אז איפה תוכלו לטבול במים חמים בישראל?

בטבע הפראי

עין ג'ונס
עד לפני שנים לא רבות היה עין ג'ונס שברמת הגולן בגדר סוד שמור ליודעי דבר. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז הקורונה שגרמה לרבים מאיתנו לחפש פנינים סודיות בארץ, המעיין הפך יותר פופולרי, מה שניכר לצערנו גם בערמות האשפה שמשאירים אחריהם המטיילים. למרות זאת אם תגיעו באמצע השבוע, יש לכם סיכוי להיות פה לבד. מדובר בנביעה תרמו מינרלית על גדר המערכת, בצמוד לגבול עם ירדן, ממנה שואבים ומזרימים מים לאתר המרחצאות חמת גדר. במתחם יש כמה בריכות הממוקמות בתוך מבני אבן הרוסים, שככל הנראה שימשו כחמאם תורכי בו הקצינים הסורים אהבו להתפנק. המבנים המוזנחים, כתובות הגרפיטי והצמחייה שגדלה פרא תורמים לתחושה של חווית רחצה מחתרתית. כיאה לנביעה תרמו מינרלית, המים בעין ג'ונס לוהטים (טמפרטורה של 45 מעלות), צלולים ועשירים בגופרית (מה שניכר בריח) ובמינרלים נוספים כמו מגנזיום וסידן שמחוללים נפלאות לגוף ולנפש– כל שנותר הוא לחכות ליום קר וגשום במיוחד ולנסוע למקום.

איך מגיעים? מכוונים את הווייז לחניה של חמת גדר. משמאלכם תראו מחסום, עברו אותו והמשיכו ללכת לכיוון צמחיית הקנים הגבוהה עד שתגיעו לגדר המערכת, שם יש לפנות ימינה. המשיכו בהליכה עד שתראו את מבנה הבטון הסמוך למעיין.

עין קדם, ים המלח
חווית רחצה ייחודית ומהנה במיוחד מחכה לכם בדרך היורדת לים המלח, בין מצפה שלם לעין גדי. בסמוך לשפך נחל קדם, ממש על קו המים, נובעים כמה מעיינות חמים ועשירים במינרלים שיוצרים בריכות קטנות התחומות באבנים, בדרגות חום שונות שמגיעות לכ-45 מעלות. תוכלו להתחיל בבריכות הפושרות ולעבור בהדרגה לבריכות הלוהטות או להתמקם מלכתחילה בבריכה בה הטמפרטורה נעימה לכם במיוחד. בדומה לעין ג'ונס, גם כאן מטיילים רבים נוטים להשאיר אחריהם את האשפה. הביאו אתכם שקית אשפה והקפידו להשאיר את המקום נקי. שימו לב – באזור יש בולענים רבים ולכן יש לנקוט משנה זהירות.

מה לכתוב בווייז? מעיינות חמים נחל קדם

הבריכות הצפוניות בעין קדם | צילום: יואב בן דור, מתוך אתר פיקיויקי

מעיינות צינור

מלבד עין ג'ונס, באזור רמת הגולן יש עוד כמה מעיינות חמים, אבל אלה הם מעיינות צינור, כלומר, מעיינות (או מאגרי מים) שתלויים בהזרמה של מים חמים מצינור. המשמעות היא שאי אפשר לדעת בוודאות שיהיו במקום מים חמים כשתגיעו. אבל אם יתמזל מזלכם והמים יוזרמו, מובטחת לכם חוויה מהנה במיוחד.

אחד מהמאגרים האלה הוא מאגר עורבים, אשר מממוקם בסמוך לצומת ווסט ברמת הגולן. במאגר יש מים חמים בטמפרטורה של כארבעים מעלות שהעניקו לו את הכינוי "הג'קוזי". המים מגיעים מקידוחים בעמק החולה ומוזרמים על ידי צינור לתוך בריכה גדולה. איך מגיעים? כוונו את הווייז לצומת ווסט ומשם המשיכו לנסוע לכיוון יער אודם. אחרי מטרים ספורים תראו פנייה ימינה, זו תוביל אתכם היישר אל המאגר, שם תוכלו לחנות.

מאגר בנטל שבצפון רמת הגולן, מצפון לקיבוץ מרום גולן ובסמוך להר בנטל, הוא מאגר נוסף אליו מוזרמים מים חמים בצינורות שמגיעים מקידוחים בעמק החולה. בקצה המאגר יש שני צינורות הסמוכים זה לזה מזרימים מים נקיים למאגר – אחד מזרים מים קרים והשני מזרים מים חמים, והשילוב ביניהם הופך את הרחצה למהנה במיוחד. מתחת לפתחי הצינורות יש בריכות קטנות וזה המקום המומלץ ביותר לטבול בו. בתוך המאגר עצמו לא מומלץ לרחוץ משום שהמים בו קרים וככל הנראה גם לא ראויים לרחצה. המאגר נחשב לאחד היפים והגדולים בגולן וחוויית הרחצה בו מדהימה במיוחד כשהאזור מכוסה בשלג. גם באביב יפה כאן, כי האזור מכוסה בפריחה מרהיבה. איך מגיעים? מכוונים את הווייז ל"מאגר בנטל באב אל אווה”. עם ההגעה לנקודה יש לפנות מזרחה לרחבת עפר לצד כביש 959, בסמוך למאגר, שם חונים. משם הולכים כחמישים מטר עד לבריכות שמתחת לצינורות.

ממוסד ומסודר

חמת גדר

אתר המרחצאות הגדול בישראל שוכן בעמק הירמוך, מדרום לרמת הגולן, בגובה 150 מטר מתחת לפני הים. באתר נובעים ארבע מעיינות חמים העשירים במינרלים מעומק של כשני קילומטר. סגולותיהם של המים היו ידועות כבר בימי קדם ולא במקרה הרומים הקימו במקום מרחצאות מפוארים שמשרידיהם ניתן להתרשם בביקור במקום. המתחם של המעיינות כולל בריכות גדולות ומפלי מים ומוקף בצמחייה. במקום יש כל מה שצריך לחוויית רחצה נוחה, כולל כסאות מיוחדים בתוך המים עם זרמי עיסוי ומיטות ג'קוזי מרוצפות בתוך המים. טמםפרטורת המים במעיינות עומדת על 42 מעלות, מה שהופך את הרחצה בהם למושלמת ביום קר. בבריכה המרכזית יש מפלי מים ותותחי מים לעיסוי הכתפיים והשכמות, וכן זרמי עיסוי הקבועים בדפנות הבריכה ואגם בועות שמעסה את הרגליים והמותניים. המתחם כולל גם את מתחם הספא וילג'  – מתחם שקט של בריכות תרמו מינרליות שהכניסה אליו היא למבוגרים בלבד, ואת בריכת הספלאש – בריכה קרה של מים מתוקים עם מגלשת מים. אם תרצו ליהנות מרחצה לילית בלי לנהוג את כל הדרך חזרה הביתה, תוכלו ללון במלון הספא וילג' שבמתחם (מיועד לגיל 16 ומעלה) או במתחם האוהלים הממוזגים והמשודרגים.
פרטים נוספים באתר חמת גדר

המרחצאות בחמת גדר | צילום: נרמין זרעיני

הגן הלאומי חמת טבריה

הגן הלאומי חמת טבריה הוא אחת ההפתעות הנעימות באזור הכנרת. הגן הלאומי ששוכן על שפת הכנרת מציע כל מה שצריך ליום טיול נעים ומאפשר לשלב רחצה במעיינות חמים יחד עם נופים יפים ואתר ארכיאולוגי מרתק. הגן הלאומי התפרסם בעיקר הודות לשרידי בתי הכנסת שנתגלו בו, כולל פסיפס מרהיב שהשתמר היטב של גלגל המזלות. אחרי שתתרשמו מהפסיפס, תוכלו לבקר בשרידי חמאם סולימן, חמאם תורכי מהמאה ה-18. עם זאת, גולת הכותרת של הביקור בחמת טבריה היא הטבילה במעיינות. במקום נובעים 17 מעיינות תרמו מינרליים בטמפרטורה של 60 מעלות. אל דאגה – טמפרטורת המים בבריכות ידידותית יותר ואפשר לרחוץ בשלוש בריכות רדודות (מותאמות גם לילדים) שבכל אחת מהן טמפרטורת מים שונה אבל בכולן המים החמים עשירים במלחים ובמינרלים כמו אשלגן וסידן. המים האלה גם מוזרמים למרחצאות חמי טבריה הסמוכים.  אחרי הרחצה אפשר להשלים את החוויה בהליכה בשביל הרפלקסולוגי – שביל משובץ באבנים שההליכה עליו ברגליים יחפות תורמת לניקוי רעלים, איזון מערכת החיסון ושיפור זרימת הדם.
פרטים נוספים באתר הגן הלאומי חמת טבריה

הגן הלאומי חמת טבריה. לרחוץ במים חמים ולהשקיף על הכנרת | צילום: RnDmS, שאטרסטוק

גן לאומי גן השלושה – הסחנה

הגן הלאומי גן השלושה מציע שילוב אופטימלי של רחצה בטבע יחד עם הנוחות של גן לאומי עם חניה נוחה, שירותים ומקלחות. קחו בחשבון שהמעיינות בפארק נובעים בטמפרטורה קבועה של 28 מעלות – בהחלט נעים, אבל מתאים יותר ליום חורף שמשי מאשר ליום חורפי סוער. עם זאת, חווית הרחצה במקום בחורף נעימה עד מאוד ולא מזכירה במאום את חווית הרחצה במקום בחופש הגדול או בחגי ישראל. זו הזדמנות מצוינת ליהנות מהסביבה הטבעית היפה של הגן, עם ערוץ נחל עמל הטורקיזי שזורם במרכזו, על בריכותיו ומפליו, וכן מהמדשאות והצמחייה המטופחת שמסביב.
פרטים נוספים באתר גן לאומי גן השלושה

כדי ליהנות מהבריכות הטורקיזיות והמפלים של גן השלושה, כדאי להגיע ביום חורפי באמצע השבוע כשהמקום לא עמוס במבקרים | צילום: שאטרסטוק

חמי געש

לא תמיד רוצים להרחיק בשביל לטבול במים חמים. ברגעים כאלה, אפשר להתנחם בכך שבמרחק נסיעה קצרה מתל אביב ומהרצליה אפשר להגיע למתחם המרחצאות חמי געש. במתחם יש ארבע בריכות אליהן מוזרמים מי מעיינות טבעיים הבוקעים מבטן האדמה ועשירים במינרלים ומלחים. בכל אחת מהבריכות טמפרטורה שונה, וכדי להעצים את החוויה יש בכל בריכה עשרות נקודות של זרמי ג'טים שנובעים מהדפנות ומהרצפה. יש גם סאונות ומתחם של מקלחות זרמים, ובקיץ יש גם בריכת שחייה קיצית עם מפלים וזרמי עיסוי. אם תרצו, תוכלו להשלים את החוויה בטיפולי ספא הניתנים במקום בתשלום נוסף.
פרטים נוספים באתר חמי געש

חמאם צאלים

אחד מאתרי המרחצאות הוותיקים והמפורסמים בישראל (אולי בגלל שרבים ביקרו בשלב זה או אחר של המילואים בבסיס צאלים הסמוך) הוא אתר צנוע אך נעים המוקף במדשאות רחבות ידיים שבמרכזו בריכה תרמו-מינרלית בטמפרטורה של 37 מעלות שהמים בה מגיעים מקידוח בעומק 500 מטר. המים עשירים במינרלים בעלי סגולות ריפוי כמו גופרית, מגנזיום, סידן ונתרן. בבריכה יש סילוני עיסוי ובצמוד יש ג'קוזי. להשלמת החוויה יש במקום סאונה יבשה.
פרטים נוספים באתר חמאם צאלים

הפוסט מעיינות חמים בישראל הופיע ראשון במסע אחר

בחורף, כשהטמפרטורות צונחות, יש מעט מאוד תענוגות הגדולים יותר מטבילה במעיין של מים חמים, העשירים בסגולות רפואיות,  תוך התבוננות בנוף הנפלא שמסביב. את תענוגות הטבילה גילו עוד הרבה לפנינו, וכבר בימי קדם נהגו לטבול במעיינות כדי להרגיע את הגוף והנפש. עם השנים הפכו מעיינות החמים למכרה זהב, ולצידם צמחו אתרי ספא יוקרתיים ומפנקים. הנה כמה אתרי מעיינות חמים נפלאים בלב הטבע, חלקם פתוחים לכולם ואילו לאחרים הכניסה בתשלום. ויש גם אתר אחד שהרחצה בו מיועדת לקופים בלבד. 

הלגונה הכחולה, איסלנד
הלגונה הכחולה באיסלנד מציעה את חווית הספא הטבע האולטימטיבית. מדובר באגם מלאכותי ענק, המוקף בנוף איסלנדי טיפוסי של שדות לבה וגבעות ירוקות שמתכסות בחורף בשכבה עבה של שלג, ובו מים גאו תרמיים בצבע כחול מדהים בטמפרטורה של 42-37 מעלות. מי האגם עשירים במינרלים שעושים נפלאות לעור וידועים בסגולותיהם הרפואיות הרבות. יש גם מפל מים שוצף שאפשר לעמוד תחתיו וליהנות מעיסוי משחרר לכתפיים ולשכמות וחדרי סאונה שחצובים בסלעי הבזלת. מי שלא מסתפק בזה יכול ליהנות מעיסוי שניתן על מיטות עיסוי מיוחדות בתוך המים.
איפה? Grindavík, איסלנד
אתר אינטרנט

למים בלגונה הכחולה יש צבע כחול מדהים

המעיינות החמים העליונים של באנף, קנדה
בליבו של הפארק הלאומי באנף שבהרי הרוקי הקנדיים, בגובה 1,585 מטר, נמצא אתר הספא והמרחצאות Banff Upper Hot Springs, שמוקף בפסגות המושלגות של הרי הרוקי. המעיינות התגלו ב-1882 על ידי עובדים שהקימו את מסילת הרכבת באזור. השמועה התפשטה במהירות ועד מהרה נפתח במקום אתר המרחצאות, כשהמים מוזרמים לבריכה יפה תחת כיפת השמיים. טמפרטורת המים עומדת על ממוצע של 40 מעלות צלזיוס, וגם פה, המים עשירים במינרלים חיוניים שעושים לנו רק טוב.
איפה?  101Mountain Avenue, Banff, הרי הרוקי, קנדה
אתר אינטרנט

המרחצאות החמים העליונים של באנף. מסביב נשקפות הפסגות המושלגות של הרוקי


טבקון, קוסטה ריקה
קוסטה ריקה, שבה לא פחות משבעה הרי געש פעילים, משופעת במעיינות חמים, כשהמפורסמים שבהם הם מעיינות טבקון (Tabacon) ששוכנים למרגלות הר הגעש ארנל (Arenal). ההר החרוטי המושלם עם הלוע המעשן, המוקף ביער גשם נהדר, הם הנוף שרואים המתרחצים במקום בזמן שהם טובלים במים החמימים. באתר המרחצאות יש תשע בריכות טבילה בטמפרטורות שנעות בין 38-25 מעלות. בניגוד לאתרי מרחצאות אחרים, המים פה דלים בגופרית, מה שמבטיח שלא תסבלו מהריח. באחת מהבריכות יש מגלשה עם מים תרמליים, באחרת יש בר ויש גם בריכה של מים קרים בלב יער הגשם ושלושה מפלים שניתן לרחוץ בהם. האתר כולו נראה כגן עדן טרופי קטן, עם מפלי מים, עצי במבוק, שרכים וסחלבים, והמתחם כולו מבטיח שעות ארוכות של בילוי מרגיע ומענג.
איפה? La Fortuna de San Carlo, קוסטה ריקה
אתר אינטרנט

המפלים בטבקון. גן עדן טרופי

מתרחצים בטבקון

פמוקלה, תורכיה
פירוש שמו של אתר המרחצאות פמוקלה (pamukkale) ששוכן בדרום-מערב תורכיה הוא "מצודת כותנה", וכשרואים אותו מבינים מדוע. במקום ישנה תופעת טבע ייחודית – בריכות מדורגות בצבע לבן ששוכנות על טרסות בצלע ההר. המעיינות החמים עשירים בסידן שמקנה להם את צבעם הלבן. במקום יש 17 מעיינות שמימיהם מבטיחים בסגולות ריפוי רבות. בנוסף, יש באתר שרידים של עיר הלניסטית ששימשה כעיר מרפא, עם מקדשים, כנסיות, אמפיתיאטרון ובית קברות.
איפה? Denizli, תורכיה



רוחצים בפמוקלה. הסידן נותן את הצבע הלבן

 
פמוקלה. בריכות מדורגות בצבע לבן השוכונת בצלע ההר

חוף המים החמים, ניו זילנד
חוף הוט ווטר (Hot Water Beach) ששוכן בצפון-מזרח חצי האי קורומנדל שבאי הצפוני של ניו זילנד, מאפשר לכל מי שמבקר בו ליהנות ממעיין חם פרטי. כל מה שצריך זה את חפירה (אותה ניתן לשכור במקום). בשעתיים שלפני ואחרי השפל, כשהמים נסוגים לאחור, אפשר לחפור בור בחול, אשר מתמלא במים חמים מבעבעים העשירים בסידן, מגנזיום, סיליקה ומינרלים נוספים. מאחר והטמפרטורות עשויות לעלות אל מעבר לשישים מעלות, כדאי להצטייד גם בדלי של מים קרים כדאי לווסת את הטמפרטורה.
איפה? Mercury Bay, קורומנדל, האי הצפוני, ניו זילנד

חוף המים החמים בניו זילנד. כל אחד יכול לחפור לעצמו ספא פרטי

מעיינות דנטון, קולורדו
מעיינות דנטון (Dunton Hot Springs) שוכנים בגובה 2,621 מטר בהרי סן חואן שבדרום-מערב קולורדו, ליד עיירת הסקי הפופולרית טלוריד, בעיירת כורים שננטשה ב-1918 והיתה עיירת רפאים במשך שנים רבות, עד שב-1994 היא הוסבה לאתר נופש וספא יוקרתי. במקום יש כמה בריכות, ובהן שתי בריכות חיצוניות ועוד כמה בריכות בתוך בית מרחץ יפה מהמאה ה-19 שמחלונות הענק שלו נשקף נוף הררי מרהיב. המעיינות מהווים חלק ממתחם אירוח שמציע לינה בבקתות העץ שבנו הכורים במאה ה-19 והוסבו לחדרים מפנקים, אבל ניתן לבלות במעיינות ללא אירוח תמורת תשלום הולם. הטמפרטורה של המים נעה בין 29 ל-41 מעלות צלזיוס, והמים האדמדמים עשירים בברזל, מגנזיום ומינרלים נוספים הטובים לבריאותומשפרים את זרימת הדם.
איפה? Dunton, קולורדו, ארצות הברית
אתר אינטרנט

מעיינות דנטון בקולורדו. המים האדמדמים עשירים במינרלים

מעיינות דנטון. עיירת הכורים הוסבה לאתר ספא מפנק

מעיינות סטורניה, איטליה
האגדה מספרת שכאשר יופיטר, ראש האלים, וסטורן, אל החקלאות והקציר, היו במלחמה, יופיטר פגע בחלקת קרקע עם הברק שלו, ואז פרצו ממנה המעיינות החמים שידועים היום כמעיינות סטורניה (Saturnia). מעיינות הגופרית היפים, הסמוכים לעיירה הנושאת את אותו שם בדרום טוסקנה, הפכו עוד בימי האטרוסקים לאתר מרחצאות פופולרי. במקום יש שני מפלים – מפל גורלי ומפל הטחנה (Cascate del Mulino), שהוא הפופולרי ביותר מבין השניים. מפל הטחנה נופל בכמה מדרגות ויוצר בדרך בריכות טבעיות בתוך סלע הטרוורטין, שהטמפרטורה של מימיהן מגיעה ל-37.5 מעלות. הכניסה למקום חופשית והאתר גדוש במתרחצים ביום וגם בלילה.
איפה? Saturnia, טוסקנה, איטליה

רוחצים במעיינות החמים של סטורניה

מפל הטחנה בסטורניה הוא אתר רחצה פופולרי עוד מימי האטרוסקים
 
פארק הקופים ג'יגוקודני, יפן
ביפן יש ריכוז גבוה במיוחד של מעיינות חמים, והמרחצאות, שביפן קוראים להם אונסן, מאוד נפוצים ברחבי המדינה. אחד מאתרי המרחצאות המפורסמים במדינה הוא ג'יגוקודני (Jigokudani) שבאזור יאמאנוצ'י. פירוש שמו של המקום הוא "עמק הגיהינום", אבל למרות השם המרתיע, המקום מזכיר יותר גן עדן – הבריכות המבודדות שוכנות בליבו של אזור יפהפה וההליכה אליהן עוברת ביער נהדר. יש רק חיסרון אחד – הרחצה במקום אפשרית רק למי שמשתייך למשפחת הקופים. בחורף אפשר לראות את קופי המקוק היפני שחיים במקום טובלים במים החמים המעלים האדים, והמראה, כשמסביב הכל מכוסה בשלג, הוא אחד מהמרגשים שיש ליפן להציע. אין צורך לקנא בקופים, שכן בעיר הסמוכה יאמאנוצ'י יש מרחצאות מסורתיים רבים שמתאימים לבני אנוש.
איפה? Yamanouchi, מחוז נגנו, יפן

קופי שלג בפארק הקופים ג'יגוקודני

בתמונה הפותחת: הלגונה הכחולה באיסלנד. האגם הגאו תרמלי מוקף בנופים איסלנדיים טיפוסיים

צילומים: שאטרסטוק, Dunton Hot Springs – Jack Richmond Photography, Tabacon Thermal Resort, Blue Lagoon, פליקר – FancyLady

לקריאה נוספת: 

פינוקי ספא בחיק הטבע על רצועת חוף יפהפייה, בלב יער גשם, מול נופים מדבריים או למרגלות הר געש – כמה מאתרי הספא הטובים בעולם נמצאים ממש בחיק הטבע

הפוסט מרחצאות חמים בטבע הופיע ראשון במסע אחר

סלאניק מולדובה, מאתרי הספא הידועים ביותר ברומניה | צילום: Sergio Moral

הפוסט אתרי ספא ברומניה הופיע ראשון במסע אחר

"לימדו אותי שלא להאמין לאף מלה ממה שכתוב בעיתון, ולהאמין אך ורק למה שכתוב בסאגות האיסלנדיות" (מתוך "תחנת האטום" מאת הלדור לכסנס).

רצה הגורל ובאי לא גדול כאיסלנד, שפחות מרבע מיליון בני אדם חיים בו, התרכזו יותר תופעות טבע ותרבות מבמקומות רבים אחרים. זהו אחד האזורים הפעילים ביותר מבחינה וולקנית על פני כדור הארץ, הקרחון הגדול באירופה מתנשא במרכזו, מעיינות מים חמים מזינים את מערכת החימום של רוב תושבי האי ומפלי מים מספקים את כל תצרוכת החשמל. כל אלה לצד הפרלמנט העתיק באירופה וספרות הסאגות הייחודית משאירים את המתבונן מן הצד בפה פעור מעט.

איסלנד – מדריך מסע אחר, מסלולים כתבות ומידע

240,000 האיסלנדים החיים כיום באי הצפוני חבים את מולדתם לספנים ויקינגים. באמצע המאה השמינית טעה שוודי בשם גארדאר סוואוורסון בדרכו. הוא הפליג מסקנדינביה בחיפוש אחר ירושת אשתו, סטה מנתיבו, והגיע לקצה המזרחי של איסלנד. גם לממשיכי דרכו של גארדאר קרה מה שקרה פעמים רבות בעבר לוויקינגים אחרים: כשמצאו מקום שנראה להם יפה למגורים, נשארו בו כמתיישבים (לא לשווא היו הוויקינגים הראשונים שהמציאו את שקי השינה העשויים מעור). הוויקינג הנורווגי אינגולפר ארנרסון, שהגיע אל האי בשנת 874, היה כנראה הראשון שנטה על חוף המפרץ עליו ניצבת היום הבירה רייקיאוויק (REYKJAVIK) את מגורי הקבע שלו.

ברבים מהמפלים הגדולים באיסלנד החניה הוקמה במכוון במרחק  מהאתר, וזאת כדי שהמבקר הצועד ברגל יוכל להעריך את יופיו של הטבע | צילום: אייסטוק

הארולד בהיר השיער, שמלך בנורווגיה במאה התשיעית, היה אביהם של תשעה בנים שהגיעו לבגרות. לבנו ויורשו, אריק גרזן דם, היו שמונה בנים. אין כל פלא שהם נזקקו לעוד אדמות. מלכים אלה שאיחדו את נורווגיה הבריחו מתוכה ראשי שבטים קטנים רבים. המחסור באדמה והתקווה המעורפלת להשיג דברים טובים יותר יצרו גל מהגרים שמילא עד מהרה את איסלנד, אך לא היה בכך די כדי להביא על הוויקינגים את שלוות הנפש המיוחלת. רעב שהחל להתפשט וקשיים אחרים הגבירו את הלחץ להמשיך ולנדוד.

היעד הבא היה גרינלנד. פושע מועד בשם אריק האדום גורש מנורווגיה לאיסלנד. לאחר שביצע במולדתו החדשה מספר מעשי רצח המשיך ונמלט מערבה, עד שגילה את גרינלנד והקים בה מושבת ויקינגים לתפארת. בקיץ 986 לקח בעל ספינה בשם ביארני הריולפסון מטען לאיסלנד, והתכוון לבלות שם כמנהגו את החורף בחברת אביו. להפתעתו גילה ביארני שאביו היגר לגרינלנד בחברת אריק האדום, והוא נאלץ לצאת בעקבותיו. ביארני ואנשיו לא הפליגו כמובן מעולם לאיזור זה, ולא היו ברשותם מפה או מצפן. כשהבחינו סוף-סוף ביבשה מישורית ומכוסה ביערות, הבין ביארני שטעה בדרכו. הוא הוכיח עד כמה הסקרנות אינה מאפיינת אותו כאשר אסר על מלחיו לעלות על החוף הבלתי מוכר, היפנה את ספינתו לאחור, והסתפק במבט תכול עיניים חטוף ראשון על מה שנודע כיום כיבשת אמריקה.

ביארני שב לחפש את גרינלנד ואת אביו ומצא אותם לרווחתו כעבור ארבעה ימי שיט נוספים. בנו של אריק האדום, לייף אריקסון, היה כנראה האדם הלבן הראשון שדרך על אדמת היבשת הלא מוכרת הזו, לאחר שניסה לאמת את עדותו של ביארני. אנשיו כינו את המקום שחנו בו במשך החורף בשם וינלאנד (ארץ היין), בשל הענבים הרבים שהיו בו. שרידי המחנה שלהם נחשפו לפני זמן מה בקצה הצפוני מזרחי של ניו פאונדלנד, קנדה.

קרח ואש
איסלנד הפכה איפוא לארצם של נורווגים שנמלטו ממולדתם או שנאלצו לחפש מקורות פרנסה טובים יותר במרחקים. הארץ הקשה למגורים ולמחיה התאימה להפליא לאופיים הקשוח של האנשים שהגיעו אליה. עדויות רבות שנאספו וסופרו במהלך מאות שנים על נופי איסלנד ועל איתני הטבע השולטים בה מוכיחות עד כמה התאמה זו הכרחית.

האיסלנדים אמנם רואים עצמם כיום כסקנדינבים, אך גם כדבר מה נפרד לחלוטין. הם שומרים בקנאות על הלשון הייחודית שלהם, מקפידים להדגיש את עצמאותם הלאומית (שבה זכו רק בשנת 1944 לאחר שמאז המאה ה-14 היו בשליטה נורווגית ודנית), ודואגים להזכיר ולהדגיש היטב את הקשר שלהם לאותם איסלנדים ראשונים, ויקינגים עטורי זקן שעלו על החוף השומם לפני 1,100 שנה, וזמן קצר לאחר מכן יסדו במקום את הפרלמנט האירופי הראשון.

מפלי גולפוס באזור המכונה "משולש הזהב" | צילום: אייסטוק

דורון הארי, גיאוגרף שביקר באי כמה פעמים, מתאר אותו כארץ של קרח ואש: "איסלנד ממוקמת במרכז האוקיינוס האטלנטי, בדיוק מעל הרכס המרכז-אוקייני. זוהי למעשה רמה בזלתית תת-ימית, הפעילה ללא הרף ופולטת חומרים וולקניים אל קרקעית האוקיינוס. הגיאולוגים מעריכים שהאי עצמו נוצר כאשר הצטברות הלבה עלתה אל מעל לפני הים. בשל התרחקות הלוחות היבשתיים מזרחה ומערבה נקרעת למעשה איסלנד לשני הכיוונים, והקרום הקרקעי הדק שלה (לא יותר מחמישה קילומטרים) הולך ונסדק. הפעילות הוולקנית באיזור אינה פוסקת, ובאיסלנד כולה מודעים התושבים לאפשרות המתמדת שהקרקע תתחיל לרחוש מתחת לרגליהם. הדוגמאות הבולטות ביותר היו באיים לאורך חופה הדרומי של איסלנד, שם גרמה הפעילות הגעשית להיווצרותו של האי סורטסי (SURTSEY), ובאיזור האגם מיוואטן (MYVATN).

הארי אומר שהרי הגעש של איסלנד פלטו כשליש מכל כמות הלבה שזרמה על פני כדור הארץ בחמש מאות השנים האחרונות. ההערכה הזו מבהירה עד כמה רבה הפעילות הגעשית באי ובסביבתו. כ-200 לועות של הרי געש פזורים היום ברחבי איסלנד. חופה הדרומי של איסלנד מושפע מזרם הגולף החם. האקלים באיזור זה נוח יחסית, המים אינם קפואים, ולכן קל להסביר את ריכוזה של רוב האוכלוסייה באיזור זה דווקא. כאשר מתרחקים מן החוף הדרומי הופך האקלים יבשתי יותר, וההבדלים בין היום ללילה ובין הקיץ לחורף נעשים קיצוניים יותר. במרכז האי יש רמה שגובהה כ-800 עד 1,000 מטרים מעל פני האוקיינוס. מזג האוויר שם קר מאוד, גם בקיץ והטמפרטורה אינה עולה לעיתים קרובות מעל האפס.

שטח הקרחונים, המכסים כחמישית משטחו של האי, כשטחה של מדינת ישראל. קרחונים אלה מספקים כמויות מים אדירות הזורמות במאות ערוצים רחבים ומקימות רעש עצום. הנהרות נושאים עמם מטען אדיר של סחף מן הטוף והבזלת הפריכים של האי. רוב הנהרות זורמים ממרכז האי אל הים, והזרמים החזקים נושאים את כמויות הקרקע והסלעים ומשקיעים אותם בים. במקומות שבהם חורצים עמקי הנהרות את הקרקע הוולקנית יש נביעות רבות של מעיינות אשר מימיהם בוקעים מסדקים בקרום הקרקע הדקיק. מים אלה הגיעו לרתיחה סמוך לנקודת הנביעה. כשהם יוצאים אל פני השטח הם בטמפרטורה של כ-70 מעלות צלזיוס.

את המעיינות החמים, שאיסלנד עשירה בהם יותר מכל ארץ אחרת בעולם, אפשר למצוא ב-250 אתרים שונים ברחבי האי. הגדול שבהם, דיילדארטונגוור (DEILDARTUNGUHVER), פולט כ-200 ליטרים של מים רותחים בשנייה. ניצול המעיינות החמים מאפשר כמעט לכל תושבי רייקיאוויק, כמחצית מתושבי האי, לחמם את בתיהם בעזרת המים החמים המוזרמים היישר מן המעיינות לצנרת העיר באמצעות צינורות תת-קרקעיים. הנהרות והמפלים הרבים מספקים 96 אחוזים מתצרוכת החשמל של תושבי איסלנד, כך שהם אינם תלויים כלל באספקת נפט לחימום או לחשמל. תוצאה נוספת של חיסכון זה היא ניקיון האוויר ברייקיאוויק. למרות שמשמעות שמה של העיר הוא "המפרץ העשן" (תושבי העיר הראשונים התרשמו כנראה מן הקיטור שעלה בקרבת המפרץ ולכן כינו אותו בשם זה), העיר אינה סובלת מכל התופעות המוכרות של תחנות לייצור חשמל המזהמות את האוויר. תושביה גאים מאוד לספר לכל מבקר שזוהי העיר האירופית שאווירה הנקי ביותר.

סוס איסלנדי עם כסות חורף עבה שמגנה מפני הקור | צילום: Andreas Tille, GFDL

ארץ בראשית
האנתרופולוג דני רבינוביץ' ביקר באיסלנד מספר פעמים, והתעניין בעיקר בשאלה עד כמה משפיעים החיים על פי התהום על אורח מחשבתם של התושבים. איסלנד, הוא מזכיר, היא לכל הדעות מקום מסוכן לחיות בו. הסיכוי לסבול שם מרעידת אדמה או מהתפרצות געשית גבוה יותר מאשר ברוב המקומות האחרים על פני כדור הארץ. "יש שם התעניינות וסקרנות אדירה של כל תושבי האי בכל אירוע שבו מתפרצים איתני הטבע ומאיימים על אורח החיים הרגיל", הוא אומר. כשהיתה בתחילת שנות ה-80 התפרצות געשית במיוואטן זרמו לשם סקרנים מכל רחבי האי כדי להתבונן במתרחש. מאות ג'יפים התקרבו עד כמה שניתן למקום ההתפרצות, ובצילומים של חלק מהם אפשר לראות שהגומי על הפגושים החל להינתך בשל החום. תושבי איסלנד נהרו לראות את השסע שנפער בקרקע, ואורכו הגיע עד עשרה קילומטרים. אי-אפשר היה לעצור אותם. כשהייתי באי, כשנה לאחר ההתפרצות, פגשתי עובדים של חברת הפקה איסלנדית שאנשיה יושבים יום ולילה ומחכים, מצוידים בג'יפ ובמטוס, להתפרצות הגעשית הבאה. כל מטרתם היא לצלם אותה סמוך ככל האפשר לתחילתה".

לגבי השאלה עד כמה זוכה המבקר באיסלנד לתחושה שזוהי אכן ארץ בראשית, התשובה מורכבת יותר. עד לפני כ-5,000 שנה היו כנראה פני האי מכוסים ביערות. בני האדם והכבשים הצליחו במשך כאלף שנים להרוס את כל יערותיה של איסלנד, וכיום אין למעשה באי עצים כלל. כשנעלמו היערות נעלמה איתם רובה של אדמת הסחף הראויה לעיבוד חקלאי. החקלאות שאפשר למצוא כיום באיסלנד מוגבלת לשטח שהוא פחות משני אחוזים מכלל שטחו של האי.

יתכן שהעבר הכואב הזה הביא לגישה השונה לחלוטין שבה נתקלים שם כיום. דני רבינוביץ' רואה בנוף הטבעי, הלא פגוע, שלא הפך לאתרי תיירות מתועשת, את יתרונה הגדול של איסלנד: "די אם נחשוב על כך שברוב שטחו של האי אין כבישים אלא דרכים סלולות, ושחלקים גדולים ממנו תופס קרחון ואטנאיוקול (VATNAJOKULL), הקרחון הגדול ביותר באירופה, ששטחו כ-8,000 קילומטרים רבועים, כדי להבין עד כמה רב הקסם של הנוף הטבעי באי.

בשום מקום באיסלנד אינך מוגבל למרכז מבקרים זה או אחר, אינך נכנס לתחומי גדר כלשהי, אינך נדרש לשלם בעבור החניה או הכניסה לאתר. אתר האלתינג (ALTHING), הפרלמנט העתיק בתינגווליר (THINGVELLIR) למשל, שהאיסלנדים גאים מאוד להציג כפרלמנט העתיק בעולם, הוא ללא ספק אחד ממוקדי המשיכה העזים ביותר לגבי מבקרים המגיעים לאי. במקום זה נאספו כבר לפני כאלף שנים נציגים של כל תושבי האי, העלו את טענותיהם, וקבעו חוקים וקודים של התנהגות שחייבו את כל המשתתפים. המקום, למרבה הפליאה, אינו מסודר כאתר תיירות. האיסלנדים טוענים בתבונה רבה שגביית כסף באתר כזה אינה משתלמת כלכלית לטווח הרחוק. לא כדאי שאנשים שהגיעו למקום מרוחק כל כך ישלמו סכום פעוט נוסף כדי לראות את האוצר הלאומי הזה. על הגבעה עצמה אין אפילו שלט שמסביר למבקרים את משמעותו של המקום. על גבעה שכנה קבועה בקרקע חוגת תצפית מברזל עליה מפורטות הנקודות הבולטות באתר. צבעה של החוגה בדיוק כצבע הבזלת. אם אינך יודע שחוגת המתכת הזו מצויה שם, לעולם לא תוכל לראותה.

אגם מיוואטן נמצא באזור פעיל מאוד בחינה וולקנית | צילום: Andreas Tille, GFDL

ברבים מן המפלים הגדולים יש רחבת חניה קטנה מקרקע כבושה. רחבות אלה מרוחקות בכוונה תחילה מרחק כקילומטר מן המפל. במקומות רבים אפשר היה מבחינה טכנית לקרב את כלי הרכב המגיעים עד למקום המרגש שלשמו באים לאתר, אך לא עשו כך. ההליכה הקצרה הזו מאפשרת למגיע למקום להעריך טוב יותר את הגודל ואת המשמעות.

הסופר האיסלנדי המפורסם ביותר, חתן פרס נובל הלדור לכנסנס, שם בפי אחד מגיבורי ספרו "תחנת האטום" את השורות הבאות: "אנחנו מאמינים בתפקידם של מחוזות כפריים בחיים הלאומיים של איסלנד; אנחנו מאמינים במדרונות הירוקים ששם חיים החיים".

עם הספר
הנכנס לסופרמרקט באיסלנד צריך, על פי דבריו של דני רבינוביץ', להתמודד עם הרעיון ששליש משטחה של החנות מוקדש דרך קבע למדפי ספרים. חנויות אלה, המוכרות כמובן גם מזון, מספקות לקונים מבחר מגוון מאוד של ספרות. נתון ידוע הוא שאיסלנד תופסת את המקום הראשון בעולם ביחס בין מספר הספרים היוצאים בה לאור לבין גודל האוכלוסייה (כלומר מודפסים בה יותר ספרים יחסית למספר הנפשות החיות בה מבכל מקום אחר. חלק מן הסקרים האלה מציבים את ישראל במקום השני, מיד לאחר איסלנד).

ההסבר לתופעה זו הוא שחלק גדול מן האוכלוסייה חי בקהילות קטנות מאוד, רובם חייבים לשהות משך החורף שעות רבות, ולמעשה חודשים ארוכים בתוך בתיהם. בתים שנשתמרו באיסלנד מן המאה הקודמת ומתחילת המאה הנוכחית מבהירים עד כמה גדולה היתה ההקפדה בתקופות אלה על הפרטיות של החיים בהם. העיסוק, הפרטי מאוד, בכתיבת ספרות ובקריאתה, הפך אם כן לחלק בלתי נפרד מן החיים.

דמדומים בצהרי היום בחורף. עוד מעט החשכה תשוב ותשלט | צילום: אייסטוק

התבוננות בעבר מלמדת שאיסלנד מייצגת במובנים רבים מאובן תרבותי שכוסה כבר במקומות אחרים באירופה, אך עדיין נותר חשוף, משומר וגלוי לעין בפינה המרוחקת של היבשת. כזו היא המיתולוגיה הגרמנית שמקורה במאות השמינית לספירת הנוצרים, ואשר נכתבה והונצחה באיסלנד במאה ה-13. כאלה הן הסאגות, סיפורי הגיבורים של מתיישבי איסלנד הראשונים, המנציחים את מאבקיהם בעיקר סביב נושא מרכזי אחד – הכבוד.

הסאגה הארוכה והידועה מכולן, הסאגה של ניאל (NJAL'S SAGA), שמחברה אינו ידוע, פורשת באריכות את סיפור התמודדותן של כמה משפחות המחפשות נקמה על כבודן שאבד. בסופה הטראגי של הסאגה נשרפת כל משפחתו של ניאל תורגאירסון בעודה בחיים בתוך ביתה, על ידי קבוצת אויבים אכזריים. היצירה, שנכתבה במאה ה-13, מתארת אירועים ודמויות שחלקם היסטוריים וחלקם בדיוניים, מן המאה העשירית; כלומר, זמן קצר יחסית לאחר ישובה של הארץ על-ידי מהגרים נורווגיים, אך לפני שהממלכה הנורווגית השתלטה על האי הצפוני (בסוף המאה ה-13).

קוראי הסאגה זוכים לתיאור תמונת חיים אלימה מאוד ועקובה מדם, אך גם לתיאורם של גופים כאלתינג, הפרלמנט האיסלנדי הקדום, שהתכנס במורדות תינגווילר מדי חודש יוני. עניין מיוחד מעוררות כיום הסאגות כדרך כתיבה בפרוזה: המבנה שבו היא ערוכה מלמד על מקורות מבנהו של הרומן המודרני.

לדעת המשורר טוביה ריבנר, שביקר באיסלנד מספר פעמים כדי לשהות במחיצת בתו החיה באי, יכחיש האיסלנדי המשכיל בשיחה ראשונית כל קשר עם הסאגות. הוא אמנם יודה שהוא מכיר אותן, אך לא יודה ביחס מיוחד כלשהו לספרות העתיקה. בהמשך השיחה הוא עשוי אפילו להודות בכך שהוא גאה בעובדה שזו הספרות האירופית העתיקה ביותר, ממש כשם שהוא גאה בזכויות הנשים באי או בפרלמנט העתיק באירופה. ריבנר מוסיף שלאחר שהשיחה תתפתח עשויה להתברר העובדה, שבעצם ההשפעה של תפיסת העולם שמציגות הסאגות, ואפילו השפעת היחס לעולם העל-טבעי המופיע בהן, לעיתים מורכב הרבה יותר מכפי שהסכימו להודות בתחילה. היסודות האי-רציונליים עולים מהר למדי אל פני השטח. הבדידות, האור המיוחד כל כך לאי הצפוני, והתצורות המוזרות של הסלעים – כל אלה מעודדים לדברי ריבנר את היחס הלא רציונלי. "הם קוראים הרבה מאוד", הוא אומר, "והם גם גאים בכך מאוד, בייחוד הלאומי הזה". הקריאה היא לדעתו אחת מדרכי הפורקן שהאיסלנדים מוצאים כדי לתת מנוחה למורכבות הפנימית שלהם: "עם ספר יותר קל להסתדר מאשר עם איש חי. לכן הם ממעטים לבטא רגשות, ולמרות חביבותם והכנסת האורחים שלהם קשה להם להפגין פתיחות ממשית. הם מגלים את הקושי הזה במגע משפחתי ובין-אישי, והספרות היא דרך אחת לעקוף אותו. האלכוהול הוא הדרך השנייה, הנפוצה מאוד, כדי לעקוף את הסגירות".

הקשר בין תרבות הסאגות העתיקה ובין האנשים החיים באיסלנד כיום הוא אחד הנושאים המרכזיים בספריו של הלדור לכסנס. דני רבינוביץ' פגש אותו בביתו הסמוך לרייקיאוויק. לדבריו מצא את שמו של הסופר הנודע בספר הטלפונים, והחליט להעמיד במבחן את החביבות האיסלנדית והיעדר הפורמליות שכבר נתקל בה בעבר. לכסנס, שהיה אז בן 84, הזמין את האנתרופולוג הלא מוכר לביתו עוד באותו ערב, לאחר שיחת היכרות טלפונית קצרה. האינטימיות הזו מייצגת לדעת רבינוביץ' היטב את אופיה של איסלנד: הרצון של בני האי החשים עדיין מבודדים לשוחח עם זרים, לספוג משהו מן החוץ, מהעולם.

התפרצות הר הגעש אייאפיאטלאייקוטל בשנת 2010. ענן האפר הוולקני גרם לביטול טיסות מאירופה ואליה במשך שבוע | צילום: David Karna, GFDL

יום בלי נשים
על קיר הסלע, סמוך למפל המרשים של סקוגאפוס (SKOGAFOSS) בדרום האי, קבוע שלט מתכת שעליו מצוירים תווי פניה של האשה שנלחמה עוד בשנות השלושים נגד יוזמת הממשלה לתת זיכיון לייצור חשמל לחברה גרמנית. אשה זו הפכה להיות גיבורה לאומית והוכרה כמצילת האתר. היא הצליחה לגרום לממשלה לקנות את השטח ולהפכו לשמורה.

שלטון הגברים והפטריאכליות הנוצרית מעולם לא קובעו בצורה חזקה באיסלנד. דוגמאות רבות לכך אפשר למצוא כבר בספרות הסאגות, שם מניעות נשים כהולגרד, גיבורת הסאגה של ניאל, את העלילה. ב-1975 הנהיגה ויגדיס פינבוגאדוטיר, אז מנהלת התיאטרון של רייקיאוויק ולימים נשיאת איסלנד, שביתת נשים כללית ברחבי האי. מטרת השביתה היתה לדבריה להפגין עד כמה חיוניות הנשים למהלך החיים התקין. היה זה לדעתה יום נפלא: רבים מן הגברים בישלו במהלכו את הארוחה הראשונה בחייהם, אחרים ניהלו את גני הילדים, חלק מן הבנקים היו סגורים, ומערכת הטלפונים התמוטטה בהיעדרן של המרכזניות. באוקטובר 1985 ציינו נשות איסלנד את יום העשור לשביתה המפורסמת, ואפילו הנשיאה לא הופיעה באותו יום לעבודה.

זוג איסלנדי צעיר שהחליט להקים משפחה לא יפנה בדרך כלל לכנסייה או לגוף כלשהו כדי להינשא. הנורמות החברתיות הנהוגות באיסלנד אינן רואות בכך הכרח. ההשוואה המתבקשת היא כמובן עם מעמד האשה בסקנדינביה. נשות איסלנד, מסתבר, הצליחו לרכוש לעצמן מעמד טוב יותר אפילו משכנותיהן הידועות בהקפדה על מעמדן החופשי. אשה איסלנדית צעירה שילדה תינוק מחוץ לנישואין אינה נתקלת בשום קושי בבואה להטביל את תינוקה בכנסייה או כשהיא מגדלת אותו במסגרת חברתית רגילה, לעיתים קרובות אפילו בבית הוריה. הלידה מחוץ לנישואין, ולעיתים אפילו ללא אב מוכר אינה נתפסת כעבירה כלשהי על הקוד המוסרי המקובל, לא תיחשב ככתם, ולא תביא לנידוי כלשהו מן החברה. ילדי איסלנד נושאים זה מאות שנים את שמו הפרטי של אביהם ולא את שם משפחתו, וגם בכך יש כדי ללמד על הבדל ביחסם של האיסלנדים למערכת הפטריאכלית.

בדפיו האחרונים של "תחנת האטום", שבו מסופר בין הייתר על נערה כפרית הבאה לרייקיאוויק, הרה לאחד מידידיה החדשים בעיר, וחוזרת לחוות הוריה בכפר כדי ללדת בטרם תחזור לעיר, מתנהלת השיחה הבאה: "'איסלנד היא ארץ רק על פי הגדרה גיאוגרפית. הפצצה האטומית תמחה ערים, ולא גיאוגרפיה; ואיסלנד תוסיף איפוא להתקיים'.
"'ואתה, שאתה איש תרבות – אתה יכול לראות בשוויון נפש כיצד הם הורסים עד עפר את ערי הבירה של העולם, משכן התרבות?', שאל השוטר הלא-ביישן.
"'תמיד שמעתי אומרים שהערים נחשבות יותר ככל שיש בהן יותר חרבות', אמר העוגבר וצחק צחוק של קלות ראש למראה המים שהחלו רותחים בקומקום. 'תחי פומפיאה'".

הפוסט איסלנד – מפגש הענקים הופיע ראשון במסע אחר

עשרות שנים אחרי שהועם זוהרה של המקלחת המשותפת של הקיבוץ, זו שנלוו אליה מגבות נוקשות ומים פושרים שנגמרו מהר מדי, הגענו, כך נראה, הכי רחוק שאפשר מהסגפנות וההסתפקות במועט של הימים ההם. ואם כבר פינוקי גוף, היפים גם לנפש, למה לא להרחיק אל הטוב ביותר? אל הספא המוצלח בעולם, כך טוענים רבים – הלגונה הכחולה שבאיסלנד.

תשכחו את כל מה שהכרתם או ידעתם על אתרי ספא: הלגונה הכחולה היא לא רק מקום של בריאות ופינוק, היא נטועה עמוק בלב הטבע האיסלנדי הפראי. בתוך נוף של סלעי לבה וגבעות שחורות מנוקדות בירוק נמצא אגם מלאכותי ענק, שמימיו החמים (39-37 מעלות צלזיוס) עשירים בצורן דו חמצני (סיליקה), במינרלים ובאצות. מקורם של המים במפעל כוח גיאותרמי שניזון ממעיינות תת קרקעיים, ומייחסים להם סגולות רפואיות מרחיקות לכת, בייחוד לסובלים מפסוריאזיס.

איסלנד – מדריך מסע אחר, מסלולים כתבות ומידע

המים בלגונה הכחולה עשירים במינרלים | צילומים: Heather Rai, flickr

אבל גם בלי מעלות רפואיות, רבים מגיעים הנה כדי להתפנק בסביבה טבעית יפה להפליא. כשהטמפרטורה בחוץ יורדת אל מתחת לאפס והאדים מרחפים מעל מי האגם, אין כמו שחייה משובבת גוף ונפש או רביצה מתחת למפל, כשזרמים עזים ניתכים ממעל ומעסים כתפיים דואבות וצוואר תפוס. אם תחפצו בעיסוי ממוקד יותר או בטיפול מפנק אחר, לרשותכם ספסלי עץ או שטיחים שעליהם אפשר להשתרע בעת שידיים מקצועיות לשות את בשרכם. לסיום החוויה, מומלץ לקפוץ שוב למי האגם.

גם בלי להתייחס למעלות הרפואיות, השהות כאן מפנקת ומרגיעה מאוד

הניגודים האלה בין קור לחום, בין פינוקים ארציים לנוף כמו חללי, הם שעושים את הלגונה הכחולה למקום כה נחשק. כמו כל דבר טוב בחיים, גם פה יש מחיר לשלם, ולא מעט. אבל אם כבר הרחקנו עד איסלנד, שמחיריה מרקיעי שחקים גם כך, למה לא להתפנק עד הסוף ולרכוש כאן קרם גוף מינרלי או מסכת פנים המכילה סיליקה. העיקר הבריאות.

הפוסט הלגונה הכחולה – איסלנד הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט איסלנד הופיע ראשון במסע אחר

פארק ציון ביוטה, "ארץ המעיינות החמים". חם ביום, קר בלילה, ועם שחר אפילו נוצרים גלידי קרח

קיצור תולדות המאסטר

"אהההה", נאנח המאסטר בשעה שהעין השלישית שלו צללה באיוושה רכה. "105 מ"פ, 50 גל"ד. ככה זה צריך להיות". לא היה לי שמץ של כוונה לגלות עניין. לא אכפת לי מה זה מ"פ ומי זה גל"ד. "הממם", מלמלתי.
"105 מעלות פרנהייט, כמובן. ו־50 גלון לדקה".
זהו זה, אדוני. מעכשיו אני לא משמיע צליל, ואתה לך תחפש לך מישהו אחר בסביבה שיתעניין לדעת 50 גלון לדקה של מה.
"של מים חמים", הוא ענה, "מבעבעים לתוך הבריכונת שלנו מתוך באר תת־קרקעית. אתה תמיד רוצה לדעת את הגל"ד במעיין חם. אם אין מספיק גל"ד יחסית לשטח, אתה מקבל ביצה דלוחה של רקב ורפש. מצד שני, אתה לא רוצה ללכת לקיצוניות השנייה, עם מים צלולים לגמרי. מה שאתה רוצה זה בדיוק כמות נכונה של אצות ירוקות, כי שם טמון כל כוח הריפוי".

לְמה שרציתי באותו רגע לא היה קשר קלוש עם אצות, בכל צבע שלא יהיו. אבל הוא לא שאל. הוא רק המשיך. "לפעמים אתה רואה אנשים מגיעים למעיין חם, בודקים את המים הירוקים ואומרים איכס, אני לא נכנס לשם אפילו אם החיים שלי תלויים בזה. הם לא יודעים כמה שהחיים שלהם יכולים להיות תלויים בזה. אם הם יורידו את כל הבגדים וייתנו לחומר הירוק הזה לעבוד עליהם כמה שעות, יכול להיות שהם יחסכו מעצמם את אי־הנעימות של אלצהיימר או לוקמיה או איבוד הראייה המחורבנת שלהם". אם התעלמות נכשלת, תמיד אפשר לנסות דיפלומטיה עדינה. "כן, כל כך יפה פה", אמרתי. "כל כך שלו. כל כך שקט".

"ואני יודע בדיוק על מה אני מדבר, ידידי", הוא הרים את קולו כדי להבטיח שהמסר שלו לא יחמיץ גם את אחרון חרדוני נוואדה, "כי זאת הסיבה שבגללה עזבתי את העבודה ואת המשפחה למען חיי המעיינות החמים. כן ידידי, בספטמבר זה ימלאו 17 שנים ליום שבו מצאתי את עצמי זוחל בחושך מוחלט, ביום צהריים שמשי, באמצע הסנטרל פארק בניו יורק. פשוט ככה, בלי שום אזהרה, פתאום בום! – לא יכולתי לראות את קצה האף שלי. אנשים חשבו שאני מסומם, אז הייתי צריך להמשיך לזחול ולהתחנן לעזרה במשך שלוש השעות הכי מפחידות בחיים שלי. עד שאיזה סרסור הסיע אותי לבית חולים. שם זה המשיך לקרות לי, כמה שעות בכל יום, ובסוף הם הגיעו למסקנה שיש לי גידול. אם אני אתן להם לחתוך לי את הראש ולעשות לי הקרנות חצי שנה, הם ייתנו לי סיכוי של 20 אחוזים. אז אמרתי להם תודה רבה, אבל אני אלך לחפש דיל יותר טוב.

"לקחתי את הסטיישן שלי ונהגתי שבע שעות רצוף עד ההתקפה הראשונה, עוד ארבע שעות עד ההתקפה השנייה ואז עוד שעתיים עד שהגעתי לאיזה מעיין חם. אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה, בכלל לא חשבתי. פשוט התפשטתי ונכנסתי למים, 100 מ"פ, 32 גל"ד, בריכת חול בערך בגודל של זאת. נשארתי שם חודש, עזבתי רק שלוש פעמים לקנות מצרכים בעיר הקרובה. ביתר הזמן טבלתי במים החמים עם הירוקת.

מעיין פה טמפה, יוטה. מים חמים מבעבעים לבריכות חול טבעיות

"אחרי זה נהגתי חזרה לניו יורק וכיבדתי את הדוקטור בביקור. הוא היה בהלם: לא היה אפילו גרגר אבק מחורבן בין האוזניים שלי. הוא שאל אותי מה קרה, ואמרתי לו – מצאתי לי דיל יותר טוב. 17 שנה אחר כך, והנה הסטיישן הישן שלי מאחורי הקרוואן שלך. 130 מעיינות חמים אחר כך, והעיניים שלי טובות כמו של ילד בן שבע".

הוא עצם בנחת זוג עיניים כחולות גדולות ונעלם לרגע ארוך, משאיר על פני המים רק קרקפת אדומה מוקפת בחצאית של שיער בלונד־כסוף. מאוחר יותר גיליתי שכל בטלני המעיינות החמים צבועים בתערובת הזאת של אדום־בישול עם שיזוף־שמש, בלי שום קווים לבנים באיזור המפשעה, ולכולם יש לפחות תכשיט אחד מפואר. אבל מה שרובם עוד לא הספיקו ללמוד, המאסטר שלי כבר לא צריך לזכור.

מעיינות חמים באיידהו. את הבגדים משאירים על סלע סמוך

גופרית – טוב לעצמות, רע לנשמה

"סיפור מדהים", אמרתי כשסוף סוף חזר המאסטר לנשום. הוא הסתכל עלי כאילו הוא רואה אותי פעם ראשונה. "מה המעיין החם הבא שלך?"
"האמת, אני לא יודע אם יהיה עוד אחד. אני מנסה לטייל בלי תוכנית, אתה יודע, לתת לדברים לקרות".
"כן, כן", הוא קטע אותי בחוסר סבלנות, "מעיינות חמים הם לא תוכנית. הם מה שגורם לכל שאר הדברים לקרות. הם ישלחו אותך למקום הבא שלך, הם יפגישו אותך עם האנשים הכי חשובים בחיים שלך. מאיפה אתה?"

"ישראל", אמרתי. זה הרגע שבו אנשים פה מתחילים לשאול כל מיני דברים על מלחמות ופוליטיקה וכל זה. הכנתי את עצמי.
"איזשהם מעיינות חמים טובים?"
"רק שלושה, נדמה לי. שניים מהם מסריחים כמו ביצים מקולקלות".
"גופרית. טוב לעצמות, רע לנשמה. מוטב לצרוך בכמויות מדודות. יש לך את הספר?"
The Book. אופייני. אם אני מישראל, בטח אני ישן עם התנ"ך מתחת לכרית. "אני לא דתי", אמרתי.
"אני מתכוון לספר המעיינות החמים של מערב אמריקה", הוא אמר ביבושת. "נו טוב. בינתיים לך תביא עט ונייר, ואני אגיד לך מספרים של עמודים ומעיינות חשובים. ובפעם הבאה שאתה ליד חנות ספרים, אתה בהחלט רוצה לקנות את הספר".
בהחלט.
"נו ידידי, אין לי את כל היום. אתה מביא עט ונייר?"
במאמצים נטולי חן הצלחתי לצאת מהמים בלי מה שמכנים בהוליווד "סצנות פרונטליות". חזרתי עטוף מגבת ומצויד בעט ובנייר. חלק גדול מהזמן רק העמדתי פנים שאני כותב. וחבל. היום הייתי נותן את כל המגבות שלי כדי לשחזר את המלים. כי ביום ההוא, הכתיב לי המאסטר את היסודות לדת החדשה שלי: אחוות בטלני המעיינות החמים.

פטוצ'יני לימון וסודות ווילבור
"או.קיי", הוא התחיל להכתיב. "גופרית. אתה רוצה לנסות את זה לפחות פעם אחת. מעיינות ווילבור (Wilbur) בקליפורניה יכולים להתאים. עמוד 113 בספר. זה מעיין חם מסחרי, שזה פשע נגד האנושות, אבל אם אתה ראוי, תגלה למה שלחתי אותך לשם".

ביום ההוא עדיין כתבתי בעיקר מתוך אדיבות כלפי קורבן ירוקת בגיל העמידה, ולכן לא שאלתי שאלות הבהרה. כמה שבועות מאוחר יותר, במעיינות ווילבור שבצפון קליפורניה, קראתי שוב ושוב את פיסת הנייר המקומטת וניסיתי למצוא בה רמזים נסתרים. לא שלא היה נעים בווילבור. המלון הישן המשופץ היה פינוק, מזג האוויר היה מושלם והאורחים היו כולם מזן הניו אייג' מתון מעמד בינוני גבוה מסן־פרנסיסקו. כולם הילכו להם יחפים מהמלון אל איזור הבריכות הצמוד, עטופים בחלוקים רכים, מתפשטים בשוויון נפש ומחליקים לתוך אחת משלוש הבריכות (בין 95 ל־115 מ"פ).

יש המייחסים למעיינות החמים כוחות ריפוי לגוף ולנפש. לא רק בטלנים והיפים – משפחות שלמות יוצאות לטבול במים

אחר כך הם היו מתעטפים בחזרה ומטופפים אל המטבח המשותף והמצויד בכל טוב, מתקינים לעצמם פטוצ'יני לימון עם עגבניות מיובשות וגבינת עיזים, מוזגים לעצמם זינפנדל ומתיישבים בפואיה כדי להאזין לאחד האורחים שמנגן בחליל במבוק. לבסוף היינו כולנו פורשים אל חדר הקריאה, מסבים בכורסאות רכות בצד האח וקוראים מגאזין או ספר מובחר תוך הפלצה דיסקרטית של גז גופרית. בקיצור, שום טענות.

אבל היה לי ברור שהורו שלי כיוון ליותר מזה. יכולתי לראות שמשהו חסר בתמונה. לא משהו בוטה, אבל הכל שם היה כל כך מתורבת ומיושב, וכולם התנהגו כל כך למופת, עד שהתחלתי לחשוד שאני היחידי שם שעושה פיפי במים (בכל זאת, 125 גל"ד). וככה, ביום השני שלי, החלטתי לצאת ולפצח את הסוד.

הלכתי לטייל אל הגבעות הסמוכות, מעבר לשלט שאמר "שטח פרטי, אין כניסה". בחוברת הצבעונית של ווילבור כתוב שלפי הסכם מיוחד עם הבעלים של השטח, מותר לאורחי ווילבור לטייל שם, בתנאי שלא יתקרבו אל הבקתות הישנות והמתפוררות של הכורים, שאכלסו את המקום בעבר. היתה אפילו מפה קטנה עם הצעות לטיולים, אבל אני חיפשתי סוד. היו לי שני רמזים: הראשון – לא ראיתי אף אחד מאנשי הצוות משכשך לו בבריכות המקומיות אפילו פעם אחת. השני היה האזהרה החמורה בקשר לבקתות הכורים. כך שלא התעלפתי מהפתעה כשגיליתי בחור צעיר עירום, בדיוק מאחורי אחת הבקתות. זה היה מייק, מנהל התחזוקה של ווילבור. "או או", הוא אמר, "גילית את מספר חמש".

מפגש אינדיאני והגייזר המתפרץ

בווילבור היו שלוש בריכות חמות, אחת קרה, וזאת היתה מספר חמש, והדבר האמיתי. היא היתה אמבטיה עגולה ענקית ממתכת, חפורה לה על גדותיו של נחל ציורי, מכורבלת בין גבעות עגלגלות עם עצי אלון עתיקים, צבאים וארנבים וכל זה. אבל החלק הכי טוב היה קשור למים של בריכה מספר חמש. הם לא באו ממעיינות עתירי גופרית מצחינה. הם נבעו מתוך גייזר.

מייק היה ידידותי מאוד. הוא הסביר לי שהגייזר יתפרץ תוך כמה דקות, ואז נוכל להתאים את טמפרטורת הבריכה לפי העדפה אישית. בינתיים חיכינו בשמש העדינה של אחר הצהריים, ומייק סיפר לי שממש כאן היתה נקודת מפגש טקסית של התושבים המקוריים, האינדיאנים. זה היה לפני שהאירופאים הגיעו לאמריקה וגילו שאם הם יפוצצו את ההר ויקדחו בו חורים, הם יוכלו לשאוב ממנו כל מיני מתכות מגניבות. אז הם פינו את האינדיאנים, ומאז זה שטח פרטי.

המעיינות החמים הכי טובים הם אלה שאתה צריך לגלות בעצמך. השוחרים המסורים יצאו למסעות חיפושים בשבילים נידחים בלב הטבע

הגייזר התפרץ. בהתחלה לא היו יותר מקצת אדים וכמה טיפות מים שבצבצו מהאדמה, בסמוך לקיר אבן ישן. אבל בתוך זמן קצר מאוד הפכה ההתפרצות למחזה של ערוץ 8, מאות ליטרים של מים רותחים שיצרו עמוד בגובה שלי. כל המים האלה זורמים להם עד לנחל, אבל שם היה צינור שאסף חלק מהם, ואפשר לכוון אותו אל האמבטיה הגדולה.

"מה הטמפרטורה שלך?", שאל מייק.
המאסטר שלי אמר לי שלכל בטלן יש טמפרטורה אישית מועדפת, על אף שיש גם טמפרטורה אחת מסוימת שטובה לכולם. הוא לא אמר מה היא, כמובן, וממילא אני עדיין מסתבך בתרגום מפרנהייט לצלזיוס, אז רק אמרתי למייק שאני לא רוצה יותר מדי חם. "אנחנו בטח כבר בקצה הנמוך של ה־100", הוא אמר והוציא את הצינור מהאמבטיה. כעבור עוד רגע שכך הגייזר, ויכולנו לשמוע את הציפורים מקילומטרים, ושום צליל אחר.

היינו שקטים מאוד. היו לי כמה שיחות נדירות במעיינות חמים, אבל רגעים דוממים כאלה היו אפילו טובים יותר. מאוחר יותר, מייק סיפר לי כי האיש שהשטח הזה היה שייך לו קנה את האמבטיה הגדולה כמתנת חיזור לאשה שבאה לבקר אותו מאירופה. הג'סטה עבדה, והם חיו להם כאן באושר הרבה זמן. אחרי שהוא מת, הבנים שלו ירשו את השטח אבל לא גרו בו מעולם, ולא היה אכפת להם שאנשים יבואו ויתרחצו כאן.

"אז בשביל מה השלטים עם האין כניסה?", שאלתי.
"לפני שנתיים מת כאן מישהו במים. ובעיקרון, לפי המסורת האמריקאית, אפשר היה לתבוע את הבעלים. אז השלטים אמורים לכסות אותם חוקית". אחר כך סיפר לי מייק על האיש שמת. זה היה איש זקן, בן 95, שנהג לבוא לכאן פעמיים בשנה. הוא מת במים מהתקף לב בשעת השקיעה.

היינו שקטים עוד רגע ארוך, מתבוננים בארנב החום שמצא מחסה מתחת לקיר הגייזר, והרהרנו בגורלו של האיש הזקן שמת ממש כאן, ממש בשעה שכזאת. "מושלם", אמרנו לבסוף, כשקרן אחרונה של שמש נעלמה מאחורי הגבעות הסמוקות.

מעיין ספנס, ניו מקסיקו. כשמגיעים למעיין חם עם כמה אנשים עירומים נוצרת קרבת נפש עם זרים גמורים

60 שניות על תולדות המים הקדושים

"מעיין חם של לבוש אופציונלי", אמר הגורו שלי, "הוא כמו מסעדה של אוכל אופציונלי". הוא העניק לי שהות מספקת להעריך את החוכמה לפני שהמשיך. "אין לך שום סיבה ושום תירוץ ללבוש משהו במעיין חם. בגדים רק יקלקלו". חלפו כמה שבועות עד שלמדתי להכיר באמת הזאת. לפני שהוכנסתי למסדר בטלני המעיינות החמים, נבחרו האנשים שזכו לחזות בגוף שלי במלוא יפעתו בקפדנות רבה. אבל בארבעת החודשים לאחר פגישתנו ההיסטורית, ראו אותי עירום יותר אנשים מאשר בכל מהלך חיי.

הגיע הזמן ל־60 שניות על ההיסטוריה של המעיינות החמים: עד להגעתם של האירופאים, נחשבו המעיינות החמים ביבשת הזאת לטריטוריה נייטרלית. אפילו במהלך מלחמות השבטים הסוערות ביותר, יכלו אויבים לשכשך עירומים זה בצד זה במעיין חם, מחלימים פציעות של גוף ונפש. ככה, אגב, לפי אחת הגרסאות, תפסו המתיישבים הלבנים  את ג'רונימו, המנהיג האינדיאני האגדי, והרגו אותו. הוא חנה במעיין חם, מאמין שאין אדם על פני הפלנטה שיעז להפר את חוק הנייטרליות.

המים החמים שנבעו מבטן האדמה נחשבו קדושים, ואיש לא העלה על דעתו לחלל אותם. אני יודע את זה מעל לכל ספק משתי סיבות:
1. המאסטר שלי אמר.
2. ראיתי את זה במו עיני. כשמגיעים למעיין חם עם כמה אנשים עירומים, אין שום דרך לדעת מי הוא רואה החשבון ומי המשורר, מי הוא המה של מי, מי בא לכאן קבוע ומי פה טירון. הם כולם בנים ובנות לאותו שבט והם כולם מקומיים. במעיינות חמים כאלה התאהבתי באנשים שבדרך כלל לא הייתי אפילו מבחין בקיומם. אני לא יודע איך קוראים לרובם, כי שמות הופכים מיותרים כמו בגדים.

במעיין חם אחד אי־שם באריזונה פגשתי אשה צעירה שאחרי עשר דקות של היכרות סיפרה לי על טראומת ילדות מזעזעת, שהיא לא הזכירה 12 שנים. במעיין אחר פגשתי אופנוען של מלאכי הגיהנום, שבכה כמו ילד כשדיבר על מות אביו. ובלא מעט מעיינות כאלה דיברתי על עצמי בגילוי לב שלא חשבתי שאני מסוגל לו.

בהתמזגות עם המים כל ההגדרות מיטשטשות

מלחמות ההוריקן בארץ המערבונים

לעומת זאת, השילוב של מסחור עם הצטנעות ויקטוריאנית יכול להרוס את המעיין החם הטוב ביותר. נוכחתי בזה במעיינות פה טמפה (Pah Tempe), קילומטרים אחדים מהעיירה הוריקן (Hurricane), יוטה. התנאים הטבעיים היו יותר ממושלמים: מים חמים נטולי גופרית שמבעבעים אל תוך בריכות חול טבעיות מתחת למערות סלעים, בצמוד לנהר שוצף וגועש. אחת הבריכות נמצאת בבטן ההר מעל לנהר, ואפשר לשבת בה ולחזות ב־300 מעלות בקירוב של קניון מדהים עם מבני סלע משונים, מהסוג שהפך את יוטה למפורסמת בקרב חובבי נוף ובמאי מערבונים. אבל עם דמי הכניסה וכל החוקים והשלטים והבגדים, כולם נצמדים לשבטים ולתחפושות שלהם.

ככה מצאתי את עצמי במלחמה עם איש בן 40 ומשהו, שיער ארוך וחולצה מבריקה, שהחנה את הקורבט האדומה שלו בדיוק מאחורי הקרוואן שלי. כשלעצמי, הייתי שרוי עדיין באווירה של אחוות בטלני המעיינות, אז רק חייכתי אליו ושאלתי אם הוא יכול בבקשה להחנות את הקורבט במקום אחר בלי לחסום אותי.

"נו, באמת", הוא נהם, "בחרת לחנות במקום הכי מטומטם".
"אני יודע. כאן אמרו לי לחנות, וגם ככה הולך להיות קשה לעשות רוורס ולהוציא מפה את הקרוואן".
הוא המשיך ללכת לו אל המים, מניח לי לרדוף אחריו.
"בדיוק התכוונתי לצאת, ואני מאוד אעריך את זה, אם לפני שאתה הולך תוכל להזיז את האוטו שלך טיפונת".
"אתם עם הקרוואנים תמיד חונים במקומות הכי מטומטמים", הוא אמר בלי להסתכל עלי או לעצור, "ואז אתם מצפים שמישהו אחר ינקה את החרא שלכם. לך תזדיין". והלך לו לשכשך.
או־אז התערב איש בבגד ים של קלווין קליין. "אתה יודע, בדיוק ראיתי אותו מעשן ג'וינט. אתה רוצה שנקרא למשטרה?"
אמרתי שלא, אבל הוא אמר שהוא בכל זאת יצלצל, כי מישהו צריך להראות לחשישניקים האלה מאיפה משתין הדג. האיש של הקורבט, שבדיוק חזר כי הוא שכח משהו באוטו, שמע את המשפט האחרון והודיע שהוא הולך לזיין את הצורה לאיש של הקלווין קליין, אשר מצידו אמר שיש לו רובה באוטו בדיוק בשביל בריונים מסוממים כמוהו. אז קפץ האיש של הקורבט לעבר הקלווין קליין בהילוך איטי, מספיק לאט כדי לאפשר לקהל ההולך וגדל לתפוס אותו ואת נוקם המסוממים גם יחד, עד שהגיע המנהל ולקח את המפתחות של הקורבט ופינה לי את הדרך ככה שאוכל לעוף משם תיכף ומיד.

נפלאות הריינבו בעמק העמוק

ברור לי שאפשר לטעון שכל זה לא קשור לדמי הכניסה ולבגדים, ואני לא יכול להוכיח את ההיפך. אבל יורשה לי לספר למען ההשוואה משהו שקרה לי במעיין החם האהוב עלי מכולם, בלאק רוק (Black Rock). הוא מסתתר כמה קילומטרים מהעיירה ארויו הונדו (Arroyo Hondo, "עמק עמוק". בספרדית זה נשמע קצת יותר טוב), שבצפון ניו־מכסיקו. זה היה ביום החמישי שלי שם, וישבתי לי בבריכה עם שני היפים מחבורת הריינבו – שבט גדול של שוחרי שלום ומוסיקה, שממשיך לחיות את שנות השישים כנגד כל הסיכויים.

אוחו קליינטה, ניו מקסיקו. מעיין ממוסד וסולידי עם אורחים בחלוקים רכים

הם גרים בסביבה, ומעולם לא טרחו לחבר את הבית שלהם למים חמים, כי הם מעדיפים לבוא להתרחץ כאן, בשמש ובשלג. הבריכה מסתתרת לה מאחורי סלעים גדולים על גדותיו של הריו גרנדה (Rio Grande) הארוך, בערך קילומטר מתחת לדרך העפר, כך שרוב הזמן אי־אפשר לראות מי מגיע עד שהוא או היא ממש נוגעים בבריכה. בשלב הזה, בדרך כלל, הם כבר בלי בגדים.

ככה זה היה גם עם האיש הגבוה ממוצא מקסיקני שהצטרף אלינו בשעה שהתפעלנו משני העורבים המקומיים אשר חגו בדיוק מעלינו. "אני מת עליהם", אמר המקסיקני הגדול בזמן שפינינו לו מקום במים. "פעם מצאתי עורבת פצועה וטיפלתי בה שבוע עד שהיא חזרה לעוף. בשנה שאחרי זה, היא היתה באה לבקר כל חודש־חודשיים, תמיד עם מתנה מבריקה. פחית בירה ריקה, עט. יום אחד היא הביאה לי שעון רולקס שבור, זהב טהור".

דיברנו קצת על עורבים, עד שהגיעה שעת השקיעה. אחד משני הריינבו שלף מבין הסלעים מקטרת קטנה עטופה בקטיפה, מפוטמת בניצן גדול ושמנוני. הוא עישן, פלט ענן כחלחל וריחני והעביר את המקטרת אל המקסיקני הגדול.
"אני מוותר", הוא אמר, "תודה".
"אתה בטוח?", שאל הריינבו השני, "זה צמח משובח. גידול אורגני, בלי כימיקלים. זהב טהור".
"אני בטוח שזה גראס מצוין", הוא חייך והעביר את המקטרת הלאה, "אבל אני שוטר".

מעיין הבועות, היפים ומוסר השכל

לפני שנחזור למעיין הקסום של ארויו הונדו, הגיעה השעה לסיפור זן נאה מפי הגורו. "מעיינות חמים הם מקומות קדושים", הוא הכריז ברצינות עילאית כשגמר להכתיב לי מספרי עמודים בספר, דקות ספורות לפני עזיבתו המפתיעה, בדרך לעוד מעיין חם בהרי הסיירה נוואדה. "הם יצירתה היקרה ביותר של הבריאה, ומי שמחלל אותם נענש בחומרה. אני לא רוצה להפחיד אותך בסיפור על מעיין הראש של פדרו במקסיקו, שנקרא ככה על שמו של האיש שניסה לזהם אותו וסלע ענק רוצץ את ראשו. במקום זה אספר לך על מעיינות באבלס בדרום ניו מקסיקו.

"במשך שנים ארוכות זה היה אחד המעיינות הכי מלבבים במערב. עמוד 86 בספר. יש לך שם בריכה ענקית, 20 מטרים על 30, עם טמפרטורות שנעות בין 96 ל־102 מ"פ לפי המיקום שלך, בערך 200 גל"ד. השטח היה שייך לאיש אחד, שכנהוג הרשה לכולם להתרחץ שם. אחר כך הוא מת, והבן שלו החליט שהוא הולך למכור את השטח בשישה מיליון דולר לחברת ענק, שתבנה שם בית הארחה לעשירים. הוא גידר את השטח ושם שלטים של אין כניסה, ולא התייחס למקומיים שאמרו לו שהוא מתגרה באלוהים.

עד להגעתם של האירופאים, נחשבו המעיינות החמים מקודשים. אפילו במלחמות השבטים הסוערות ביותר, זו היתה טריטוריה נייטרלית

"יום אחד, בזמן שהוא מסתובב בשטח עם נציג של הקונים, הוא קולט איזה היפי בגיל העמידה מתרחץ עירום בבריכה. ישר הוא שולף את הטלפון הנייד הקטן שלו, מצלצל לשריף המקומי ודורש ממנו לעצור את הפולש ולתבוע אותו על עירום בפרהסיה. וככה קורה. מה שהוא והשריף לא יודעים זה שההיפי המזדקן הזה הוא במקרה עורך דין מפורסם של זכויות אזרח מסן פרנסיסקו. בזמן שהוא בתא המעצר, הוא עובר על ספרי החוק המקומיים ומגלה שלפי התקנות בניו־מכסיקו, חוקי העירום בציבור אינם חלים על שטח הנמצא בתהליך של העברת בעלות. אז הוא מיד תובע בחזרה את האיש ואת השריף בעוון מעצר לא חוקי, ודורש 12 מיליון דולר פיצויים על פגיעה במוניטין ועוגמת נפש ונזק נפשי ומה לא. ויש לו קייס מברזל ותמיכה ציבורית רחבה, וברור שהוא הולך לנצח.

"אז הוא מצלצל אל הבחור ואומר לו, שמע, הנה הדיל: אני אמשוך את התביעה, אני לא לוקח ממך דולר. להיפך: אני משלם לך 100 דולר. בתמורה, אתה נותן לי את השטח. לבחור אין ברירה והוא מסכים. וזהו זה. עכשיו מעיינות באבלס שייכים חוקית להיפי הזה, והוא סידר שם חניה נוחה ומי שתייה ופחי אשפה, וכולם מוזמנים לבוא ולהתרחץ שם הכי עירומים שרק אפשר".

אחות רחמנייה, שפירית ושקיעה סגולה

לא היה קל למצוא את המעיין החם בלאק רוק, שליד ארויו הונדו. ההוראות בספר (בטח שקניתי) היו מעורפלות בכוונה, כמו הוראות למעיינות פראיים אחרים. "המעיינות החמים הכי טובים", אמר המאסטר שלי, "הם אלה שאתה צריך לגלות בעצמך". ומחבר הספר האגדי ידע לקמץ בהוראות, כדי לאפשר לקוראים להתחלק באופן טבעי בין המסורים פחות, שיגיעו אל המעיינות הפופולריים והנגישים, לבין הדתיים האדוקים, שיהיו מוכנים לגרור קרוואנים בשבילים שגם ג'יפים יהססו מולם, רק למען ההבטחה הקלושה של מים חמים בלב הטבע.

התברברתי לי שעות בשבילי עפר מסביב לעיירה המכסיקנית הרדומה, בין קניונים תלולים לעדרים של בופאלו (נשבע), בהצלחה זערורית. בסופו של דבר, עצרתי ליד תחנת דלק מאובקת ושאלתי את המקסיקנית הקשישה בחנות הבירה אם היא יודעת במקרה על מעיין חם בסביבה. לרגע ארוך היא בהתה בי בלי הבעה, ואני נאלצתי לחטט במעמקי ארכיון הספרדית שלי. בינתיים היא כבר גמרה לבחון אותי, וכנראה החליטה שאני בסדר. היא נעלמה לאחורי החנות וחזרה עם מפה מפורטת מצוירת בעיפרון. "כשתגיע לשם", הפטירה באנגלית טובה משלי, "תשמיד את המפה".

האמת היא שאין לי הרבה מה לומר על המעיין החם של ארויו הונדו. יכולתי לתאר את האוויר הסמיך כל כך בריחות מרווה מתוקה עד שלעולם אי־אפשר לחוש רעב.

יכולתי לתאר את צלילי הנהר הזורם והמלטף בחושניות סלעי בזלת אדירים. יכולתי לספר על הגילוי המבורך של הטמפרטורה האידיאלית המשותפת לכולם (98 מ"פ, או בעברית 37 מעלות צלזיוס, טמפרטורת הגוף. כך אפשר לשכשך שעות, בכל מזג אוויר).

יכולתי להשתפך עוד ועוד בקשר לשבילים ההוביטיים שמוליכים למעיינות קרים נסתרים, ובהם המים הכי מתוקים על פני האדמה.

ובאמת, כל הדברים האלה תופסים בהתחלה את תשומת הלב. אבל ככל שנקפו הימים, כבר לא יכולתי לעסוק בהגדרות ובהבחנות. הייתי צב ים עתיק, שקוע לנצח ברחם של פלנטת גאיה      הטובה, מחייך באהבה אל ההשתקפויות שלי במים בתור עורב, אחות רחמנייה ממינסוטה, שפירית, נער אינדיאני מתבגר, שקיעה סגולה, מסומם, שוטר.

ורק ימים רבים אחרי שגורשתי מגן עדן על ידי הרשויות (אין להחנות קרוואנים), וחודשים אחרי שעזבתי את ניו־מכסיקו ואת יוטה ואת אריזונה ואת מסע הקרוואן – הבנתי יום אחד לעומק את מלותיו האחרונות של המאסטר השמנמן והמקריח שלי.

ביקרתי במעיינות הארבין (Harbin), מוסד מרכזי בקרב הקהילה האלטרנטיבית של צפון קליפורניה. היה לילה, ירח מלא צהוב וענק, בלי חשמל, בלי דיבורים, ומהנקודה שלי בבריכה דמוית הלב התבוננתי בכעשרים רוחות רפאים יפהפיות. אחת הרוחות ענדה פתאום את המסכה של המאסטר שלי, וחזרה בשקט על המלים ההן שלא טרחתי לכתוב באותם ימים קדומים של בורות: "קודם אתה לומד על מעיינות חמים שונים ואיך למצוא את הטובים. אחר כך אתה לומד שיש רק מעיין חם אחד, עם שערים שונים".

הפוסט מעיינות חמים בארצות הברית – בחיקה של אמא טבע הופיע ראשון במסע אחר