כל מי שהיה בגואטמלה יאמר לכם שמדובר בארץ מדהימה, גם מבחינת הנופים וגם – ובעיקר – מבחינת האנשים. תושבי גואטמלה, שכמעט חציים צאצאי המאיה והשאר "לדינוס" (לבנים ממוצא ספרדי), מתגלים כאנשים נעימים ומסבירי פנים במיוחד, חמים ומלאי אהבה. ובאופן מפתיע הם גם בעלי ידע מפליא בכל הקשור לישראל, בעיקר מסיבות דתיות. הגואטמלים הם אנשים שקטים ומנומסים מאוד, השומרים על ריחוק מזרים, ובניגוד לחברמניות הישראלית – הם לא נוגעים במי שנמצא לידם. כדאי לכבד את הדיסטנס הזה, לא לטפוח להם על השכם, לענות בנימוס: בוקר טוב (בואנוס דיאס), ערב טוב (בואנוס נוצֶ'ס), תודה (גרסיאס). בפעם הראשונה שפונים אליהם יש לעשות זאת בגוף שלישי, ורק אם נענינו בגוף שני אפשר לעבור גם אנחנו לדיבור בגוף שני. לא כדאי להיכנס לבתיהם אם לא הוזמנו באופן רשמי, כולל יום ושעה מדויקים.

ילדות בצ'יצ'י. חצי מתושבי גואטמלה הם צאצאי המאיה, והחצי השני "לדינוס", ממוצא ספרדי | צילום: דן ברש

התרבות בגואטמלה היא שילוב של תרבות המאיה העתיקה עם האופי המערבי-קתולי שהשתלט עליה עם כיבושה בידי הספרדים ב-1524. החגים הנחגגים כאן הם ברובם נוצריים – חג המולד, הפסחא והשבוע הקדוש – אך בכולם משתלבת בחגיגות המסורת הפרה-קולומביאנית העתיקה, בהשראת תרבות המאיה. כך משמשים כאן בערבוביה קדושים נוצרים ומסיכות אינדיאניות, מיסות בכנסייה לצד טקסים שמאניים לגירוש שדים ורוחות. החגים, הפסטיבלים והאירועים בגואטמלה רבים מאוד, וכדאי מאוד לתכנן את הטיול כך שתזכו להשתתף לפחות באחד מהם.

כעשרים שפות מאיה עדיין מדוברות בגואטמלה – הנפוצה שבהן היא שפה הקיצ'ה, אך השפה הרשמית והשימושית ביותר היא ספרדית. אחת האטרקציות לתיירים השוהים כאן זמן רב יחסית היא לפקוד את אחד מעשרות בתי הספר ללימוד ספרדית הפזורים במדינה. קורסים כאלה מציעים לימוד אישי של השפה הספרדית, לינה אצל משפחה מקומית בעלות נמוכה יחסית ולעתים גם פעילויות נוספות כמו לימודי ריקוד או אריגה. בתי ספר לספרדית נפוצים מאוד בערים אנטיגואה וקֶצאלטֶנַנְגו, ובכפרים רבים בכל רחבי המדינה.

בגואטמלה יש לא פחות מ-35 הרי געש בעלי צורה חרוטית מושלמת

ג'ונגלים, אגמים והרי געש
ומהאנשים – אל הנוף, המרתק לא פחות. הג'ונגלים ויערות הגשם העבותים שוטפים את העין בירוק מרגיע. דווקא כאן צריך לצאת מהשאננות: אף שהיערות עדיין מכסים חלקים נכבדים מן המדינה, גואטמלה נמצאת במקום גבוה ברשימת המדינות המבארות יערות. מדיניות כריתת העצים לטובת דרכים למעבר בקר, צינורות נפט ושטחי חקלאות פוגעת בפני השטח – שכבת הקרקע העליונה נסחפת, ודבר לא מצליח לגדול על הקרקע שנותרת מתחת – ובאיזון האקולוגי – עצים קולטים מזהמים כמו פחמן דו חמצני ומשחררים חמצן, והתועלת הזאת אובדת.

חוץ מיערות הגשם מאפיינים את גואטמלה, ובעיקר את דרומה, 35 קונוסים יפהפיים ומושלמים למראה. אלה הם הרי הגעש שלה, ובעצם רק אלה שהוכרזו רשמית; למעשה יש בה מאות אתרים וולקניים נוספים. הגבוה שבהם, טחומולקו (Tajumulco), מתנשא לגובה של 4,220 מטר מעל פני הים, והוא גם הפסגה הגבוהה ביותר בכל מרכז אמריקה. אם אתם עוברים ליד הר געש – שווה לטפס עליו. כשמטיילים, למשל, על הר פקאיה (Pacaya), המיתמר מדרום לאנטיגואה, ממש שוקעים באפר הרך שפרץ מלועו. ברבים מההרים אפשר לצאת לטיול עצמאי ברגל או באופניים, או להצטרף לטיול מאורגן ומודרך.

הפעילות הרוחשת של הקרקע יצרה לא רק הרים, אלא גם אגמים, שהמפורסם והמתויר שבהם הוא אגם אטיטלן. עוד תופעה ייחודית מספק הטבע לחובביו באתר סמוק שמפיי (Semuc Champey). שם אפשר לצפות בנהר קהבון (Cahabon), שזורם בעוצמה ונופל בסדרת מפלים עד שהוא נכנס לתוך מערה, ולא נודע כי בא אל קרבה. משם אפשר לראות גם את הנקודה שבה הוא יוצא שוב לאוויר העולם. מי שמתקשה להיפרד מהיופי הזה יוכל ללון בקמפינג שבמקום.

שוק מקומי. לצבע יש חשיבות רבה בתרבות המקומית

טבע הצבע
בני המאיה יצרו לעצמם בגואטמלה אזור מחיה ועולם משלהם, המורכב מכפרים ושווקים ציוריים המתאפיינים בצבעוניותם העזה, בעלת המשמעויות הרבות. למונח "צבע" חשיבות רבה, הבאה לידי ביטוי במלבושים המסורתיים, בצביעת הבתים, בטקסי התפילה ובסידור הסחורות בשווקים. אין תנועה או פעולה שאינן מונעות כאן על ידי הצבע. אצל בני המאיה, הוא פשוט חלק מהטבע.

325 צבעים מופיעים בביגוד המסורתי של 21 השבטים המרכיבים את רוב אוכלוסיית המדינה. לכל שבט שבע דוגמאות ביגוד טיפוסיות, המובחנות על פי צבעיהן ודוגמת הרקמה, ובאמצעותן אפשר לזהות את השבט. בשוק, למשל, ברור לכל כי קבוצת הנשים הלבושות צהוב הגיעה הנה מאלמולונגה, כפי שאלה הלובשים גוונים כהים משתייכים לאזור צ'יצ'יקָסטֶנַנְגו, ואילו כחולי הלבוש מתגוררים בסנטה קטרינה פאלופו, שבעבר אופיינה בביגוד מפוספס באדום-לבן. גם הסחורות בשוקי הירקות, ובמיוחד בסולולה, קֶצאלטֶנַנְגו ואלמולונגה, מוצגות על פי צבעיהן: עגבניות וצנוניות באזור האדום, צמחי תבלין באזור הירוק וכן הלאה.

לבתים המטויחים בכחול ובצבעי אדמה נוספים לעתים מעט ירוק וצהוב מרעננים, וחיבורם של כל אלו עם סורגי מתכת עשויים פרזול ידני יוצרים רחוב עליז ומרהיב. העין אינה שבעה ומחפשת עוד ועוד צבע. הכנסיות רובן צבועות צהוב ומעוטרות בפיתוחים צבועים לבן או כחול וטורקיז.

בכנסייה מדליקים האינדיאנים נרות צבעוניים רבים, שבעזרתם הם מבקשים להגיע אל אוזנם ולבם של האלים. הנר הלבן מסמל טוהר, השחור – נגד עין הרע, בעזרת הירוק מבקשים אריכות ימים, הצהוב יסייע בשיפור המצב הכלכלי, הוורוד מסמל אהבה וידידות עם הזולת, ואהבה בין גבר לאישה מבקשים כמובן בעזרת נרות אדומים.

אגם אטיטלן. אגם יפהפה מוקף בהרי געש מושלמים וכפרים של צאצאי המאיה

אוכל: השילוש הקדוש
לא הרבה ייאמר לזכותו של האוכל הגואטמלי. הוא אינו רע, אך בהחלט בסיסי ומורכב מכמה מנות יסוד שחוזרות על עצמן כמעט בכל ארוחה. ראש וראשונה להן היא הטורטייה, לחם התירס הידוע מתלווה כמעט לכל מנה מקומית אחרת. אחריה, לצדה או עליה מגיעה השעועית השחורה (Frijoles, פריחולס), המופיעה מבושלת, אפויה או כממרח (על הטורטייה, כמובן). את השילוש הקדוש חותמות הביצים (Huevos, ווֶבוֹס), החביבות מאוד על המקומיים ומגיעות בשלל צורות.

בנוסף תמצאו כאן מיני בשר, כמו עוף בגריל או המבורגר. הצמחונים לא ישבעו נחת, וייאלצו להסתפק בעיקר באורז וירקות מאודים, או יפנו (הם וכל מי שקצה נפשו בטורטייה) למסעדות סיניות זולות שקיימות פה ושם. כאשר תיסעו במשך שעות על שעות באחד האוטובוסים הציבוריים, תוכלו להשביע את רעבונכם בחטיפים הנמכרים מידיהן של בחורות המכריזות "Hay comida" (משהו כמו "יש אוכל"), וכוללים את כל הנזכר לעיל, כמו גם גלידה, בוטנים ובננה בשוקולד.

טיקאל. אתר המאיה המפורסם ביותר

עשרת המקומות המומלצים לביקור
אנטיגואה. מעבר ליופיה האיטלקי, הבירה העתיקה של גואטמלה היא גם מקום מצוין ללמוד בו ספרדית ונקודה נוחה לצאת ממנה לטיולים ברחבי המדינה.

צ'יצ'י או בשמה המלא צ'יצ'יקָסטֶנַנְגו, היא עיירה של שוק ססגוני ומלהיב, עם בית קברות צבעוני לא פחות – נגד עין הרע.

אגם אטיטלן. האגם יפהפה, וכך גם מה שמקיף אותו: הרי געש מושלמים וכפרים של צאצאי המאיה, ששימרו את תרבותם בבגדיהם, במנהגיהם ובלשונם.

ליווינגסטון. הזדמנות להכיר את הצד השחור של גואטמלה: תושבים ממוצא אפריקאי, מוזיקה קצבית, אגוזי קוקוס וחוף קריבי.

טיקאל. אתר המאיה המפורסם מכולם – פירמידות ושרידים אחרים שהתחבאו בג'ונגלים של צפון המדינה, ושמורת טבע שמזמנת מפגש קרוב עם קופי עכביש.

הר הגעש פקאיה. יוצאים מאנטיגואה לטיפוס בלתי נשכח: האפר הרך שצועדים בו בדרך, הגזים שנפלטים מן ההר, הריח החריף שמקשה על הנשימה, הנוף המדהים. קחו בגד חם לפסגה.

סמוק שמפיי. תופעת טבע מיוחדת: נהר שנבלע בתוך מערה ונעלם (עד שהוא יוצא במרחק 300 מטר משם), ומותיר אחריו בריכות של מים בצבע טורקיז – תענוג לרוחצים.

טודוס סנטוס. בידודה של העיירה הזאת, היושבת בעמק ומוקפת פסגות גבוהות, הביא לשימור התרבות האינדיאנית, כולל חיי הרחוב, השפה והתלבושת המפוספסת באדום-לבן.

שיט על נהר ריו דולסה. שש שעות שיט (כדאי במפרשית!) יביאו אתכם מהעיירה ריו דולסה אל ליווינגסטון, על נהר עטוף ביער גשם.

פואנטס גרגוריאנס. המעיינות החמים המכונים "לוס באניוס" (המרחצאות) הם אתר של מים חמים בלב ג'ונגל טרופי יפהפה. שווה את הטיפוס שבדרך.

גואטמלה – העמוד הראשי >>

לקריאה נוספת:

טיקאל, גואטמלה: אדון קקאו בונה הרים בטיקאל שבגואטמלה ניצבת הפירמידה הגבוהה ביותר באמריקה. לצידה, בלב היער פזורים מבני אבן מסתוריים ומרתקים, שחידות אינספור עדיין אופפות אותם   לכתבה המלאה>>

הפוסט גואטמלה – צבעים, קולות וטעמים הופיע ראשון במסע אחר

טיקאל, לא הרחק מהעיירה פלורס (Flores) בצפון מערב גואטמלה, היא לא רק אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. טיקאל הפכה גם לאתר לעלייה לרגל של טיילים הרפתקנים, שלא נרתעים מהוריקנים, חום ולחות, מגשמים ויתושים… וגם לא מטיפוס על פירמידות בגובה של עשרות מטרים. ועוד לא דיברנו על רעידות אדמה והרי געש שהם עניין שבשגרה הגואטמלית.

הפירמידות של טיקאל, הגבוהות ביבשת, מציצות מעל עצי היער | הצילומים בכתבה: נפתלי הילגר

בלב הג'ונגל של צפון מערב גואטמלה גילתה משלחת של ממשלת גואטמלה בקיץ 1847 את הפירמידות הגבוהות ביותר ביבשת. מאז ועד היום, רב הנסתר על הגלוי והאתר עדיין נותר אפוף מסתורין: כ-20% בלבד מעיר המאיה העתיקה נחשפו. צילומים של נאס"א מעידים על אלפי מבנים נוספים שמכוסים בצמחייה סבוכה של יערות הגשם, מספיק כדי להצית את דמיונם של חוקרי תרבויות, ארכיאולוגים וסתם אנשים שחולמים להיות אינדיאנה ג'ונס לכמה ימים. בעידן שבו כמעט הכל ידוע לכל, לא נותרו מקומות רבים שכל כך מגרים את הדמיון ומפתיחים הפתעות רבות גם לדורות הבאים של הרפתקנים סקרנים.

טיקאל. רק 20% מהמבנים בעיר המאיה נחשפו עד כה

מבין ערי הממלכה הרבות של תרבות המאיה, טיקאל נחשבת כיום כעיר החשובה והגדולה ביותר בתקופת המאיה הקלאסית (900-200 לספירה). בתקופת השיא, חיו כאן כ-100,000 תושבים באחת הערים הגדולות בתבל של אותה התקופה – במונחים של היום, ביחס לגודל האוכלוסייה העולמית, עיר של כ-3 מיליון תושבים.

בלב הג'ונגל, רחוק ממקורות מים אבל קרוב לנתיבי מסחר, קמה אחת מערי המאיה החזקות ביותר

טיקאל היא סיפור של דת, הון ושלטון: בלב הג'ונגל, הרחק ממקורות מים טבעיים, אבל קרוב לצומת דרכים של נתיבי מסחר, הוקמה אחת מערי המאיה העשירות והחזקות. באקרופוליס שליד הכיכר המרכזית אפשר לראות עד היום את שרידים המרשימים של מבני ציבור, דת ושלטון. למלכים לא חסר ממון והם בנו פירמידות בגובה של עשרות מטרים שמשלבות הנצחה עם קדושה: ככל שמספר המלכים הקבורים בפירמידה גדול יותר, כך גם קדושת המקום גדולה יותר. בצמרת הפירמידה, המקום הקרוב ביותר לאלים שבשמיים, ניצב מקדש.

הפירמידות הגבוהות בטיקל נועדו כדי להיות קרובים לאלים

אבל לא רק הרווחה הכלכלית של תושבי טיקאל מסבירה את בניית הפירמידות הגבוהות: במקום כה שטוח עם עצים כה גבוהים, היה צורך לבנות בניינים מאוד גבוהים כדי להיות קרובים לאלים. כמו ההרים המקודשים אצל בני המאיה, גם הפירמידות אפשרו מבט-על מרוחק על המתרחש, בדומה לזווית הראיה של האלים על האנושות.

רק בשנים האחרונות ממשלת גואטמלה מאפשרת למאיה לקיים טקסי דת ליד המקדשים בטיקאל

למרות מאמציה הבלתי נלאים של האינקוויזיציה הספרדית, בני המאיה לא נעלמו בעמקי ההיסטוריה ותרבות המאיה לא כוסתה על ידי יערות הגשם של מרכז אמריקה. אבל זמן רב עבר עד להצפתה המחודשת של תרבות המאיה על פי השטח הנוצרי השמרני: רק בשנות האלפים ממשלת גואטמלה החזירה לתרבות האמריקאית העתיקה מעט מן הכבוד האבוד, ולראשונה מזה 500 שנה מאפשר השלטון הנוצרי לקיים טקסי מאיה דתיים ליד המקדשים העתיקים של טיקאל.

השאמנים, המכונים "שומרי הזמן" שוב מתקשרים בין האדם לאלים, כמו לפני 2,000 שנה

עד לא מזמן, לא רק טיקאל אלא כל מקום ציבורי היה מחוץ לתחום לקיום טקסי פולחן. השמאנים וכהני הדת בני המאיה לא הורשו לקיים את פולחנם לעיני רבים, אלא רק בסתר ביתם. כיום, השלטונות הסכימו להתפשר ולאפשר בשלושה מתוך רבים של מזבחי טיקאל לקיים טקסים מסורתיים. ואכן, השמאנים, המכונים גם "שומרי הזמן", חוזרים לעבודה ומתקשרים בין האלים לבין האדם, כמו לפני 2,000 שנה.

הפוסט טיקאל, גואטמלה: השמאנים חוזרים הופיע ראשון במסע אחר

הדימוי הראשון העולה בראש למשמע השם מקסיקו הוא של גברים חבושי סומבררו, מנומנמים מחמת החום הכבד, בעיירה מדברית נידחת, וברקע קקטוסים גבוהים ומסועפים. אבל מקסיקו היא הרבה יותר מכך. למעשה, אין עוד ארץ ב"עולם החדש" המציעה רבגוניות כה עשירה: נופים מגוונים להפליא, מיערות גשם, דרך מדבריות ועד ביצות רחבות, אתרים ארכיאולוגיים של תרבויות העבר – המאיה, האצטקים והטולטק, ערים קולוניאליות יפהפיות, פולקלור עשיר של מוזיקה וריקוד, שווקים צבעוניים בהם ניתן למצוא מבחר מרשים של חפצי אמנות עממית ומטבח עשיר ומיוחד.

כאשר שאלו את קורטז הספרדי כיצד מקסיקו נראית, הוא מעך בידו נייר גדול, פתח את ידו ואמר: "זוהי המפה שלה". יש מעט מאוד אזורים בעולם בהם ישנו גיוון גיאוגרפי כה רב. נופים של יערות גשם ומישורים טרופיים סבוכים, מדבריות וביצות רחבות, יערות אלפינים וחופים נפלאים. ובהתאם, גם האקלים: ממזג אוויר ארקטי בשיאי הרי הגעש ועד למרחץ תורכי מהביל ביערות החוף. עצם המעבר מעמק אחד למשנו יכול לקחת אתכם לאזור אקולוגי שונה בתכלית. יותר ממחצית שטחה של מקסיקו נמצא בגובה של יותר מ – 1,000 מ' מעל פני הים, וחלק לא מבוטל מעל 2,000 מ'.

פיקו דה אוריסאבה, הפסגה הגבוהה במקסיקו | צילום: Marte, GFDL

מקסיקו היא המדינה השלישית בגודלה באמריקה הלטינית והמאוכלסת ביותר מבין דוברי השפה הספרדית. תושביה, עירוב מפתיע בין אירופים לאינדיאנים, הם ידידותיים, סימפטיים ומארחים נפלאים, הגאים במורשתם ובתרבותם. מבין הקבוצות האתניות הרבות שאכלסו את מקסיקו בעת שהספרדים הגיעו אליה, במאה ה-16, נותרו כ-56 בלבד, שחלק מהן עדיין שומר על מבנה חברתי מסורתי. למרות הדומיננטיות של הנצרות הקתולית, בפולחנים ובפסטיבלים משתקפים סממנים פרה-היספניים, כמו למשל בפולחן המתים.

במסלול הקלסי, שיתואר להלן, יש את שיאי הביקור במקסיקו, במינון סביר של אתרים ארכיאולוגיים, ערים היסטוריות וטבע. מומלץ לסיים את הסיור באחד מאתרי הנופש המפורסמים של מקסיקו, דוגמת קנקון בחצי האי יוקטן או אקפולקו על חוף האוקיינוס השקט. מפת המסלול – ראו בסוף הכתבה.

מפלים ליד פלנקה | צילום: zoutedrop, flickr

המסלול שלנו כולל את מקסיקו סיטי, וואחקה, וילה הרמוזה, פלנקה, אושמאל, מרידה, צ'יצ'ן איצה וקנקון (או אקפולקו), וניתן לעשות במשך כשבועיים (לא כולל נופש על חוף הים). בסיומו של הטיול, אפשר להמשיך בקלות לכמה ימים בגואטמלה השכנה. כמובן שיש עוד הרבה מאוד מה לראות במקסיקו, שכן במסלול שמובא כאן לא נכלל כל חלקה הצפוני של המדינה, ובו ערים קולוניאליות יפהפיות לצד אתרי טבע מהשורה הראשונה. ובכן, נצא לדרך:

מקסיקו סיטי: תערובת של תרבויות

מי שמגיע למקסיקו סיטי בטיסת לילה מאירופה יזכה למבט לא שגרתי, שכן העיר הענקית, המונה כ-20 מיליון תושבים (רבע מכלל האוכלוסייה), משתרעת על שטח עצום, והמטוס טס מעל שלל האורות במשך שעה ארוכה. זוהי עיר מרתקת שנמזגו בה שלוש תרבויות: אצטקית, איברית ומקסיקנית מודרנית. אלף בני אדם מהגרים לעיר מדי יום, ויותר מ-370 אלף תינוקות נולדים בה מדי שנה. כארבעה מיליון מכוניות נוסעים בכבישיה, ועדיין התנועה זורמת וענן הפיח לא כיסה אותה כליל, אולי בגלל המיקום הגבוה – 2,440 מטר מעל פני הים.

מקסיקו סיטי. עיר ענקית המשתרעת על שטח עצום | צילומים: שאטרסטוק

זוהי עיר שמציעה רבות למבקר בה, הן ברובד התרבותי והן בחיי הלילה והאירועים. הכיכר המרכזית בחלק ההיסטורי נקראת זוקאלו (Zócalo), היא מכילה את הארמון הלאומי (Palacio Nacional), שהוקם במקום בו עמד ארמונו של מוקטסומה (הוא מונטזומה מספרי ההרפתקאות), שהשתרע על שטח עצום וכלל גן חיות פרטי ענק. הארמון של היום, שנבנה על ידי הרננדו קורטז הידוע, מכיל 14 חצרות. אל תחמיצו את ציורי הקיר המדהימים של דייגו ריברה, שצוירו לאורך 24 שנים. טמפלו מאיור (Templo Mayor) הסמוך הוא מה שנותר ממקדש הקרבת קורבנות האדם של האצטקים. הקתדרלה שליד היא הגדולה ביותר באמריקה הלטינית והיא מהווה שיעור מאלף בארכיטקטורת בארוק. זוהי גם הזדמנות לראות את השקיעה המתמדת של העיר, שנבנתה על אגם שיובש: הקתדרלה הולכת ונחצית לשניים בגלל שקיעה משני הצדדים. כדאי להציץ במלון סיודאד דה מקסיקו הסמוך, מיושן אבל מרהיב. מומלץ לשבת בבית הקפה שבקומתו העליונה ולהשקיף על הזוקאלו.

טורה מאיור, מגדל בן 55 קומות, הגבוה במקסיקו

בעיר יש יותר מ-150 מוזיאונים, והמוזיאון האנתרופולוגי הוא פנינה שבהם. אי אפשר להספיק לראות את כל התצוגות ביום אחד, ולכן בחרו את האולמות המעניינים אתכם, אבל אל תחמיצו את אולם המאיה ואת האולם האצטקי עם לוח השנה, אולי המוצג החשוב ביותר כאן.

פארק צ'אפולטפק (Chapultepec Park) הוא הריאה הירוקה של העיר וכדאי לעלות אל המצודה שבשיאו. בתחומו נמצאת אחת המסעדות היוקרתיות ביותר במקיקו סיטי – אל לאגו. בסמוך לפארק נמצא צאפולטפק לומאס, אחד הרבעים היוקרתיים של העיר ואיזור השגרירויות. בהחלט שווה לבקר כאן ולהתרשם: השגרירות הדרום-קוריאנית, למשל, נמצאת בבית בסגנון טיודור אנגלי, בבית אחר יש מוסך ל-60 מכוניות וכן הלאה.

פארק צ'אפולטפק, הריאה הירוקה של העיר

שכונת זונה רוסה (Zona Rosa, האיזור הורוד), הנקראית כך על שום צבעם של הבתים, היא מעוז חיי הלילה, גם של הקהילה הגאה. יש כאן מסעדות, מועדוני לילה, ברים ומזללות של הרשתות האמריקאיות המוכרות. כדאי להגיע בלילה גם לכיכר גריבלדי, שם נאספים המאריאצ'יס, נגנים המתהדרים בטוקסידו עם הרבה נצנוצי מתכת, כובעי סומבררו ושפמים עבותים. הרומנטיקה נשפכת כאן והמילה הנשמעת ביותר היא "קוראסון" – הלב ותחושותיו.

לחובבי ההליכה הרגלית שווה לטייל מרובע סן אנגל לרובע קויוקאן (Coyoacán). זהו רובע קטנטן וציורי עם גלריות, מסעדות ובתי קפה. קויוקאן הוא המקום בו בנו קורטז ואנשיו את בתיהם הנאים, לאחר הטבח הנורא שערכו באצטקים, כאשר נאלצו לפנות את העיר עד שעופות השמיים וחיות הטרף יסיימו את מלאכת ניקוי העיר מהגופות. הבתים יפהפיים במיוחד לאורך דרך פרנצסקו סוסה. מי שרוצה לבלות את סוף השבוע בנעימות, כדאי שיצא אל הגנים הצפים של קושימילקו (Xochimilco), עדות למקסיקו סיטי כפי שהייתה בזמן האצטקים. נעים מאוד לשוט בסירה בין האיים שנוצרו על רפסודות – הגינות של האצטקים.

בסביבות מקסיקו סיטי: כנסיות ומקדשים

כדאי להקדיש יום אחד לשני אתרים חשובים. בגואדלופ (Guadalupe) כדאי לראות את מכלול הכנסיות שנבנו לאורך השנים החל מ-1535 . הכנסייה החדשה בצורת קונכייה מפתיעה בחללה הפנימי הענק. עולי הרגל מתקדמים, חלקם על ברכיהם, כדי לראות את דמות הבתולה שהתגלתה כאן.

50 ק"מ מהעיר נמצא "המקום בו נולדים האלים" – טאוטיווקאן (Teotihuacán). לפי המיתולוגיה האצטקית, האלים ירדו מהשמים אל תוך מדורה בוערת כדי להיוולד מחדש בתור השמש והירח. זאת היתה העיר החשובה ביותר של מזו-אמריקה, ודבר בתכנונה אינו יד המקרה, ולכל יש משמעות סימבולית. הקומפלקס כולו בנוי על ארבע רוחות השמים, כשדרך המתים יוצרת את הציר החשוב של צפון-דרום. המבנים המרשימים ביותר הם פירמידת השמש ופירמידת הירח, ושווה לעלות לאחד מהם, וכן לראות את מקדש קטצלקוטל בעל ראשי הנחש המכונף. כדאי להציץ בבתי המלאכה המדגימים את ליטוש אבן האובסידיום השחורה ואת הכנת המשקה האלכוהולי פולקה מצמח האגבה, אחד הצמחים החשובים בחלק זה של העולם.

טאוטיווקאן, "המקום בו נולדים האלים"

וואחקה: ללכת שבי אחריה

500 ק"מ דרומית-מזרחית למקסיקו סיטי נמצאת וואחקה (Oaxaca), אחת הערים הנעימות והיפות ביותר במדינה, בלב נוף מרשים של רכסי הרים נישאים. כדאי להישאר כאן כמה ימים, לטייל ברחובות העיר ולשבת בבתי הקפה והמסעדות סביב הכיכר המרכזית. סמוך לכנסייה היפה במיוחד של סנטו דומינגו נמצא מוזיאון קטן ומרתק של ממצאי מונט אלבן, אחד האתרים החשובים של תרבות האולמק הנמצא בסמוך לעיר.

כנסייה בוואחקה, אחת הערים הנעימות במקסיקו

בעיר יש כמה מלונות יוצאי דופן: לבעלי הממון מומלץ לנסות את קאמינו ריאל, הנמצא ליד הכנסייה – בעבר היה זה מנזר ששופץ והוסב בטוב טעם למלון יקר ומיוחד; מלון אחר מעניין ויפה הוא הוסטל דה לא נוריה, שנבנה כבית אחוזה טיפוסי של סוף המאה שעברה, ונמצא בסמוך למרכז.

וילה הרמוזה ופלנקה: שרידים של תרבות האולמק והמאיה

בוילה הרמוזה (Villahermosa) יש אתר אחד חשוב – פארק לה ונטה (La Venta) בו הונחו פסלים של ראשי אבן אולמקים ענקיים, בהם כאלה המגיעים לגובה של יותר משני מטרים. פלנקה (Palenque) הוא בעיני רבים אתר המאיה היפה ביותר בכל מקסיקו, המתבלט כאבן חן מעשה ידי אדם בתוך יער הגשם הטרופי מסביב. בני המאיה, שתרבותם פרחה בין המאות ה-3 וה-10, שיכללו צורת כתב מסובכת, שלטו במתמטיקה ובלוחות שנה בדיוק מדהים ובנו פירמידות מרשימות בכל מרכז אמריקה. המפגש עם תרבות המאיה, הדמויות, המיתוסים והמבנים בפלנקה מרתק. מקדש הכתובות, שנבנה לקבורת מלך המאיה פאקאל, הוא פירמידה מדהימה ויוצאת דופן.

כדאי מאוד להגיע לאתר בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שקבוצות התיירים מגיעות. צפצוף הציפורים, מעוף התוכים, שאגת הקופים הנוהמים – כל אלו מוסיפים לאווירה המיוחדת של המקום. ליד פתח האתר ניתן לפגוש אינדיאנים משבט לאקאנדון, אחרוני המאיה ששימרו את המסורת שבעל פה 400 שנה אחרי הכיבוש הספרדי. הם בולטים בבגדיהם הלבנים, שיערם השחור הארוך ותווי הפנים העדינים של הגברים. הצעירים שבהם נועלים נעליים ועונדים שעונים, אבל מירב השבט עדיין חי במעבה היער. אל תחמיצו בשום אופן את הביקור במוזיאון הנמצא כשני קילומטרים מהאתר. סמוך לאתר יש מלון מיוחד, ג'ונגל לודג'.

מרידה: ניחוחות צרפתיים בעיר, אתרי מאיה מחוצה לה

למרידה (Mérida), בירת מחוז יוקטן, יש חן שקשה למצוא בערים טיפוסיות מקסיקניות אחרות. היא נוסדה על ידי אחד הקפיטנים של קורטז ונודעה בכינוי "העיר הלבנה". מרכז העיר שומר על האופי הקולוניאלי, והשדרה הרחבה, הנושאת את השם פאסאו דה מונטג'ו, היא אחת היפות ביותר במקסיקו עם ניחוח צרפתי, כרכרות סוסים, עצים ובתים מרשימים – עדות לעושרה של העיר בעבר. ברוב הערבים מתקיימת פעילות תרבותית, כמו קונצרט בכיכר. ביום ראשון סוגרים את הרחוב המרכזי לתנועת מכוניות, וכולם מטיילים ברגל. ארמון המושל, עם ציורי קיר המתארים את ההיסטוריה של המאיה, פתוח למבקרים. המטבח של יוקטן הוא אחד הטובים במקסיקו. אוכלים כאן פאניצ'וס, טורטייה עם שעועית ועוף, או סאלבוטס, טורטייה מטוגנת. אל תוותרו על הפירות המיוחדים של יוקטן – הממה והזפוטה.

אדריכלות צרפתית בעיר מלאת החן מרידה | צילום: Tomas Castelazo, GFDL

העיר עצמה היא הבסיס הנוח ביותר לראות את אתרי המאיה הגדולים שבסביבה, במיוחד את אושמאל (Uxmal) וצ'יצ'ן איצה (Chichén Itzá). למעט בעונת הגשמים, בכל אחד מהאתרים האלו ישנו מדי ערב מופע אור קולי מרהיב, ומי שרוצה ליהנות מהשקיעה ומהזריחה יכול ללון באחד המלונות הסמוכים לאתרים. למי שמטייל לבד מומלץ להצטרף לטיול יומי היוצא ממרידה, שכן חבל מאוד לראותם ללא הדרכה. יש טיולי יום ויש סיורים היוצאים ממרידה בשעת צהריים וכוללים סיור באתר, ארוחת ערב ומופע בעיר.

פירמידה בצ'יצ'ן איצה, מפסגת תרבות המאיה
קנקון: נופש בכד הזהב

המאיה האמינו שקנקון (Cancun) היא כד זהב הנמצא בקצה הקשת שבשמיים. בשנים האחרונות הפכה רצועת החוף שעל הים הקאריבי ללהיט בקרב נופשים מאירופה. החול בחופים עשוי מפירורי אלמוגים והים מחליף תדיר את צבעיו. המלונות בנויים על החוף, לאורך רצועה ארוכה. יש בהם מלונות משפחתיים ומלונות אקסקלוסיביים, ויש גם מלונות רומנטיים במיוחד שמתאימים לבני זוג בירח דבש. המרכז העירוני של קנקון הוא צומת הומה לנופשים הבאים בטיסות צ'רטר מכל רחבי אירופה, מארצות הברית ואפילו מברזיל וארגנטינה. יש כאן חיי לילה פעילים עם שפע של דיסקוטקים, מסעדות, מרכזי קניות וכל מה שהתיירים זקוקים לו, כולל תחבורה ציבורית מסודרת בין המלונות למרכז.

טולום, אתר מאיה המשקיף על הים הקאריבי

קנקון מהווה בסיס יציאה מעולה לכיוונים שונים: אל אתרי המאיה צ'יצ'ן איצה וטולום (Tulum), פארק המים הטבעי של-הא (Xel-Ha), הפארק האקולוגי שקרט (XCARET), האי מוחרס (Isla Mujeres, "אי הנשים" בספרדית) והאי קוזומל (Cozumel), שבו יש חופים נהדרים ומקומות צלילה אטרקטיביים.

אקפולקו: הפנינה שהתבגרה

בשנות הארבעים והחמישים אקפולקו (Acapulco) נחשבה למקום נופש יוקרתי ונוצץ, שמשך אליו כוכבי הוליווד. אמנם זוהרה דעך משהו עם השנים, אבל היופי הטבעי של מפרץ אקפולקו, במיוחד לעת ערב כשכל האורות מסביב זוהרים, מצדיק גם כיום את הכינוי "פנינת האוקיינוס השקט". אקפולקו היא לא רק אתר נופש, אלא גם עיר מקסיקנית מלבבת עם אופי של עיר נמל טיפוסית. יש כאן בתי מלון, דיסקוטקים וברים וגם שפע של מסעדות קטנות ומעולות. אבל מי שמבין עניין יעדיף את דוכני הרחוב, כמו זה של דוניה פאצ'יטה בקוסטה אזול, ליד מלון האייט. בימי חמישי נהוג לאכול אצל עקרות הבית המקומיות, הפותחות מעין מסעדה ליום אחד בביתיהן. המאכל האהוב ביותר הוא הפוסולה – מרק תירס לבן או מרק עוף עם אבוקדו, בצל וגבינה. ואם בחרתם לנפוש באקפולקו, כדאי לכם לצאת ליום שייט בלגונה פיא דל קוסטה, בין האיים הקטנים.

אקפולקו. לא רק אתר נופש אלא גם עיר נמל מלבבת

ולקינוח – אוכל, שתייה ומה שביניהם

האוכל המקסיקני נפלא ומגוון. בכל עיר תגלו טעמים שונים, גם אם שם המנה זהה. אל תפחדו לאכול בדוכני הרחוב – כמעט בכל שוק תמצאו את הטאמלה ראנצ'רו, חביתית תירס ממולאת בעוף, עגבניות וזיתים. המטבח המקסיקני מרבה להשתמש בפלפלי צ'ילי חריפים להפליא, אם נגסתם באוכל חריף ופיכם בוער, אל תנסו להרגיע את השריפה במים, עדיף ללעוס טורטייה טרייה.

דוכן של אוכל רחוב במקסיקו סיטי | צילום: Thelmadatter, GFDL

הפירות המקסיקנים נהדרים, ובמחיר זעום תוכלו לקנות שקית עם פירות חתוכים וקלופים, בהם אננס, פאפיה, מנגו ועוד. בשונה מהבננות שלנו, במקסיקו תגלו בננות מסוגים שונים, מכאלה בגודל אצבע הנקראות בננו ועד בננות ענקיות הנקראות פלטנו, והן נפלאות אפויות ומוגשות עם שמנת חמוצה טרייה. הבירה מצוינת – לא רק קורונה, שזכתה לשם בינלאומי, אלא גם דוס אקסוס (שני איקסים) בהירה וכהה, נגרו מודלו ובוהמיה. כדאי לצנן את הערב עם מרגריטה, רצוי מטקילה מיושנת. המהדרין שותים אותה לצד מיץ עגבניות מפולפל ומתובל. בחבל יוקטן נוהגים להגיש לאחר הארוחה משקה של אניס ודבש, ראו הוזהרתם – הוא גורם להאנג אובר כבד. בשום פנים אין לשתות מים, אלא בבתי מלון לאחר שעברו סינון ופילטור. אם קיוויתם לקפה משובח בארץ המגדלת קפה, תתאכזבו לגלות שמגישים כאן קפה אמריקאי דלוח או קפה עם קינמון.

מפת המסלול המתואר בכתבה:

לקריאה נוספת:

הפוסט מסלול טיול במקסיקו: בין עבר מפואר להווה מרתק הופיע ראשון במסע אחר

מי אמר שצורתו של מבנה צריך שתהיה רבועה? בנייה בצורות משולשות נוטה להיתפס כחדשנית ומודרנית, אבל נבירה בעברם של עמים ומדינות מורה שלא כך הוא. שנים על גבי שנים נבנו מבנים שצורתם משולשת.  מאות פירמידות פזורות ברחבי מצרים, והמפורסמות שבהן הן אלה שבגיזה. בסיס הפירמידה הוא משטח רבוע ועליו הונחו משטחים רבועים נוספים ליצירת קומות. כל משטח שנוסף קטן מקודמו, וכך נוצר המראה של צורת משולש. הפירמידות המצריות הן בעצם קברים שנועדו לשמר עצמות של מנהיגים ושליטים. הן ניחנות במערכת של מעברים וחדרים פנימיים, המקושרים זה עם זה בתחכום רב.  מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר! המשולש שהמצרים ניסו לרצות באמצעותו את מלכיהם היה נקודת מוצא תכנונית לבנייה המודרנית, לצד מבנים נוספים מהעת העתיקה שצורתם משולשת, לדוגמה המבנים המשולשים בקמבודיה. בין אלה בולטים המבנים באנגקור תום (Angkor Thom), שנבנו כסמל לסימטריה של העולם ולאיזון מושלם ביחסים הנדסיים. ממבנה מרכזי משולש יוצאים מבנים חרוטיים רמי קומה. לכל אבן ועיטור בהם יש משמעות פולחנית, ועל קירותיהם מגולפים סיפורים על שושלות המלוכה. הדרך לגן עדן עוד דוגמה מוכרת לשימוש במשולשים במזרח הרחוק היא הפגודות, שהמשולש הוא בסיס צורתן, והפירמידות שתכליתן פילוסופית וקוסמית. כאן מתייחסים למלכים כאל מייצגים אנושיים של כוחות היקום שנשמתם עוברת לגן עדן לאחר מותם. חכמי מזרח קדמונים קבעו כי היקום נוצר מהר גדול שבקצהו גן עדן. מאחר ששליטים דומו להרים רמים, הוקמו פירמידות גבוהות כדי לאפשר לנשמה להגיע לגן עדן. הבסיס שלהן היה משולש. בג'ונגלים של אמריקה המרכזית, פירמידת השמש בטיאוטיהואקאן, מקסיקו. בני המאיה בנו מאות פירמידות כמקדשים לאליהם | צילום: אורית ישי   במקסיקו ובגואטמלה מצויות מאות פירמידות שבנו בני המאיה כמקדשים לאלים שלהם (כמו אל הגשם ואל השמש) וכדי להקל על הכוהנים בקיום טקסים. המאיה פיתחו מערכות חישוב מורכבות והסתייעו בהן בבנייה. בעוד במצרים השתמשו באבני חול (משקלה של כל אחת כעשרים טונה), באמריקה המרכזית השתמשו באבני בזלת, ללא כלי מתכת או בהמות משא.  פירמידת השמש בטֵיאוֹטיהוּאַקאן (Teotihuac´an) שבמקסיקו נחשבת השלישית בגודלה בעולם. בסיסה הוא משולש, ו־250 מדרגות מובילות אל פסגתה. בטיקאל (Tikal) שבגואטמלה, במעבה יערות הגשם, ניצבת עיר שכולה פירמידות. המבנים בטיקאל, כך סבורים חוקרים שונים, נועדו לשמש תחליף להרים בשטח המישורי. הר נחשב דבר קדוש, ולכן ככל שיש יותר "הרים" המקום קדוש יותר.  הפירמידות שימשו מקדש ומקום קבורה. בני המאיה האמינו בארבע רוחות שמים, והן היו נקודות מוצא לקו הנדסי שנמתח מכל פאה של המבנה אל נקודה מקשרת במרחב היוצרת את צורת הפירמידה. הר קוסמי מודרני האדריכל־מתימטיקאי־מהנדס־ממציא האמריקאי ריצ'רד בקמיניסטר פולר הגה בזמן מלחמת העולם השנייה את המצאתו המפורסמת ביותר: הכיפה הגיאודזית. הכיפה הגיאודזית נחשבת בעיני מתכננים רבים לאחד הפיתוחים החשובים ביותר בעולם ההנדסה והבנייה מאז המצאת הקשת. קו גיאודטי הוא הקו הקצר ביותר המחבר שתי נקודות על פני כדור הארץ. הכיפה הגיאודזית מורכבת מקונסטרוקציות של משולשים שצלעותיהם מתלכדות עם קווי מתאר של כיפה ויוצרות יחד מבנים המסוגלים לקָרות חלל ונפח גדולים במינימום חומר ומשקל. כך אפשר ליצור תקרות קלות, שאור חודר דרכן, מעל מבנים רחבי ידיים.  מגדל אייפל, שנבנה בסוף המאה ה-19, הוא עוד דוגמה פריזאית לצורה משולשת | צילום: Fanelie Rosier אחד ממגדלי עזריאלי בתל אביב הוא משולש. בקומת המרפסת אפשר לראות תקרה שקופה של פרופילי מתכת שנתונה בהם זכוכית שמורכבת מכמה משולשים. סוג תקרה זה נקרא פירמידה מודרנית (או סקאי לייט בז'רגון המקצועי), הוא מבוסס על המשולש המסורתי ואפשר לבנותו בצורות שונות, ממשולש אחד או מכמה. לזכוכית יש אטימות גבוהה, וצורתה גורמת לשבירת קרני השמש וסינון הקרינה שחודרת פנימה.  פירמידת זכוכית משמשת מבנים פרטיים וציבוריים כאחד. מוזיאון הלובר בפריז, למשל, מתהדר בפירמידה בגובה ארבע קומות, שיש המגדירים את סגנון בנייתה מזרחי־אסייתי. מתכנן המבנה, יאו מינג פיי, אדריכל אמריקאי ממוצא סיני, ראה בחזונו פירמידת זכוכית שתשמש כניסה ללובר ולצדה מבנים משולשים נוספים מזכוכית, שיעבירו אור למבנה. פיי דימה את יצירתו זו להר קוסמי מודרני. מגדל אייפל, שנבנה בסוף המאה ה־19, הוא עוד דוגמה פריזאית לצורה משולשת. בניית המגדל כמשולש הבטיחה את חוזקו. ארבע סבכות פלדה המשמשות רגליים יוצאות מהקרקע באלכסון כלפי מעלה, מתלכדות ליחידה אחת וסופגות ומאזנות את הכוח האופקי המופעל עליהן. אפשר להזכיר גם מבנים מודרניים שחלקם העליון נראה כפירמידה, כמו בניין האמפייר סטייט בניו יורק ומלון שרתון שלצד נתיבי איילון; מבנים עתיקים וחדשים שגמלון מעטר את חזיתם; מבנים גותיים עם סיומות של משולשים חדים וחלונות עם מסגרות משולשות; מבנים, בעיקר באירופה, עם חלונות משולשים בגגות הרעפים; גגות משופעים בחדות שיוצרים מבנה משולש במדינות עם משקעים רבים, בעיקר שלג. זה גם המקום לציין את יד אבשלום וקבר זכריה בירושלים. ונסיים בפנג שווי. על פי התורה הסינית העתיקה, שמקובלת היום בבנייה בארץ, הצורה המשולשת של פירמידה הפוכה מסמלת את אחד מחמשת יסודות החיים: האש. אז מי אמר שצורתו של בניין צריך שתהיה רבועה?

הפוסט משולש הזהב – על מבנים משולשים הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט גואטמלה -ארכיאולוגיה ותרבות המאיה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט חופשת ספא במקסיקו: שוקולד ורוח המאיה הופיע ראשון במסע אחר

שמש גדולה ואדומה התרוממה מעל אתר המאיה בפאלנקה, שבמחוז צ'יאפס, מקסיקו. בשעת בוקר מוקדמת מגיחים בנייני העיר המתה מן הצל, בוהקים באור השמש. מקדשים פזורים בהרמוניה, שרידי מובלעת אנושית בסבך יער העד הירוק, הפרוש על הגבעות סביב. קוף נוהם, זוג טוקאנים חולף ממעל, קופי עכביש משתרגים בין הענפים.

אני עולה אל מקדש הכתובות, מדרגות תלולות ומרשימות המטפסות על בסיס פירמידה רחב. על ארבעת עמודי הכניסה שרידי תבליט המתארים דמויות. במבט ראשון קשה לראות ולהבין. אחר כך נשבים בקסם. על קיר האולם הפנימי לוח ובו 620 הירוגליפים (כתב תמונות או הברות, מה שנהוג לכנות "כתב חרטומים"). קל לספור. זהו מלבן סימטרי. את הרצפה מכסים לוחות אבן גדולים.

ב-1952 גילה כאן הארכיאולוג המקסיקני אלברטו רוס את אחת התגליות המרעישות של המאה ה-20: מתחת לאחד הלוחות, בו יש שורה כפולה של חורים, הסתתר גרם מדרגות. במדרגות אלו אני יורד אל לב הפירמידה. במשך ארבע עונות חפירה פינו את מה שהצטבר כאן במהלך השנים. באמצע הדרך משתנה כיוון המדרגות והן מגיעות אל חדר פנימי, הנמצא במפלס של בסיס הפירמידה. פה גילה רוס שרידי שלדים של חמישה או שישה אנשים צעירים, שהוקרבו לאלים. את סוף המעבר חסמה אבן משולשת גדולת מידות, שהיום מונחת בצד המעבר ומאפשרת מבט אל מה שהיה חבוי מאחוריה – קברו של המלך פאקאל "המגן". בפנים מונח לוח אבן גדול ומגולף, המכסה את הגומחה – הסרקופאג המונוליטי. כאשר הורם הלוח נמצא שלד גופתו של פאקאל. פני הגולגולת היו מכוסות במסיכת מוזאיקה מדהימה של אבן הירקן (JADE), הנמצאת כיום במוזיאון האנתרופולוגי של מקסיקו סיטי.

אתר המאיה בפאלנקה במקסיקו. בלב הפירמידה נמצאו ב-1952 גופותיהם של כמה צעירים מבני המאיה שהוקרבו לאלים

אני עולה בחזרה למעלה. בראש המדרגות מסנוור האור את עיני והדשא הרטוב נוצץ בשמש. האתר ריק ממבקרים. אני עוצם את עיני ומדמיין את צ'אן באהלום – "נחש היגואר" – בנו של פאקאל, יוצא מלב הפירמידה, לאחר שהניח שם את גופת אביו, חלוש מכמה ימי צום. הקהל האדיר עומד כבר מזה כמה שעות בדממה למרגלות הפירמידה, ממתין לפולחן. צ'אן באהלום לוקח להב חד של האבן השחורה והמסתורית (אובסידיום), ששבב שלה מונח כעת על שולחני ודוקר בחוזקה את איבר מינו, אולי גם משחיל חוט דרך הפצע ומניח לדם להיספג על קליפות של עצים. לאחר מכן הוא יורד, תשוש לגמרי ואפוף הזיות, במדרגות התלולות אל העם. בגאווה הוא מציג לקהל את קליפות העצים המוכתמות בדמו ומשליך אותן אל לב המדורה הבוערת, סביבה ניצבים הכוהנים ובני האצולה. הוא מבשר מהו המסר שקיבל מהאלים.

תיאור בדיוני? תסריט לסרט אמריקני שמתיימר להציג מיתוס? לאו דווקא. התיאור לעיל קרוב כנראה למציאות והשאלות שהוא מעורר עומדות בלב המחקר הארכיאולוגי העכשווי של תרבות המאיה. מי היו בני המאיה? מי היו האנשים שבנו את מאות ואולי אלפי האתרים המופלאים דוגמת אלה שבפאלנקה, אושמאל, צ'יצ'ן איצה, טיקאל, טולום וקובה, הפזורים בשטח הרחב מיוקטאן שבמקסיקו ועד להונדוראס? מדוע זנחו אותם? מה היה אורח חייהם? כיצד רכשו את הידע הנרחב במתמטיקה ובאסטרונומיה עליו מעיד לוח השנה שלהם? הכתב הציורי המוזר שלהם, מבני הפירמידות המרשימים, התכנון האורבני של היישובים, הסגנון האמנותי המתוחכם, שבא לידי ביטוי בציורי הקיר והתבליטים, הקדרות הפוליכרומית המפותחת, כל אלה מסקרנים את החוקרים המתמקדים בהבנת תרבות המאיה מזה כ-150 שנה.

מפת אתרי המאיה במרכז אמריקה

כתב מסתורי

הרפתקה ארכיאולוגית מופלאה זו החלה בתחילת המאה ה-19. אדם בשם קונסטנטין ראפינסק הסתקרן מדיווחיהם של הבארון אלכסנדר פון הומבולט ואנטוניו דל ריו. הם סיפרו על כתב מוזר ומסתורי שמצאו במסעותיהם באיזור הידוע כיום בשם צ'יאפס, שבמקסיקו. ראפינסק היה הראשון שזיהה את הכתב ככתב המאיה, הצליח לפענח את המספרים, ופרסם את תגליתו ב"סאטרדיי איבניניג פוסט" ב-13 בינואר 1827. הוא גם שלח את תוצאות מחקרו לשאמפוליון, ששמו יצא לפניו בזכות פיענוח כתב החרטומים המצרי.

אבל מה שהצית את דמיונם של אלפי קוראים היה דווקא ספרו של החוקר ועורך הדין האמריקאי ג'ון לויד סטפנס, "אירועי מסעות במרכז אמריקה, צ'יאפס ויוקטאן", שיצא לאור ב-1841 ולווה ברישומים של הצייר האנגלי פרדריק קאטרווד. הספר, שחשף מידע על התרבות האבודה של המאיה, הפך לרב מכר בארצות הברית ובאירופה. ספרים חשובים לא פחות הופיעו בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20, ביניהם קטלוג ארכיאולוגי של אתרי המאיה שפרסם החוקר האנגלי, אלפרד מאודסליי, וקובץ מאמרים ורישומים של טאוברט מאלר מאוניברסיטת הרווארד.

החוקרים הסכימו על כך שהתרבות הקלאסית הגדולה של המאיה פרחה במשך יותר מ-1,000 שנים, בין 200 לפני הספירה ל-900 לספירה, ודעכה במפתיע. מאות ערים ומבנים קבורים תחת המעטה ההדוק והסמיך של יער העד, יחד עם כתובות מסתוריות, שרק מעטים הצליחו לפענח וקברים המכילים אוצרות. לפי הערכות גסות של החוקרים רק אחוז אחד מאוצרות תרבות המאיה שרד באקלים הטרופי. למרות זאת זהו אחד מתחומי המחקר המסעירים ביותר כיום, המושך אליו ארכיאולוגים, היסטוריונים של אמנות, אנתרופולוגים, מפענחי כתבים, בלשנים וחוקרים חובבים נלהבים. ההתלהבות האינטלקטואלית והרגשית הדביקה גם נוסעים סקרנים כמוני.

רק מי שצעד או שהה ביער העד הסבוך, באקלים החם והמתיש, יכול להבין את המאמץ הפיסי של החוקרים הראשונים. הם סחבו איתם מצלמות כבדות והנציחו כתובות ומבנים על לוחות זכוכית. אלה נותרו לא אחת כעדות יחידה לאוצרות הללו, שנהרסו במהלך השנים או נשדדו בידי שודדי עתיקות.

בין דוגמאות האריגים של בנות המאיה במקסיקו ובגואטמלה יש דמיון מפתיע לדוגמאות המופיעות בתבליטי אבן בערי המאיה העתיקות | צילום: יגאל צור

ב-1913 הציע הרברט ספינדן, ובעקבותיו החוקר הידוע סילבאנוס מורליי, הסבר מקיף למשמעות הכתב הלא מפוענח של המאיה. כך תיאר ספינדן תבליט ידוע מיאשצ'ילאן: "על גופות השבויים יש סימנים המתעדים כנראה את שמותיהם וזמן שבייתם. על החלק העליון של האבן יש שתי רצועות של סימנים המגוללים, כנראה, את סיפור הניצחון או מידע אחר בעל עניין היסטורי". מורליי טען אף הוא שעל כתובות האבן: "מתועדים קטעים מההיסטוריה של המאיה. בדיוק כאן נמצא שדה המחקר העשיר ביותר של העתיד, שכן רק פיענוח מוצלח ייתן את המשמעות האמיתית של כתב המאיה".

השערות אלו לא התקבלו בתחילה, משום שנשללו על-ידי החוקר הכאריזמטי ג'י. אריק תומפסון, שנחשב לאחד החוקרים הדגולים של המאיה. ב-1950 טען תומפסון שכתב המאיה מתאר רק את הזמן החולף. כיום ברור לכל שטענתו היתה מוטעת. "ההתקדמות האינסופית של הזמן היא החידה הגדולה ביותר של דת בני המאיה," כתב תומפסון, "נושא זה העסיק את מחשבת המאיה באופן חסר תקדים בתולדות האנושות. לאור זאת לא היה מקום לתיעודים אישיים, שכן, ביחס למרחב הזמן מצטמקים האדם ופועלו לדבר חסר ערך. להוסיף פרטים על מלחמה ושלום, נישואין ואירוסין, למהלך הרציני של תקופות הזמן, זה כמו תייר החורת את ראשי התיבות של שמו על דוד של מיכלאנג'לו".

תחום מחקר זה, הניסיון העקבי להבין את כתב המאיה המוזר, את הכתובות והציורים החקוקים בסלע, הפך בשנות השבעים של המאה ה-20 לתחום מחקר סוער ביותר. ב-1973 הצליחו שלושה חוקרים, ובראשם לינדה של, לפצח כתובות בכמות מספקת כדי לשחזר את ההיסטוריה של פאלנקה מן המאה השביעית ועד לדעיכתה בסוף המאה השמינית. הפיענוח הזה, שהושג במה שהחוקרים עצמם כינו "הארה" בת כמה שעות בכנס אקדמי בפאלנקה, זכה מאז לאישושים מדעיים רבים.

למרות ההצלחה הזאת, ולמרות שחלפו מאז כבר יותר מעשרים שנים, הכתב של המאיה מציג עדיין תעלומות קשות בפני החוקרים והתחום עדיין תוסס מאוד. פועלים בו כמה צעירים מבריקים כסטפן יוסטון ודייוויד סטיוארט. והויכוחים הסוערים ביניהם עוסקים במשמעותן של הכתובות ובדרכים לפרש את הטקסטים שכבר הצליחו להבין. אחת הטענות היא שיש להתייחס לטקסטים אלה בחשדנות רבה, כיוון שהם תעמולה של שליטי המאיה ולא עדויות היסטוריות אובייקטיביות. החומרים איתם עובדים חוקרי הכתב הם שרידי הספרים של בני המאיה ובעיקר כתובות, תבליטים וחריתות הפזורים במאות אתרי המאיה במקסיקו, בגואטמלה, בבליז, בהונדורס ובאל סלבאדור.

אתר טיקאל בגואטמאלה. העיר החשובה, שננטשה לפי כאלף שנה, השתמרה הודות לחסותו של הג'ונגל

עם צמא דם

התיאוריה של תומפסון לגבי תוכנו של כתב המאיה לא היתה התיאוריה היחידה על בני המאיה שהתמוטטה. אחת ההשערות הראשונות והמקובלות מאוד היתה שבני המאיה היו איכרים שקטים ושוחרי שלום, שחיו סביב מרכזי פולחן גדולים. כיום ברור לרוב החוקרים שהם היו עם שואף מלחמה וצמא דם. מלחמות ופשיטות לשם תפיסת שבויים, היו חלק מהסדר החברתי המקובל שלהם. כמו שריצו את האלים בדם המלכים, כך הזינו אותם בדם של אצילים שבויים.

על פי הפופול וו, "ספר הקהילה", שכתב אינדיאני בן קיצ'ה מאיה במאה ה-16, המערב בתוכו עובדות היסטוריות, מיתוסים ופולקלור, נוצרו בני האדם מצמח התירס, כדי להעניק בעזרת תפילה וקורבנות אדם מזון לאלים. הם היו היצירה האחרונה בכמה מחזורים של בריאה והרס, שבכל אחד מהם נוצר סוג אחר של בני אדם. כל בני האדם הקודמים הושמדו לאחר שעם בריאתם חדלו מלחשוב על בוראיהם. על סופם של אנשי העץ מסופר למשל: "הם הוטבעו במבול. שרף כבד ירד מהשמיים. זה ששמו קוטקובאץ בא ועקר את עיניהם. קאמלוץ בא וכרת את ראשיהם. קוצבאלאם בא ואכל את בשרם. טוקומבאלאם בא אף הוא, שבר ומעך את עצמותיהם ועצביהם, כתש ושחק את עצמותיהם". משרידי אנשי העץ, מספר הספר, נוצרו אנשי הקופים.

שליטי המאיה מצאו תמיד צידוקים תרבותיים להקרבת קורבנות אדם: מחגיגות דתיות וממסדיות ועד לאירועי ספורט כמו משחק הכדור יוצא הדופן, ה"פוק-פוק", שבסופו נערף ראשו של מנהיג הקבוצה המנוצחת (או המנצחת לפי גרסה אחרת). מגרש ה"פוק פוק" הגדול ביותר במרכז אמריקה נמצא בצ'יצ'ן איצה שבמקסיקו. אורכו 149 מטר, רוחבו 30 וגובה קירותיו 8.2 מטרים. המגרש בנוי על הציר מזרח מערב וצורתו כצורת האות I. על הקירות יש שתי טבעות אבן, מעין סלים. חוקי המשחק אסרו על שבעת השחקנים לתפוש את הכדור בידיהם. רק ראש הקבוצה יכול היה להכות בו באגרוף. ההוראות מתבררות בפירוש המילולי של שמו של המשחק: "מרפק, מותן, ברך".

על הקירות במרכז המגרש יש כתובות המתארות את המשחק. אחת מהסצינות מתארת את כריתת ראשו של מנהיג הקבוצה המנוצחת. בצד ימין מתואר הגוף נטול הראש עם שישה נחשים, כשהדם פורץ לכל עבר. בצד שמאל מתוארת דמות של שחקן האוחז בימינו בסכין האבן ושמאלו מושיטה קדימה את הראש שנערף. תחתיו ניתן לראות את הכדור, שפניו כפני גולגולת, שכן לא אחת שימש הראש ככדור משחק לביזוי המנוצחים.

משחק הכדור, טוענים החוקרים, שימש מטרות רבות. הוא היה לא רק משחק ספורט, אלא גם ובעיקר פולחן בעל משמעות. לעיתים הכריחו שבויים לשחק במשחק, כשהמפסידים הוקרבו לאלים. לעיתים נקשרו הקורבנות ככדור ונזרקו במורד מדרגות המקדש. בצורתו הרוחנית ביותר היה המשחק מימוש מטפורי של סיפור מיתולוגי: מלחמתם של התאומים בעולם התחתון, שיבאלבה, ולעיתים קרובות היוו את הרקע המטפורי לאירועי הקרבת קורבן שבאמצעותם הכריזו מלך או יורשו על כוחם.

מגרש המשחקים נתפס גם כדרך המובילה אל העולם התחתון, זאת משום שהעונש על ההפסד היה הקרבת המפסיד לאלים. לוחמים מחופשים לציפורים שלפו לנידונים את הלב כשנחש הנוצות, קוקולאקאן, מעופף מעליהם. במוזיאון האנתרופולוגי של מקסיקו סיטי ניצב פסל המראה את תנועת הקורבן מכופף את החזה קדימה, כך שבתנועת סכין אפשר היה לחדור לבית חזהו ולעקור את ליבו המפרפר.

אלו שמנהגם של המאיה נראה להם אכזרי, צריכים לזכור שהמאיה לא נלחמו כדי להרוג, אלא כדי להקריב את אויביהם בטקסיות לאלים. אין ספק שהעובדה שבתרבותנו שולחים המנהיגים את מיטב הנוער אל שדה הקרב, היתה מזעזעת את בני המאיה. מנהיג המאיה היה יוצא בעצמו לקרב ונלחם פנים אל פנים נגד אויבו. לעיתים הכריע מאבק זה את גורלן של ערים יריבות.

השוק הכפרי בסולולה שבמרכז גואטמלה | צילום: נלי שפר

העיר והעולם

אני פוסע במגרש בו שיחקו המאיה "מרפק, מותן, ברך". צ'יצ'ן איצה הוא אתר גדול מלא תיירים, שנדבקו בחיידק המאיה, המשוטטים כשבידיהם ספרים ומצלמות, מדברים למיקרופונים ומקשיבים להסברים. אני פוסע ממבנה למבנה, טרוד, מחפש זוויות התבוננות שונות. מודד הכל בעיניים וברגליים. אי אפשר שלא לחוש בתחכום של המקום. תפיסות אסטרולוגיות, קוסמיות והיסטוריות מוטבעות בכל מבנה, תבליט או כתובת.

אין כמעט ספק בלב החוקרים שערי המאיה הן מודלים סימבוליים של העולם. למרות הריחוק הגיאוגרפי איני יכול שלא לחשוב על מאנדלות בודהיסטיות. לא הופתעתי כשגיליתי שחוקר מאיה בעל שיעור קומה כמיכאל ד. קו כתב (בספרו ה"מאיה") על האפשרות שתרבויות מרכז אמריקה הושפעו מתרבויות אסיאתיות, דרום-מזרח אסיאתיות וסיניות. הוא מציין במיוחד את הדמיון בתפיסה הקוסמולוגית, החל מהדמיון במבנה לוח השנה עד לתפיסה הדומה של ארבעת כיווני הרוחות, שסומנו בדמות של חיה, צבע, צמח ודמות אל דומה.

היקום של המאיה היה מורכב משלושה אזורים: קשת השמיים זרועת הכוכבים, העולם האמצעי והסלעי של האדמה, הניזון מדם המלכים ונותן פירות ופרחים; והעולם התחתון, העולם של המים הכהים. הציר המרכזי של היקום היה ציר השמש בתנועתה היומית ממזרח למערב. לכן המזרח, בו נולדת השמש, היה הכיוון החשוב ביותר. בתרשימי העולם של המאיה המזרח מופיע תמיד למעלה. מערב, שם השמש מתה, הוא תמיד שחור ולמטה. הציר מרכזי שחיבר את כל העולמות היה עץ העולם, ששורשיו בעולם התחתון, גזעו בעולם האמצעי – העולם של בני האדם, וענפיו נוסקים אל השמיים.

עבור המאיה היה העולם האמצעי חי וטעון באווירת קדושה, במיוחד במקומות כמערות והרים. נקודות כוח אלה העתיקו המאיה לאחר מכן למבנה הערים. הפירמידות, למשל, היו מעוטרות בדמות מפלצת הוויץ (WITZ), מלה המציינת הר או גבעה. הפירמידות נבנו על גבי פירמידות קודמות, הכילו אותן בקרבן, וכך הוסיפו וצברו עוצמה. המקדש שבראש הפירמידה מוביל אל המערה שבלב ההר, שהיא הדרך המובילה אל עולם הרוחות והאלים. בתוך המערה גדל עץ העולם, המסמן את מרכז היקום. קבוצת פירמידות נתפסה לכן כרכס הרים המתרומם מעל ליער העד. הכיכרות שבין הפירמידות היו מלאות בלוחות אבן שנקראו "עצי אבן", ועליהן דמויות המלכים.

אני נכנס אל החלל הפנימי בפירמידה הגדולה של צ'יצ'ן איצה. שלא כמו בפאלנקה אינך יורד כאן אל לב הפירמידה, אלא עולה אל מרכזה. בחלל הפנימי העליון דמות מרשימה, אפילו מפחידה מעט, של יגואר. כאן, לבד, קל לעשות מסעות רוחניים בזמן. אתה נע בעולם האמצעי, אבל מוקף בעולמות האחרים מכל עבר וקיומם מוחשי בכל מבנה, תבליט וסימן.

חשוב להבין שמרכז היקום, עץ העולם של המאיה, אינו מצוי בנקודה קונקרטית בעולם, כמו האבן העגולה במקדש השמיים בבייג'ינג, או אבן הכעבה במכה. זוהי מהות מופשטת, שיכולה להתממש באמצעות פולחן בכל מקום בנוף הטבעי או בנוף מעשה ידי אדם. היא התממשה גם באישיותו של המלך, שעלה מלב הפירמידה במצב אקסטטי וביצע את הפולחן החשוב מכל – הקזת הדם.

כאן בצ'יצ'ן איצה אפשר להבין את המבנה הפוליטי-חברתי של המאיה, שכן העיר גדולה דיה כדי לשמר את תחושת המרחב העירוני. תרבות המאיה לא היתה אימפריה אחת גדולה, אלא קובץ של ערי-מדינה, שבכל אחת התגוררה אוכלוסייה של כ-40 אלף תושבים. היו אלה מרכזים עירוניים עצמאיים, בדומה לפוליס היווניות. הקרבה התרבותית והלשונית, והקשרים החברתיים והכלכליים לא מנעו מהן להילחם זו בזו. סכסוכים מקומיים הפכו מהר מאוד למלחמות עקובות דם, ואלה היו כנראה אחת הסיבות להתפוררותן של ערי המאיה ב-900 לספירה. עם זאת בכמה אזורים כמו בצפון בליז וביוקטאן המשיכו בני המאיה את אורח חייהם המיוחד עד לכיבוש הספרדי. יוקטאן נכבשה ב-1541, אך שבט איצה הצליח לעמוד בלחץ המתקפות של הספרדים עד 1697.

למרות הדמיון בין הפירמידות, המבנים והתבליטים בערי המאיה השונות, יש גם הבדלים ניכרים. חלק מההבדלים נובעים מכך שהערים נבנו בתקופות היסטוריות שונות, או שהיו נתונות להשפעות ארכיטקטוניות שונות, אבל ההבדל העיקרי נעוץ בכך שכל עיר בנתה את עצמה סביב רעיון אחר, כך שהתבנית של הערים אולי דומה, אבל הסיפור והתוכן שונים. צ'יצ'ן איצה תיעדה את המעבר התרבותי-היסטורי של בני השבט מקבוצת פולשים מן הים, שנאחזה בקצה חצי האי יוקטאן, לקבוצה שבנתה את אחת הערים המפוארות והחזקות ביותר. פאלנקה המסתורית, לעומתה, מתעדת את יישוב ההדורים בין המלכים השונים באמצעות זיוף הירושה. המבנים, הכתובות והתבליטים המפוזרים בה הם בעיקר צידוקים מיתיים של פאקאל וצ'אן באהלום לתקפות שלטונם.

תיעוד האירועים והשושלות על פני משטחי האבן של המקדשים, הארמונות והקברים הוא מצבת זיכרון לעבר. האם זה יועד לחיים או למתים? התשובה היא כנראה לשניהם. אין ספק שהמסר היה לבני העם שביקרו במרכז העירוני-פולחני, אבל חלק מהכתובות האלה חקוקות במקומות סמויים מן העין כקברי המלכים ומטרתן ללוות את המת לעולם התחתון.

מסכת מאיה מהמוזיאון לארכיאולוגיה במקסיקו | צילום: Wolfgang Sauber, GFDL

כוכבי המאיה

בטיקאל, אתר המאיה בחבל פטן שבגואטמלה, אני פוסע לצידו של עמנואל, בן תערובת צרפתי ואינדיאני, איש מעניין, עצוב ושקוע בעצמו. בטיקאל היער חי ונושם בין החורבות. מטפסים ושורשי עצים מכסים שרידים שעדיין לא נחפרו. קשה לתפוס את התמונה הכוללת של המקום הענק הזה. בשטח של כתשעה קילומטרים רבועים זוהו כשלושת אלפי מבנים שונים. כשהיתה טיקאל בשיאה, במאה ה-4, התגוררו בה כ-90 אלף תושבים. אם הדבר נכון, ורוב החוקרים מסכימים על נתון זה, הרי שהצפיפות לנפש בעיר היתה גדולה מזו של עיר ממוצעת באירופה או באמריקה.

עמנואל מכיר את טיקאל שנים רבות והמקום עדיין מסעיר אותו. בדרך הוא מצביע על צמחי התועלת השונים שהיו בשימוש המאיה, שרובם עדיין בשימוש כיום: אגוז הלחם האכיל, שמקליפתו התוססת מכינים חומץ ויין; אמלה, סוג של פיקוס ממנו הכינו המאיה נייר; עץ המטאטא, דקל, שקוציו החדים שימשו לתפירה, ומינים שונים של צמחי רפואה ובושם שאינם מוכרים לי.

אני עולה על הפירמידה, הידועה כמקדש ארבע. זהו המבנה הגבוה ביותר המוכר לחוקרים, 64 מטרים. כאן למעלה, לאחר טיפוס על סולמות עץ וברזל, נפרסת שפעת המרחב הירוק על פני קילומטרים רבים. מלמעלה נראים תוכיי הדררה כציפורים זעירות. כאן, בתקופה של הצלחה פוליטית וכלכלית, ניהלו המאיה מלחמה מסוג חדש, שנקראה "מלחמת הכוכבים". ב-16 בינואר 378 לספירה כבשה טיקאל עיר מתחרה שכנה בשם אושאקטון (UAXACTUN). זאת לא היתה מלחמה מסורתית כפי שהיתה נהוגה עד אז, מלחמה לשם תפיסת שבויים, המתנהלת בין אצילים בודדים הנלחמים על כבודם וחייהם, אלא מלחמה של כיבוש ומוות, בה זוכה המנצח בממלכה של המפסיד. מלחמה כפי שהיא מוכרת לנו.

המאיה אימצו סוג זה של מלחמה בהשפעת אחד הכוחות התרבותיים המרכזיים במרכז אמריקה – טאוטיהואקאן (TEOTIHUACAN) – עיר ששכנה בעמק של מקסיקו והגיעה לשיאה במאות השלישית והרביעית לספירה. לא רק את האופן החדש של הלחימה שאלו בני המאיה מטיקאל ואושאקטון מתרבות זו, אלא גם פולחן ולבוש הקשורים למחזור כוכב נוגה. הם קשרו את נוגה למלחמה ותיאמו את הקרבות למחזור הופעתו בן 78 הימים. לא ברור עדיין מדוע קישרו המאיה בין הכוכבים למלחמה, אם כי ברור שקישור זה היה גם נחלת ממלכות אחרות, מאוחרות יותר, כמו האצטקים.

גרמי השמיים קשורים גם לאחד הסיפורים המיתיים הידועים ביותר: מלחמתם של התאומים בעולם התחתון. המלחמה מתחילה במגרש משחק הכדור. התאומים משחקים ועושים רעש מעל לראשם של שליטי העולם התחתון. מוות אחד ומוות שבע (או אולי המוות הראשון והמוות השביעי) קוראים לאלי המוות ולכל המחלות לבוא ולהרוג את האחים. בערמומיותם מצליחים השניים לנצח את אלי המוות ולהשמיד את הממלכה הרעה של שיבאלבה. בעקבות ניצחון זה הם עולים לשמיים והופכים להיות השמש והירח.

מספרים בכתב המאיה. הכתב פוענח בתחילת המאה ה-19

חיי כפר

לאחר כמעט מאתיים שנה של מחקר הידע שלנו על המאיה רחב יותר. לא מעט ידוע על חיי היומיום שלהם, זאת תודות לתאווה של המיסיונרים הספרדים הראשונים, שתיעדו את תרבות בני המקום, לפני שהכריחו את התושבים להמיר את דתם לנצרות.

אנשי המאיה התקיימו מחקלאות וציד, גידלו כותנה ויצרו אריגים. אחד ממרכיבי המסחר החשובים ביותר שלהם היה המלח. זרעי הקקאו (דומה מעט לזרע הקיקיון) שימשו אותם ככסף. מרבית המסחר היה דווקא דרך הים, שכן מצבן של הדרכים היבשתיות היה ירוד. תומפסון כינה את המאיה: "הפניקים של מרכז אמריקה".

מייד לאחר הלידה היו האימהות מצמידות לראשם של ילדיהן הרכים שני לוחות עץ מהודקים, כדי להפוך את הגולגולת לשטוחה ובולטת קדימה. מראה זה היה סימן של יופי. בין גיל ארבע ל-12 עברו הילדים טקס טבילה שלאחריו היו הבנות בשלות להקים משפחה. בנים גדלו בנפרד ממשפחותיהם בבתים מיוחדים, בהם ביקרו זונות דרך קבע. הבנות שגודלו על ידי אימהותיהן נענשו קשות כאשר התנהגו באופן שנחשב כלא מוסרי. החברה היתה לרוב מונוגמית ועל גילוי עריות הוטל עונש מוות.

האסתטיקה של המאיה היתה שונה משלנו. הם נהגו לצייר ציורים על השיניים הקדמיות, או לצפותן באבן הירקן. גברים צעירים צבעו עצמם בדרך כלל בשחור וכתובות קעקע עיטרו את גופם של גברים ונשים. פזילת עיניים נחשבה כדבר אסתטי ונהגו ליצור אותה או להגבירה על ידי תליית חרוזים קטנים מעל לאף.

השאלה הגדולה היא מדוע "נעלמה" תרבות זאת כמעט במפתיע בסביבות 900 לספירה. למעשה צריך לנסח את השאלה אחרת: מדוע דעכה תרבות המאיה לכדי תרבות איכרית מינימלית בעובי יער העד? המלחמות הרבות הפכו בהדרגה את הערים לעיי חורבות. ייתכן גם שהניצול האינטנסיבי של הסביבה גרם להפרת האיזון האקולוגי ביער הגשם, פגע במקורות המזון והביא לתקופות של רעב (שלדים מהתקופה הקלאסית המאוחרת הראו סימנים של תת-תזונה). סיבה משוערת נוספת היא מחסור במים בעקבות התפוצצות אוכלוסין, שכן בשלבים המאוחרים של תרבות זו חיו על קילומטר רבוע 200 בני אדם.

כך או כך ב-900 לספירה דעכה תרבות המאיה המפוארת ומה שנותר מעברה העשיר הן ערים חרבות אי שם בלב הג'ונגל. אלא שבני המאיה חיים. למעשה מעולם לא חדלו לחיות בשטחים בהם התגוררו אבות אבותיהם. על פי ההערכה המקובלת חיים 1.2 מיליון בני מאיה בחבל צ'יאפס, בדרומה של מקסיקו. חמישה מיליון נוספים פזורים בחבל יוקטאן במקסיקו ובאזורי המאיה בבליז, בגואטמלה, בהונדוראס ובאל-סלבדור. מבחינה אתנית אין ספק בכך שתושבי מרכז אמריקה המכונים צאצאי המאיה הם אכן יורשיהם הישירים של בני המאיה שבנו את ערי הפאר בקופאן, בפאלנקה, בטולום ובמקומות אחרים. הבעיה היא שהמבקרים, המגיעים כיום למרכז אמריקה, מתקשים להאמין שהתושבים המקומיים, החיים בתנאים לא קלים ובתרבות לא מפותחת בכל מידה עכשווי, הם יורשי בני המאיה שיסדו את תרבות הפאר המפותחת המשתקפת משרידי הערים.

דיכוים של בני המאיה החל מיד לאחר הכיבוש הספרדי. כבר במאה ה-16 הוציאו מסיונרים ספרדים את דת המאיה אל מחוץ לחוק ושרפו את כל ספרי התיעוד של תרבות המאיה. למרבית צערם של החוקרים נותרו מספרי נייר אלה רק ארבעה ספרים, המשמשים עדות לא מספקת לצורכי מחקר של הכתב המפותח, הידע הרב במתמטיקה, התיעוד והתיארוך המדויקים של בני המאיה. תושבי אזורים אלה שלא נהרגו במלחמות, או מתו במחלות הועסקו בעבודות כפייה ולעיתים אפילו כעבדים. במשך 400 שנים תמימות פעלה מחתרת של המאיה, תחילה כנגד השלטון הספרדי ולאחר מכן כנגד השלטון המרכזי של מקסיקו.

כיום גאים שלטונות מקסיקו בהקפדה יתרה על זכויותיהם של המאיה, אם כי נתונים עדיין מצביעים על כך שכ-50 אחוזים מבני המאיה אינם יודעים קרוא וכתוב, בעוד שבקרב האוכלוסייה בכל מקסיקו הנתון הוא 12% בלבד.

בכל אזורי המאיה ממשיכים עדיין התושבים לטפח את התרבות המסורתית, את המנהגים, את המסורת, ואת הפולקלור והאומנות העממית. התחום שבו בולטים טיפוח ושימור אלה במיוחד הוא אריגת הבדים. השוואה מרתקת שערכו אנתרופולוגים מצביעה על דימיון ואפילו זהות מושלמת בין דוגמאות האריגים שבהם עוטפות עצמן בנות המאיה במקסיקו ובגואטמלה לאלה המופיעים בתבליטי האבן שבערי המאיה העתיקות.

הקישור הישיר והברור הזה בין אומנות עכשווית ושימושית כאריגת הבדים לבין המסורת העתיקה מהווה עבור בני המאיה את ההוכחה הטובה ביותר להמשכיות. הם עדיין לובשים את הבדים שנושאים את הסמלים האוניברסליים והמאגיים שאותם לבשו אבות אבותיהם, בוני הערים המדהימות. בשום מקום אי אפשר לראות בד צבעוני ובו ארוגים מוטיבים עכשוויים או מודרניים. בכל האריגים מופיעים מוטיבים על טבעיים, חלומות הקשורים לאלים ולפולחן העתיק. שרידים של התרבות שהותירה כביכול רק ערים מפוארות עשויות אבן.

לקריאה נוספת:

גואטמלה: שירת החוטים של בנות המאיה האריגה היא עבודה מקודשת בתרבות המאיה. האלים שוזרים את חוט הזמן ואורגים את השמים, ובנות האדם לומדות מגיל צעיר לארוג בדים ולרקום עליהם מיתוסים, חלומות ותפילות. מסע לגווטמאלה בעקבות הסודות המסתתרים מאחורי בעלי החיים, הצבעים והדגמים שמשלבות נשות המאיה בבגדים המסורתיים לכתבה המלאה >

המחבר מבקש להודות לפרופ' איוון פרידמן ולפרופ' דני בהט על שהאירו את עיניו לנושא ירושלים הצלבנית בכלל והמונומנט בו עוסקת הכתבה בפרט

הפוסט המאיה – תרבות עתיקה, פנים חדשות הופיע ראשון במסע אחר

"מתנה בשבילך", אמרה לי חברתי הגווטמאלית ותחבה לידי פיסת בד מגולגל. "את לא מתארת לעצמך, הזקנה החביבה הזו נדבקה אלי בתחנונים שאקנה ממנה את החולצה שלה. היא אמרה שהיא אלמנה ושאין לה ממה לאכול. איך יכולתי להישאר אדישה? מזמן מתחשק לי לתת לך מתנה, ובכן… תראי איך כל החוטים נקשרים יחד". "איזה חוטים?" שאלתי. "של הוויפיל (Huipil) הזה", חייכה חברתי והצביעה על האריג. "היא פשטה את החולצה הזו ממש הרגע, לפני שעלינו לסירה. תכבסי אותה לפני שאת לובשת", הוסיפה ועיקמה את החוטם. עשינו את דרכנו בסירה מסנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlán), כפרם של בני מאיה משבט טצוטוהיל, לפָנָחצֶ'ל (Panajachel), עיירה הומת תיירים שמצדו השני של אגם אטיטלן. עוד במהלך ההפלגה פרשתי את האריג בסקרנות. היה זה ריבוע בד לבן עם פתח עגול במרכזו. הפתח היה מעוטר בשני טורים של רקמה צפופה. ריבועים־ריבועים בשלל צבעים. היו שם זה לצד זה סגול וצהוב, ורוד וירוק, כחול ואדום, חום וכתום. לאורך הבד ובמרכזו נמשכו פסים שהיו בנויים משרשרת רצופה של דגמים קטנים בכחול, תכלת, ירוק, חום וסגול, שחזרו על עצמם בקצב קבוע. הפסים נדמו בעיני למנגינה בצבעים. בחדר, מול המראה, השחלתי את ראשי דרך הפתח העגול. בד הכותנה הכבד גלש על כתפי ויצר מעין שרוולים. הבד לא היה תפור כלל. מאוחר יותר הוסבר לי שבוויפילים של נשים צעירות תופרים את הצדדים כמעט עד בית השחי. נשים מיניקות משאירות את הבד לא תפור, להקל את הגישה לחזה. כדי שהוויפיל לא יתבדר לכל עבר, נהוג להכניס אותו לתוך חצאית שנקראת קוֹרטֶה – יריעת בד מלבנית שמלפפים סביב המותניים וקושרים בחגורת בד. התרגשתי מעצם המחשבה שהבד הארוג והרקום שאני לובשת הוא פיסת חיים, סיפור חייה של אותה אלמונית, לא עוד זרה. הרכנתי את אפי אל הבד. הוא היה ספוג בריח עשן. העליתי בדמיוני את הישישה וראיתיה יושבת באפלת ביתה מול תנור העצים שבטבורו של החדר, לבושה כעת חולצה מבד סינתטי שקנתה במעות אחדות בדוכני השוק. דמיינתי אותה כורעת על ברכיה, משטחת בזריזות טורטיות תירס בפנים חתומות מבע. תהיתי בלבי אם היא מרוצה מהעסקה. קצת מביך להודות, אבל את הוויפיל הזה טרם כיבסתי. אני מרגישה שחלק מקסמו הוא הריח שמכיל בתוכו את הוויית הכפרים של בני המאיה. הסנפה אחת מאפשרת לי להמריא אל מרחבים של ירוק וכחול מלוא העין, אל המולת שווקים ססגוניים ואל מצעד תלבושות מרהיבות עין. תעודת זהות מהלכת מפות ומדריכים מודפסים ליעד גואטמלה, בהנחה לגולשי מסע אחר! בשוק של הכפר סלולה ( SOLOLA) ליד אגם אטיטלן. לפי הפס הרחב בחצאית האמשה יודעים שהיא נשואה | צילום: נלי שפר עולם המאיה משתרע על פני חלקים ממקסיקו, גווטמאלה, בליז ומערב הונדורס. באזורים אלה מתקיימת תרבות המאיה משנת 1500 לפני הספירה ועד ימינו, וצאצאי המאיה משמרים חלק מן האמונות והמנהגים הקדומים. תרבות המאיה אינה מקשה אחת, אלא מטריית על לקבוצות רבות שזיהויָן האתני הוא על סמך שיוך לשוני. מלבד השוני בשפה, משמש גם הלבוש סממן מבדיל. בני המאיה מונים קבוצות רבות, שכל אחת מאופיינת בבגד שונה. יש כ־350 סגנונות של "בגדים מאפיינים". לכל קבוצה בגד בהרכבי צבע שונים עם דגמים מועדפים, וקיימת חוקיות מקומית לאופן פרישתם על הבגד. לדוגמה, פס אדום בגובה הכתפיים הוא המוטיב החוזר בבגדיהן של כל בנות קומלפה (Comalapa),  וצבע כחול מאפיין את בגדיהם של תושבי סנטה קטרינה פלופו (Santa Catarina Palopo), אחד הכפרים ליד אגם אטיטלן. מספרים שבעבר היה בגדם של אנשי סנטה קטרינה פלופו מפוספס באדום־לבן. יום אחד יצאה אחת מנשות הכפר לרחוב בוויפיל כחול. לאחר התדהמה הראשונית החליטו התושבים שהשינוי חביב עליהם, ופה אחד אומץ הכחול כצבע המאפיין של הכפר. הם הרגישו שהצבע הכחול מבדיל אותם סוף־סוף מאנשי הכפרים הסמוכים, אשר בבגדיהם שלטו צבעי האדום והלבן. מקורו של המנהג לייחד כפר באמצעות הבגד הוא במלכי המאיה, שבדומה למלכי האצטקים והאינקה דרשו ללבוש בגד מזהה, מעין תעודת זהות מהלכת. כך יכלו השליטים לדעת מאיזה מקום הבאים או היוצאים. מנהג זה שירת גם את הכובש הספרדי מהמאה ה־16. אולם הספרדים ראו בלבוש של בני המקום וגם בדתם ובמנהגיהם מפגע מוסרי. תהליך ההשלטה של הערכים החדשים כלל גם דרישה לשינוי הרגלי הלבוש המסורתי, בעיקר זה של הגברים. מעמדם של הגברים בתרבות המאיה ניכר בלבושם. אנשים פשוטים ושבויי מלחמה עטפו את מותניהם באזור חלציים מסיבי שיח האגבה ואילו אנשי האצולה התעטפו ביריעות כותנה רחבות שהגיעו עד הברכיים ואף גלשו לקרסוליים. שפע הבד ועושר הדגמים והקישוטים שימשו סמלי מעמד. נשות האזור נהגו מימים ימימה ללבוש וויפילים ארוכים כשמלה. הבגד הקדום, שהיה בעבר מקור לגאווה, הפך בן ליל מקור למבוכה, השפלה ויחס מפלה. מקומיים שנחשבו רצויים בעיני הספרדים עברו ללבוש בגדים בסגנון אירופאי. גברים שהתלבשו כמו ספרדים נחשבו מתורבתים, ואחדים מהם אף קיבלו רשות לרכוב על סוס, זכות שהיתה רק לבני האצולה. הלבוש שנחשב היום "בגד מאפיין" הוא תוצר של אותה כפייה קולוניאלית ומשמש עדות להסתגלות שבמפגש שבין התרבויות: הספרדים הביאו את אופנת החולצה ומכנסי השלושת רבעי, המקומיים תרמו את חלקם על ידי עיטור בדגמים המסורתיים. במהלך השנים חדרו אל האריגה גם השפעות של דגמים מערביים. בימינו מעדיפים גברים רבים ללבוש את "הבגד המאפיין" רק בימי חג, ואילו בימי חול ללבוש בגד עכשווי, כדי שלא יופלו בעסקים וייתפסו ככפריים נבערים. גברים אחרים רואים בלבוש המסורתי את ייחודיותם ועליו גאוותם. מרבית הנשים עדיין שומרות אמונים לבגד המסורתי ולאופן אריגתו המיוחד בנול המותניים, כפי שיתואר בהמשך. בשוק של סן פרנסיסקו אל אלטו בני המאיה נושאים על בגדיהם תפילות פשוטות-שהגשם יבוא בעתו, שהתירס יצמח, שהמשפחה תהיה בריאה, שיהיה שלום, שאיש לא ירמוס את אדמתם, את שפתם ואת מסורתם | צילום: נלי שפר אריגת אשת העכביש האגדה מספרת שביום סגריר, לפני שידעו נשות האזור לארוג, ראתה אלת הירח אישל את בני האדם רועדים מקור והחליטה להעניק להם את סוד האריגה. התייצבה האלה בפני אחת הנשים ללמדה את המלאכה. האשה, שמעולם לא ראתה דבר אריגה, לא הבינה מה רוצה ממנה האלה. האלה המיואשת הבחינה בפינת החדר בעכביש, ובעזרת קוריו הדגימה לאשה את כוונתה. אריגים שמופיעים עליהם דגמים שנראים כקורי עכביש נארגים כאות תודה לאלה. האריגה היא פעולה מקודשת. האלים עצמם נתפסים כשוזרים את חוט הזמן ואורגים את השמים. גם רעיון הדגמים על הבד מקורו במעשה אלים. בספר הפופול־וו, המקודש לבני המאיה, מסופר כיצד ניסו בני האדם למצוא דרך להיפטר מן החובה המעיקה של קורבנות וזבח דם לאלים. לאחר התייעצות החליטו לנסות ולהשפיע על האלים בדרכי פיתוי. למשימה נבחרו שתי יפהפיות הכפר. הן ירדו לרחוץ בנהר בדיוק במקום שהאלים נהגו לטבול בו. כשראו האלים את שתי העלמות משתכשכות להן בהנאה בחלקת הנהר שלהם, לא רק שנשארו אדישים ליפי חמוקיהן אלא אף כעסו על הפלישה לתחומם. פגועות עד עמקי נשמתן, ביקשו השתיים שלכל הפחות ייתנו להן האלים הוכחה לקיומו של המפגש, עבור אנשי כפרן. האלים נעתרו והעניקו להן גלימות מצוירות בסמלים שמאפיינים אותם: על גלימה אחת היה מצויר יגואר, על השנייה נשר ועל השלישית זבובים וצרעות. כשחזרו הנערות לכפר עם הגלימות המצוירות, שמח המנהיג, כי חשב שהמתנה היא אות מבשר טובות. מיד אסף את בני עמו והופיע בפניהם בגלימת היגואר בעודו מרגיש עוצמה מפעפעת בגופו. אחר כך החליט למדוד את גלימת הנשר ואחזה בו התרוממות רוח. אולם ברגע שמדד את גלימת הצרעות והזבובים, עקיצות איומות כיסו את כל גופו. כך הבין על בשרו את הלקח מהניסיון לשטות באלים. בעקבות האירוע גילו הבריות שבגד מצויר יכול להעניק ללובשו את התכונות והכישורים של המהות המצוירת. מאז ועד היום הם מעצימים את לבושם בסמלים של נשרים, צבאים, נחשים, עצים, קוצים, שמשות, כוכבים ועוד. הכיבוש הספרדי, שהביא עימו את הנצרות, נתן   אותותיו גם בסיפורי המיתולוגיה הקשורים באריגים. במקום אלת הירח אישל, שנחשבה פטרונית הלידה, הרפואה והאריגה עד אז, הפכה מריה הבתולה לישות האלוהית שגילתה לנשים את סוד האריגה והרקמה ולפטרונית חלופית. מבחר וויפילים למכירה בסנטיאגו אטיטלן. אנשי המאיה מאמינים כי בגד מצויר יכול להעניק ללובשו את התכונות והכישורים של המהות המצוירת, לכן הם מעצימים את לבושם בסמלים של נשרים, צבאים, נחשים, עצים, קוצים, שמשות, כוכבים ואלמנטים נוספים | צילום: אורית ישי שבעה המוטות של נול המותניים הכיבוש הספרדי הביא למהפך בתחום החומרים והטכנולוגיה. הכנסת צמר ונול רגל במקום אריגה מסורתית בנול מותניים גרמה למפנה בתפיסה והפכה את האריגה מאמנות לתעשייה. אריגה בנול רגל קיצרה את זמן הכנת הבד והאריכה את מידתו, כך שניתן היה לגלגלו ברצף לגלילים ולחתוך במידה הרצויה. זו גישה שונה מאוד מן המקובל באריגה בנול מותניים, שבה כל פריט מתוכנן באופן יחידני. לכל בגד נקבעים המידה והדגם המבוקשים, ללא סרח עודף וללא צורך בגזירה. האריגה בנול רגל נהפכה לעבודה שעושים גברים כתעסוקה עיקרית או כהכנסה נוספת. מרבית האריגים שנארגים בנול רגל מיועדים לחצאיות הנשים. בימינו מעניקה מלאכת האריגה עצמאות כלכלית גם לנשים. בשנים האחרונות מתרבים קואופרטיבים של אורגות, השואפים לקדם את אמנות האריגה ואת מעמדה של האורגת. הקואופרטיבים שוקדים גם על תיעוד, שימור ושחזור הידע המסורתי של האריגה והרקמה ועל הנחלתו לאורגות. הנשים אורגות בביתן אך יכולות למכור את מוצריהן באמצעות חנות הקואופרטיב במחירים הוגנים. אשה מחכה לרגע שתסיים בו את חובות הבית הבוערות, כדי להתפנות ל"מקלותיה" – כך היא קוראת בחיבה לנול המותניים, העשוי משבעה מוטות עץ, הצרורים בפינת החדר בתוך יריעת בד. היא קושרת את הרצועה העליונה המחברת את חוטי השתי האנכיים לעץ, ואת הרצועה התחתונה למותניה. בעזרת תנועות גו עדינות היא יוצרת את המתח המתאים בחוטים. אגדה קדומה מספרת שחוטי השתי הם למעשה קרני האור המבורכות ששולחת אל האורגת אלת הירח אישל. לכל אחד מהמקלות תפקיד משלו. האחד מפריד בין שתי שכבות של חוטי השתי, הזוגיים והבלתי זוגיים; האחר משמש כמסרק להידוק הערב; מקל דק נוסף הוא הבוכייר, שאיתו מעבירים את החוט בין שתי השכבות. נול המותניים הוא מתקפל וקל לנשיאה, אפשר לארוז אותו וללכת איתו לאן שמתחשק. ביום יפה יוצאת האורגת לחצר, לשדה, לאם הדרך או לכל מקום שטוף שמש. מנסיונה היא יודעת שקרני האור מעוררות לחיים את החוטים וגורמות להם לפרוח במלוא צבעוניותם. בגדי הוד רוממותה, הגבירה שוק עם לידתה של בת בכפרים שמשמרים בהם את מסורת המאיה הקדומה מקיימת לכבודה המיילדת טקס. בתפילות ובשירים היא מתארת לפעוטה את חובותיה העתידיים כאשה ומברכת אותה בזריזות כפיים וביצירתיות. בתום הזמירות קוברים חלק מחבל הטבור של התינוקת תחת התנור בבית. לעתים מטמינים גם את שליית האם בתוספת מכשיר מתחום האריגה. פעולה סמלית זו מטרתה לקשור את הבת אל מלאכות הבית. בלידת בן מטמינים את חבל הטבור בשדה התירס, וכך קושרים את גורלו בעבודות השדה. בהשפעת הנצרות מקיימים גם טקס טבילה. כחלק מהטקס מקפידים להדגיש את הזיהוי המיני באמצעות הלבוש. תינוקת מקבלת וויפיל וחצאית, ותינוק זוכה למכנסיים. תהליך החִברות ממשיך בכך שילדות בנות ארבע נלוות לאמותיהן ומחקות תוך כדי משחק את מטלותיהן. בגיל שבע מתחילה הילדה את שלבי הלימוד בנול קטן התואם את מידותיה. נערה נחשבת בוגרת כשהיא מפגינה את שליטתה באריגה וברקמה. זו הוכחה לכך שהיא ראויה לחתן. אריגיה נבחנים בקפידה בידי החותנת העתידית, וכישוריה מקנים לה את מעמדה במשפחתה החדשה. בחורה מוכשרת אורגת לעצמה את בגד כלולותיה. בו בזמן עמלות חברותיה, אחיותיה וקרובותיה החדשות על אריגת יריעות בדים מצועצעות כעטיפות למתנות החתונה. אפשר להניח כי ברבות השנים רגעים אלה הם שיעלו בזכרונה של האשה הקשישה כשתארוג לעצמה את הוויפיל למסעה האחרון. איך מתכננים וויפיל של פרידה מהחיים? תהיתי לעצמי. נזכרתי בחיבה בישישה שהוויפיל המשומש שלה היה מונח על מסעד הכיסא שמולי. כמה מאמץ הושקע בדגם המפוספס הזה של תלמים צבעוניים? כמה שעות עמל לכודות בריבועי שדות הצבע הקטנים האלה? "כל פרט באריגה מתוכנן מראש", הסבירה לי אורגת באחד הכפרים שליד אגם אטיטלן. "מתחילים בשוליים התחתונים של גב הוויפיל, עולים לפתח הצוואר, ממשיכים עם החזית ומסיימים בשוליים של החזית. הכי חשוב זה הקישוט המרכזי, הוא כמו האמא של העבודה, וכל שאר הפרטים והדגמים הם הילדים שלו". התבוננתי בקישוט המרכזי של הוויפיל היפהפה שלבשה. הצבעתי על הציפורים הצבעוניות, שנראו כמתעופפות בשדה פרחים. היא חייכה ואמרה: "אה, ציפורים זה מאוד חשוב, כך אנחנו אומרות תודה ומכבדות את זכר אמותינו הקדומות, שברחו מהכובש הספרדי וצללו באגם. למזלן האלים באו לעזרתן והפכו אותן לציפורים". מרבית הדגמים הרקומים נשענים על מקור קדום. עדות לדגמים שעיטרו את הבגדים העתיקים אפשר למצוא בתבליטים שהתגלו באתרים ארכיאולוגיים. ביישצ'ילן (Yaxchilan) שבמקסיקו, אתר שימי פריחתו במאה השמינית, יש תבליט של הזוג המלכותי שמופיע במיטב המחלצות לטקס הקזת דם. הוד רוממותה, הגבירה שוֹק, כורעת למרגלות בעלה המלך מגן יגואר. הוא אוחז באבוקה מעל ראשה ומאיר לאלים, כדי שייטיבו לראות כיצד היא משחילה בלשונה חבל שזור קוצים. לאירוע חשוב זה לבשה הגבירה וויפיל עמוס בעיטורי מעוינים, ריבועים וצלבים. דגמים אלה נפוצים גם כיום על גבי וויפילים של נשים. הקזת הדם עברה הטמעה והתגלגלה אל הצבע האדום, החביב על בנות המאיה. טיפות דם מככבות בתבליט נוסף, שבו מגישה הגבירה שוק לאלים קערה ובה פיסות נייר שהותז עליהן מדמה. בתמונה זו מופיעה הגבירה כשהיא אחוזת טראנס — היא מעלה בחזיונה את האב הקדמון, מייסד השושלת, והוא מגיח מן הלוע של "נחש החזון". המלכה כיבדה את המעמד החשוב בלבישת גלימתה החגיגית, המעוטרת בפרחים בעלי ארבעה עלי כותרת ועלי גביע במרכזם. מוטיבים הבנויים על בסיס חלוקה לארבע סביב נקודה מרכזית הם חיקוי הדגם של מבנה היקום, אנלוגיה לארבע רוחות השמים והשמש במרכז. מתברר שהוויפיל שקיבלתי הוא לא סתם חולצה, אלא מפת היקום. הפתח העגול שהשחלתי דרכו את ראשי מיקם אותי כציר העולם, ולבישתו הפכה אותי לנושאת היקום על גופי. זו בהחלט הרגשה מיוחדת. מסע בלשי בעקבות צפרדעים ועננים עושר הדגמים באריגה וברקמה הוא חגיגה לחושים ואתגר לא קל למי שמנסים לפענח את משמעות הדגמים ללא ידיעת הצופן. אחת התגליות שהקסימו אותי היא דגם המבוסס על פסי צבע. הפסים שנראים סתמיים לכאורה מסמלים את לוח השנה החילוני, המדויק, של המאיה. הלוח בנוי ממערכת מחזורית של 18 חודשים בני עשרים יום, בתוספת יחידת זמן של חמישה ימים המוגדרים כ"מועדים לפורענות" – בסך הכל 365 ימים. הדגם מייצג זאת בצבע חוט שונה, המתחלף לסירוגין כל 18, 20 וחמש שורות. התגלית הזאת הובילה אותי למסע בילוש בעקבות פשר הדגמים. גיליתי, למשל, שזיגזגים אנכיים הם ייצוג של אלוהות השמים הורקן, המקפץ כמו ברק על רגל אחת ומביא גשם. דגם של צפרדעים עליזות המקפצות באריג בגפיים שלוחות לכל עבר מסמל את "נגניות הגשם". אם ליד הצפרדע מופיע דגם של עננים, ההתייחסות היא למיתוס שלפיו הצפרדע היא שליחה מטעם אדון ממלכת המתים, הפטרון האבהי של האורגות. טוענים שכשהוא פוצח פיו בשיר, בנותיו ממהרות לשזור מפרחי הכותנה ענני גשם. זיגזג אופקי הוא דגם של נחש, והוא מייצג את הדרך ל"עולם אחר". נחש נחשב התגלמות הידע המיסטי, ולכן נשים שרוצות ללמוד לרקום מלטפות נחש, כדי להתברך ולהפנים באצבעותיהן את הכוח הטמון בדגמיו המקודשים. דגם שבלוני שנקרא בסלנג של האורגות "בובת נייר" מורכב משלושה קווים מאונכים, שיוצרים גוף, וסלסול בקצוות, שיוצר את הגפיים. הידיים נראות כנשואות בתפילה, והדמות יכולה לסמל שאמאן המבצע טקס, אב קדמון הנושא תפילה לשלום צאצאיו או קדוש נוצרי המעניק את חסותו לכפר. בני המאיה נושאים תפילות רבות בלבם ועל בגדם. תפילות פשוטות – שהגשם יבוא בעתו, שהתירס יצמח, שהמשפחה תהיה בריאה, שיהיה שלום, שאיש לא ירמוס את אדמתם, את שפתם ואת מסורתם. הבגדים המסורתיים של המאיה הם מלאכת מחשבת של אריגה ורקמה שעוברת מדור לדור. כל דור מוסיף דבר מה משלו או משמיט משהו. אריגתו של וויפיל נמשכת כחודשיים בעוד שאורך חייו כעשרים־שלושים שנה. במשך הזמן הזה האריג הוא עדות בשבחה של האורגת, אשה שבינה לבינה שזרה חוטי מחשבה, חוטי חלום, חוטי תקווה, ויצרה את האריג הקסום הזה. התבוננתי בוויפיל שלי, והלב נצבט בי קלות. לרגע אחד קטן ומתעתע נדמה היה לי שהוא מתגעגע – אל ההרים, אל האגם, אל השמש, או אולי אל הישישה?

הפוסט גואטמלה: שירת החוטים של בנות המאיה הופיע ראשון במסע אחר