האגדית — מושבה פניקית שהיתה לתחנת מסחר פורטוגלית ולמעוזם של שבטים ילידים וערבים: עיר מבצר לבנה שבנויה בסגנון

אירופי מיושן על מצוק סלעי, ששחפים מרחפים מעל לחומות הברבריות האדומות שמקיפות אותה וגלים מתפרצים בעוז מבעד לחרכים שבחומותיה, החובקות סבך סמטאות צרות, אפלות.
המרוקאים אומרים שא־סווירה היא כמו אישה, סוערת פתאום, בלי סיבה. כשיורד הערב נושבות בה רוחות קרות. על מפתני בתים וחנויות נדלקים תנורי גחלים, להבות אש קטנות מאירות את הפתחים, מטילות צללים על הקירות. דייגים, מבריחים ושאר יורדי ים בג'לביות כהות מחזירים את סירותיהם אל המזחים.
אל החופים הללו הגיעו בראשית המאה ה־17 כנופיות של אנדלוסים שנאלצו לעזוב את מולדתם בעקבות האירוע המוכר במקומותינו כ"גירוש ספרד". אנו, שתופשים את ההשתלטות של המלכים הקתולים על אנדלוסיה כטראומה לאומית, נוטים לשכוח שמדובר באחד הטרנספרים רחבי ההיקף בהיסטוריה: במסגרת הפרק האחרון של טיהור דרום ספרד מכל אלה שלא היו מוכנים להמיר את דתם לנצרות הצטרפו לרבע מיליון היהודים, שגורשו כמאתיים שנה קודם לכן, עוד כמיליון מוסלמים. גם הם, כרבים מהפליטים היהודים לפניהם, מצאו מקלט במגרב. במגורשים היו מי ששאפו לנקום בנוצרים והכריזו עליהם מלחמת קודש.
הבולטים שבהם היו ההורנצ'רוס, שנקראו על שם כפר מולדתם הורנצ'ס שבאקסטרמדורה, ספרד, ונודעו במזגם הפרוע ובאלימותם. המהגרים התיישבו על חורבותיה של רבט העתיקה, שיקמו את הקסבה — המצודה המבוצרת — והשתכנו מעברו האחר של הנהר, בסָלֶה. הם הקימו במקום רפובליקה עצמאית של שודדים, ועם עמיתיהם מאלג'יריה ומתוניסיה, שתקפו אוניות בים התיכון, הטילו אימה על יורדי הים האירופאים. מסיבה זאת היסטוריונים אינם רואים בהם פיראטים, השודדים כל ספינה ללא הבחנה, אלא קורסרים, חיילים שכירים

דייגים בא-סווירה, היא מוגדור האגדית, אחת מערי החוף המבוצרות העתיקות

בנוסח התקופה ההיא, שפעלו בים. מעריציהם בעולם האסלאם כינו אותם "אל־ע'וזאת" — כשמם של לוחמי הנביא מוחמד. אף על פי שמטרתם העיקרית היתה להפיק רווחים, בשיטות הפעולה של הלוחמים המוסלמים האלה ניכרים קווי דמיון לקבוצות מחבלים בנות זמננו, שמקדמות את מטרותיהן באמצעות טרור ופגיעה במטרות אזרחיות. במערב נודעו כנופיות אלה בשם שודדי סלה. הם הרחיבו את פעילותם אל רחבי האוקיינוס האטלנטי והוסיפו לשוד הימי גם פשיטות יבשתיות נועזות ליישובים חסרי הגנה על חופי אירופה, ובמהלכן שרפו בתים, בזזו רכוש ולקחו בשבי גברים, נשים וטף. שיטות הפעולה החביבות עליהם היו תקיפות "פגע וברח" באישון ליל או פלישות בימי ראשון, כשכל תושבי הכפר התכנסו בכנסייה. מראות ספינות הרפאים המגיחות לפתע מהמעגן, שמסיפוניהן פורצים לוחמים עוטי ג'לביות וחרבות מעוקלות ולוכדים את התושבים במיטותיהם או לוקחים אותם בכוח מבתי התפילה הבוערים, פרנסו את הסיוטים של תושבי אירופה.
הד לפחדים העמוקים הללו אפשר למצוא ב"קנדיד" של וולטר, בסיפורה של המשרתת הזקנה שנחטפה בנעוריה על ידי שודדי סלה: "אינני צריכה לומר לכם עד כמה קשה לנסיכה צעירה להיות פתאום לשפחה ולהיחטף עם אמה למרוקו. ואתם יכולים לשער בעצמכם את הזוועות שעברו עלינו בספינת שודדי הים. אמי הייתה עדיין יפהפייה… ואני הייתי אז מרהיבה ביופיי, התגלמות החן והקסם, וגרוע מזה, הייתי בתולה. אך לא לאורך זמן: פרחי הכמוסים ביותר… נקטפו בידיו של קברניט ספינת השודדים", מגוללת הדמות הבדויה את מעשי האונס, האימה וההשפלה שעברו על נשים רבות שנלקחו למכירה בהרמונות במגרב. "מיד משעגנה ספינתנו בחופי היבשת נזעקו אל הנמל לוחמים שחורים, אויביהם של שודדי הים, וביקשו להשתלט על שללם. פרט ליהלומים ולזהב היינו אנחנו הסחורה יקרת הערך ביותר…" (מתוך תרגום חדש של דורי מנור, בהוצאת ידיעות אחרונות).

העיר המסוכנת ביותר בעולם

בעשור הראשון להיווסדה של רפובליקת השודדים, שהתקיימה במשך כמאתיים שנה, נשבו כ־500 אוניות סוחר בריטיות. בקיץ אחד נחטפו מבתיהם בפלימות' לבדה יותר מאלף אזרחים אנגלים. ראשי הקהילות המותקפות וקרוביהם של החטופים לחצו על השלטונות לפעול לשחרורם. הם ליוו את בקשותיהם בעדויות מזעזעות על מצבם, כגון המכתב שהצליח להעביר משביו רוברט אדמס, שנחטף מביתו באחת הפלישות הראשונות: "הורי האהובים… אני כאן בסלה, בשבי נורא, בידיהם של עריצים אכזרים" — הוא כותב ומסביר כי נמכר כעבד לאדון שעושה בו שימוש כבבהמת עבודה. "הוא מעביד אותי בטחנת קמח כפרדה, מבוקר עד לילה, כשלרגלי כבלי מתכת שמשקלם 36 פאונד כל אחד". גושי המתכת שנקשרו לרגלי העבדים נועדו למנוע את בריחתם ולסמן את מעמדם. מכל העינויים, העונשים הפיזיים והיחס האלים שממנו סבלו החטופים,

מבט מרבט לסלה. מסלה יצאו הכנופיות שפשטו על יישובים באירופה, בזזו רכוש ושבו גברים, נשים וטף

אזיקי המתכת הכבדים הללו היו הדבר שעימו הכי התקשו להתמודד. אדמס מסיים את מכתבו במילים "אני מתחנן לפניכם… לעשות כל מה שביכולתכם כדי להביא לשחרורי מסבלי". למועצת הלורדים הועברה באותם הימים עצומה של אלפיים "אלמנות עבדים", רעיותיהם של מלחים אנגלים שנשבו בידי השודדים, שתבעו מהכתר לחלץ את בעליהן מעבדות בטרם יגוועו הן וילדיהן ברעב.
בעקבות הביקורת הציבורית שלח המלך צ'רלס הראשון למרוקו את ג'ון הריסון, הראשון בסדרת השגרירים המיוחדים, רובם דיפלומטים וקציני צבא, שניסו לשחרר את החטופים. הריסון, הרפתקן צעיר ונועז, היה שונה מאוד מכל אלה שיבואו אחריו. הריסון, מעין ג'יימס בונד של המאה ה־17, הצליח לחדור לסלה, שנחשבה אז העיר המסוכנת ביותר בעולם, כשהוא מחופש לסגפן מוסלמי. הוא זכה באמונו של מנהיגם הרוחני של השודדים, סידי מוחמד אל־עייאשי, שנודע בשנאתו לנוצרים והיה אחראי אישית למותם של אלפי עבדים לבנים. אל־עייאשי הסכים לנהל משא ומתן על שחרורם של החטופים הבריטים, אבל כעבור שנתיים של מגעים שוחררו רק כמה עשרות מהם. הצי הבריטי ניסה לכבוש את סלה, אך הניסיון עלה בתוהו בגלל המאפיינים הייחודיים שהביאו לבחירתה כבירת הפיראטים: ההגנה הטבעית של הגדה הסלעית של הנהר בו רגרג, ושעריה הגדולים של סלה, שאפשרו לאוניות להפליג אל האגם שבתוך העיר אך חסמו את הגישה לספינות מלחמה. השילוב של היתרונות הפיזיים והמוניטין שיצא לתושביה כלוחמים מיומנים ועזי רוח עשו את רפובליקת השודדים לבלתי מנוצחת.
ראשוני השליטים העלווים, בני משפחתו של מולאי איסמעיל, סיפחו את עיר שודדי הים לממלכתם. תושבי סלה המשיכו לעסוק בשוד אוניות, אך שללם של הפיראטים עבר מאותה העת לקופתו של הסולטן. בסלה, ולרגלי הקסבה של רבט השכנה, הוסיפו להתקיים עד

שלהי המאה ה־18 שוקי עבדים שבהם נמכרו שבויים אירופאים. אנשי המגרב היו מוכנים לשלם הון עתק, במושגים של אותם הימים, תמורת עבדים לבנים, ובייחוד תמורת שפחות לבנות.
מרשימותיו של אדמונד קאסון, סוחר אנגלי שנשלח על ידי הפרלמנט לפדות עבדים, עולה כי הוא שילם בממוצע 38 לירות שטרלינג בעבור גבר, בעוד מחירן של נשים נאמד ביותר מאלף לירות שטרלינג לכל אחת. מחירם של עבדים יהודים היה גבוה בגלל הדעה שרווחה אז כי בני עמם עשירים ובשל מנהג פדיון השבויים שהיה מקובל בקהילות היהודיות.
הרווחים העצומים משכו אל העיר טיפוסים מפוקפקים בני לאומים שונים, בהם הקברניט ההולנדי יאן יאנסון, שנודע בכינוי "מורד ראיס" והרחיק עד איסלנד כדי לחטוף מתיישבים, והאנגלי ג'ון וארד, שהוא וצוותו היו לאימת הנוסעים בים התיכון.
יהודים מגורשי ספרד סחרו בסחורות הגנובות שנשדדו מהאוניות ושימשו מתווכים בין הפיראטים ובין משפחות החטופים. עד שנת 1825, אז נשדדה הספינה האחרונה של צי הסוחר האוסטרי, היתה סלה ידועה לשמצה. וכך גם היום, כשאינה אלא פרבר מיושן של רבט הבירה. המלווה המקומי שלנו עשה ככל שביכולתו להניא אותנו מנחישותנו לבקר בחלק העתיק של סלה. לדרי הרובע יצא שם של אנשים שאינם מסבירי פנים, והם נחשבים טיפוסים חמי מזג שלא יהססו להיכנס לתגרה או לשלוף סכין. "זה ממש לא כדאי, מסוכן שם".

לרגלי הקסבה של רבט נמכרו עבדים לבנים עד שלהי המאה ה-18

התחלה חדשה

עירם העתיקה של שודדי הים נמצאת בשולי שכונה של בני המעמד הבינוני. אחרי שחולפים על פני רחובות עם פרחי גרניום ובתי קפה ונכנסים אל הרובע הישן מבעד לשער הגדול ולצריחים, האווירה הבורגנית מתחלפת בעוני ובהזנחה. נדמה שהזמן קפא מלכת בסלה. בתיה היפים — שנבנו בידי פיראטים בעלי אוצרות ובידי סוחרים עשירים — מתפוררים, קורות העץ והסורגים המפורזלים נרקבים, אך חזותה נותרה כשהיתה: רחובות מחופים בקשתות, לאורכם בניינים מעוטרים בכרכובים. הרחובות יורדים אל הים, לנמל הפיראטים הישן. בקרוב, כך הסבירו לנו, ישולבו שרידיה של רפובליקת השודדים במיזם תיירותי שאפתני שיכלול טיילת, מלונות וחנויות. המיזם, שנעשה בחסותו האישית של המלך מוחמד השישי, צפוי להיפתח בסוף העשור הראשון של המאה ה־21.
נמלטנו מחזון הקדמה הבלתי נמנעת אל עברו השני של הנהר. מקסבת אל־אודאיה, מבצר העיר רבט, השקפנו אל השמש היורדת אל סלה שמנגד והרהרנו בסופו של הפרק הראשון במלחמת הציביליזציות: שילוב של תבונה מדינית עם שימוש מושכל בכוח. הסולטן סידי מוחמד בן־עבדאללה, נכדו של איסמעיל, הבין כי המוג'הדין שטיפח סבו החלו לסכן את יציבות משטרו. הוא פרק אותם מנשקם ופתח את נמל סלה לכל אומות העולם, לאחר שחתם חוזי שלום והסכמי סחר חופשי עם ארצות אירופה והתיר לצי ארצות הברית לשוט במרחב הימי של מרוקו. בתחילת המאה ה־19 יצאו כוחות בריטיים לארצות השכנות, אלג'יריה ותוניסיה, ואילצו גם אותן לשחרר את החטופים שברשותן. הניצחון, וסיפוריהם האישיים של העבדים המשוחררים, שהגבירו את מודעותם של בני המערב לעוולות הכרוכות בשעבודם של בני אדם, שימשו מקור השראה למתנגדי העבדות. בסופו של יום, כשהשמש שוקעת על הנמל העצוב ביותר במגרב, אפשר למצוא נחמה בידיעה כי סבלם של החטופים במרתפי סלה לא היה לשווא.
באור אחרון חייך אלי איש מבוגר, מתושבי רבט ההולכים גם הם אל המצודה להביט בשקיעה, ושאל: "נהנית מביקורך במרוקו, מאדאם?" השבתי לו בהן. "האם היה יפה?" שאל, מחווה בידו אל הנוף שמנגד, אל זוגות האוהבים, אל הלילה היורד לאט. "היה יפה מאוד", עניתי והרהרתי במיליון העבדים הלבנים. מה חשבו הם על הארץ היפה שבקצה מערב?

תודה מיוחדת לניסו קדם על הסיוע בתכנון המסלול ובהפקת הכתבה, למאירה ושלמה אבולעפיה ולמירה אבולעפיה על עזרתם בתחקיר, לאורית יקותיאלי על המידע ההיסטורי רב הערך, לסמיר בן־לאיישי ולד"ר טל שובל על הערותיהם המועילות.

הפוסט עבדות לבנה: מרוקו שלא הכרתם הופיע ראשון במסע אחר