חוג הקוטב הצפוני - מסע אחר https://www.masa.co.il/masa_tags/חוג-הקוטב-הצפוני/ Mon, 13 May 2024 06:09:03 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 צפון קנדה עם ילדים – אורחים בארץ הדוביםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%a7%d7%a0%d7%93%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%93%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a6%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%25a7%25d7%25a0%25d7%2593%25d7%2594-%25d7%25a2%25d7%259d-%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2593%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2597%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%2590%25d7%25a8%25d7%25a5-%25d7%2594%25d7%2593%25d7%2595%25d7%2591%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%a7%d7%a0%d7%93%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%93%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d/#respond Thu, 20 Feb 2014 18:43:53 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%a7%d7%a0%d7%93%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%93%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d/דורון אראל ואשתו סוזן - מטיילים, הרפתקנים והורים - ערכו נסיעה משפחתית עם הילדים לים הקרח הצפוני, בשטחים הפראיים של האיזור הארקטי המערבי. שם הם גילו שקל יותר להיגמל מבקבוק כשמפחדים שריח החלב ימשוך דובים לאוהל, ושפשוט יותר לשכנע ילדים לחטוב עצים מאשר לסדר את החדר

הפוסט צפון קנדה עם ילדים – אורחים בארץ הדובים הופיע ראשון במסע אחר

]]>

מאה מטר מתחת לפסגת "מסרק המלאכים" (Angels‘ Comb) התיישבה רעייתי סוזן ואמרה שהיא מחכה לנו כאן. את החלק האחרון של דרכי לפסגה עשיתי כשאני מנסה, ללא הצלחה, להאט את סלע בן ה־12 ואמוץ בן השמונה,

משפחת אראל בדרך לפסגה. "רוב התאונות בטיפוס הרים התרחשות בדרך למטה, ואנחנו איבדנו בירידה את המגף של דילן. הוא לא כל כך היה מרוצה מן האבידה, ורק קבוצה של עיזי הרים, שרעתה הרחק מאיתנו, הצליחה להסיח את דעתו מן העניין"

שהתחרו ביניהם. את דילן בן השנתיים וחצי נשאתי על הגב, עטוף היטב. מדי פעם ביקשתי ממנו להזיז את הידיים ואת הרגליים. הוא לא סבל מקור, להיפך, הוא היה מרוצה להפליא ממה שקורה. מה כבר יכול להיות רע בטרמפ לפסגתו של הר על הגב של אבא?
את הטיפוס לפסגה התחלנו בשתיים בצהריים, מצוידים ומוכנים לכל מזג אוויר. השמים כבר הספיקו להתכסות חלקית בעננים. בתחילה פילסנו את דרכנו בין שיחים נמוכים. בגובה של מאתיים מטר נעלמו השיחים, ועל מדרון ההר נותרו רק הסלעים והעשבים.
שעה של טיפוס אטי הביאה אותנו לקו הרכס. משבי רוח חזקים הכו בנו מדי פעם, וקבוצות עננים שחורים התקדמו מההרים במערב. פסגת ההר נראתה עדיין רחוקה משציפיתי. בשלוש השעות הבאות המשכנו לטפס לאורך הרכס. לעתים נהיה קו הרכס צר מאוד, והסלעים יצרו כרבולת על גבו. מדי פעם הוא נפתח למדרון רחב, שאִפשר לנו לטפס בזיגזגים ארוכים כדי להקל על התלילות.
בשלב הזה כבר היו כולם עטופים במיטב בגדיהם. על גב הרכס החשוף הכתה בנו הרוח בחוזקה ומדי פעם הביאה עימה קצת גשם. לאחר מנוחה ארוכה,

בבית הילדים מעולם לא הראו נכונות כזו לבצע מטלות. היה יפה מסביב, ויותר מזה, היתה תחושה שאנחנו לבד בעולם, ומסביבנו רק היער, המים הזורמים וההרים

מוסתרים מן הרוח בידי סלע גדול, יצאנו לקטע הטיפוס האחרון. מדרון רחב ותלול התרומם כמאתיים מטרים מעלינו אל קבוצת סלעים קטנה, ועשרים מטר משם ניצבה הפסגה. בשבע בערב עמדנו עליה. ההרים חצו את הארץ בקו ישר, חוצצים בין היערות שמדרום לטונדרה שמצפון. פסגה אחר פסגה אחר פסגה, עד לקו האופק, וביניהן קבוצות עננים שחורים וקרני שמש מרצדות על פני הארץ.
אלוהים עדי שלא המרצתי את ילדַי לטפס על ההר הזה. הם רצו להגיע לפסגה יותר ממני, כי משהו בארץ בראשית שמסביב נגע בהם. על פסגת ההר הזה, הראשונה שעמדתי עליה עם שלושת ילדי (אחד מהם ישן), הסתיימו הספקות שהיו לי לגבי הטיול המשפחתי שלנו לאיזור הארקטי המערבי בקנדה.

מידע נוסף:

דובי באוהל

בתחילת אוגוסט 2000, יצאנו, סוזן רעייתי, אני ושלושת בנינו, אמוץ, סלע ודילן, לסקגוויי (Skagway) שבאלסקה. לאיזור הזה שעל חופי האוקיינוס השקט הגיעו ב־1898 שמונים אלף מחפשי זהב, שיצאו למסע מיוסר של 560 קילומטרים אל דוסון  (Dawson), בלב שדות הזהב של נהר היוקון
(Yukon). רק מחציתם הצליחו לסיים את המסע. כיום ניתן לעשות את הדרך הזו, "דרך הזהב", ביום אחד. מזרחית לדוסון נתקלנו בצומת קטן בכביש

הדלתא של נהר המקנזי. 26 אלף קילומטרים רבועים של תעלות, זרועות, פיצולים וסיבובים אינסופיים

ובשלט בודד שמצביע צפונה: "כביש מהיר דמפסטר
(Dempster), הים הצפוני – 920 קילומטרים". פנינו לדרך העפר, והתנועה, שהיתה קודם דלילה, נפסקה כמעט כליל. במהלך שעתיים לא נתקלנו ביותר משתי מכוניות.
אחרי שבעים קילומטרים עצרנו לחניית לילה בצד נחל קטן, למרגלות הרי טומבסטוֹן
(Tombstone). אחד מגלגלי המכונית פונצ'ר, ועד שסוזן ואני גמרנו להחליף אותו, כבר הועמדו שני האוהלים ובערה מדורה. בבית הילדים מעולם לא הראו נכונות כזו לבצע מטלות. היה יפה מסביב, ויותר מזה, היתה תחושה שאנחנו לבד בעולם, ומסביבנו רק היער, המים הזורמים וההרים.
אבל לא היינו לבד. הדובים, אם כי עדיין לא ראינו אותם, הותירו אותנו מתוחים. העובדה שאנחנו אורחים בארץ הדובים (ראו "מסע אחר" 10) השפיעה רבות על החיים לאורך הדרך, בעיקר בחניות הלילה. צריך היה לבדוק שאין עקבות טריות באיזור המחנה, לבחור מקום שלא יימצא במקרה על ציר התנועה של בעלי חיים ולדאוג להפרדה מוחלטת של כל המזון וכלי האוכל מאיזור הלינה.
סוזן ואני זכינו בעבר לביקור של דוב באוהל, וזכרון פרצופו מביט עלינו ממרחק של מטר חרות בנו לנצח. כיוון שריח אוכל עלול למשוך דובים אל האוהלים, היינו חייבים לגמול את דילן מן הבקבוק שלפני השינה. דילן קיבל את הגזירה בגבורה, גם אם לא לגמרי הבין למה אני לא רוצה שיבוא דובי לאוהל
.

הים הצפוני יכול להמתין
תשע בערב, אור מלא, ואנחנו דוהרים צפונה, לאורך דרך שנמשכת עד לקצה העולם. צבעי סתיו ראשונים כבר מכתימים את הטונדרה. במקומות נמוכים,

בסביבות ארבע הרוח שככה, ואריק וגרי החליטו שהגיע הזמן לזוז. העמסנו על הסירה שקי שינה, בגדים חמים, אוכל וציוד בישול. אריק וגרי הסתפקו בבגדים שעל גופם, בארגז תחמושת ובשני רובים

מוגנים מהרוח, עומדות קבוצות עצים בודדות. אני נוהג, מביט בארץ שמסביב, עדיין מחובר לחוויית הטיפוס, אבל במושב האחורי כבר חזרו לחיי חולין: אוכלים, רבים ושרים בקולי קולות.
קצת אחרי חצות הגענו למקום בשם איגל פליינז (Eagle Plains), הנמצא בקילומטר ה־369 של כביש דמפסטר. במקום יש תחנת דלק, חנות קטנה למזכרות ולמצרכי מזון בסיסיים ומלון דרכים קטן. רוח קרה נשבה, וממערב נראו ברקים רחוקים, שהעידו על סערה חדשה בדרך אלינו. כבר עשרה ימים שאנחנו חיים באוהלים, מבשלים על גזיות ונזהרים מדובים. מקלחת חמה, מיטה וחדר סגור קרצו לכולנו.
המקלחת ענתה על הציפיות, השינה פחות. הטיולים של הילדים לבית השימוש העירו אותנו כל פעם מחדש. התגלגלנו חסרי מנוחה, עד שבשש בבוקר,

מיואשים מן הנסיונות להירדם שוב, פתחנו טלוויזיה. בשלב הזה איבדנו את הילדים. הם נצמדו למסך, מורעבים מחסך בן עשרה ימים. מבחינתם, הים הצפוני יכול היה להמתין.
אחרי ארוחת הבוקר הלכתי לתקן את הגלגל המפונצ'ר; בצהריים הצלחנו לגרור את הילדים מהטלוויזיה, ובמזג אוויר סוער יצאנו שוב לדרך. חצי שעה של נסיעה הביאה אותנו לחניון קטן ובו שלט גדול, שעליו כתוב "חוג הקוטב הצפוני, קו רוחב 66.33". בקו הרוחב הזה יש יממה בשנה שבה השמש לא שוקעת ויממה שבה היא לא זורחת.
כשהלכנו לישון, השמש עוד היתה גבוה בשמים. זה לא הפריע לאיש מאיתנו לשקוע בשינה עמוקה. חלום שהופיע בו דוב ולחץ בשלפוחית השתן הוציאו אותי מהאוהל כעבור כמה שעות. בחוץ מצאתי את אמוץ, עומד חצי ישן, משתין מפתח האוהל שלו היישר לפתח האוהל שלנו.

מאה המבורגרים בעשרים שעות

יום אחרון על הדמפסטר. שלט גדול לצד הדרך הודיע לנו שאנחנו עוזבים את טריטוריית יוקון ונכנסים לטריטוריות הצפון־מערביות, ושעלינו להזיז את השעון שעה קדימה. חצינו את הרי ריצ'רדסון (Richardson) ונסענו לאורך גב הרכס. מכל הכיוונים שיכולנו לראות הקיפה אותנו ארץ פראית. שדות הציד של שבטי הקוטצ'ין (Kutchin) האינדיאנים נותרו כשהיו, בלתי מפותחים, בלתי סלולים, רחוקים מטווח פגיעתו של האדם הלבן.
קצת לפני עשר בלילה עצרנו את המכונית ברחוב הראשי של אינוּּויק
(Inuvik). היום הארוך במכונית היה קשה לכולנו. נכנסנו לבר קטן, שהבטיח קציצות קריבו (caribou, שמו הצפון אמריקאי של אייל הצפון) עם צ'יפס,

גרי ואריק, המדריכים האסקימואים, דגים את ארוחת הערב

ואכלנו ארוחת ערב מאוחרת בחברתם של כמה מקומיים, שהעדיפו להתרכז בבירה. איש מן האנשים שישבו בבר ושתו לא נראה מופתע למראה שלושה ילדים שנכנסים לכפר בקצה העולם כדי להזמין קציצות קריבו.
סלילת הדרכים חוללה מהפכה של ממש בכפרי האיזור. האפשרות לקפוץ למכונית ולנסוע לדרום היא כמעט דמיונית באיזור הארקטי, ופתאום זה קרה. כשגוברים הלחץ והמחנק, קורה שמישהו נכנס למכונית, נוסע עשרים שעות רצופות לסניף מקדונלדס הקרוב בווייטהורס
(Whitehorse) וחוזר עם מאה המבורגרים לכל המשפחה.
בלילה ירד שלג, וקמנו לעולם לבן. בסך הכל 18 באוגוסט, ובקו הרוחב 68 מעלות צפון כבר סוף הקיץ. בצהריים יצרתי קשר עם בוב היט, טייס שפגשתי באנטארקטיקה, המתגורר כיום באינוּויק. בוב קיבל אותנו בשמחה בביתו והגיש לנו דג שמך ארקטי ובשר של קריבו, שאותם קיבל מחברים אסקימואים.
למחרת בצהריים נסענו לגדות המקנזי (Mackenzie), למזח קטן שאליו קשור מטוסו של בוב. המראנו לכיוון צפון־מזרח וצפינו ב־26 אלף קילומטרים רבועים של תעלות, זרועות, פיצולים וסיבובים אינסופיים. זהו המבוך הגדול והמסובך ביותר שראיתי בחיי. בתוך המטוס ההתרגשות הלכה ושככה. בהתחלה כולנו הסתכלנו מהחלונות על הארץ, 300 מטרים מתחתינו. בשלב מסוים איבדו דילן ואמוץ עניין בנוף והתחילו לקפוץ במושב האחורי, מה שקצת הלחיץ את בוב. כמעט שעה לקח לנו לחצות את הדלתא ולהגיע לים הפתוח. ים בוֹפוֹרְט
(Beaufort), כפי שנקרא חלק זה של הים הצפוני, עדיין היה מכוסה ברובו בקרח מהחורף האחרון. לוחות הקרח אמנם היו מנותצים וסדוקים, אבל הזרמים והרוחות קיבצו את חלקי הפזל הזה יחדיו והפכו את הים מתחתינו לבלתי עביר.
עשינו שני סיבובים נמוכים מעל האי הרשל (Herschel), שנמצא כ־15 קילומטרים צפונית ליבשת, וראינו זוג דובי גריזלי תולשים תותי בר בערוץ נחל קטן בשיפולי האי. כשהתקרבנו אליהם, הם נעמדו על רגליהם האחוריות ורחרחו באוויר. את עדר כבשי המושק, שמנה 17 פרטים, מצאנו בקצה המערבי של האי. לשֵמע המטוס המתקרב נעמדו כל הבוגרים במעגל, כשקרניהם מופנות כלפי חוץ, והצעירים במרכז. כך מתגונן העדר מפני טורפים באשר הם.

לילה של חלומות אסקימואיים

בטרמינל המתין לנו רוג'ר גרוּּבֵן. במשך עשר שנים היה גרוּּבן מנהיג שבטי האסקימואים באיזור הארקטי המערבי וניהל מטעמם את המשא ומתן עם הממשלה הפדרלית של קנדה על הזכויות שיקבלו המקומיים על אדמתם ועל אוצרותיה. כיום הוא מארגן סיורים לתיירים, והוא גם הבעלים של כמה משאיות שמספקות מים לתושבי הכפר ולחברות שנמצאות במקום.
רוג'ר גר בבית עץ גדול הצופה למפרץ. הילדים שמחו על הטלוויזיה, אני שמחתי שלא צריך להכין ארוחת ערב, ורוג'ר שמח לדבר. למחרת בבוקר ירדנו עשרים

"במהלך השעה וחצי הראשונות של השיט הסירה התפתלנו בסבך של תעלות ומפרצים סגורים, חשופים לרוח, אבל מוגנים מן הים. לבסוף נגמרו כל המעברים המוגנים והגענו אל הים הפתוח, ואז עברה עלינו שעה לא נעימה של גלים גבוהים ורסס רטוב וקר"

מטרים מהבית אל הים, חלצנו נעליים וטבלנו יחפים במימיו הקפואים של הים הצפוני. בצהריים הגיעו לביתו של רוג'ר גרי ואריק, שני אסקימואים בשנות העשרים לחייהם, מדריכינו לחמשת הימים הקרובים.
בסביבות ארבע הרוח שככה, והוחלט שהגיע הזמן לזוז. העמסנו על הסירה שקי שינה, בגדים חמים, אוכל וציוד בישול למכביר. אריק וגרי הסתפקו בבגדים שלגופם, בארגז תחמושת ובשני רובים. בשעה וחצי הראשונות התפתלנו בסבך של תעלות ומפרצים סגורים, חשופים לרוח אבל מוגנים מהים.
הנסיעה היתה נעימה, וכשישבנו עם הגב אל הרוח, הצלחנו גם לנשנש וגם להסתכל על הארץ השטוחה לחלוטין, לבד מגבעות אדמה קפואות שנקראות פינגו (Pingo). בסוף נגמרו המעברים המוגנים והגענו אל הים הפתוח. עברה עלינו שעה לא נעימה שבמהלכה חווינו גלים גבוהים ורסס קר, וכולנו נשמנו לרווחה כשאריק הכניס את הסירה אל תוך המפרץ המוגן שאליו היו מועדות פנינו.
לאחר מסע כזה כל בית על היבשה מתקבל בברכה, ואנחנו אכן נמלטנו בשמחה מן הים, הרוח והגשם אל תוך אחת משתי בקתות עץ קטנות שעמדו על החוף. אריק, מיומן להפליא, הדליק אש בתנור, פתח את החלונות והרתיח מים על הכירה. היבשה הפיחה בכולנו אנרגיה, ולמרות מזג האוויר הסוער התרוצצנו כולנו בחוץ בהתרגשות גדולה. אריק וגרי לא הפסידו אף דקה, ולפני שפנינו לארוחת הערב הם עוד הספיקו לפרוש את רשת הדיג.
היה חם ונעים בבקתה, כשאכלנו בארוחת הערב בשר קריבו מעושן, שוויני, אשתו של רוג'ר, ארזה בשבילנו לדרך, שתינו תה והתארגנו לשינה. גרי ואריק ארגנו לעצמם את הבקתה הצמודה, ואנחנו התפרשנו בחדר: הילדים על המיטה הזוגית, סוזן ואני על מצע שהונח על הרצפה, עשוי מפרוות קריבו. היתה דממה סביב, הרוח נרגעה, ורק שכשוך המים נשמע מבחוץ. השמש שלחה קרניים נמוכות דרך החלון אל הקיר שממול, כשאט אט צללתי ללילה ארוך של חלומות אסקימואיים.

חיתולים באוקיינוס הקרח הצפוני

השעה היתה כבר 11:30 כשדילן החליט שהגיע הזמן להעיר את כולנו. בחוץ יום שמש נהדר, מהבקתה השנייה אין עדיין סימן חיים. הכנו פנקייקים לארוחת בוקר ויצאנו לסיבוב לאורך החוף. כשחזרנו, עלה עשן מארובת הבקתה של אריק וגרי ושניהם ישבו בחוץ, תופסים שמש עם כוס קפה ביד. השניים קיבלו את פני היום בקצב אסקימואי והשתדלו לזוז ולדבר מעט ככל האפשר.
סלע ואמוץ ביקעו גזעי עצים שהיו במקום, התרוצצו על החוף וזרקו אבנים למים. דילן היה עסוק בבחינה מדוקדקת של שני גזעי עצים גדולים שהיו מוטלים על החוף. סוזן ואני ישבנו בשקט על החוף, קוראים ומדי פעם מרימים את הראש כדי להביט מסביב.
לבסוף החליטו אריק וגרי לזוז והתארגנו להוצאת הרשת. גרי יצא עם הסירה כדי לשחרר את המשקולת שהחזיקה את הרשת, ואנחנו עם אריק התחלנו

דילן דג על היוקון. כשהילדים הגדולים עושים משהו, גם דילן רוצה. בקיץ עולים דגי סלומון 3,000 קילומטר במעלה נהר היוקון כדי להשריץ ולמות

למשוך. החגיגה היתה גדולה. 22 דגים במשקל שניים עד שלושה קילוגרמים נלכדו. אחדים מהם היו אכולים חלקית בידי שחפים ודגים ונזרקו לים; 16 הדגים השלמים נוקו ונתלו לייבוש בשמש וברוח.
עם התקדמות התהליך החלו להיאסף עשרות שחפים וחמסנים ארקטיים סביב השאריות שנזרקו לים. מולנו החלה מהומת אלוהים, כשהציפורים אינן יודעות כיצד להתמודד עם העושר הפתאומי. שחפים עזבו חתיכות שהחזיקו במקורם כדי להתקיף שחפים אחרים ולקחת את מזונם. דילן, מהופנט ומפוחד מהמהומה, נצמד לרגל של סלע לתצפית בטוחה.
מאוחר יותר יצאנו עם הסירה כדי לאסוף תותי בר ולסרוק את האיזור. מזג האוויר היה יפה והכל היה שליו. אריק זיהה שני קריבו מרחוק, אבל עד שהתקרבנו עם הסירה הם נעלמו. באחד המפרצים הקטנים עצרנו וירדנו אל החוף. אספנו תותים זהובים, עסיסיים ומתוקים. אריק וגרי המשיכו לאסוף הרבה אחרי שלנו נמאס. הם ארזו הכל בשקיות, בבית יקפיאו את השלל. בעשר בלילה, באור יום מלא, חזרנו לבקתות. ארוחת הערב התבססה על הדגים שדגנו ועל קינוח של תותים עם חלב.
בימים הבאים המשכנו לשוטט. גרי ואריק אספו תותים במשך שעות, דגו וייבשו דגים, אספו ביצי ציפורים מקִנים מוסתרים באדמה ומשכו מן הים גזעי עצים גדולים וחבית פלסטיק. לבם של החיים האסקימואיים נמצא במסעות הציד והאיסוף הללו.
בלילה האחרון שקעה השמש קרוב לחצות ונעלמה לשעה וחצי בלבד. המסע הגיע לסופו. מחר נחזור לכפר ונתחיל לרדת דרומה. בבקתה כולם ישנים. בזמן ארוחת הערב שמעתי את סלע ואמוץ מדברים על כדורגל, וכולנו כבר הרחנו את הבית. אני הייתי חצוי בין ההתרגשות לקראת התזוזה המתקרבת ובין העצב על העזיבה. בארץ יתחילו בשבוע הבא הלימודים בבית הספר, ואני יודע שבתוך ימים ספורים נישאב כולנו לשגרה והביקור בים הצפוני יישאר זיכרון רחוק.
מה נותר לכל אחד מילדי מן המסע, ומה נשאר אצל סוזן ואצלי? אני לא בטוח. אבל אני יודע שמשהו יישאר, ושהמסע הזה ייכנס לפנתיאון של הזיכרון המשפחתי הקולקטיבי וישכון שם לנצח. פעם, אספר יום אחד, נסעתי עם משפחתי ועם חבילת חיתולים לטיול באוקיינוס הקרח הצפוני.

 

הפוסט צפון קנדה עם ילדים – אורחים בארץ הדובים הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%a7%d7%a0%d7%93%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%93%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d/feed/ 0
הזוהר הצפוני: מופע האורות של הטבעhttps://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%96%d7%95%d7%94%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%a4%d7%a2-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%2596%25d7%2595%25d7%2594%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%25a6%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%25a2-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2594%25d7%2598%25d7%2591%25d7%25a2 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%96%d7%95%d7%94%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%a4%d7%a2-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2/#respond Wed, 06 Mar 2013 11:19:33 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%96%d7%95%d7%94%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%a4%d7%a2-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2/בקצה האופק, כאילו משום מקום, מופיעה קשת ירוקה, ואחריה צצים עוד ועוד צבעים, שמתערסלים זה בזה ויוצרים ספירלות, קיפולים, סלסולים. זהו ריקוד האורות המדהים של הזוהר הצפוני, גדול ומרגש מכל מופע זיקוקים מעשה ידי האדם

הפוסט הזוהר הצפוני: מופע האורות של הטבע הופיע ראשון במסע אחר

]]>

 

"וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון
ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב
ומתוכה כעין החשמל מתוך האש"

(יחזקאל א', ד')

אחרי שרואים את הזוהר הצפוני אפשר להבין מדוע רבים בעולם העתיק זיהו תופעות טבע חשמליות מרהיבות עם התגלות אלוהית; אפשר אולי להבין גם מה החזיק את האנשים שהתיישבו באיזור הארקטי, שם השמש לא זורחת חודשיים בשנה ורוב הזמן הטמפרטורות מתבוננות על האפס מלמטה.

"שפה לא תוכל לתאר את התופעה המדהימה והנהדרת הזאת. לא עט או עיפרון יתפסו את גוניה ההפכפכים ואת תפארתה", כתב חוקר הקוטב וויליאם הוּפר. ואכן, צפייה בזוהר הצפוני היא חוויה מיסטית כמעט. כל מפגן זוהר הוא ייחודי ושונה, והניסיון לתאר אותו במלים מועד לכישלון, בערך כמו לתאר בפרטי פרטים מופע מחול. ובכל זאת, ננסה.

בדרך כלל זה מתחיל בקצה האופק, בגובה של 70 עד 1,000 קילומטר. קשת אור, לרוב ירוקה, מופיעה כאילו משום מקום. היא נעלמת ומתגלה שוב, זוחלת באיטיות לאורך הרקיע. לעיתים מופיעים אורות בצבעים אחרים – לבן, אדום, סגול, כחול, צהוב. הם מתערבבים, מתערסלים זה בזה, יוצרים ספירלות, קיפולים, גלילים, סלסולים – מעין וילונות אור צבעוניים, שעורכים מופע מחול ברקיע. לבסוף נרגעים האורות, השמים מוארים לרגעים כמו פעימות לב, עד שהכל דועך ונעלם, ושוב מאירים את השמים רק הכוכבים. תצוגת האורות הגדולה של הטבע תמה, אבל המיתוסים הקשורים בה רק מתחילים.

רוב האמונות והאגדות סביב הזוהר נוצרו בחצי הכדור הצפוני. התושבים בסביבות חוג הקוטב הצפוני – צפון סקנדינביה, סיביר, אלסקה, צפון קנדה ודרום גרנלנד – נהנים בקביעות מהזוהר הצפוני (Aurora Borealis). הזוהר הדרומי (Aurora Australis), לעומת זאת, שהוא למעשה התופעה המקבילה לזוהר הצפוני, עובר בעיקר מעל לאנטארקטיקה וכמעט לא פוקד מקומות יישוב. ובכל זאת, גם במקומות הרחוקים זה מזה אלפי קילומטרים נוצרו סביב הזוהר אמונות דומות.

במרוצת ההיסטוריה עורר הזוהר השראה, תקווה ואפילו חרדה שסוף העולם מתקרב. היו שראו בו סימן לברית בין האדם לבוראו, אחרים קישרו את הופעתו עם העולם הבא, ובקרב לא מעט קבוצות אתניות נחשב הזוהר הצפוני אות וסימן לבאות. קבוצות מסוימות האמינו כי מקור הזוהר בלפידים שמדליקות נשמות שהגיעו לגן עדן, אחרות ראו בהופעתו ריקוד של אלים, האמינו כי יש בו כוחות ריפוי ואף ייחסו לו השפעה על יצר המין.

 

הזוהר הצפוני באיסלנד | צילום: פיל הרט

 

הרוח שבאה מן השמש
הזוהר הצפוני ממשיך להצית את הדמיון גם היום, יותר ממאה שנה לאחר שמדענים הצליחו

 

"ערפילי הצפון", חיתוך עץ של פרידטשופ ננסן משנת 1912 | רפרודוקציה: Nordlyssenteret AS

 

להבין את התופעה. תיירים שפגשתי בסקנדינביה סיפרו לי כי הזוהר הצפוני שראו הוא השתקפות השמש על קרחונים ושלג בקטבים. ההסבר המדעי לתופעה אכן מתחיל בשמש, אבל הוא שונה לחלוטין.
על פני השמש הטמפרטורה נמוכה יחסית – כ־6,000 מעלות צלזיוס. בעטרה של השמש, לעומת זאת, מגיעה הטמפרטורה למיליוני מעלות. בחום כזה, מתנגשים אטומי המימן זה בזה בעוצמה ומתפרקים לפלסמה (plasma), המורכבת מיונים של מימן ומאלקטרונים חופשיים (חלקיקים בעלי מטען חשמלי). לעיתים מכונה הפלסמה "מצב הצבירה הרביעי של החומר", לאחר מוצק, נוזל וגז. החלקיקים, הנמצאים ברמה אנרגטית גבוהה מאוד ונקראים חלקיקים מעוּררים (excited), יוצאים דרך חורים בשדה המגנטי של השמש ומרכיבים את רוח השמש (solar wind), שנושבת לעבר כדור הארץ במהירות של מיליון וחצי קילומטר בשעה.

למרבה המזל, השדה המגנטי של כדור הארץ מגן עלינו, ומסיט את רוב החלקיקים. אבל בקטבים, שבהם השדה המגנטי אינו נעול, מצליח חלק מהם לחדור לאטמוספירה העליונה – היונוספירה (ionosphere). החלקיקים מתנגשים באטומים ובמולקולות שנמצאים ביונוספירה וכתוצאה מכך מגיעים האטומים למצב מעוּרר עם רמה אנרגטית גבוהה – מצב של חוסר יציבות.

הזוהר הצפוני הוא למעשה תוצאת המפגש בין מיליוני חלקיקים ביונוספירה – שכן, האטומים אינם מסוגלים להישאר במצב האנרגטי הזה זמן רב, והם פולטים את האנרגיה העודפת בצורה של קרינה אלקטרומגנטית בתחום הנראה. האנרגיה המשתחררת בשעה של מפגן אורות שכזה שקולה לכ־33 אלף מגה ואט, מעט יותר מצריכת החשמל הביתית הממוצעת בישראל ביממה.

צבעו של הזוהר תלוי בסוג האטום המתנגש ובגובהו באטמוספירה. כך, למשל, אטומי חמצן בגובה 100 קילומטר יפיקו את הצבע השכיח ביותר – ירוק־לבן. אטומי חמצן בגובה 350 קילומטר יפיקו צבע אדום. התופעה דומה מאוד לתהליכים המתרחשים במנורת ניאון ובטלוויזיה צבעונית, ומשום כך ניתן לזוהר הכינוי "הטלוויזיה הצבעונית של הטבע".

 

הזוהר הדרומי מעל תחנת המחקר בקוטב הדרומי. בניגוד לזוהר הצפוני, את הזוהר מעל הקוטב הדרומי רק מעטי מעט זוכים לראות | צילום: Jonathan Berry / National Science Foundation

 


האם השמים לוחשים?
רמת הפליטה של אנרגיית השמש משתנה במחזור המגיע לשיאו כל 11 שנה. בתקופות השיא מגיעים עם רוח השמש המוגברת יותר חלקיקים טעוני חשמל לשדה המגנטי, והתוצאה – תצוגות זוהר רבות מהרגיל וצבעוניות יותר, שנראות גם במדינות דרומיות יחסית, במרכז אירופה ובמדינות רבות בארצות הברית.

אבל לשיא בפעילות השמש עלולות להיות גם השלכות נעימות פחות. זרימה חזקה של חלקיקים טעונים המגיעים מן השמש עלולה ליצור "סופות מגנטיות", מעין קֶצֶר בשדה המגנטי של כדור הארץ, מה שגורם לשיבוש פעולתן של מערכות שונות. "השיא בפעילות השמש עלול להוביל להפסקות חשמל ממושכות", מסביר בראיון מיוחד למסע אחר דירק לומרצהיים, פרופסור במכון הגיאופיזי של אוניברסיטת אלסקה, המתמחה בחקר הזוהר. "תקלות חמורות אחרות עשויות להתרחש בלווייני ניווט ותקשורת, ולגרום – בתסריט הגרוע ביותר – לקריסה של תנועת המטוסים. טלפונים וטלוויזיות עשויים להינזק באופן קשה, וכך גם מערכות רדאר".

לדברי פרופ' לומרצהיים, בתחומים רבים הקשורים לזוהר המדע עדיין מחפש את האור: "לא ברור לנו מה גורם את צורות האור השונות – מסכים, סלסולים, קרניים גבוהות וכדומה. אנחנו גם לא מבינים מדוע האורות נעים בצורה שבה הם נעים". תעלומה נוספת אופפת את הצליל שמשמיע – או לא – הזוהר. אלפי אנשים סיפרו ששמעו קולות מהשמים. אפשר היה לפתור עדויות אלה כהזיות של מטורפים, אולם רבים מהם היו מדענים ועדויותיהם דומות באופן מדהים. בכולן נע הצליל בין לחישה, חריקה ורשרוש, והזכיר תחנת רדיו בלתי מכוונת או אש מתפצפצת במדורה.

לומרצהיים דוחה את הדיווחים הללו, אבל מודה שהמדע עדיין לא מצא להם הסבר מספק. "לא ייתכן צליל בגובה שבו מתרחש הזוהר, בין 70 ל־1,000 קילומטר. וגם לו היה קול, הוא היה מגיע לארץ כמה דקות לאחר הופעת הזוהר, אבל אנשים מדווחים על ראייה ושמיעה של הזוהר בו בזמן. במקרים רבים, כאשר שני אנשים עומדים זה ליד זה, אחד מהם יאמר כי שמע את הזוהר והשני לא. לחלוטין לא ברור מה גורם לחוויית השמיעה הזאת. אחת ההשערות היא שגלים אלקטרומגנטיים מהזוהר משטים במוח וגורמים לאשליה של צליל".

לקריאה נוספת:

 

הזוהר הצפוני: המקומות הכי טובים לצפייה
הזוהר הצפוני: המקומות הכי טובים לצפייה
הזוהר הצפוני, אחת מתופעות הטבע המדהימות ביותר, נמצא בשלב שיא בפעילותו, מה שמבטיח תצוגות רבות וצבעוניות מהרגיל. הנה כמה מקומות בהם יש סיכוי רב במיוחד ל …
מערכת מסע אחר אונליין

 

 

הפוסט הזוהר הצפוני: מופע האורות של הטבע הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%96%d7%95%d7%94%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%a4%d7%a2-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2/feed/ 0
החוג הארקטי – המרחב העויין הנפלאhttps://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%97%d7%95%d7%92-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%a7%d7%98%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%90/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%2597%25d7%2595%25d7%2592-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%25a8%25d7%25a7%25d7%2598%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%25a8%25d7%2597%25d7%2591-%25d7%2594%25d7%25a2%25d7%2595%25d7%2599%25d7%2599%25d7%259f-%25d7%2594%25d7%25a0%25d7%25a4%25d7%259c%25d7%2590 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%97%d7%95%d7%92-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%a7%d7%98%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%90/#respond Mon, 20 Aug 2012 08:09:12 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%97%d7%95%d7%92-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%a7%d7%98%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%90/האזור שמשתרע מצפון לחוג הקוטב הצפוני הוא מהעוינים שבשטחי כדור הארץ, ונדרשת לא מעט תעוזה כדי לחיות בו. כאן הטבע שולט - לפחות כל עוד ההשפעה ההרסנית של ההתחממות הגלובלית טרם פגעה בו ללא תקנה

הפוסט החוג הארקטי – המרחב העויין הנפלא הופיע ראשון במסע אחר

]]>

הספר היה מונח על המדרכה ברחוב בלוך בתל אביב, בין עוד ספרים שנזרקו מתוך בית סמוך. אולי אחד מדיירי הבניין הלך לעולמו. הכותרים בהחלט העידו על טעם לא אופנתי במיוחד. הנה, זה שהחזקתי בידי נקרא "11 שנים בבתי כלא ומחנות סובייטיים". מי ירצה לקרוא דבר כזה? החזרתי אותו לערמה וכמעט שבתי הביתה בלי שלל ספרותי חינמי. אבל כעבור כמה צעדים הופיעה הכותרת ההיא במחשבותי, הפעם מלווה בשלושה סימני קריאה. הרי זה ללא ספק סיפור מדהים.

שוב אספתי את הספר מעל המדרכה, והלכתי להעשיר את סיוטי הלילה שלי במראות מהגולגים. סטלין, כך מתברר, היה אכזרי גם כגיאוגרף. הוא שלח את מחברת הספר, אסירה פוליטית גרמנייה, אל הכתף של סיביר המוליכה אל צ'וקוטקה. למעשה, הוא שלח אותה אל פלנטה אחרת, רחוקה להפליא מן השמש. הקור בצריפי המגורים היה רצחני, הדרך לשוב אל הציביליזציה נוצרה רק בחורף, כאשר קפאו הביצות בין המחנה לעיר יקוצק. בשמים השתוללו אורות צבעוניים, ואת הדממה הנוראה של המרחבים לא הפריע כל קול מושיע.

לא כל מחנות הכפייה של סטלין היו ממוקמים הרחק כל כך. במקרה הזה הוא חצה את הגבול. מהו הגבול הזה? מהו חוג הקוטב הצפוני? למראית עין זהו קו דמיוני לגמרי על המפה, המצוין ב-66 מעלות, 33 דקות ו-39 שניות מצפון לקו המשווה. למעשה הוא מציין תחום מעבר גיאוגרפי טבעי: רק מצפון לו אפשר לחוות יום שאורכו 24 שעות ולילה שאורכו 24 שעות. ככל שממשיכים צפונה, כן מתארכים לילות החורף אף יותר מכך, וימי הקיץ נעשים ארוכים, עד למרחב הקפוא שבו השמש אינה שוקעת במשך עונה שלמה.


פינלנד. ככל שמצפינים, היער מפנה את מקומו לטונדרה הארקטית

האזור שמצפון לחוג, המרחב הארקטי, נמנה עם העוינים שבשטחי כדור הארץ, אבל הוא גם אחד המקומות המגרים ביותר את הדמיון. "האם תרחיק (מהלאה לפיורדים, ליערות האשוח לשפיצברגן) אל כתר הצפון של אדמה זו?" חוקר המשורר פנחס שדה בספרו "החיים כמשל". הוא מבטיח למי שיעשה כן כי ישכח את שפת בני האנוש וידבר בשפת אלים. "יפעת חלומך, כאלומת זוהר מעל למישורים האינסופיים תרום, תרחף".

המקום שבו רוסיה נושקת לאמריקה
מצפון לקוסמו שבפינלנד מציין שלט קטן בדמות סנטה קלאוס את חוג הקוטב הצפוני. היער שמצפון לנקודה הזאת דומה בכל ליער שמדרום לה. כעבור שלוש שעות של נהיגה ברכב, בכבישים שכמעט איש אינו נוהג בהם ושעדרי אייל הצפון חוסמים אותם מדי פעם, יתכווץ היער הזה ויתחיל להיעלם. יתכווץ, לא יתדלדל. עצי האשוח עצמם נעשים קטנים יותר ויותר עד שהם מפנים את מקומם לטונדרה, ערבת העשב הארקטית.

הטונדרה אינה ממהרת לומר את המילה האחרונה. ערים גדולות מנצלות את החמימות היחסית של אזור סקנדינביה, הנובעת מזרם הגולף החמים של האוקיינוס האטלנטי, וצצות אי שם הרחק מצפון לציר. מורמנסק שברוסיה, ממש ממזרח ללפלנד הפינית, היא עיר בת יותר מ-300 אלף תושבים. היא התפתחה מאוד בזמן מרוץ החימוש בין ארצות הברית לברית המועצות, כאשר שימשה מעגן לצוללות הצי הרוסי. מי שקרא ספרים דוגמת "המצוד אחר אוקטובר האדום" יודע עד כמה קרה היתה המלחמה הקרה. כיפת הקרח המכסה את אזור הקוטב היתה מוקד למתח בין המעצמות הגובלות בה.

אין להתעלם מכך שבחוג הקוטב קרובות אלסקה האמריקאית ורוסיה זו לזו כמעט עד כדי נשיקה. מספרים שבני אלסקה שנשאלו על קרבתם לרוסיה בזמן המלחמה הקרה צחקו והשיבו: "מה, השתגעתם? רוסיה נמצאת בכלל בצד השני של העולם!" באותה רוח מסופר על חקלאי פיני שבתום מלחמת העולם השנייה התבקש לבחור היכן יעבור קו הגבול המחודש בין פינלנד לרוסיה, ממזרח לחוותו או ממערב לה. הוא בחר להישאר בפינלנד, משום ששמע שהחורפים ברוסיה קרים מאוד.

זו לא היתה שטות גמורה. במשך שנות השלטון הסובייטי אכן חוו הרוסים את החורפים הקרים יותר משחוו אותם שכניהם במערב המטופח, המפותח והמדושן הסקה. העיר טרומסה הנורווגית, הצפונית עוד יותר ממורמנסק, היא עיר מערב אירופית נינוחה ועשירה למדי הניזונה מבארות הנפט הנורווגיות שבים הצפוני. לא מורגש בה טעמה של תרבות הסאמי, הנוודים החיים בערבות לפלנד. מזנוני המבורגרים, כנסיות מודרניות ובתים חמודים הניבטים אל איים של סלעי גרניט – זה נופה של טרומסה. במרחק, מצפון לה, נראים בים קרחונים, רמז יחיד למיקומה המופלג על המפה.


דובים לבנים לצד צוללת אמריקאית באזור הקוטב הצפוני | צילום: US Navy

אלא שאירופה חמימה. ביבשת אמריקה בחוג הקוטב הצפוני האנושות אינה נוכחת כמעט כלל. רק כפרים זעירים של אינואיטים, שהדרך היחידה להגיע אליהם היא בטיסה, פזורים לאורך חופיה הצפוניים של היבשת ולחופי האיים שבצפונה של קנדה. ובגרנלנד מתנשאים רכסים אדירים מעל לעמקים שבהם שרועים קרחונים בבדידות מזהרת, האפשרית רק באי ענקי של למעלה משני מיליון קילומטרים רבועים, שמניין תושביו כמניין תושבי כרמיאל. בקיץ הופך דרומו של האי באפין השכן למדבר הררי אכזרי וצונן. בחורף הוא שממה לבנה, שלעתים רחוקות נשמע בעמקיה זמזומו של אופנוע שלג. כאן, עם כל הכבוד לבני האדם האמיצים המתקיימים בתנאים שכאלה, הטבע מושל.

כיפת הקרח בסכנה, ואנחנו אשמים
המילה "ארקטי" גזורה מן המילה היוונית "ארקטוס" שפירושה דוב. מקור המונח משמה של קבוצת הכוכבים הדובה הקטנה, שבזנבה תלוי כוכב הצפון, אלא שחוג הקוטב הצפוני ידוע גם בדובים אחרים, שאותם היוונים לא הכירו. סמלו המובהק ביותר של החוג הארקטי הוא הדוב הלבן, הטורף הגדול ביותר מבין ההולכים על ארבע. מלבדו חולקים את האזור טורפים אחרים כמו זאבים ושועלי שלג, טורפים ימיים כמו ניבתנים וכלבי ים, וכן יונקים צמחוניים – ארנבת ארקטית, כבש מושק, אייל הצפון. המים הארקטיים עשירים בפלנקטון ומושכים אליהם לווייתנים, ומינים שונים של עופות מרחפים מעליהם.

אך למרבה האירוניה היצור בעל ההשפעה הרבה ביותר על הסביבה באזור הקטבים הוא האדם. ד"ר שלומית פז, חוקרת שינויי אקלים בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, אומרת שכתוצאה מהתחממות כדור הארץ חלה בים הארקטי ירידה של כ-1,305,200 קילומטרים רבועים בשטח הקרחונים בשנים 2005-2001. קחו בחשבון ששטחה של ישראל הוא כ-21 אלף קילומטרים רבועים, וגודל האסון יתחיל להתחוור. פעם נשאנו את עינינו בדאגה אל יער הגשם הברזילאי כאתר של אסון אקולוגי. בראשית שנות התשעים דובר על כך שגודל השטח המבורא בברזיל כגודלה של בלגיה, אחר כך כגודלן של שתי בלגיות. ארבעים ושלוש בלגיות של מים חמימים יחסית מצויות היום במקום שבו שכנו קרחונים לפני שנים ספורות. "מודלים אקלימיים שפורסמו בשנה האחרונה חוזים כי עד לשנת 2040 תיעלם לחלוטין כיפת הקרח בקוטב הצפוני בחודשי הקיץ", אומרת פז. "סימן לכך התקבל לאחרונה מתמונות לוויין שצולמו על ידי סוכנות החלל האירופית. הנתיב הקרוי 'המעבר הצפון-מערבי', נתיב השיט הימי הקצר ביותר בין אירופה לאסיה, נעשה בקיץ האחרון חופשי מקרח ופתוח למעבר כלי שיט לכל אורכו – לראשונה בהיסטוריה הידועה".


מפגש עם נבתן ("סוס ים") סמוך לאי אלסמיר, הצפוני מבין איי קנדה

פתיחתו של המעבר עוררה לפתע עניין כלכלי באזור הארקטי, הן משום שנוצר בו נתיב סחר ימי חדש, והן משום שמתחת לקליפת הקרח המתדלדלת מצויים כפי הנראה מרבצים עצומים של נפט וגז טבעי. במקום לנסות ולהציל את הסביבה הנפגעת מכליה, החלו הארצות הגובלות בה מזילות ריר ומתגרות זו בזו באשר לגבולות שטחיהן הטריטוריאליים שעד כה לא נקבעו ממש. למי שייך נתח זה של העולם? מי ינצל את הפשרתו לשם התעשרות? האם תהיה זו קנדה, או שמא ארצות הברית? ואולי דנמרק המחזיקה בבעלות על האי גרנלנד הענק?

בחצי השנה האחרונה ערכו כל הארצות המעורבות באזור מפגני כוח לשם הרתעת המתחרות. קנדה הציגה לראווה את הצי החמוש שלה. רוסיה השיטה צוללות אל הקוטב הצפוני ונטעה את דגלה בקרקעית הים, בדיוק בנקודה שבה מתחברים קווי האורך על מפת כדור הארץ. מוזר לדמיין מאבק מזוין בינה ובין דנמרק הפעוטה, על שטח שבו לא יחיו עוד אפילו דובי קוטב – שהלא הם צפויים להיכחד בעשורים הקרובים בעקבות ההפשרה.

הקוטב הצפוני החמקמק
לא תמיד היה קל כל כך להגיע אל הנקודה שבה נטעה רוסיה את דגלה. בקו הרוחב 90, שאינו קו כלל כי אם נקודה, מסתיים מן הסתם מסענו צפונה. משלחות שניסו להגיע אל הקוטב הצפוני הגיאוגראפי במהלך המאה ה-19 נחלו כולן כישלון. את השרידים של אחדות מהן גילו משלחות מאוחרות יותר. בשנת 1909 טען רוברט אדוין פירי שהגיע אל הקוטב בחברת עוד אמריקאי וארבעה אינואיטים. לא עלה בידו להוכיח את טענתו, משום שאיש מחברי המשלחת לא היה נווט מוכשר דיו לרשום את הקואורדינטות במהלך התקדמותם.


סירה שטה ליד חופי גרנלנד. הקרחונים הולכים ונעלמים

הנה הבעיה: הקוטב הצפוני הוא חמקמק. מכיוון שבניגוד לקוטב הדרומי הוא אינו מצוי על פני יבשה אלא בקרקעית הים, ומכיוון שלוחות הקרח נעים ומשייטים, אין להצביע על נקודה נייחת אחת מתחת לשמים שהיא היא מיקומו, ואי אפשר להקים בו תחנת מחקר. הקוטב הצפוני המגנטי חמקמק עוד יותר – הוא משייט ממש ממקום למקום, ומצוי היום מצפון לחופי קנדה היבשתית. אף על פי כן, החוקרים נוטים לקבל את טענתו של פירי כי היה הראשון שהגיע לנקודה הצפונית ביותר. החוקר הנורווגי רואלד אמונדסן ועמיתו האמריקאי לינקולן אלסוורת' צפו מעל הקוטב בספינת אוויר בשנת 1928. מאיי סבלברד שמצפון לנורווגיה הם הגיעו אל אלסקה, והיו הראשונים שחזו בלא כל ספק בלא כלום הלבן שהוא קו הרוחב 90.

היום מטוסי נוסעים מקצרים את משך טיסתם בין אירופה למערב אמריקה מעל למישורי השלג האינסופיים, ואלה נעשים אינסופיים פחות ופחות. ועם כל זאת, גם אם לא נשלחים עוד אל הצפון הרחוק אסירים ועובדי כפייה, הוא נשאר אדיר, מחריד ומפעים. הזוהר הצפוני עודו משחק מעליו והדממה שורה בו. צינתו מתגנבת עד לרחוב בלוך, עד לימינו הים תיכוניים הכל כך לא ארקטיים, והיא בונה לה איגלואים במרחבי דמיוננו הפרוע.

לקריאה נוספת:

גרנלנד - מסע אל הצפון הרחוק
גרנלנד – מסע אל הצפון הרחוק
מאות לווייתנים חלפו על פני הקיאק הקטן, ורק כשהאחרון בהם התקרב, אגפוק השליך את הצלצל לעברו. מסע ציד עוצר נשימה בגרנלנד, האי ש-99 אחוזים משטחו מכוסים בקרח ושתושביו האינואיטים עדיין צדים לווייתנים בעזרת צלצלים


הפוסט החוג הארקטי – המרחב העויין הנפלא הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%97%d7%95%d7%92-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%a7%d7%98%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%90/feed/ 0