חטא עגל הזהב סימן את המשבר הרוחני הגדול ביותר שפקד את בני ישראל לאחר יציאת מצרים, והתבטא בגשמיות יתר מצדם: הם סגדו לגוש מתכת והרבו לאכול, לשתות ולצחק – "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (ספר שמות פרק לב פסוק ו'). העונש היה כבד: 3,000 מבני ישראל שסגדו לעגל הומתו, ואחר כך ניתן לנו צום יום הכיפורים, שאם נבצע אותו באדיקות ובאמונה יימחלו לנו חטאי הגשמיות של השנה החולפת.

המהר"ל מפראג מסביר כי ביום הכיפורים אנחנו מתקרבים לדרגת מלאכים, שאינם זקוקים לדבר מכל אותו קיום פיזי שלנו. פרופסור נחום מגד, מהחוג ללימודי דתות באוניברסיטה העברית, הרחיב את הפרשנות: "הצום הופך את האדם לאַיִן, ללוח חלק – טבולה רסה. בזמן הצום הוא לא אדם. הוא הופך למן רוח, לנפש. כך הוא יכול לעשות בשקט את חשבון הנפש שלו. מכיוון שהוא חדל להיות, אז יש לו פרספקטיבה על עצמו".

וכך נתפש הצום גם בתרבויות אחרות?

"זה ביהדות. בכל המקומות האחרים קיימת התפישה הראשונית, לפיה אני נותן לעצמי מכה קטנה כדי למנוע מכה גדולה יותר. תפישה זו היא אוניברסלית". מגד, אנתרופולוג בעל שם עולמי, חי לסירוגין 20 שנה בקרב שבטים אינדיאנים ביבשת אמריקה, שם הוא מוכר כרוח אינדיאנית עתיקה, שאמאן. "הרוחניות האינדיאנית היא מאוד פיזית", הוא מדגיש, "אין בה חלוקה בין רוח, נפש וגוף. לכן, לתפישתם, הצום מטהר את המכלול. מתוך כך, צומות הם עניין נפוץ בקרב השבטים האינדיאנים. כל פעולה בעלת משמעות – כמו ריפוי מחלה קשה, פעולה שאמאנית כלשהי או טקס של עלייה לרגל – קשורה בהתחלה בהימנעות ממזון, ולפעמים גם ממים.

"אנשי שבט הוויצ'ול במקסיקו, למשל, נוהגים לצום באופן מוחלט כאשר הם הולכים למקום הקדוש, שם גדל קקטוס הפיוטה. משך כל העלייה לרגל אל הפיוטה אסור להם לאכול, לשתות ולהתרחץ. העלייה לרגל יכולה להימשך אפילו שלושה ימים. בכניסה לאזור המקודש יש שלולית, מקווה מים קטן, הנקרא בשפתם 'אם  האוקיינוס', שם מותר להם להתרחץ לפני שהם קוטפים את הפיוטה. גם אצל שבט הקורה ממקסיקו כרוכה אכילת הפיוטה בצום. אצלם הוא נמשך במהלך הטיפוס על ההר בו צומח הקקטוס. מנהג הצום קשור גם בכך שההשפעה של אכילת הצמח על קיבה ריקה הרבה יותר חזקה ויעילה, ומתחילים לחוש בה הרבה יותר מהר".

קקטוס פיוטה. אנשי שבט הוויצ'ול במקסיקו צמים בעת ההליכה למקום הקדוש, שם גדל הקקטוס הזה

האם הרעיונות הבריאותיים הקשורים בצום, שנהפכו לאופנתיים בעולם המערבי, מוצאים ביטוי גם במסורת האינדיאנית העתיקה?

"בהחלט. האינדיאנים מקיימים גם צומות לצורכי ריפוי, בעיקר למחלות מעיים. הם נמשכים ונערכים בהתאם למצב החולה ולחומרת המחלה. השאמאן צם יחד עם החולה, כדי שהרוח שלו תהיה יותר פתוחה לדעת מה מתרחש אצל החולה ואיך יוכל לעזור. לפעמים צומות כאלה נמשכים מספר ימים, במהלכם נמצא השאמאן כל הזמן עם החולה. הוא מטפל בו, שואל שאלות חלום, נותן לו חומרים פסיכוטרופיים (שמשפיעים על מצב הרוח, ת"נ). גם כאשר מטופל פונה אל שאמאן וצריך להיכנס לטראנס באמצעות אכילת פטריות, שניהם נמנעים מאוכל. המודעות הבריאותית משתלבת בתוך תפישת העולם הרחבה יותר, כאשר ביום שלמחרת לילה אחד של טיפול אינטנסיבי, עדיין לא אוכלים, ובימים הבאים נמנעים מאכילת דברים שיש לגביהם טאבו מיוחד, כמו מזון מלוח או חריף ובשר ציד".

מהו הצום המלא הארוך ביותר המוכר מהמסורות האינדיאניות?

"טקס החניכה לשאמאניות בשבט יאנומאני, החי בג'ונגלים של ונצואלה וברזיל, נמשך שבעה ימים ללא מאכל ומשקה זולת חומר פסיכוטרופי שנקרא 'הזרע של הירח'. החומר ממוצה מצמח מטפס ונלקח בהסנפה דרך האף, והשפעתו מאוד חזקה. יש בודדים שאינם חזקים דיים לעמוד בעוצמות הצום והטקס של שבעת הימים, ומתים במהלכו. לפי תפישת אנשי השבט, הרוח של השאמאן צריכה להיקלט בתוך האיש שעבר את שלב החניכה. אם היא נכנסת, הרי אין סיכוי שימות. אם האדם מת סימן שלא היה האדם הנכון. הרוב עומדים בזה".

האם יש גם ימי צום קולקטיביים, המחייבים גם את 'פשוטי העם'?

"במסורות האינדיאניות קיימים גם ימים המוגדרים בלוח השנה כמקודשים לאלים, ולמעשה אלה הם חגים שכרוכים בהם צומות. למשל חג אל חידוש הצמחייה, שהוא למעשה חג החריש. החג מבטא את קריעת 'עור האדמה' לצורך זריעה, לאחר שהוא התייבש במהלך עונת היובש. מכיוון שצריך לרַצות את האל במשהו כדי שהאדמה לא תכזיב, אז כל אחד מקריב משהו מעצמו, ולשם כך צמים. בדרך כלל, וגם בחג החריש, המנהגים של צום קשורים גם להימנעות מינית. אני נותן לאל את כל כוחי, כדי שהוא ייתן לי כוח בחזרה. צום החל על כל בני השבט מקובל גם לפני עריכת טקס גדול. למשל, טקסים לבקשת גשם הנמשכים בדרך כלל יום אחד עד ארבעה ימים. בזמן הטקסים ולפניהם אסור לאכול".

שמאנית במקסיקו מבצעת טקס ריפוי

לחיות מאוויר, לאכול קרני שמש

הצום כפרקטיקה רוחנית המבקשת להפריד אותנו מן הגשמיות ומתוך כך לחבר את האדם לעולמות עליונים, מושרש היטב גם במסורת ההודית העתיקה. "ההסתגפות במתכונתה היוגית הקלאסית מבוססת על תפישה, לפיה המצב האנושי הרגיל הוא מצב של ריחוק מהזהות האמיתית שלנו. זאת משום שאנחנו כל הזמן מזרימים פנימה דברים שמגיעים מבחוץ", מסביר פרופסור דוד שולמן מהחוג ללימודי הודו באוניברסיטה העברית.

"בקיום היומיומי אנחנו מפציצים את הגוף באינפורמציה חושית ודברים שבאים מבחוץ. העיניים רואות, האף מריח, אנחנו אוכלים ושותים. לדעת היוגים, אופן הקיום הזה מפזר את דעתנו, ועד שלא נפסיק את הדבר ונאטום את הפתחים אנחנו נהיה משועבדים לקיום שקרי. זהו סוג של שעבוד. הדרך להשתחרר ממנו היא להיסגר, תוך הפניית תשומת הלב פנימה. אז נתחבר למציאות האלוהית שהיא פנימית ונתונה לכל אחד".

כלומר הצום הוא חלק מאורח חיים, ולא עניין של טיהור רוחני תקופתי

"אפשר לומר שהצום הוא חלק ממשמעת עצמית חדשה. ביוגה הקלאסית יש אידיאל של מיעוט באכילה והתעלות מעל התשוקה הגופנית הפיזית היומיומית. גם הרעיון של סיגוף כרוך באותה השקפה עצמה: הכאב הפיזי יגרום לנו להשיר מעלינו את הקליפות הבזויות, השקריות, ואז נגיע למציאות האלוהית שאינה כרוכה בסבל. מתוקף הרעיון הזה יש בהודו אנשים שישנים על מסמרים ומעבירים את גופם מיני ייסורים. הצום קשור גם לרעיונות האלה".

יוגה על גדות הגנגס בוורנאסי | צילום: .OlegD / Shutterstock

ולאן מבקשים להגיע אותם יוגים הנוקטים כללי אכילה נוקשים?

"היוגי המתקדם שואף להגיע למצב בו הגוף אינו ניזון מאוכל גס, אלא רק מהאוויר. יש מיתוס על האלה הארווטי, שרצתה להתחתן עם האל שיווה, הידוע כיוגי גדול. הוא יכול לשבת במדיטציה עשרות שנים. היא הבינה שהסיכוי היחידי למשוך את תשומת לבו היא להפוך ליוגיני – אישה יוגית. הארווטי הפסיקה לאכול. במשך חודשים היא אכלה רק עלים יבשים, ואז הגיעה למצב שהתנזרה גם מהעלים וניזונה רק מאור השמש. זהו הדגם העילאי".

האם הצום מושרש במסורת ההודית גם מעבר לאורחות החיים של היוגה?

"בהחלט. הצום גם יכול להיות מכוון למניעים חילוניים פרגמטיים. אדם מחליט לעלות לרגל למקדש כדי לבקש הצלחה בלימודים, החלמה לקרוב חולה, נישואין לבת וכדומה. כחלק מהעלייה לרגל מקובל מאוד שאדם יצום, או ינדור נדר לפיו הוא מסתפק בתפריט דל מאוד לאורך תקופה נתונה. זה חלק מיצירת מערכת יחסים ישירה ואינטימית עם האל. ברגע שהוא עולה אליו לרגל הוא רוצה להפוך עצמו לאדם שונה מבחינה פנימית וחיצונית. הוא הולך לראות את האלוהים פנים אל פנים. אתה לא יכול להיות במצב פיזור הדעת הרגיל שלנו במפגש עם האלוהים, והצום הוא אחד האמצעים להכשיר את עצמך לקראת רגע המפגש. קבלת נדר כזה אינה חייבת להיות במסגרת של עלייה לרגל, והיא נפוצה גם במסגרת חיי היומיום לשם השגת מטרה יומיומית כלשהי".

לקריאה נוספת:

צילומים: שאטרסטוק

הפוסט ימי צום בתרבויות העולם הופיע ראשון במסע אחר

מה אומרת לכם המילה צום: אופניים בכביש? ביקור חד שנתי בבית הכנסת? רעב שנשבר בארוחת חג דשנה? ובכלל, כמה מאיתנו צמים פעם בשנה, ולמה? "ועיניתם את נפשותיכם" – זאת, כנראה, הסיבה העיקרית; להיטהר רוחנית, למרק חטאים, לכפר על עוונותינו בדרך של סגפנות ותפילה. וכידוע, בצום עשויים להיות גם אלמנטים מטהרים מבחינה גופנית.

במסגרת הצום המסורתי נמנעים מאכילה ומשתייה במשך 24 שעות. איך משפיעות 24 שעות כאלה על גופנו (בהנחה שאנו אנשים בריאים בדרך כלל)? בתוך ארבע עד שש שעות מתחילת הצום תתרוקן הקיבה ממזון, ובשאר שעות הצום יעשה המזון את דרכו בפיתולי המעי הדק, ואם ינוע בקצב תקין, יוכל להגיע בתום הצום אל המעי הגס. כלומר, 24 שעות צום אינן מספיקות אפילו לסיומו של מחזור עיכול אחד, ולמעשה, רק לאחר 48 שעות צום מתחיל הגוף לנצל את מאגרי החירום שלו (תאי שומן, מאגרי אנרגיה בשרירים ובכבד) ולמחזר אבות מזון על ידי פירוק תאים בתהליך ביוכימי בשם "אוטוליזה". בשלב זה גם יופרשו חומרי פסולת רעילים באופן אינטנסיבי.

תחילת הצום: מי מלח
כדי להפיק מהצום המסורתי יותר ממנוחה קלה לגוף (בעיקר למערכות הפינוי – עיכול, כליות וכבד) ולנפש, אציע, במחילה, שדרוגים מספר לאפקט הניקוי של הצום. ניקוי רעלים, כידוע, לא חייב להתבצע בצום מלא. למי שאינו מקפיד על חוקי ההלכה אני ממליצה בחום לשתות מים במשך הצום, או תה מחליטות לא ממותקות של תה ירוק, צמח שן הארי או גדילן מצוי. מי ששותה נהנה מיתרונות רבים:

• לא צריך לחשוש מלהזיע ולאבד נוזלים. למעשה, אף רצוי להזיע, אך לא בפעילות מאומצת תחת שמש קופחת. האינדיאנים נהגו לשהות בסאונה במהלך הצום, לשם הגברת אפקט ההתנקות, ולנו יש את צהרי חודש ספטמבר.
• בצום נוצרת בגוף חומציות גבוהה מהרגיל. המים, מעצם טבעם ה"בסיסי", מפחיתים אותה.
• המים וגם תה הצמחים מזרזים את קצב מעבר הפסולת ממערכות ההפרשה אל החוץ.
לכולם, כולל הבד"צניקים שבינינו, אני ממליצה לפתוח את הצום בכפית גדושה של מלח אנגלי בכוס מים, כדי לזרז את פינוי המעי. בתהליך הצום עצמו מתרחש ניקוז לימפטי, והשקדים שבגרון הם נקודת ניקוז לימפטית חשובה. יש לגרות אותם לפעולה על ידי גרגור מי מלח כמה פעמים ביום.

לפחות שעה לפני נטילת המלח האנגלי מומלצת ארוחת פחמימות מורכבות קלה לעיכול ומבושלת היטב, כמו דייסת קוואקר, דוחן או גריסי פנינה על בסיס מים. את הדייסה יש ללעוס באריכות עד שהמזון ממש מתמוסס בפה. ניתן גם לפתוח את הצום בארוחת פרי, אך מומלץ שלא לערבב בין פירות שונים.

למגדילים לעשות, מומלץ ליטול בהתאם להתוויות סיבים מסיסים כפסיליום בערב הצום לפני השינה. הסיבים אינם מהווים מזון, והם מסייעים בספיחת רעלים וניקוי מערכת העיכול. כמו כן מומלץ להבריש היטב את העור במקלחת תחת מים זורמים, להגברת זרימת הדם.

שבירת הצום: בלי בשר ושומן
ואיך מסיימים את הצום? נכון שהארוחה המפסקת המסורתית היא שכר העולם הזה על יום איפוק מייגע, אך שבירת צום כזו משולה למעבר חד מאי טרופי לפעילות מבצעית בלבנון. יש לזכור שהארוחה מתקיימת בערב, בשעות השפל של העיכול. לכן ההמלצה הבסיסית היא לוותר על המזונות העשירים בחלבון ובשומן (בעיקר מזונות מן החי ומזונות שבושלו או נאפו בשמן, לא רק מטוגנים). כמו כן מומלץ להימנע מתיבול עשיר מדי, בעיקר תיבול חריף ותיבול המכיל רכיבים מלאכותיים.

יש חשיבות רבה לסדר האכילה. את הצום יש לשבור בפרי עתיר נוזלים ולא חמוץ מדי, כמו אבטיח, מלון או אגס. למי שלא שתה בצום כדאי לפתוח בשתיים-שלוש כוסות מים או תה צמחים. לאחר כרבע שעה (לפחות) מומלץ לאכול סלטים חיים (ללעוס היטב), ורק אז לעבור למזון המבושל. לא מומלץ לסיים בקינוח מתוק.

עד כאן רשימת הכללים. למי שממלמל עכשיו תחת שפמו "שוב היא משביתה שמחה", אספר שסיום אידיאלי לצום הוא פרי, מיץ פרי או ירק מדולל במים, או מרק ירקות דליל, וזהו. בעמודים אלו תמצאו מתכונים מוצלחים לסיום הצום. בחיפושי אחר מתכונים ראויים חששתי מפני שעמום ותפלות, אך לבסוף הצלחתי למצוא מתכונים מעודנים בתיבול וידידותיים למערכת העיכול, שמאפשרים חזרה הדרגתית לשגרת התזונה.

אנטי אייג'ינג
הידעתם שכאלף איש במדינת ישראל צמים צום נוזלים מטהר מדי שבוע – מערב שבת עד מוצאי שבת, ושוברים את הצום בארוחת פרי בלבד? לרובנו, שלא חווים מנוחת גוף-נפש מדי שבת (בעיקר נאמני החמין והג'חנון), מומלץ צום טיהור תקופתי של שלושה עד שבעה ימים (בפיקוח רפואי ניתן להגיע עד חודש ימים), המכיל נוזלים בלבד, או בלוויית פרי, ירק, דגנים או אצות, על פי הצורך האישי. מובן שלשם התאמת הצום, וכן לבדיקת הכשירות לצום, יש להיעזר באיש מקצוע או ללמוד את הנושא לעומק.

צר המקום מלפרט את כל התועלת שבצום, אך זכרו שהצום מקבל משנה תוקף בעידן השפע שמשפע את גופנו בחומרים עודפים, חלקם רעילים וחומצתיים, המצטברים ומעמיסים על המערכות הפנימיות. הצטברויות אלה, במקביל להיחלשות איברי הסינון וההפרשה, הן מתכון להאצת הזדקנות ומחלות ניווניות שונות. לכן, חברים, האנטי אייג'ינג האמיתי אינו קרם נגד קמטים או צלוליט, אלא צום רפואי תקופתי העולה על שלושה ימים (ואחריו כמובן שגרת תזונה איכותית). אין דרך עוצמתית אחרת "להוריד את הזבל". 

מתכונים לשבירת הצום
רצועות טופו צרובות על מצע תבשיל אורז בסמטי ואצות 
דוגמה מצוינת לארוחה מלאה, קלה והרמונית, המצטיינת באופי "בסיסי", ועל כן מעולה לצורך סתירת חומציות הרקמות הגבוהה המאפיינת את תום הצום.
 
להכנת האורז:
3 כוסות אורז בסמטי 
שהושרה כחצי שעה במים
4.5 כוסות מים
1 כפית ג'ינג'ר מגורר
2 כפות עלי מנטה 
(לא נענע) מיובשים
1 כף רוטב סויה
1 כף סוכר חום
מלח לפי הטעם

שופכים את האורז למסננת ושוטפים מעט תחת מים זורמים. מעבירים את האורז המסונן לסיר (רצוי טפלון), מוסיפים את שאר הרכיבים, מתקנים תיבול ומרתיחים. מוסיפים לבשל עם מכסה עטוף מגבת על אש נמוכה למשך 15 דקות (לאחר 10 דקות יש להציץ בסיר, ובמידת הצורך להזליף מעט מים). יש להשאיר את הסיר מכוסה לכ-15 דקות נוספות.
* הערה: ניתן להשתמש באורז בסמטי מלא (מתאים ביותר לנוטים לעצירות). לשם כך יש להשתמש בשש כוסות מים ולהכפיל את זמן הבישול.

להכנת האצות:
1/2 כוס אצות מסוג Trame או Hijiko
כפית מיץ לימון
1 כפית רוטב סויה 

מוסיפים לאצות את מיץ הלימון ורוטב הסויה, ומכסים במים רותחים עד לגובה האצות. משאירים את הכוס מכוסה למשך כחצי שעה, עד לספיגת הנוזלים באצות. קוצצים גס את האצות ומערבבים בתוך האורז, לאחר שהצטנן מעט.

להכנת הטופו:
2 חבילות טופו (חובה לוודא טריות – כלומר, שהטופו ללא טעם וריח)
1/2 כוס מים
2 כפיות דבש
4-3 כפות רוטב סויה איכותי
2 כפיות עלי מנטה יבשים וממוללים
1 שן שום כתושה

מחבת גריל עם פסים (אפשר להסתפק בטפלון, הפסים שייווצרו על רצועות הטופו הם בונוס אסטטי) חותכים את הטופו לרצועות אורך ברוחב של כ-2 ס"מ. מניחים אותן לרוחב פסי המחבת, מערבבים את הרוטב ויוצקים מעל הטופו. מרתיחים ומוסיפים לבשל על אש נמוכה עד שהרוטב מתאדה. בעזרת מרית לוחצים מעט את הרצועות מעל פסי המחבת, לקבלת סימני צריבה על הטופו.

בקערת הגשה חגיגית מסדרים גבעה של אורז מעורבב באצות, במרכזה מניחים את רצועות הטופו החמות, ומעליהן מזליפים כף שמן שומשום או חרצני ענבים. אפשר לבזוק ממעל שומשום קלוי קלות (רצוי שומשום שחור).

מרק כופתאות קוואקר וירקות
תודה לאפרת שוורץ על המתכון החגיגי הזה, שהוא שילוב מצוין בין טעם מעודן, בריאות ופשטות עיכולית. את הכופתאות ניתן להגיש גם כשלעצמן, מקושטות בפרוסות גזר מבושל, ואז קיבלנו גפילטע צמחוני.

להכנת הכופתאות (כ-20 כופתאות):
1 תפוח אדמה בינוני, מגורר דק 
(אפשר להמיר בבטטה)
2 גזרים
2 בצלים גדולים קצוצים
1/2 כוס עשבי תיבול קצוצים דק 
(מומלצים פטרוזיליה, כוסברה, גבעולי סלרי)
1 כוס קוואקר טחון (במעבד מזון בעל 
להב חד או מטחנת תבלינים)
1 ביצה (אורגנית)
1 כפית גדושה אבקת מרק "הרדוף"
1 כפית קורנפלור
4-3 שיני שום כתושות
מלח לפי הטעם
קורט פלפל לבן

מרככים במחבת את הבצל במעט מים עד להשחמה קלה. מעבירים לקערה, מאחדים עם שאר הירקות, וסוחטים מעודפי נוזלים (סחיטה לא מלאה). מוסיפים 2/3 מכוס הקוואקר ואת שאר הרכיבים. מערבבים, טועמים ומשפרים תיבול. משהים כחצי שעה בקירור.

מחממים במחבת טפלון רחבה (רצוי בעלת תחתית עבה) חצי כוס מים מתובלים באבקת מרק, מלח ופלפל, או שאפשר פשוט להשתמש בחצי כוס ממי המרק. צרים כדורים בקוטר של 4-3 ס"מ, מהדקים ומניחים במי המרק שבמחבת, כך שהכדורים יכוסו עד למחצית מגובהם. מרתיחים, מכסים ומוסיפים לבשל על אש נמוכה כחצי שעה. אחר כך הופכים בעדינות כל כדור לצדו השני לעשר דקות נוספות (במהלך הבישול יש להוסיף, במידת הצורך, מי מרק).
מי הכופתאות הופכים לרוטב סמיך, שאותו יש לשמור ולערבב במרק.

להכנת המרק:
3-2.5 ליטרים מים
400-300 גרם דלעת קלופה וחתוכה לקוביות קטנות
1 כרשה בינונית קצוצה דק
1 קישוא גדול קצוץ דק
1 שורש סלרי
2 גבעולי סלרי גדולים קצוצים
1 בצל גדול קצוץ, עשוי בטכניקת אידוי (ראו כופתאות)
2-1 כפות אבקת מרק "הרדוף"
1 כפית שטוחה כורכום
צרור קטן של פטרוזיליה וכוסברה, קשור בחבל דק או בקשירת ליפוף
מלח לפי הטעם

מרתיחים בסיר את כל המרכיבים ומוסיפים לבשל על אש נמוכה 45-30 דקות. שולים מהמים את צרור עשבי התיבול. בשלב זה ניתן לסנן את הירקות, לטחון אותם ולהשיבם למרק (לא חובה).
את הכופתאות מוסיפים עם חימום המרק, לקראת ההגשה.

סלט נבטים, רוקט ותפוח עץ ברוטב שקדים
רוב הפירות המשתלבים בסלטי ירקות הם בעלי חומציות גבוהה, וכשהם נאכלים לצד מנה פחמימנית הם עלולים ליצור תגובת צרבת ולפגוע בעיכול. תפוחי עץ מזנים לא חמוצים הם בעלי רמת PH קרובה לניטרלית, ולכן משתלבים עיכולית במגוון מזונות.

חומרים:
1 חבילה של נבטי שעועית מוצקים
כ-15 עלי רוקט
1 תפוח עץ מוזהב ומוצק, 
חתוך לפלחים דקים
2 כפות ממרח "שקדיה" 
או "השקד"
3 כפות שמן זית
כף וחצי מיץ לימון סחוט
1 כפית דבש או מולסה
1 כף פטרוזיליה או עירית קצוצה דק דק
2 גזרים קלופים ומגוררים גס
3 כפות מים
מלח לפי הטעם

הכנה:
בצנצנת קטנה מנערים את חומרי הרוטב ומשהים בקירור עד סמוך להגשה. מעבירים את רכיבי הסלט לקערה חגיגית, מנערים שוב את הרוטב ויוצקים על הסלט. מערבבים קלות ומגישים. ניתן לעטר בחופן קטן של גרעיני דלעת לא קלויים.

לקריאה נוספת:

ימי צום בתרבויות העולם צומות, כפרקטיקה רוחנית המבקשת להפריד אותנו מן הגשמיות ומתוך כך לחבר את האדם לעולמות עליונים, הם תופעה אוניברסלית המושרשת היטב גם במסורות אינדיאניות והודיות

חן אבישר-שלו – מרצה ומטפלת בתזונה הוליסטית ומנחה סדנאות חוויתיות בתזונה מעשית; מתוך המגזין "חיים אחרים"

הפוסט הצום ושבירתו – טיהור הגוף והנפש הופיע ראשון במסע אחר

את מלחמת יום הכיפורים שלי התחלתי שבוע לפני פרוץ המלחמה. גויסתי לשרות מילואים שגרתי בסוף ספטמבר 1973, וציפיתי בשמחה לפגוש את חבריי מזה שנים. על פי ניסיון העבר, כל שירות מילואים משותף צפן בחובו עלילות ואירועים.

בערב יום כיפור נשארתי בבסיס ברמת הגולן, מצפון-מזרח לנאפח. חברי הטובים חנן ודני יצאו הביתה למשפחותיהם, ואני כהרגלי צמתי. כדי להעביר את הזמן יצאתי מחוץ לחדר הביטחון. בחוץ עמד לו לילה צפוני אופייני לרמת הגולן, קריר וצח. צפיתי בריבוא הכוכבים שבשמים וחשבתי כמה קטנים בני האדם אל מול המערכות הגדולות, מול המרחבים הענקיים והאינסופיים של היקום. וכמעט מיד התגנבה למוחי מחשבה נוספת: הרי אין בעיה להפתיע אותנו – אם הסורים יחליטו לשטוף עם עוצבות הטנקים שלהם אין כמעט כוח שיעמוד בינם לבין הירדן והכנרת. בתנועת יד בלתי נראית גירשתי את המחשבה הטורדנית ממוחי.

יום כיפור, חצות היום. רשתות הקשר רוחשות מידע, התצפיתנים מדווחים כי בכמה מקומות הסורים מסירים את רשתות ההסוואה מעל הטנקים שלהם. לא הבחנתי בתכונה כלשהי בצד שלנו, אפילו לא נקראנו לקבוצת פקודות כדי להתכונן ליום קרב, כפי שכולנו הערכנו שעומד להתרחש. בדיוק בשעה 14:05, חלפו ארבעה מטוסי מיג סוריים בגובה נמוך, ואנחנו צפינו בהם כבמטס יום העצמאות. לא חלפו שניות, ורעמי ההפצצות התמזגו בצלילי הסירנה הידנית שהופעלה כדי להזכיר לכולם שפרצה מלחמה.

במחנה שררה בהלה נוראית, אנשים רצו לחפש מחסה, הבחנתי בלא מעט פצועים, שחלקם שכבו או ישבו בצורות גרוטסקיות, צועקים וגונחים. אחת הפעולות הראשונות שעשיתי היתה לשבור את הצום באמצעות סלט מיונז מתוך קופסת פלסטיק לבנה וחצי חלה שמצאתי. לא הספקתי לעכל, ושניות אחדות מאוחר יותר הקאתי את בני מעי. לאחר שנרגעתי מעט, רצתי לכיוון הנשקייה הצטיידתי בקלצ'ניקוב וארבע מחסניות מאוגדות בסרט לבן. "זה שייך לסג"מ כספי", הצלחתי לשמוע את הנָשָק, אך מי שם לב. חטפתי את הנשק, וביחד עם שני טירונים שהצטרפו אלי רצנו לכיוון הגדר. כל אותו הזמן המשיכו הסורים לטווח את המחנה.

רצנו במשך דקות אחדות כשהשמש קופחת ממעל, ואל הגדר הגענו כשבגדינו מלאים קוצים, עינינו צרבו מזיעה ונדרשו לנו דקות לא מעטות כדי להירגע ממאמץ הריצה. הייתי בטוח שעוד שעתיים-שלוש יסתיים הקרב ואז נתפנה לצרכים אישיים. בחלומותיי הגרועים ביותר לא שיערתי כי זו תהיה המלחמה הגרועה והארוכה מבין המלחמות בהן השתתפתי.

עם לילה נשמע רעש מסוקים באוויר, אבל התקווה שסוף סוף מגיעה תגבורת התבררה כשגויה: מסוקים סוריים הנחיתו מאות לוחמי קומנדו מיומנים כדי לתקוף מעבר קו המוצבים שלנו. רעש היריות השתלב בקולות הפגזים והתגלגלות זחלילי הטנקים, ברקע רשתות הקשר פלטו דיווחי ייאוש של חיילים שאיישו את המוצבים, צעקות בערבית, פרצי ירי קצרים, ולאחריהם שקט מפחיד. שני הטירונים, שאפילו את שמם לא ידעתי, היו מצוידים ברובים בלגיים עם מחסנית אחת בלבד. לשאלתי אם ירו אי פעם בכלים האלו הם ענו בשלילה. למרות הלחץ, העברתי להם במהירות הדרכה בהפעלת הנשק.

זה היה אחד הלילות הארוכים בחיי. שכבנו בחצי גורן, כדי לא להיות מופתעים מהצדדים, אימצנו עיניים עד כדי כאב ודמע. הוריתי להם להעביר לבודדת את הנשקים כדי לחסוך בתחמושת. כל הלילה דיברתי אל החיילים הצעירים כדי לעודד רוחם ולהתעודד בעצמי. מדי פעם אחד מאתנו היה יורה לעבר דמויות או מה שנדמה כדמויות. רציתי לעשן וביקשתי מהטירון שלידי גפרורים. להפתעתי הוא לא ענה לי, גם אחרי שטפחתי קלות על רגלו. הבנתי כי אינו עוד בחיים, נהרג מבלי להוציא הגה, ואני אפילו את שמו לא ידעתי.

על הגג בקוניטרה

בלב התופת

עם שחר נשמע טרטור אופנוע מתקרב. על האופנוע ישב חייל טירון, שהחל לצעוק, "המפקד, המפקד, איפה אתה?". הקריאות גרמו לחשיפתו ומשכו אליו צרורות, שפילחו את האדמה מימינו ושמאלו. שמעתי קול צווחה, ולאחר מכן צעקות ובכי, עד שנדם. נצמדתי לקפל הקרקע והתפללתי להיות קטן ככל האפשר, זעיר שבזעירים, כדי שאש הסורים לא תשיגני. לאחר מה שנדמה כנצח העזתי לזחול לכיוון החייל, אך הגעתי מאוחר מדי. גם לחייל זה, שאיני יודע את שמו, יש הורים ומשפחה, חשבתי. כל שיכולתי לעשות היה לתלוש במאמץ רב את השרשרת שענד לצווארו ועליה הדסקית. חציתי את הדסקית לשניים – חצי אחד טמנתי בכיס חולצתו ואת החצי השני לקחתי כדי שאוכל לדווח על מותו. בידו הרפויה הוא החזיק טופס מברק שהוראה לחיילי המילואים להתפנות ולחזור ליחידות האורגניות.

את הגדוד שלי פגשתי בסופו של חיפוש ממושך על כביש עכו-צפת, בדרך לעלייה לרמת הגולן. לעת ערב החלה השיירה לטפס בכביש הצר מקיבוץ גונן לצומת ווסט, כשכל העת היינו נתונים להפצצות של מטוסים סוריים. נערכנו לחניית לילה על פי התרגולת הידועה, כל יחידה דאגה לשמירה היקפית של אנשיה – זו היתה אחת הפעמים הבודדות בהן איש מאיתנו לא התווכח על שעות השמירה. קצינים, מפקדים וכמובן חפ"שים, חיילים פשוטים, עלו לעמדות השמירה. מדי פעם נשמע טפטוף של פצצות מרגמה, השמים היו מוארים מפצצות תאורה ורעש מטוסים ומסוקים נשמע באוויר, קשה היה לדעת למי שייכים המטוסים. קרוב לחצות קול נפץ אדיר הקפיץ את כולם. אחת היחידות ספגה פגיעה ישירה והתבשרנו כי לגדוד יש הרוג ראשון, סמל המבצעים פרי מקיבוץ מסילות.

יומיים נשארנו בצומת ווסט מבלי לעשות דבר. ביום השלישי קיבלנו משימה: לחדור את הקו הסגול צפונית לקונייטרה בציר שנקרא בשפת הקוד "ציר אמריקה". תזוזה של הגדוד – ראשונים אנשי הסיירת, אחריהם הטנקים, בסוף הדרגים, דלק, תחמושת, מזון. כל הדרך עד מעבר הגבול יכולנו לראות כלי שריון סורים וישראלים פגועים, חלקם מעלים עשן. נזכרתי בשני הטירונים שנהרגו לידי שלושה ימים קודם, והכנסתי את היד לכיס כדי לוודא שהשרשרת וחצי הדסקית עדיין נמצאים אצלי. הבטחתי לעצמי להעבירם בהזדמנות הראשונה ליחידת פינוי חללים, שאנשיה ביצעו עבודת קודש בשטח.

פרצנו בנסיעה מהירה לחאן ארנבה, כפר קטן שחלש על צומת דרכים, וניהלנו קרב טיהור קצר ללא נפגעים – רוב הכוחות הסוריים שאיישו את הכפר נסוגו קודם שהגענו. שוב נערכים לחניית לילה בתרגולת הידועה: המפקדים עוברים בין החיילים לעודד, לשמוע, להרגיע וגם להראות נוכחות, שכן החלה להתגלגל שמועה על מחדל, וחששנו שהפחד ימנע מהחיילים לתפקד בימים הבאים, שבדיעבד הסתבר כי יהיו נוראים.

נוסעים ב"ציר אמריקה" המושלג

מתי כבר יגמר ?

לילה, זה עתה סיימנו סבב עידוד בין כל חיילי הפלוגה. חנן ואני מחפשים את דני כדי ללכת ביחד להופעה של שייקה אופיר, שהגיע לשעשע את החיילים. אנחנו יושבים בחצי גורן, מצטמררים מהרוח המקפיאה, שאספה קור בירידה במורדות המושלגים של החרמון, ואז בהפתעה מכה בך ומוצאת אותך לא מוכן, במדים חמוצים מזיעה. למרות התשישות, שייקה אופיר מצליח להוציא פרצי צחוק מהקהל. בתום ההופעה דדי המג"ד מבקש שנארגן כמה קצינים וחיילים כדי למלא חוסרים בזחל"מים, שנפגעו בשלושת ימי הלחימה הראשונים. הגענו שמונה קצינים וחיילים למחנה נאפח, וגילינו שפשוט מאוד "לקחת" משם שמונה זחל"מים – כמה דקות לפני שהגענו המחנה הופצץ על ידי מטוסים סורים, ובמהומה ששררה בו איש לא עצר אותנו בכניסה או ביציאה. לדעתי, עד היום לא הורגש המחסור בשמונה זחל"מים שנלקחו לטובת גדוד 127…

לילה ארוך, מלווה ברעשי ירי ופיצוצים, חלף, ועם בוקר הגדוד פנה לכיוון דרום-מזרח. היינו אמורים לכבוש ולטהר כפר בשם ג'בע. נכנסנו בזהירות לסמטאות הכפר, באחד הבתים הבנויים מאבני בזלת שחורה מצאנו משפחה בת חמש נפשות: סבא זקן, אמא ושלושה ילדים. קראנו להם לצאת מהבית, ורק אחרי דקות ארוכות הסכימו לעלות, עם מעט מטלטלים, על עגלה רתומה לחמור שדוף ויצאו בדרכם מזרחה. נזכרתי בתמונות של פליטים בורחים מבתיהם שראיתי בסרטים על מלחמת העולם השנייה ולבי נצבט. אך מיד חשבתי שאם הסיטואציה הייתה הפוכה, ודאי לא היינו זוכים כלל לברוח.

שהינו בג'בע יומיים, זמן להכנות וטיפול בכלים ובנשקים. באחד הימים נקרא אבי, אחד המ"פים, לשיחה בצד האוהל שם התבשר כי אחיו ג'וני נפל בגזרת התעלה. הבעת הכאב על פניו החזירה אותנו לאיימי המלחמה ולמחיר הגבוה שהיא גובה.

למחרת יצאנו דרומה לכיוון תל מסחרה. בעוד אנחנו נוסעים באיטיות, ירדו עלינו ללא אזהרה מוקדמת רביעיית מטוסי מיג סוריים, וכמו בסרט בהילוך איטי ניתן היה לראות איך תותחי המטוסים מפלחים את האדמה במהירות עד שהגיעו אלינו. שני חיילים מהפלוגה, ג'ינג'י מקרית גת ואמנון מתל אביב, נהרגו. כמו שהופיעו המטוסים, כך הם נעלמו.

התמקמנו למרגלות התל, כל יחידה חפרה שוחות – לקח מתקיפת המטוסים. כך החלו שלושה שבועות מרגיזים של רביצה במקום, ומדי פעם דו-קרב תותחים עם הארטילריה הסורית. באחד הערבים הגיע כתב צבאי של הטלוויזיה כדי לראיין חיילים בחזית, אך איש לא הסכים לשוחח איתו – בין החיילים יש אמונה תפלה שכל המצטלם עבור הטלוויזיה ייהרג ביום מן הימים. התנאים במקום ההיערכות החדש לא היו נוחים בלשון המעטה, ולמרות הזמן הרב שעבר מאז שפרצה המלחמה, איש מאתנו לא התקלח עדיין במים חמים, שלא לדבר על החלפת המדים שהסריחו. אמנם הפיקוד עשה כל שביכולתו כדי לדאוג לרווחת החיילים, אך לנו אנשי המילואים המפונקים זה לא הספיק.

ערב אחד קיבלנו הוראה: כל צוות יתפנה לאחור בהדרגה, לכיוון חאן ארנבה, כדי להתרחץ ולהחליף בגדים. לאחר המתנה ארוכה הגיע תורנו להיכנס למתקן המאולתר. דקות ארוכות עמדנו תחת המים הלוהטים, כאילו רצינו למחוק במים הרותחים את שעברנו עד כה. לאחר המקלחת קיבלנו תחתונים וגופייה נקיים ובגדי דגמ"ח אמריקאים בצבע ירוק. ליד האפסנאי ישב חייל ולידו ערמה של דסקיות גולמיות מחוררות באמצע. כל אחד מסר את מספרו האישי. כשהגיע תורי ניסיתי להתבדח עמו: "בשביל מה לך מספרי האישי, בלאו הכי כולנו משולים למתים?". ברצינות תהומית הוא השיב שאכן, זה אחד מלקחי המלחמה – אנשי הרבנות הצבאית שעברו בין הנפגעים הרבים מבין צוותי השריון לא היו יכולים לזהות את החיילים השרופים, ולכן הפקודה היא לחצות הדסקית, חצי לענוד על הצוואר ואת החצי השני לטמון בחריץ מיוחד שהותקן בנעלי השריון השחורות והגבוהות. "ועכשיו מה מספרך האישי?", שאל שוב. 961611 אמרתי, ותוך שניות הטביע החייל את מספרי האישי על גבי הדסקית. השתדלנו להאריך כמה שיותר את השהות במתחם, אך לבסוף נאלצנו לחזור אל מרגלות תל מסחרה.

באותו לילה שמרתי יחד עם ראובן, תושב כפר סבא ואיש החולייה הטכנית שלנו. לילה חשוך ואפל, אף כוכב לא נראה בשמים, רוחות מקפיאות חלפו בין הפחים משמיעות קולות אל-אנושיים. נביחת כלבים רחוקה תרמה לתחושת הפחד מפני הבלתי נודע. כדי להעביר את הזמן עודדתי את ראובן לספר לי על ילדותו. למדתי שמשפחתו עקרה מבגדד לבומבי בעקבות עסקי המסחר של אביו, וכי בהודו הוא גדל בין בעלי אמונה מיסטית שונה משל בני המערב. הסיפורים על תופעות של רוחות ושדים שהיה עד להן בילדותו העבירו בי רעד והודיתי לאל כשתמה המשמרת וירדנו לתפוש תנומה קצרה לפני תחילתו של יום חדש.

רגע של רגיעה באזור נחל דליות

תם אך לא נשלם

שכבתי באשמורת האחרונה, אך לא הצלחתי להירדם. המחשבות לקחו אותי אל בני משפחתי ומהם אל שני הטירונים שנהרגו לידי בלילה הראשון של המלחמה. אנסטנקטיבית שלחתי יד לכיס מכנסי, אבל לא מצאתי השרשרת ועלי חצי הדיסקית של ההרוג השני מאותו לילה. כאחוז אמוק התחלתי לחפש בתוך הקיטבג, ושם, בכיס מכנסי המלוכלכים, אלה שלבשתי עד המקלחת, מצאתי את השרשרת. עכשיו התפנתי סוף סוף לראות את השם המוטבע על חצי הדיסקית – שחר אמנון מס' אישי 2509766.

בתחילת נובמבר 1973 יצאנו לחופשה ראשונה, וירדנו למחנה פילון כדי להתארגן להמשך 210 ימים רצופים של שירות מילואים. כל אחד מחיילי הפלוגה שיצא לחופשה קיבל עליו לבקר את המשפחות השכולות ולנחמן. יצאתי הביתה, משתוקק לראות את אשתי דבורה ואת שני ילדיי הפעוטים. הנסיעה התארכה מאוד, וכשראיתי את האורות המנצנצים של תל אביב מחלון האוטובוס החלטתי לעצור ולבקר בבית משפחתו של אמנון כדי לספר להם כיצד נהרג יחד עם ג'ינג'י בתקיפת המטוסים הסורים. בחזית הבית הופתעתי לראות שתי מודעות אבל: אחת על שם אברהם אמנון והשנייה על שם שחר אמנון. תפשתי בחוזקה את השרשרת עם חצי הדסקית, לא מאמין למראה עיניי.

כמה אכזר הגורל! את אברהם אמנון הכרתי במשך כארבע שנים ומעולם לא ידעתי ששמו הפרטי הוא אברהם, כולם כינוהו אמנון. דווקא נפילתו של שחר, אחיו הצעיר שלא הכרתי, בלילה הראשון של המלחמה היתה זו שהותירה בי את חותמה. בחרדת קודש פניתי להורים המבוגרים. האם לבשה שחורים ואחזה בחוזקה בתמונות הבנים. "את מי מהבנים שלי הכרת?", שאל האב. הגשתי לו את חצי הדסקית על השרשרת ובקול חרישי אמרתי, "את שניהם".

____

קטעים מהספר "דיסקית חצויה" שכתב אריה רוזנברג; התמונות מתוך האלבום האישי

הפוסט מלחמת יום הכיפורים – דיסקית חצויה הופיע ראשון במסע אחר