הגעה מהמרכז: נסיעה בכביש מס' 1 עד מחלף הראל ופונים ימינה. חוצים את מעוז ציון וממשיכים עד כיכר הסטף, בה פונים שמאלה לכיוון עין-כרם בכביש מס' 395. לקראת סוף הירידה המפותלת, ולפני חציית הגשר ישנה פנייה שמאלה אל בסיס צבאי, עם רחבת חנייה קטנה, זוהי נקודת ההתחלה.

• שימו לב: זהו מסלול הלוך-חזור ואין צורך בהקפצת רכבים. חלק מהמסלול נמשך לאורך כביש ומצריך זהירות. מנקודת ההתחלה נתחיל בנסיעה במורד הכביש – נחצה את נחל שורק על גבי הגשר ומרחק קצר אחריו נפנה שמאלה, לאורך נחל שורק, בעקבות השילוט לבית הספר החקלאי. נחל שורק הוא הנחל המרכזי ביותר המנקז את הרי ירושלים מערבה לעבר הים התיכון. עם זאת, הוא זורם רק בעקבות גשמים. לאחר שנחלוף על פני בית הספר יפרסו בפנינו כמה דרכי עפר נוחות החוצות את הערוץ הרחב (והפגוע בקטע זה) לעבר בתיו הקיצוניים של מושב בית זית, הבנוי על הגבעה מולנו. משמאלנו נוכל לראות את סכר בית זית, שבצדו האחר ממתינה לנו ההפתעה. כמה דרכי עפר החוצות טראסות קדומות – מדרגות מלאכותיות שנועדו לאפשר יצירת חלקות חקלאיות בשטח הררי במעלה הגבעה. נוכל לבחור אחת מהן כדי להגיע אל קצהו המזרחי של המושב. מכאן נחצה את האזור המיושב עצמו. אם רק נבלוש במבט לצדדים נוכל להבחין בכמה עצי זית עבי גזע המצדיקים את שם המקום. נחפש אחר מגדל הבטון המזדקר במרכז המושב. בסמוך אליו נפנה פעמיים שמאלה, אל סמטה הנקראת 'סמטת הדינוזאורים'. ממש בראשית הרחוב, מצד שמאל, ממתינה לנו תופעה ייחודית ביותר: עקבות דינוזאור! לפני כמאה מליון שנים היה האזור ביצתי. דינוזאור מסוג סטרוטיומימוס שחלף כאן הטביע את עקבותיו בבוץ הלח שהתאבן עם השנים. האתר (לתיאום כניסה בימים א-ה יש לפנות למזכירות המושב: 02-5346334 ) עשוי לאכזב מעט, העקבות בסך הכל דומות לעקבות של ציפור ענקית, אולם מדובר באתר בעל חשיבות עולמית.

עקבות דינוזאור. תופעה ייחודית ומרגשת

מאתר עקבות הדינוזאור נמשיך ברחוב הראשי צפונה לעבר היציאה מהמושב. בצומת ה-T נפנה שמאלה וניסע לאורך כביש הגישה לבית זית משך כקילומטר נוסף. בהגיענו סמוך למחלף מוצא תחתית, נפנה שמאלה מול מסעדת Black Steer, בדרך עפר היורדת לעמק ונמשכת לאורכה של טרסה. פה ושם נוכל להבחין בשומרה מציצה מתוך הצמחייה. זהו מבנה אבנים עגול שבו נהגו המקומיים לאחסן את התוצרת החקלאית וגם נהגו ללון בה בתקופה בה העבודה בשדות הייתה בוערת. המילה שומרה נובעת מתפקידו של המבנה כמגדל תצפית לשומר על השדות. עדיין ניתן לראות כאן שרידים לאותם מטעים ששגשגו כאן בעבר. בולטים מכל הם עצי השקד שבסוף החורף מצטיינים בגודש פריחה ומיד לאחר מכן מוריקים בירוק הבהיר והרענן של לבלוב עלוותם. ישנם סיכויים לא רעים שנראה צבאים ארץ-ישראלים נמלטים מאתנו, ואם יתמזל מזלנו, יתכן ונראה גם שועלים מצויים וצבועים מפוספסים.

בהמשך הדרך נגיע אל פאתי ההפתעה – צלולה ומשתקפת. בהיותו של נחל שורק אחד הנחלים הגדולים ביותר המנקזים את צדם המערבי של הרי יהודה, עלתה בשעתו היוזמה לסכור אותו ולאגור את מימיו. לא היו כאן כל מחשבות על הקמתו של אתר נופש כזה או אחר. המחשבה הייתה פרקטית הרבה יותר – על ידי כך שיאגרו את המים, כך קיוו, הם יחלחלו לקרקע ויעשירו את אקוויפר ההר, מאגר חשוב של מי תהום. רצה הגורל והמים אכן מחלחלים בקרקע, ואפילו די מהר, אבל בגלל כיוונן המיוחד של שכבות הסלע הם מוצאים את דרכם במהרה אל ים המלח ולא מעשירים כלל את מי התהום. בדיקות רדיואקטיביות הוכיחו שאותם מים שנאגרים כאן ומחלחלים, נובעים תוך זמן קצר בעיינות צורים, הקרויים גם עיינות פשח'ה, על גדות ים המלח. לפיכך, הסכר לא ממש ממלא את ייעודו. זו גם הסיבה להתייבשותו המהירה של המאגר. כך או אחרת, כל עוד מניחים את ענייני משק המים של המדינה בצד, ניתן בהחלט ליהנות ממשטח כחול של מים שבו משתקפות השקדיות, ההרים סביב והישובים הסמוכים – בעיקר מוצא עילית ומעוז ציון. מראה נדיר למדי באזור.

הדרך תוביל אותנו אל מתחת לבתיו המערביים הקיצוניים של מושב בית זית, בסמוך לשפת המים. יש כאן שפע פינות לערוך בהן פיקניק. אם נחפוץ בכך, נוכל להקיף את המאגר גם ממערב. לשם כך נצטרך לרדת מהשביל ולהתחבר אל אחת הדרכים הממשיכות ימינה, לעבר גדתו הנגדית של האגם. את הסכר נוכל להקיף משני העברים ולשוב כברת דרך קצרה באותה דרך בה באנו, בחזרה אל הרכבים.

עוד טיולי אופניים בארץ ובעולם

הפוסט מסלול אופניים בבית זית הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט מסלול טיול ביער עמינדב הופיע ראשון במסע אחר

כבר לפני 2,400 שנה הביעו היוונים את פליאתם על כך שהנהרות הזורמים אל הים נוטים להתעקל בפיתולים מסובכים, ולא מחליקים סתם כך בקו ישר ובדרך הקצרה ("כי דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד!)". הם קראו לפיתולים "מיאנדרים", על שם הנהר מיאנדר (כיום מנדרס) שבאסיה הקטנה, תורכיה, שנודע בנפתוליו הרבים. מאז תהו חוקרים רבים על הצורה המוזרה והלא-הגיונית, כביכול, שבה בוחרים הנהרות להתקדם. תיאוריות חדשות צצו והחליפו את קודמותיהן. התשובה לחידה זו לא ברורה גם היום, על אף שמדע הגיאומורפולוגיה, העוסק בתיאור צורת פני כדור הארץ, הולך ומתיישן ונחשב בקהילה האקדמית כמדע ש"מיצה את עצמו".

ההסבר הפשוט והאינטואיטיבי היה שכל נחל או נהר זורם הישר לים או למקום נמוך, אבל בתנאי שטח משתנים הוא מפלס את דרכו, כלומר עוקף הרים גבוהים או שכבות קשות יותר של סלע. אך עד מהרה התברר כי רוב הנפתולים אינם קשורים בסוג הסלע או הקרקע באזור. יתרה מזו, הם נמצאים בתנועה מתמדת, משנים את מיקומם ללא הרף, מתחברים ביניהם, נפרדים, הולכים וגדלים, מתקדמים עם כיוון הזרימה או נעזבים על ידי הנהר ומתייבשים. תנאי שטח משתנים "מקלקלים" את השרטוט המתמטי של העקומה הסינוסית (הגלית) היפה, וגורמים למה שהגיאומורפולוג פרופ' יצחק שטנר כינה "נפתולים מופרעים". בניסויים שנעשו בתנאי מעבדה הוזרמו מים על גבי משטחים עם שכבת קרקע בעלת שיפוע מתון. הניסויים הוכיחו שההתפתלות מקורה בהתנהגות המים עצמם.

הנפתולים אינם קשורים בסוג הסלע או הקרקע באזור. יתרה מזו, הם נמצאים בתנועה מתמדת, משנים את מיקומם ללא הרף, מתחברים ביניהם, נפרדים, הולכים וגדלים, מתקדמים עם כיוון הזרימה או נעזבים על ידי הנהר ומתייבשים

מחול מטורף

רבים מאלה הנוסעים יום יום בנתיבי איילון בתל אביב תמהים ודאי על כך שהנתיבים כה "עקומים". נחל איילון, עליו השלום, הכתיב כאן נתיב מפותל (עוד לפני שהיו קיימים השטחים הבנויים…), ועל אף מאמציהם של בני האנוש ליישר את הקו נשאר הכביש המהיר והחדיש מפותל בצורה עיקשת. והרי ברור שהנחל לא עקף כאן הרים וגבעות וגם לא סוגי סלע וקרקע קשים; הוא מתפתל מסיבות אחרות לגמרי.

מסילת הרכבת לירושלים עוברת בשפלת החוף בנתיב ישר למדי. ליד בית שמש היא חודרת לתחום ההר, בתוך תוואי נחל שורק. כאן מתחילה המסילה במחול מטורף: היא פונה ימינה ושמאלה בפיתולים ענקיים, עד כי נראה שהנחל איבד את דרכו. קוטרם של אחדים מהנפתולים מגיע למספר קילומטרים. תוואי המסילה ממשיך בתוך נפתולי נחל רפאים ויוצא מהם מדרום לירושלים. אורך הקטע בין בית שמש לבין הכניסה לירושלים בקו ישר הוא כ-17 קילומטרים, ואילו אורך המסילה הנכנעת לנפתולים – 30! זוהי צורה שונה, מורכבת יותר של נפתולי נחל. הם אינם חופשיים כמו זה של נהר הירדן למשל, ולא משנים את מיקומם אלא מעומקים בתוך הסלע כדי מאות מטרים. הם נקראים בשם הכולל "נפתולים חרותים" (INCISED MEANDERS). הנפתולים החרותים ירשו מאחיהם החופשיים את הקושי להבינם, חרתו אותם היטב בסלע, העמיקו וסיבכו אותם לחלוטין. נפתוליהם החרותים של נחל רפאים ונחל שורק מייצגים מקרה תמוה של נפתולים ענקיים של נחל שכיום זורם בו ביוב מעורב במי קולחין, וגם בעבר הנראה לעין לא היה כנראה נהר גדול אמיתי. נחזור אליהם בהמשך.

לולאה וסוס מת

מתחילת הלימוד וההתעמקות בנושא הנפתולים משכו את תשומת לבי הנהרות האדירים הזורמים במדבריות יוטה בארצות הברית. מתצפית "הסוס המת" לא הרחק מהעיירה מואב, אפשר היה לחוש בניגוד הגמור בין הרמה המדברית הצחיחה ובין נהר הקולורדו השוצף למטה. אחד הנפתולים היפים ביותר בעולם הסתובב שם והיתווה עקומה עקלתונית מושלמת. היתה זו שעת שקיעה, והאנשים המעטים בתצפית הלכו בדומייה, כמשתדלים שלא להפר את אווירת הקדושה של המקום. אייל קל רגליים קיפץ בין הסלעים. זהו פתחו של פארק קניונלנדס ("ארץ הקניונים"), ומכאן ממשיך הקולורדו לחרות נפתולים עמוק מאוד בסלעי הגיר ואבן החול קילומטרים רבים דרומה.

המשכנו בדרך העפר כשעתיים במורד הנהר, לתוך לב הפארק לחפש נפתולים. "מה יש לעשות שם?", תהה הריינג'ר המנומנם בצריף השכוח כששאלנו אותו על הדרך ל"לופ" (לולאה). רצינו להגיע לתצפית על "השמינייה" הגדולה של הקולורדו, כעשרה מיילים דרומה משם. רצינו, אבל לא הצלחנו: ה"לופ" היה עמוק מדי וגדול מדי, וניתן היה לראות אותו רק מהאוויר. לא וויתרנו. למחרת המראנו מהמנחת הקטן שליד פארק הקשתות בדרכנו לנפתולי הקולורדו. הטייס הקשוח עשה כמה לולאות באוויר מעל ה"דד הורס פוינט", ובעוד קיבתנו מתהפכת הסכים לבקשתנו להמשיך לכיוון ה"לופ".

אחד ההסברים להיווצרותם של הנפתולים החרותים הוא "התחדשות", וזה כנראה מה שיצר את עקלתוני הקולורדו: קודם היה נהר שהתפתל בצורה חופשית, בשלב מסוים נוצר שינוי בבסיס הסחיפה, למשל ירידה פתאומית במפלס הים. בשפך הנהר נוצרו אשדות שחתרו אחורנית במעלה הנהר, וחרתו למעשה את התוואי עמוק לתוך הסלע. נפתולים שנתוני השטח איפשרו להם להשתנות, לגדול ולהיעלם הפכו לעובדה מוגמרת וסופית.

אפשרות דומה היא שכל האיזור הורם לפתע על ידי כוחות פנימיים. למהירות ירידת בסיס הסחיפה או עליית האיזור השפעה חשובה על צורת הקניון שנוצר. ובמקרה של הקולורדו התרחש הכל במהירות גבוהה מאוד, ועל כן הנהר חרות עמוק וסימטרי. התעלומה שבעינה עומדת היא: מדוע מתחילים הנפתולים עצמם להתפתל?

ה"לופ" של נהר הקולורדו בצילום לוויין של גוגל:

נפתול חופשי

כפי שהזכרנו קודם, נראה כי התקדמותם הסיבובית של המים הזורמים היא מתכונות היסוד שלהם. כך קורה שהמים והטעונת (החומרים שסוחף הנהר) מסתובבים בצורת בורג, ומוטלים פעם על גדה אחת ובהמשך על השנייה. כך, כפי הנראה, מתחילה תנועת ההתפתלות של הנהרות: הפיתולים הקטנים הולכים וגדלים בשל הכוחות הצנטריפוגליים המתפתחים, וכל עקמומית כזו מתרחבת ומתעצמת עם זרימת המים. אפשר שגם לכוח קוריוליס, אותו "כוח" הנובע מסיבוב כדור הארץ סביב צירו, והגורם לכל תנועה סטייה ימינה בחצי הכדור הצפוני ושמאלה בחצי הכדור הדרומי, יד בגרימת הסטייה הראשונית של הזרם.

ההתפתלות אינה מיוחדת לנהרות בלבד. זרם הגולף החם, העושה את דרכו באוקיינוס האטלנטי, מתפתל ומסתעף כאילו נע בין גדות ממשיות; זרמי אוויר מתפתלים ומשאירים עקבות עקלתוניים בחולות המדבר; גם זרמי מים על גבי קרחונים מציירים לעיתים נפתולים יפים ועלומים, המועתקים במקרים מסוימים אל המצע הסלעי.

הזרימה הזו גרמה אי שקט לכמה גיאופיסיקאים, גיאומורפולוגים ופילוסופים. ב-1965 פירסם הפילוסוף תיאודור שוונק ספר קטן ומוזר. הוא מילא אותו בתצלומים ובשרטוטים של צורות זורמות וטבעיות, כששיקולי העריכה היו בעיקר אמנותיים. יותר מכל היה זה ספר על מים. שוונק ניסה למצוא עיקרון אוניברסלי להתפתלות: הוא לא האמין בצירופי מקרים. "הזרימה רוצה להגשים את עצמה, בהתעלם מן החומר הסובב אותה". הוא הניח כי התמונה של סיבים השזורים יחדיו בסליל תהיה מדויקת רק בהתייחס לתנועה הממשית עצמה. "אלה הם משטחים שלמים, שזורים זה בזה וזורמים זה על פני זה". הוא ראה בגלים מקצבים מתחרים. אי היציבות מלמדת לדעתו כי הזרם נלחם באי שוויון בתוך עצמו. (עבודתו של שוונק נזכרת גם בספרו המדהים של ג'יימס גליק, "כאוס").

צוואר האווז

בדרך לאריזונה חיפשנו נהר אחר, סן חואן. השמות הפכו ספרדיים, כמבשרים על קרבת הגבול המכסיקאי. על המפה זיהיתי תופעה נדירה: אחד מנפתולי הנהר נראה עזוב, כלומר הנהר הצליח לפרוץ פירצה בצוואר הנפתול ולקצר את הדרך. בנפתולים חופשיים התופעה מוכרת, שכן קל לנהר לחתוך את צוואר הנפתול; אך בנפתולים חרותים, כמו אלה של סן חואן זו תופעה נדירה. השארנו את הרכב על דרך העפר והמשכנו ברגל לתצפית על הנפתול החרות העזוב. ואכן, הוא היה שם למטה, בודד וגלמוד, מתרפק על עברו: נהר אדיר מילא אותו פעם מים, השתמש בו, הישקה את גדותיו והפיח בו חיים. שיטפון גדול, או אירוע קטסטרופלי אחר, גרם כנראה לפירצה והשאיר את הפיתול ללא תכלית.

כמה קילומטרים דרומה משם הגענו ל"צוואר האווז" של אותו נהר. עלינו ברגל לתצפית, ושיפשפנו את העיניים: העולם היה מלא בנפתולים. מאופק לאופק השתולל הסן חואן בנפתולים חרותים מטורפים. קשה היה להחליט לאן להסתכל. על שלט אבן סמוך היה כתוב: "כ-350 מטר מתחתיך נמצא נהר הסן חואן, שנשפך בעבר לקולורדו וכיום לאגם פאוול המלאכותי… הדבר הזה נקרא צוואר האווז הגדול של הסן חואן. גיאולוגים סבורים שמקום זה מהווה את אחת הדוגמאות המצוינות בעולם של נפתולים חרותים…".

העולם היה מלא בנפתולים". תצפית לצוואר האווז של סן חואן בדרום יוטה

"צוואר האווז" בצילום לוויין של גוגל:

לפני הבקע הגדול

גודל נפתול נקבע על ידי כמה גורמים, ביניהם שיפוע המדרון וסוג הסלע, אולם הגורם הדומיננטי הוא הספיקה, כלומר כמות המים הזורמת בנחל. יש אפילו נוסחה הקובעת איך משפיעה כמות המים על אורך גל הנפתול, אולם, נחל רפאים בהרי ירושלים, והמשכו נחל שורק, יבשים ברוב ימות השנה ממים טבעיים. גם אם האקלים היה גשום יותר בעבר הגיאולוגי, שטח אגן הניקוז שלהם קטן מכדי ליצור את הנפתולים הענקיים שגם הקולורדו לא היה מתבייש בהם.

בשנות החמישים העלו כמה חוקרים מהאוניברסיטה העברית את הרעיון, שעבר הירדן המזרחי נודד יחד עם כל הלוח הערבי בתהליך "נדידת היבשות", ונע צפונה יחסית לעבר הירדן המערבי. אפשר שקיימים נחלים שזרמו בעבר הגיאולוגי מעבר הירדן המזרחי (לפני היות הבקע, כמובן) אל הים התיכון. התבוננות במפה מזהה כמה נחלים גדולים בעבר הירדן ה"מוסטים" צפונה מנחלים גדולים בצד המערבי. האם ואדי זרקא, הוא נחל יבוק, עתיר המים, זרם בעבר אל נחל רפאים וגרם לו לנפתולים העצומים?

יש היגיון רב בטענה שנחל רפאים-שורק היה בעצם הילכו התחתון של נחל ארוך שתחילתו בעבר הירדן המזרחי. החלק התחתון היה בעל שיפוע מתון ביותר, והיתה בו אולי זרימה קבועה, שכן אלו התנאים להתפתחות נפתולים חופשיים. עם התרוממותם האיטית של הרי יהודה החל קטע זה של הנחל להתעמק, כשהוא לא חורג מדגם הנפתולים החופשיים המקורי שלו, וכך יצר את הנפתולים החרותים.

הקשר של נחל שורק לנחל מעבר הירדן המזרחי מתבקש גם בשל הממדים הענקיים של עמק הנחל, שהם בלי שום פרופורציה לשטח אגן ההיקוות הנוכחי ולמשטר המשקעים של ימינו. במלים פשוטות: רק נחל שהתחיל בעבר הירדן המזרחי, והיה ארוך פי שלושה בערך מהשורק הנוכחי, זקוק לחתך עמק כה גדול כדי להעביר את מימיו דרכו. גיאולוגים רבים לא יקבלו אמנם את הסברה הזו, אולם אי ודאות היא מאבני היסוד של הגיאולוגיה.

צילום לוויין מגוגל של נפתולי נחל שורק בהרי ירושלים:

הפוסט פיתולי נהרות: על תעלומת הנפתולים הופיע ראשון במסע אחר

בישראל יש סוגים רבים של שטחים פתוחים: יערות הקרן הקיימת לישראל, שמורות טבע, שטחים חקלאיים מעובדים, שטחי מרעה ושטחי בור. גם במרחבים העירוניים יש שטחים פתוחים כגון פארקים, גינות וגנים, ומקומות אחרים שככל שמחפשים דרך לתאר אותם מתחוור כי ההגדרה הטובה ביותר היא האתרים שבהם מבעירים את מדורות ל"ג בעומר. אולי גם ליד הבית שלכם יש עדיין מקום כזה, הממתין למערבלי הבטון. ההגדרה הרווחת של שטחים פתוחים היא על דרך השלילה: שטחים שאינם מבונים ושאין להם תוכניות בנייה מאושרות. ל"ג בעומר, אגב, הוא אחד מאותם הימים בשנה שבהם אפשר להיווכח במצוקת השטחים הפתוחים בארץ, אך גם במועדים אחרים שבהם נהוג לצאת אל חיק המנגל הבעיה ניכרת לעין. צפיפות!

שכונת רמות ועמק הארזים במערב ירושלים. בכל השטח הפתוח שממערב לעיר אמורות להיבנות שכונות חדשות

עד כמה צפוף, לא יודעים בדיוק. "מערכת התכנון נמנעת באופן עקבי מלאסוף נתונים", אומר עו"ד אלי בן ארי מעמותת אדם טבע ודין. ואף שאין נתונים רשמיים, מי שכן יודע משהו בעניין הם הגופים הירוקים הממסדיים שחברו למערכת התכנון לביצוע "פרויקט השטחים הפתוחים". מדובר בקואליציה של רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, משרד הפנים, המשרד לאיכות הסביבה וקק"ל. מטרת הפרויקט היא לנקוט "פעולות בתחומי תכנון, כלכלה, משפט והסברה לבניית מעטפת הגנה נוספת וטובה לשטחים הפתוחים".

בשנת 2002 פורסם דו"ח ביניים בשם "מדיניות וכלים לשמירה על שטחים פתוחים", שהכין צוות בראשות פרופסור אליהו שטרן בעבור "פרויקט השטחים הפתוחים". בדו"ח צוין כי בלי הנגב (על סוגיית השטחים הפתוחים בנגב ראו תיבה) כלל השטח הבנוי בישראל הוא 13.8 אחוזים מסך השטח היבשתי. במחוז תל אביב מגיע שיעור השטח הבנוי ל־68.2 אחוזים.

דו"ח של ארגון World Watch Israel קובע כי היקף השטח הפתוח לנפש במרכז הארץ הוא 0.6 דונם לנפש בלבד.על פי המשרד לאיכות הסביבה, במחוזות חיפה, המרכז, תל אביב וירושלים, שמתגוררים בהם 68 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, נמצאים רק 11 אחוזים מהשטחים הפתוחים בישראל. בהתבססם על תוכנית האב לישראל 2020 מציינים עורכי דו"ח "מדיניות וכלים לשמירה על שטחים פתוחים", כי לקראת 2020 צפויה דרישה לתוספת שטחים בנויים בשיעור של פי שניים ויותר מהקיים היום, כתוצאה מהגידול הצפוי באוכלוסייה ומהעלייה ברווחת הדיור. מכאן נובע כי השטחים הפתוחים, בעיקר סביב הערים ובמרכזי האוכלוסייה הגדולים, ילכו וייעלמו
.
הנרקיסים מצפון תל אביב
שטחים פתוחים עירוניים – גינות, גנים ופארקים – הם גורם מפתח בהבטחת איכות סביבה עירונית. בשנים האחרונות המשרד לאיכות הסביבה והחברה להגנת הטבע עושים מאמצים לשמר ולטפח אתרי טבע עירוניים בתל אביב ובירושלים. עמק הצבאים בירושלים הוא אולי הידוע שבהם. אבל טיול ברוב השטחים הפתוחים בשולי הערים אינו מזמן בדרך כלל חוויה מרנינה. לעתים קרובות משמשים שדות הבור אתרי פסולת פיראטיים, ובשטחים פתוחים שאינם מוגנים או מגודרים (בניגוד לשמורות טבע בתשלום, חלקות חקלאיות מגודרות, שטחי אש וכדומה) צריך להתרגל ל"גרוטיאדה". תמיד יימצאו במקומות הללו ברזל חלוד, חבית בטון יצוק ושאר שפוכת.

גבעת הצבעונים בשולי גני תקווה ממחישה היטב את המצב. פעם היה מרחב פתוח גדול בין גני תקווה לפתח תקווה שמצפון לה. אבל כיום צומחים במהירות מבנים מצפון ומדרום, ואת השטח הפתוח מבתר כביש מהיר חדש, 471, אחד מכבישי הרוחב של חוצה ישראל. אדומים. השלטים מבטיחים איכות חיים, פרחים וציוץ ציפורים, אבל שדות שאינם מעובדים משמשים בעיקר את נהגי המשאיות להיפטר ממטעניהם מהר ובזול.

אם מתאמצים, באביב אפשר עדיין לאתר בין ערימות הפסולת צבעונים של ממש, אבל גבעת הצבעונים נראית כיום כשדה מצולק.
גם לשדות פרחי הבר שליד נחלת עדה בהרצליה או שבאזור החולות שליד חולון יש סיכויים קלושים ביותר לשרוד את בולמוס הבנייה. בשנה שעברה סיירתי במודיעין עם איש הקרן הקיימת סוהיל זידאן. "אני זוכר שהיה כאן יער, ואת מרכז היערנות שלנו", הפטיר זידאן בגעגוע כשעמדנו בכיכר הגדולה בכניסה לעיר העתיד. "הנה, תראה, שם עוד אפשר לראות את הגזעים של העצים שנכרתו".

אחד השטחים הפתוחים המרשימים שעוד נותרו באזור המרכז הוא עמק גלילות, הצמוד לחוות הדלק פי גלילות שכבר החלו בפינויה. בשטח הפתוח משתרע שדה תבואה רגיל כביכול – הוא מצהיב בתחילת הקיץ, מאפיר בסופו ומוריק עם הגשם הראשון. כשהדגן צומח מתגלה מחזה יוצא דופן – מרבד נרקיסים מרהיב ונדיר בגודלו. אבל לרוע מזלם של אלפי הנרקיסים, הם גרים בצפון תל אביב. הלחצים הכלכליים – ערכן של 7,000 יחידות דיור מתוכננות – לא משאירים להם שנים רבות לצמוח.

גם אזור מערב ירושלים מאוים. בכל השטח הפתוח שממערב לעיר עתידות להיבנות שכונות חדשות. אפשר לדמיין טיול שיוצא משכונת רמות, עובר בגבעה ממול, שחי בה עדר צבאים לא גדול, דרך עמק הארזים לכיוון הר חרת, משם דרך נחל שורק לעין חנדק, מעלה לשלוחה של הדסה עין כרם, ומשם לרכס אורה עמינדב בואכה עמק לבן ונחל רפאים. כ־24 אלף יחידות דיור חדשות מתוכננות לקום במרחב הזה, ורק הסטף ייוותר כפנינת טבע בלב הפרברים החדשים. יותר מעשרת אלפים התנגדויות הוגשו נגד תוכנית מערב ירושלים, בהן של מדענים, כלכלנים, חברי כנסת ועוד. הדיון בהתנגדויות טרם נעשה, אולם רבים חוששים כי התוכנית בכל זאת תדלג לה בקלילות מעל כל משוכות התכנון, ועתה יש התולים תקוות בכנסת ובחוק שמירת הרי ירושלים.

גם לנוף יש ערך כלכלי
הידלדלות השטחים הפתוחים נובעת משני גורמים עיקריים: גידול בביקוש לקרקע לבנייה למגורים ותשתיות מצד אחד, וירידה בביקוש לקרקע חקלאית מצד שני. האמצעי הנהוג למדידת הכרסום בשטחים הפתוחים הוא היקף הפשרות שטחים חקלאיים לבנייה. הגוף שמאשר זאת הוא הוועדה לשמירת קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (ולקחש"פ). בעשור האחרון, כך לפי נציבות הדורות הבאים בכנסת, הפשירו הוועדות המוסמכות שטחים חקלאיים לבנייה בהיקף של כ־642 אלף דונם. באופן לא מפתיע, במחוז תל אביב היה שיעור גבוה במיוחד של הפשרות קרקע לבינוי.

ממערב משמינות להן בנחת גבעת שמואל וקריית אונו, והנוסעים בכביש גהה יכולים לראות רק שרידים אחדים מגבעות החמרה האדומות. רוב השטח התכסה במגדלי מגורים ובבתים נמוכים עם גגות רעפים

המכתש הגדול בנגב. הפגיעה בשטחים הפתוחים בנגב היא יותר איכותית ופחות כמותית

ברור כי מחיר השוק של קרקע לבנייה גבוה במידה ניכרת ממחיר קרקע שאינה לבנייה, אך גם לשטחים פתוחים יש ערך ותועלת כלכלית, ורק חלקה סחיר ומדיד. השטח הפתוח הוא לא רק מוצר בפני עצמו, המספק משאבים ציבוריים כמו נוף ומורשת, אלא גם מייצר מוצרים ציבוריים דוגמת מים נקיים, אוויר נקי ומגוון מינים ביולוגי.

"ערכו הכלכלי של הנוף" הוא אולי ביטוי משונה בעיני רבים, אך הארגונים הירוקים אינם מהססים לרתום את הפן הזה לצורך המאבקים לשימור השטחים הפתוחים. כך למשל, לאחר שהבינו ארגוני שימור הסביבה כי לא יוכלו למנוע את סלילת קטע 18 של כביש חוצה ישראל, באמצע רמות מנשה, הם ניסו – בעזרת הטיעון הכלכלי – לשכנע את המדינה "למנהר" את הכביש, כלומר להעבירו מתחת לאדמה.

רמות מנשה הן השטח הפתוח הגדול ביותר שנותר במרכז הארץ. האזור מתאפיין בנוף גבעות מתון, במעט יישובים חקלאיים, בשטחי מרעה, בשדות, במטעים, בפריחות אין קץ בעונתן, בנחלים, במעיינות, בבזים אדומים, וכמובן… בעבודות פיתוח של המחלפים מצפון ומדרום.

השאלה היתה מהי עלות החלופות לקטע הכביש, והוויכוח ניטש סביב שאלת ערכו של השטח הפתוח. הארגונים הירוקים טענו כי אי אפשר להתעלם מהערך הכלכלי של השטח הפתוח, והדבר מטה את הכף לטובת מִנְהוּר הכביש. אולם עמדה זו לא התקבלה בסופו של דבר על ידי המדינה. כל שנותר כעת הוא לקוות שהתוכניות להקים ב"טוסקנה של ישראל" עוד עיר, עירון שמה, יישארו עמוק במגירות.

סעו להיפרד מבקעת בית נטופה
מלבד רמות מנשה יבתר כביש חוצה ישראל שטחים פתוחים רבים נוספים. כך למשל הוא יעבור גם בבקעת בית נטופה, ואם מראה המרחב הנגלה בכביש היורד מיודפת לכיוון כפר מנדא יקר ללבכם, הזדרזו וסעו להיפרד ממנו. בעצם, רוב הכביש עובר בלב שטחים פתוחים,וכך גם כל כבישי הרוחב החדשים שלו – למשל כביש 9 המאיים, בין השאר, על ברכת יער שמדרום לחדרה ועל פארק השרון.

כבישים נוספים המאיימים על שטחים פתוחים הם הפרויקט להארכת נתיבי איילון עד חדרה וכביש 39, שיקצר את הדרך מאשדוד לירושלים על חשבון פארק בריטניה, עמק האלה, ושביל הקיסר העולה ממנו אל ההר. כביש 39 יגיע עד נחל רפאים, שם יתחבר לכביש הטבעת של ירושלים, שהוא עוד אוטוסטרדה בתכנון.
סלילת כבישים מהירים חדשים אינה אופנה עכשווית. רובנו זוכרים בוודאי את פתיחת נתיבי איילון, והקשישים שבנו זוכרים ודאי מהמאה הקודמת את סלילת כביש החוף בשנות השישים, את סלילת הכביש המהיר לירושלים בשנות השבעים ואת סלילת כביש חוצה שומרון בשנות השמונים. לעתים קרובות מדי לא הצרכים האמיתיים הם שמניעים את המכבשים, אלא כוחות השוק. וכל יום שהבולדוזרים שובתים בו מעבודה מזיק לבעליהם, לכלכלה ולתל"ג. כבישים הם ארוכים וצרים, ולכאורה נדמה שאינם תופסים שטח רב. למעשה, שטחו של כל קילומטר כביש הוא עשרות רבות של דונמים, ואלפי קילומטרים סלולים הם עשרות אלפי דונמים. אבל עיקר הנזק שגורמים כבישים, מסילות ברזל ותשתיות כגון קווי חשמל, צינורות מים וביוב לשטחים הפתוחים הוא בקיטועם של השטחים שבהם הם עוברים. אפילו תשתית תת־קרקעית גורמת לקיטוע השטח. אחרי השיקום הנופי נותרת, במקרה הטוב, דרך עפר במקום שהיה עד אז בתולי.

יער חדרה. מאוים על ידי כביש 9, אחד מכבישי הרוחב החדשים של "חוצה ישראל"

עיקר הנזק שגורמים כבישים, מסילות ברזל ותשתיות כגון קווי חשמל, צינורות מים וביוב לשטחים הפתוחים הוא בקיטועם של השטחים שבהם הם עוברים

קיטוע השטחים הפתוחים גורם להפרדה בין מינים ואוכלוסיות של בעלי חיים וצמחייה ולפגיעה ברצף האקולוגי. יתרה מכך, ביתור פוגם גם בתועלת שמפיק האדם מן השטחים הפתוחים. דו"ח "מדיניות וכלים לשמירה על שטחים פתוחים" מסביר כי "ביתור השטחים הפתוחים, חוסר היכולת להימצא בשטח פתוח ללא הפרעה שהיא מעשה ידי אדם, מגדיל את התעוקה הפסיכולוגית ומקטין את אפקט הפתיחות שיוצר השטח הפתוח על האדם ועל בעלי החיים".

פרדוקס היישובים הירוקים
הקמת יישובים חדשים היא עוד אחת מהצרות הגדולות של השטחים הפתוחים. מאז היציאה מחומות העיר העתיקה בירושלים ועד היציאה מעזה, היישובים החדשים נבנו תמיד על חשבון השטחים הפתוחים. ביקורת רבה נמתחה לאחרונה על התוכנית להקים יישוב קהילתי "אקולוגי" חדש בשם מיכל בלב שמורת הטבע בגלבוע, בשטח שבו צומח אירוס הגלבוע. אך גם היישוב נורית, המוקם בימים אלה ממש במורדות ההר, קוטע את הרצף הפתוח. יישובים נוספים דוגמת חרוב או יששכר, המתוכננים בגליל התחתון, וכמוהם היישובים קדמת עדן באזור עמק האלה והיישוב אירוס שמתוכנן לקום בגבעות הכורכר של נס ציונה, שבהם צומח אירוס הארגמן, מעוררים את התנגדות הגופים הירוקים – בעיקר בזכות התארגנויות של תושבים מקומיים.

הפרדוקס הוא שככל שהיישוב קטן יותר וירוק יותר במונחי "איכות החיים", כך פגיעתו של מי שגר בו בסביבה גדולה יותר. צפון הארץ נתפש כאזור "ירוק". אך דווקא במחוז הצפון שיעור השטח הבנוי הוא הגדול ביותר: יותר מ־23 אחוזים מסך השטח הבנוי בארץ. הסיבה העיקרית לכך היא עוד "אידאה" שזוללת המון שטח – בית צמוד קרקע. היישובים הקטנים, "הקהילתיים", אינם בנויים לגובה אלא מתפרשים על פני שטחים נרחבים המבתרים את השטח הפתוח. אתר נציב הדורות הבאים בכנסת מגלה כי "על שולחן הכנסת הונחה הצעת חוק שטחים פתוחים, שמטרתה לקבוע אמות מידה אחידות ולספק הגנה למעט השטחים הפתוחים שנותרו בישראל". אך כל עוד לא עבר חוק שכזה, השמירה על השטחים הפתוחים נתונה בידי המדינה, וקשה לומר שהיא עושה זאת.

השטח הפתוח, פרט לחשיבות הנופית שלו, גם מייצר מוצרים ציבוריים דוגמת מים נקיים, אוויר נקי ומגוון מינים

היעלמות השטחים הפתוחים איננה גורל אלא איום שאפשר להתמודד איתו. יש עקרונות שאפשר לאמץ כדי לא להגיע לקריסה, ומקצתם אפילו מעוגנים בתוכניות. הבעיה היא שאין די בעקרונות על הנייר, וכל העת מופעלים לחצים לפרימת מדיניות התכנון. אך יותר מכל זו סוגיה תרבותית – תרבות המגורים, תרבות הפנאי ותרבות הצריכה. נדמה לנו שהשטח הוא משאב בלתי מוגבל ושהארץ תספיק לנצח. אבל לאורך זמן, גם עם הנגב היא לא תספיק. ראוי לזכור כי לו חיו כל תושבי כדור הארץ כמו האמריקאים,היו נדרשות עוד שלוש פלנטות כדי לפרנס את החגיגה.

הפוסט איכות הסביבה – השטחים הפתוחים נעלמים הופיע ראשון במסע אחר