יש כל כך הרבה סיבות להתאהב בגאורגיה. ראשית, הנופים המהפנטים, שאי אפשר לשבוע מהם: פסגות הקווקז המעוטרות בקרחונים, הנהרות הזורמים בשצף, היערות האדירים המכסים את מורדות ההרים, הכפרים הקטנים שבתיהם העתיקים חבוקים בין הרים לעמקים. ובתוך התפאורה המפעימה הזאת יש מפגש עם אנשים שופעי חום וחיוכים, וגם אם אין ביניכם לבינם אפילו מילה אחת משותפת, החיבור מיידי וחזק מכל שפה. במעט מקומות בעולם תתקבלו במאור פנים שכזה, וכשפותחים כאן שולחן בין רגע הוא מתמלא באינספור צלחות והיין והצ'צ'ה (המשקה האלכוהולי המקומי שיעיף אתכם לשמיים…) באמת נשפכים כמים, לא בדרך של מליצה. זוהי "ארץ הלב הרחב" וגם הלב של מי שמטייל כאן מתרחב – מיופי, מהצבעים, מהטעמים, מהצלילים, מהתרבות ומהמפגשים לאורך הדרך.

בסתיו מורדות ההרים נצבעים אט אט בצבעי צהוב, כתום, אדום וחום | צילום: שאטרסטוק

גאורגיה יפה כל השנה, ובסתיו היופי הלא ייאמן הזה מתעצם עוד יותר. מורדות ההרים נצבעים אט אט בצבעי צהוב, כתום, אדום וחום, מעין גל ססגוני שמתחיל בהיסוס ומתגבר ככל שחולפים הימים. השילוב הקסום של לובן השלג בפסגות, שחור הסלעים והמצוקים וצבעי השלכת על צלעות ההרים עוצר נשימה ממש. והיופי הזה הוא כמעט שלכם בלבד – המוני המטיילים של הקיץ עזבו זה מכבר, כשהחורף יגיע אי אפשר יהיה לנסוע בדרכי השטח ההרריות, שיחסמו על ידי השלגים. זוהי הזדמנות כמעט אחרונה בשנה להגיע לכל פינות הקווקז. לנסוע בדרכים מפותלות שחותכות את הנוף ומטפסות בנוף שיגרום לכם להחסיר פעימה.


בדרך לחפצורטי. בסתיו אפשר לנסוע בדרכי השטח ההרריות רגע לפני שהן נחסמות על ידי השלגים | צילום: טריפולוג'י

יש כמה מסלולי טיול בקווקז הגבוה, המגיעים ללב הקווקז, עוברים מתחת לפסגות אדירות, חוצים מעברי הרים דרך  כפרים קטנים שבהם אפשר להתארח ולהכיר את אורח החיים השונה כל כך מזה שלנו. כאן לא תקועים בכל בוקר בפקקי תנועה, בין צפירות מכוניות, לא יושבים עד אמצע הלילה במשרד שחלונותיו לא נפתחים. הטבע, השדות, חיות המשק, אלה ממלאים את יומם של הכפריים וגורמים למטייל שהתנתק, ולו לזמן קצר, מטרדות היום-יום לחשוב על מה חשוב בחיים. אבל נעזוב את ההרהורים ונחזור לנופים.

אגם ז'ינוואלי. הטבילה במים מיועדת לאמיצים בלבד | צילום: שאטרסטוק

הטיול הסתווי יכול לקחת אותנו אל חבל טושטי, בפינה הצפונית-מזרחית של גאורגיה. אל האזור המופלא הזה מובילה רק דרך עפר אחת, המטפסת דרך יערות ונהרות עד מעל גובה העצים, שם נפרשים נופים שקשה לתאר את יופיים ועוצמתם – צריך להיות שם כדי להבין. חוצים את מעבר אבאנו בגובה של 2,900 מ', בדרך מצוקית למדי, וגולשים אל לבו של החבל המבודד, המרשים בנופיו ולא פחות מכך – באנשיו. למעשה, תחילת הסתיו היא ההזדמנות האחרונה בהחלט להגיע לכאן – באוקטובר הדרך הזאת נסגרת והיא תיפתח מחדש רק בסוף האביב או בתחילת הקיץ. מתחת לפסגות פראיות וסלעיות, שפסים לבנים של שלג מעטרים אותן, יש קניונים עמוקים, גבעות ירוקות ונהרות הזורמים בעמקים. רק ישובים בודדים פזורים ברחבי החבל ומפגש עם תושביהם מרתק. מעל בתי האבן האפורים מתנשאים פה ושם מגדלים עתיקים, חלקם מתפוררים לאיטם, אחרים שומרו ושופצו, והם מוסיפים לאווירה המהפנטת של האזור.

הכפר שתילי, הנחשב ליפה ביותר מבין כפרי הקווקז | צילום: טריפולוג'י

מטושטי ממשיכים מערבה. חוצים מעבר הרים מיוער בשלל צבעי שלכת נדירים וגולשים אל אגם ז'ינוואלי, שמימיו הקרירים מתאימים לטבילה לאמיצים בלבד… מכאן ממשיכים על הדרך הצבאית המפורסמת, שממשיכה צפונה אל הגבול הרוסי. באנדרטת האחווה, שהוקמה לציון האחווה השוררת בין העם הגאורגי לרוסי (צריך דמיון די מפותח כדי לתאר את היחסים בין שתי המדינות כ"אחווה"), ממרפסת על קצה מצוק אדיר נפרשות למולכם הפסגות הגבוהות של הקווקז לתמונה של יופי צרוף.

שלכת בחבל חפצורטי | צילום: טריפולוג'י

שיא רודף שיא בטיול סתווי בקווקז. ולמרות שקשה להאמין, עוד כמה שיאים לפנינו כמו הביקור בקזבגי, הכפר השוכן מתחת לפסגת הקזבק, הפסגה השלישית בגובהה בגאורגיה, שהגאורגים מכנים "הר הקרח". ומכאן אל לב הקווקז, אל חבל חפצורטי, שנופיו צובטי הלב ישאיר אתכם חסרי מילים: תצורות סלע נדירות, קניונים ומגדלים עתיקים. גם לכאן אי אפשר להגיע מסוף הסתיו ועד תחילת הקיץ שכן הדרך נחסמת בשלגים. בחפצורטי נמצא הכפר הנחשב ליפה מבין כפרי הקווקז – שתילי. התחושה שחזרתם אחורה בזמן מתחזקת אל מול בתי המצודות הימי ביניימים של הכפר. ערב בבית מצודה עתיק, עם אוכל טוב והרבה צ'צ'ה ישכנע באופן סופי למה דווקא גאורגיה ולמה דווקא בסתיו.
עוד טיולי ג'יפים כאן
בתמונה הפותחת: קזבקי בסתיו, למרגלות פסגת הקזבק | צילום: טריפולוג'י

עוד על טיול בגאורגיה

הפוסט גאורגיה בסתיו – טיול בקווקז הלא מוכר הופיע ראשון במסע אחר

"תגידי, את ספונטנית?"
"כן!"
"רוצה לנסוע רחוק מחר?"
"לאן?"
"לגיאורגיה".
"בטח שכן, משוגע! חשבת לנסוע בלעדי?"

טסנו שש שעות בערך, דרך קייב, לשדה התעופה של טביליסי. בביקורת הדרכונים בגיאורגיה פקיד מקבל אותנו בנעימות ובסיום הבדיקה מברך אותנו לקראת החופשה ונותן בקבוק יין מחוז קחתי לכל אחד – היין שיישב בתיק עד לטיול הראשון בהרי הקווקז הגדול – קבלת פנים חמה ומפתיעה. ביציאה מאזור ביקורת הדרכונים, נשמעים קולות שירה. 15 נערים ונערות עם גיטרה, דרבוקה ופנדורי (כלי מיתר גיאורגי) שרים במקהלה שירים גיאורגיים מסורתיים. אחת הנערות מתחילה לשיר ללא ליווי, קולה נקי, בתולי. בבית השני מצטרפים אליה השאר. קולותיהם חודרים אלי ללב ומתחברים באחת לצלילים שליוו את חיי. אוריאל עוד צריך לעכל, שינוי חד משיגרה דינמית ושוחקת לשקט ולמוסיקה אחרת. שעתיים של סידורים וארגונים בשדה, על כוס שוקו חם, מתקבלת החלטה – נוסעים עוד הלילה לקזבגי. שלוש שעות נסיעה צפונה. מחפשים מונית ובמהרה עטים עלינו המוני נהגי מוניות רעבים לנוסעים. נהג מונית במרצדס מרוסקת קלות, עוקף את התור ומציע מחיר נמוך במיוחד.

צמינדה סמבה – כנסיית השילוש הקדוש

כאשר עלינו למונית הוא רב עם נהג אחר, כשזה ניסה "לגנוב" לו את הנסיעה ולהשיב את הסדר על כנו. הוא מתקשר לחבר לספר על התקרית, כשהוא מתבל בשלל קללות עסיסיות ומבקש לשלוח "מישהו שישבור לו את הרגליים". לי יש תרגום בגוף הסרט – ננה דוברת גיאורגית. כשהנהג מבין שהיעד הוא קזבגי בצפון המדינה ולא רחוב קזבגי בטביליסי, הנהיגה והמחיר מזגזגים, והוא מבקש מהחבר הטלפוני להחליף אותו בנסיעה. החבר מגיע במונית חדשה יותר, והמחיר עולה במעט על מחירי המתחרים. באמצע כביש ללא שום מונית באופק, כסף קטן לא יעצור את ההחלטה להגיע במהרה לנקודת ההתחלה.

הנסיעה צפונה לא פשוטה. לאחר כעשרים דקות המונית פונה ימינה, עוברת ליד מצחטה, בירתה העתיקה של גיאורגיה, ומכאן אנחנו על הדרך הצבאית. הדרך הצבאית (Tetri Aragvi) עולה לקווקז הגבוה ומחברת בין גיאורגיה לרוסיה ועוברת לאורך נחל Aragvi, במחוז Mtskheta-Mtvanet. הדרך, שאורכה כ-200 ק"מ, יפה ומגיעה עד וולאדיקווקז, בירת צפון אוסטיה, ברוסיה. תיעוד הדרך עתיק – כבר במאה ה-1 תוארה על ידי הגאוגרף היווני, סטרבון. סוחרים ולוחמי טימור לנג המונגולי השתמשו בדרך זו. צבא האימפריה הרוסית סלל חלקי דרך בתקופת מלחמת רוסיה-תורכיה, 1774-1768, מסלול מעבר לתורכיה על בסיס הדרך הקדומה, ולאחר שכארתלי – קאחתי הצטרפה לאימפריה הרוסית בשנת 1801, החלו הרוסים בעבודות הרחבה וסלילה של הדרך אשר באו לכלל סיום בשנת 1863. אורות אנאנורי מושכים את העין. אנאנורי היא מצודה גדולה ויפה בשער הקווקז הגבוה. מתוך ערפילי עייפות חולפים על פנינו כפרים, בניינים ובתים. ככל שמצפינים, הדרך פחות ופחות סלולה וקטעים ממנה הם כורכר כבוש ומלא מהמורות. העייפות מכריעה אותנו ואנחנו מנמנמים, אך מהמורות וסלעים מקיצים אותנו מדי פעם. אחרי שעתיים וחצי השחר מפציע, בסביבות השעה שש. אנחנו קרובים. בצידי הדרך כמה מגדלים, שחלקם עתיקים ובמקור נועדו להגן על גיאורגיה משבטים ועמים כובשים שניסו לפלוש מאזור הקווקז. על תוואי הדרך עוצרים לרגע להימתח. שלג עוטר את ראשי ההרים והאוויר הוא של מקום רחוק.

צמינדה סמבה באור דימדומים

הגענו. העיירה גרגטי כפרית וציורית, ספונה בעמק הלכוד מצפון ודרום בהרים מושלגים. עלי שלכת כתומים, חומים וירוקים נושרים משלל העצים בצידי הדרך. עדר פרות פוסע על הכביש, ורועה צאן מוביל אותן הצידה לשולי הכביש. ק'חזבגי. קר. את פנינו מקבל כלב בצבע שמנת. "אדון שוקו", אני קוראת לו. תייר אנגלי ממליץ על לינה בביתה של נאזי בהמשך הרחוב.

נאזי שמנמנה וחייכנית. שיער ראשה שחור עורב ושאריות יופי ניכרות בפניה. בעלה גינארי לבוש בסוודר שחור ומעליו ווסט רווי כיסים, פתוחים ונפוחים ובהם לא מעט דברים. מכנסיו ג'ינס גדול ומרופט. שיערו הלבין מזמן ומראהו מרושל. במקום נמצאים אורחים מגרמניה, אוסטרליה, פינלנד, איטליה, סנט פטרסבורג וצרפת. האורחים מתחלפים בערך כל יומיים. ארוחת בוקר, על השולחן גבינות מלוחות, סלט גיאורגי חתוך גס בתיבול בצל וכוסברה, נקניק, חצ'פורי כמובן, חביתה אישית לכל סועד וקווה (קהווה, קפה בערבית). ביתה של נאזי חם ומזמין, כפרי ופשוט. הבית מתריע כשאחד המטיילים מתרחץ בעמעום אורות כללי, כיוון שמחמם המים במקלחת צורך חלק מאספקת החשמל הביתית. כל מעבר בבית משמיע רחש וחריקה מרצפת העץ הישנה והממורקת, ממעבר אינספור אורחים – הבית חי. אנחנו אוכלים את ארוחת הבוקר, ומיד פורשים לישון שעות ספורות, בטרם נצא לטייל.

הרי הקווקז עטורים בשלג

"צבדיט מובדיט" ("יצאנו חזרנו", בתרגום חופשי ) – טיולי כוכב באזור קזבגי
כמה שעות שינה אחרי לילה מתיש ולדרך, לכנסיית צמינדה סאמבה (גיאורגית אורתודוקסית אפוסטולית בימינו). עלייה חדה ומתפתלת בין בתי הכפר, עולה בין הבתים, דרך בית העלמין. על צד ההר צלב ענק, מואר במנורות בלילה. הנצרות היא חלק בלתי נפרד מגיאורגיה מאז שנת 334 לספירה, בה הפכה הדת הנוצרית לדת הממלכה הקרתבלית (גיאורגיה). אחרי הליכה לא קצרה, נגלית סוף סוף הכנסייה במלוא הדרה. המיקום מתוכנן להדהים את באי הכנסייה. במבנה יפהפה על רקע הכנסייה וההרים מוצב קבר של קדוש מקומי. שולפים מצלמה ומנציחים.

צמינדה סמבה (כנסיית השילוש הקדוש) נבנתה במאה ה- 14, ניצבת בבידוד בגובה 2,170 מטר ומעליה הר קזבק (5,300 מטרים, השלישי בגובהו בגיאורגיה) ומוקפת במרחב הרי הקווקז. אגדה מקומית מאמצת חלק מן המיתולוגיה היוונית המספרת כי זה הצוק אליו ריתקו האלים האולימפיים בשלשלאות את הטיטן פרומתאוס, אשר גנב מהם את האש כדי להביאה לאנושות. הכנסייה, במיקומה המבודד והקיצוני, הפכה לסמל עבור גיאורגיה. למעלה שקט ורוחות, ומסלולי טיול מתחילים מכאן אל הקרחון של הקזבק.

גרגוריאני בן ה-93

אנחנו יורדים חזרה, זקן עובר ברחוב. גרגוריאני בן ה-93 משוחח איתנו ומזמין אותנו לביתו. עיניו עצובות ועמוקות, על ראשו כובע גדול עליו בכמה מידות, מכנסיו תחובים אל תוך מגפי גומי. הוא מראה לנו את הכבשים שבחצרו, שואל אם נישאר ללון ואם אנחנו יחד. בנו בן ה-42 אינו מצליח למצוא כלה מאז נפצע בידו בפעילות צבאית. הוא מצליח להגניב נשיקה על לחיה של ננה, עיניו מחייכות לרגע. אני מנסה לעצור את הזמן, לוחץ על הדק המצלמה והזמן קופא.

ארטי, אורי, סמי, אותחי, חותי (אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש). דידי מדלובה (תודה רבה). בין דזרוחה לדזרוחה (פרה לפרה) שעוברות לפנינו על הדרך, הגיאורגים יושבים ליד בתיהם שרויים בשיחה. הרבה עבודה אין. השמיים מלאי עננים. ההרים הם חלק מרכס הקווקז, פראיים ויפים. ערב יורד, סוף היום.

קזבגי, הנוף הנשקף ממרפסת ביתה של נאזי

מסטייה – בוקר 
ניסיונות יציאה לדרך. שיפשוף קשה ברגלה של ננה דורש טיפול ואנחנו מחפשים בית מרקחת ומתעכבים עד עשר וארבעים. אנחנו יוצאים רגלית לעבר זָבֵשִי, צועדים על הכביש, אורבים לטרמפ. ישנם הרבה כפרים יפים באזור, האזור מאוד תיירותי, שמש חורפית מלטפת את פנינו. רכבים רבים עוברים, בעיקר ג'יפים ורכבים מהודרים שחולפים במהירות הבזק. והנה משאית אותה נוהג כומר צעיר, מאיר עיניים. "לאן אתם צריכים?" "לזבשי". "אני לא מגיע עד שם, אבל אני מגיע ממש קרוב ומשם תוכלו להגיע ברגל". עלינו לרכבו של מאמא פטרה (מאמא, זה אבא בגיאורגית). הדרך יפה מלמעלה מהמשאית. מאמא פטרה עוצר ומסביר לנו על המשך הדרך. אנחנו צועדים לעבר זבשי. העיירה יפה וציורית, כפריים עובדים בשדות, חורשים עם פרים, קוטפים את היבול. צהריים. מקומיים בשדה אומרים שהדרך לאדישי אורכת כשלוש ארבע שעות, אנחנו חושבים שזה רעיון לא רע להמשיך. קצת אחרי השעה אחת בצהריים, עדיין קרובים מאוד לזבשי, ממשיכים בעלייה ואז עוצרים לאכול ולשתות.

מסטייה יפה וציורית

חוזרים למסלול ובעודנו צועדים, מתקדם לעברנו חוטב עצים עם שני שוורים שגוררים את גזעי העצים בירידה. בגדיו בלויים וצבעם דהוי, חולצת חאקי מיוזעת, מכנס כחול, הוא ושווריו חזקים ושריריים מהעבודה המאומצת. הוא מסביר את הדרך עד לפס לכיוון אדישי וגם הוא, כמו קודמיו, מעריך שנגיע תוך שלוש שעות. הדרך היא עלייה קשה. הנחל פורץ לעצמו שבילים נוספים על מסלול ההליכה. הנוף פתוח ומוקף הרים וקרחונים. בלב ההרים, בין עצי היער, נגלית לפנינו חלקת דשא מישורית, צבעה ירוק מרהיב, חום, אדום, כתום וצהוב, צבעי האדמה והסבך. העצים והפרחים לחלוחיים מטל ומלאי חיים. אנחנו אוכלים חטיפי אנרגיה על גזע עץ גדול השוכב מקביל לדרך ומצטלמים.

מפגשים עם מקומיים במסטייה

ברשותנו שני סיפורי דרך, מפות, אוכל וביגוד חם, אבל אין לנו אוהל ושק שינה. הדרך למעלה תלולה ולא תמיד ברורה. לאורך חלקים נרחבים היא בעצם חלק מהנחל והרגליים נרטבות. לננה עדיין כואבת הרגל והעלייה מתקדמת בעצלתיים. בשעה חמש אחר הצהריים הגענו לפס. על השלוחה ציר ג'יפים. עובר ג'יפ עם נהג גדול ממדים בעל מראה מאיים ולא מסביר פנים. דמותו כל כך לא נעימה שאנחנו מחליטים להמשיך למרות השעה המאוחרת, היינו מעדיפים טרמפ לכיוון מטה בשעה זו. השילוט מבלבל מעט. על השלט תוספת בעברית "השילוט מטעה, יש להמשיך על ציר הרכבים כשני קילומטר עד הירידה לציר, ולרדת בסימון השבילים". ישנם שני צירים, ציר כורכר לבן היורד מן ההר והוא ציר הג'יפים הראשי, וציר ג'יפים חום העובר מתחת. יורדים לציר החום, התחתון, ופונים שמאלה. לאחר כחמש מאות מטר מגיעים לבקתה מעץ.

חוטב עצים עם שני שווריו ביום עבודה שגרתי

בבקתה מזרן מהוה ומלוכלך על מיטה צבאית ישנה וריח טחב וזיעה. ערב רומנטי לא יהיה כאן, אבל ניתן להבעיר מדורה ולהתגונן מפני הקור. מאידך, אין לדעת למי שייכת הבקתה, הוא עלול לחזור בלילה, ולהישאר לישון כאן זו אופציה גרועה. מכאן, ניתן להגיע לשביל וממנו לכפר תוך שעתיים. אנחנו יורדים בשביל הצמוד לביקתה, שביל המצוין באחד מסיפורי הדרך. אחרי שעה וחצי הליכה, הדרך נגמרת. אני מציע לחזור לאחור לבקתה. ננה מסרבת מפאת הסכנה. החלטנו לכנוס לציר הג'יפים הראשי דרך השלוחה בלי לחזור לאחור, זה אומר לטפס מעלה, טיפוס תלול ביותר והעלייה קשה מאוד. שני מקלות הליכה וענפים מהיער עוזרים לצעדים להיות מעט בטוחים יותר. בהגיעי לקו מישור, ביתרון של פחות ממטר מננה, אני שומע צעקה – ננה מועדת ומחליקה מטה. אני רץ מטה לעברה במהירות, היא מספיקה לאחוז בעשבים ולעצור את הנפילה אחרי הידרדרות של כעשרה מטרים מטה. אני מחליט לקשור את ננה אלי ברצועות. אם ניפול, ניפול יחד. אני לא מתכונן ליפול.

משאית עמוסה לעייפה ומקומיים מחייכים למצלמה

השמש יורדת ועמה צונחות גם הטמפרטורות. אנחנו צועדים ליער הררי סבוך ומפותל. ספק אם בכלל נמצא מעבר לציר המוביל אל אדישי. המעברים לא מובילים לשום מקום. משני עברי השלוחה הופך הוואדי לתהום. עוצרים, וכנראה ניאלץ להעביר את הלילה כאן ביער ולחכות לשחר. ננה קופאת מקור. אני מוציא מהתיקים את כל הבגדים אשר לרשותנו ומתחיל להלביש אותה. חמישה זוגות גרביים, ארבעה זוגות מכנסיים, חולצה תרמית, גופייה ארוכה, שני פליזים, מעיל תרמי, שלושה צעיפים, שני כובעים. הנעליים שלה רטובות ולמרות שכבות הגרביים הרבות, הרטיבות חודרת אל כפות רגליה ואצבעות רגליה קפואות. נמשיך לטפס, המאמץ יחמם את גופנו, היא אומרת.

הולכים ומטפסים, עלטה השתלטה על היער. הפנסים שלנו מאירים מעט את הדרך. הולכים. עוצרים, משוחחים וממשיכים. הסכנה והדאגה מעמיקים את השיחות, על השנים יחד, על הביחד ועל הלחוד. אנחנו מחליטים שלא להדליק בשלב זה אש. נמשיך להתחמם מההליכה ונגיע לכפר, שם ננוח. אבל ההליכה קשה, המורדות שופעים עשב וחלקלקים, בקלות ניתן להחליק לתהומות, הדרך לא דרך, והסבך מגביל היכן שתנאי הקרקע אינם מגבילים. אנחנו עוברים בערוץ קטן, לפתע שומעים נהמה של חיה גדולה. לא רואים דבר וממשיכים בשקט מוחלט, יש סיכוי שזו נהמה של דוב…

אישה גיאורגית בעבודת כפיים

הדרך הולכת ומסתבכת ונעלמת ואנחנו מנסים לעבור בכיוונים שונים. חוזרים רבות על עקבותינו, כי לא ניתן לעבור בכיוון. ננה מבקשת להזעיק חילוץ ואנחנו נעצרים להתקשר. קידמה – יש קליטה. אנחנו מתקשרים מהסלולר לנינו – בעלת הבית שאצלה אנחנו לנים – היא מתקשרת למורי דרך מקומיים בניסיון לארגן לנו הצלה. נינו מבוהלת. אחרי שעה בערך נינו מצאה מחלץ. הטלפון מצלצל ועל הקו ממוקה, שואל בטון מרגיע איפה אנחנו בדיוק ומה מצבנו. לדבריו, אנחנו לא הראשונים וכנראה לא האחרונים שהוא חילץ מהיער ומבקש מאתנו להיות רגועים. "אל דאגה", הוא אומר, "אני ואחי עומרי נצא מיד לדרך ונגיע אליכם". אנחנו מבקשים ממנו להמתין מעט, ואומרים לו שנתקשר אליו בעוד שעה בערך, כשנגיע לציר הג'יפים. שם, אנחנו מאמינים, יהיה קל יותר למצוא אותנו.

חיוך מכל הלב

בטיפוס, הגוף מתחמם מהמאמץ ומתעייף. מטפסים מספר צעדים ומחליקים, נעזרים בענפי העצים כדי להקל על הטיפוס, נחבלים ונשרטים מאותם ענפים בדיוק. השלוחה הופכת צרה, מלפנינו צמחייה עבותה ובלתי עבירה, משני הצדדים תהום. ציר הג'יפים נראה קרוב, אך מסתבר שזו רק העלטה שמתעתעת. קצת אחרי תשע בערב והטמפרטורות צונחות. על מדרון חלקלק מאוד, בנקודה שטוחה יחסית בין עצי היער, אנחנו מתמקמים ומתקשרים אל ממוקה, מבקשים שיצא לדרך. בעזרת מצת, כמה זרדים, נייר טואלט ועץ אוריאל מבעיר מדורה גדולה, למרות הקור והרטיבות. המדורה מחממת ותוספת של עלים מעלה עשן רב לסימון. ממתינים. לאחר שעתיים בערך פנס מאיר מרחוק. השעה חצות. צלצול טלפון. ממוקה: "אנחנו רואים עשן, זה אתם?" "כן", אנחנו עונים לו. "ייקח לנו בערך שעתיים להגיע אליכם", הם משיבים.

השעה קרוב לשתיים לפנות בוקר ואנו שומעים קולות מתקרבים. ממוקה ועומרי הגיעו אלינו, לאחר שאיתרו אותנו בסבך, ועמם כלבם וסוסה. מכבים את האש. "מטיילים רבים מגיעים לסיטואציות קיצוניות של קור ביער ויש סכנה מחיות היער", הם מציינים, "חילצנו כאן רבים ורבים היו במצב קשה". כדי להקל על ננה את הטיפוס הם מציעים שתרכב על הסוסה עד שנגיע למישור. כעשר דקות לקח להגיע לשביל. אם רק היינו מוצאים את המעבר קודם ולא היינו מותשים… מכאן אנחנו צועדים כל הדרך אל הכפר, שעתיים וחצי. "ייתכן שאתה היית שורד את קור הלילה", אומר ממוקה, "אבל ננה היתה קופאת למוות. היער מלא בחיות בר, ביניהם דובים וזאבים. שעה לפני עלות השחר הם יוצאים ממאורותיהם, אם שניכם בכל זאת הייתם שורדים את הקור, רוב הסיכויים שאת חיות הבר לא הייתם שורדים".

ננה ואוריאל בסלפי רגע לפני המסע ביער

עצרנו לנוח לרגע בדרך, לננה יש בחילות, כנראה מהתייבשות, עומרי מעשן סיגריה, פלאסק עם וויסקי משובח עובר ידיים. כעת, כשהכל בטוח, ניתן לומר שזאת היתה חוויה.

בארבע לפנות בוקר הגענו לבית של ממוקה. חלצנו את הנעליים הרטובות ומלאות הבוץ במבואה ונכנסנו לבית החמים. סלון, מטבח ומיטה, בה שוכבת אנה, ביתם בת החמש של ממוקה וטמונה, כולם בחלל אחד מרכזי. מיטת ההורים בחדר צמוד. אנה מתעוררת ומביטה בסקרנות בעיניים חצי עצומות על הזרים שפקדו את ביתה. על הכיריים במטבח טמונה מחממת מים ומוזגת לנו תה מהביל. אנחנו משוחחים מעט ועולים לקומה השנייה, שם נישן. טמונה מסבירה היכן כל דבר, מוסיפה מגבות וחיוך עוטף. עייפים ומותשים אנחנו פורשים לישון.

אנחנו מתעוררים לקול קריאת התרנגול לארוחת בוקר עשירה: טמונה הכינה חאצ'פורי חם, ביצים טרופות עם עגבניות, בצל ופטרוזיליה (מעין שקשוקה מקומית), לבשי, קדירת שעועית מהבילה, סוגי גבינות, עוגת תפוזים רטובה ותה.

אנה הקטנה משחקת בבית ומפעם לפעם בוהה במסך הטלוויזיה, בו מוקרנת אופרת סבון מדובבת. אנה חולה אך מסרבת לקחת תרופות. באדישי אין מסגרת לימודית ואנה אינה נמצאת באף מסגרת חינוכית. אחותה הגדולה, ליקה, בת 7, עברה להתגורר בבית סבה וסבתה בכפר סמוך על מנת לקבל השכלה והם רואים אותה בסופי שבוע בלבד. הסבתא השנייה היא מנהלת הספריה באדישי.

חוזרים לישון, להתאושש ממאורעות הלילה ולצבור כוחות. בשלוש בצהריים היפנים, אותם פגשנו לראשונה בקזבגי, מגיעים לחדר הסמוך. קאזאי ומיקי הם בשנות העשרים המאוחרות שלהם, הם מטיילים כבר 10 חודשים בעולם ומתכוונים להמשיך לטייל כך עוד שנתיים בערך. בעוד חודשיים יגיעו גם לישראל. הפעם קאזאי סבל מכאב בטן ולכן חזרו לביתם של ממוקה וטמונה.

ממוקה וטמונה עם הבת אנה והאח של ממוקה, עומרי

מקלחת חמה בצריף מחוץ לבית, ובמרפסת, ממנה נשקף נוף הררי מדהים, ממתין תה חם שטמונה הכינה לנו ולחברינו היפניים. השמש מלטפת ומרגיעה. אנחנו חוזרים לחדר עד לקריאה לרדת לארוחת הערב. נחים, שכובים במיטה זה לצד זו, ללא מילים, ללא תזוזה, מביטים עמוק בעיניים והדמעות מתחילות לזלוג, שוטפות את כל מאורעות הלילה, מקרבות.

טמונה קוראת לנו לרדת לארוחת ערב. כל בני המשפחה בבית, גם עומרי מצטרף, השיחה נעימה ופתוחה. המצלמה עושה את קסמיה, המשפחה החמה והצנועה נפתחת. מצטלמים וצוחקים, אנה, שעד עתה הסתכלה במבטים חשדניים, מתקרבת ומשחקת איתנו, חיוך על פניה. לילה יורד. אנחנו נרדמים בדילמה האם נוכל להמשיך בבוקר כרגיל.

בבוקר אנו מתעוררים לקול רעמים וגשם, סופות משתוללות, לובן שלג מכסה את פסגות ההרים. הפס בהרים אינו עביר במצב כזה והטרק שלנו נקטע. היקום אמר את דברו!

אחרי ארוחת בוקר טובה אנחנו נפרדים בחיבוקים מממוקה, טמונה, אנה ועומרי. נוסעים למסטייה במונית, יחד עם קאזאי ומיקי. אנחנו בדרך לפרק הבא בטיול, אל קותאיסי.

הפוסט סיפור מסע: גאורגיה אהובתי הופיע ראשון במסע אחר

הם היו שלושה. שני קווקזיים שתקנים וואסילי. ואסילי הוא נהג תיירים, בעל צימרים להשכרה בעיירה קזבגי שבצפון גאורגיה, וגם בעל מינימרקט, בית קפה, אוצר מילים מפתיע בעברית ("ואסילי קומבינטור!", "ואסילי יסדר!") ויזם בלתי נלאה. שלושת הנהגים, תושבי קזבגי, מובילים אותנו בפגרי מכוניות לאדה נובה במעלה ההר המושלג אל היעד בפסגתו שבגובה 2,170 מ': כנסיית השילוש הקדוש, מהאתרים הקדושים ביותר בגאורגיה ומהיפים ביותר שלה.

"Don’t worry! Be happy!", צועק ואסילי למראה מבט האימה שלי ולוחץ על צופר הלאדה שהוא יותר זמבורה מהגיהינום. אבל לאימה שלי יש סיבות מצוינות. הדרך מובילה מקזבגי לאורך שביל חתחתים מושלג דרך בתי הכפר הסמוך גרגטי (Gergety), ובהמשך מתפתל במעלה יער. הוא רצוף מהמורות ומספר בלתי סביר של פרות (פרוותיות להפתיע), שמתנהלות בסמטאות הכפר הקווקזי כאילו הן ברחובות דלהי. לוואסילי מספיקה יד אחת על ההגה. הוא גם לא מרגיש צורך מיוחד להביט קדימה. בזמן שעוד פרה ניצלת בנס בדקה התשעים, הוא דולה מתא הכפפות מחברת עבה ותוחב אותה לידי. זו מתגלה כספר האורחים של "גסטהאוס ואסילי" שבבעלותו, עם שירי הלל של מטיילים מכרמיאל לפועלו המצטיין בתחום האירוח.

למרגלות הר קזבק                                         

בעודנו תוהים אם נזכה לברך ברכת הגומל בכנסיית השילוש הקדוש, המכוניות עוצרות בשולי עמק רחב ידיים. נוף פראי, שכולו הוד קדומים, נפרש מלוא העין. אנחנו משאירים את ואסילי מאחור (זמנית. הוא יחזור) ומסתערים על הנוף: מרחבים כהים של אדמה מוכתמת בכתמי שלג, מוקפים פסגות אדירות לבנות, ביניהן הקאזבק שגובהו 5,047 מ'. בקצה, על גבעה, מזדקר בבדידות מזהרת היעד הסופי שלנו: מתחם הגרניט הכהה של הכנסייה. העונה הבוערת במקום הזה היא בקיץ, כשכל המרחבים האלה ירוקים, אבל קשה להעלות על הדעת תמונה יפה מזו שנראית כאן עכשיו, בעיצומו של החורף.

מעבר ג'אוורי בדרך לקזבגי

כנסיית השילוש הקדוש (גרגטי טריניטי, או בשמה הגיאורגי צמינדה סאמבה, Tminda Sameba), היא אחד האתרים היפים והאהובים לאורך הדרך הצבאית המפורסמת החוצה את גאורגיה. הדרך הצבאית נמתחת על פני 200 ק"מ מטביליסי הבירה ועד הוולאדיקווקז שברוסיה. הכנסייה נבנתה במאה ה-14 במקום המבודד הזה כדי להוות משכן בטוח לאיקונות וחפצי קודש יקרי ערך, שהובאו מכנסיות ברחבי גאורגיה בעיצומו של עידן מוכה פולשים וביזה. גם כיום יש בה עדיין כמה אוצרות. למשל, איקונת עץ מצופה כסף עם דמותו של ישו, שהמתפללים מרבים לגעת בה. מייחסים לה סגולות מרפא לאחר שהיתה החפץ היחיד ששרד בדרך נס את השריפה במשכנה הקודם בכנסייה רוסית.

כנסיית השילוש הקדוש. המיקום המבודד נועד להגן על חפצי קודש יקרי ערך

חדר עם צ'אצ'ה
העיירה קזבגי (בשמה הגיאורגי Stepantsminda) שוכנת בגובה 1,740 מ' מעל פני הים, על גדות נהר טרגי (Thergi) למרגלות הר קאזבק. במרחק 11 ק"מ ממנה עובר הגבול הרוסי. הדרך אליה מטביליסי חוצה נוף הררי מרהיב עין, שבחורף הוא מושלג ודרמטי. מטיילים ברגל ומטפסי הרים ימצאו מסלולים נופיים מרשימים במרחבים האלפיניים של שמורת הקזבגי. בקיץ אפשר לעשות ברגל את הדרך מהעיירה עד לכנסיית השילוש הקדוש בשלוש שעות בערך. נסיעה במכונית חבוטה עם נהג מקומי עד לדרך המישורית המובילה לכנסיה אורכת כחצי שעה ועולה 70 לארי (כ-140 שקל). בחורף מסלולי הגלישה של עיירת הסקי גודאורי, (Gudauri, ארבעים דקות נסיעה מקזבגי), הם אתר סקי פופולארי. אתר טבע נוסף בסביבה שמומלץ לטייל אליו בקיץ: מפל גוולטי (Gveleti) במרחק 20 דקות מקזבגי.

בחצר כנסיית השילוש הקדוש. הוד קדומים בגובה 2,170 מ' מעל פני הים

בעיירה ובכפר הסמוך גרגטי יש לא מעט גסטהאוסים. לילה ושתי ארוחות אצל ואסילי קושאשווילי ואשתו חתונה (כן), יעלה 40 לארי (כ-80 שקל), ו-50 לארי (כ-100 שקל) ללילה ושלוש ארוחות. "הוא פינק אותנו במים חמים, חדרים סבבה ואוכל טוב. בחור אמין ועוזר", כתבו הכרמיאלים במחברת האורחים, וגם הוסיפו "המון אלכוהול מובטח". גם דנה ושירה יצאו מרוצות מאוד, אבל הוסיפו "ואסילי שומאכר. הנהיגה שלו קצת מפחידה אבל מצחיקה" (ספרו לי על זה).

צ'צה במטבח של ואסילי. "הנהיגה שלו קצת מפחידה אבל מצחיקה"

אחרי שירדנו מההר ביקשנו ממנו הקפצה (בתוספת 30 לארי) למעבר הגבול עם רוסיה. לאורך הכביש שחצה את הנוף ההררי הפראי נעו לצדנו בעיקר מיכליות ענק. "גז. צ'צ'ניה לרוסיה", הסביר ואסילי. במעבר הגבול, לא רחוק מהכנסייה החדשה שהוקמה שם, כבר עומד על תילו בניין דיוטי פרי גדול וחדש, שאמור להוסיף עוד אטרקציה לרשימת אטרקציות התיירות של קזבגי, אבל לא ידוע מתי ייפתח. לקינוח לקח אותנו ואסילי להרים כוסית בביתו ולהתוודע לגסטהאוס שלו. בחצר הבית גילינו לתדהמתנו ארבעה רכבי 4X4 נוצצים (אחד מהם ב.מ.וו. חדש). "מה העניין עם הלאדה?", ניסינו לברר בתנועות ידיים שהובנו מיד. "אלה משכיר לתיירים", השיב וגרר אותנו לסיור בזק תזזיתי בחדרים. פשוט על גבול המתכלב, אבל נקי וזול. הביקור הסתיים במטבח על כוסית צ'אצ'ה, הבן דוד הגאורגי של הגראפה, שמחזיק בתכולה אכזרית של 50 אחוזי אלכוהול.
Guest House Vasili: (995 599) 918787995

וינטג' גיאורגי
מלון Rooms בקזבגי בונה על תיירים מפונקים יותר ומהווה בעצמו סיבה טובה להגיע לאזור. המלון, שכולל 156 חדרים, ראשון מסוגו בגאורגיה, נפתח לפני שנה וחצי. המבנה הארוך והמלבני, שהיה בגלגולו הקודם מרכז תיירות סובייטי, זכה לעיצוב חדש מוצלח ביותר של שתי מעצבות פנים צעירות מטביליסי, בעלות חברת העיצוב Rooms. העיצוב שלהן מבוסס על הקונספט של בקתת הרים עם טוויסט וינטג'י – חם, ספון עץ, מודרני, עושה שימוש בחומרים טבעיים משולבים באלמנטים תעשייתיים ומכוון להעניק לאורח תחושת בית.

רואים רחוק, רואים שקוף. הנוף הנשקף ממלון Rooms

החלל המרכזי של המלון גדוש בפריטי וינטג' מקסימים, כורסאות עור עמוקות בסגנון טרקלין סיגרים, שטיחי קילים וכונניות ספרים (אחד בעברית. רם אורן), שיוצרות את ההפרדה בין חללי האירוח. החדרים (נעדרי ארונות) פשוטים ונעימים. יש Wi-Fi חופשי, קזינו, בריכה וגם תפריט סיגרים, וכיף לבלות ערב חורפי אחרי יום של טיול בהרים מול האח המבוערת. מרפסת דֵק ענקית נמתחת לאורך כל המבנה ומשקיפה אל נוף שקשה לשבוע ממנו: פנורמה של הרי הקווקז הגבוה, שאפשר לזהות בה את הדרך שעשינו הבוקר ואת כנסיית השילוש הקדוש. בדלפק הקבלה מארגנים טיולי רכיבה על סוסים, ג'יפים, טרקטורונים, מצנחי רחיפה וגם סיור בהליקופטר. מחיר חדר סטנדרטי עם נוף (ללא ארוחת בוקר) באמצע השבוע – 110דולר, בסופ"ש – 150 דולר. אתר אינטרנט

וינטג' גאורגי ועיצוב מעודכן במלון Rooms

יום ראשון, תשע בבוקר. טיול בוקר אחרון בקזבגי לפני החזרה לטביליסי. העיירה מכוסה שלג. דממה. אין כלב ברחובות. צפצוף זמבורה קורע פתאום את השקט. דלת הנהג נפתחת תוך כדי נסיעה, יד אחת על ההגה. "Don’t worry! Be happy!", הוא צוחק ודוהר לדרכו.

הבטחתם יונה
על הדרך בין קזבגי וטביליסי יש שני אתרים מעניינים. אנדרטת הידידות, שהוקמה ב-1983 לציון 200 שנות ידידות בין רוסיה וגאורגיה, היא תצפית בצורת מונומנט מוזאיקה מוזר ויפה, באמצע שום מקום, מוקף בנוף הררי עוצר נשימה. דברי ההסבר של סופיה, מדריכת התיירים הגאורגית, חדורים בנימה צינית שאי אפשר לטעות בה.

רוסיה וגאורגיה כבר לא… אנדרטת הידידות

במרכז האנדרטה דמותה של אמא רוסיה מחבקת בזרועותיה נער המסמל את גאורגיה ושניהם אוחזים ביונה לבנה, מוקפים בסמליה של רוסיה – מכיפות הבצל של הקרמלין ועד לדמותו המרחפת של האסטרונאוט יורי גאגרין, וסצנות גבורה ופולקלור מדברי ימיה של גאורגיה. על רקע העימות המתמשך בין שתי המדינות על סיפוח חבלי אבחזיה ודרום אוסטיה על ידי רוסיה, האנדרטה הזאת היא עבור הגאורגים יותר מאצבע בעין.

פרט מפסיפס על אנדרטת הידידות: אמא רוסיה, הנער הגאורגי והיונה

מבצר אנאנורי (ananuri), במרחק 72 ק"מ מטביליסי, שנבנה במאה ה-17, משקיף על הדרך הצבאית ומהווה שער לאזור הקווקז הגבוה. המבצר היפה, שהשתמרו בו שתי הכנסיות, המגדל והחומות, יושב כיום על גדות אגם ציורי שנוצר עם הקמת סכר זינוואלי (Zhinvali ) על הנהר אראגווי (Aragvi). מימי שליטיו הראשונים, דוכסי אראגווי (Aragvi), ידע המבצר היסטוריה עקובה מדם שכוללת את טבח שבט אראגווי וחילופי ידיים רבים בין דוכסויות גאורגיה ומלכיה.

מבצר אנאנורי. השער לקווקז הגבוה

הוא היה פעיל עד ראשית המאה ה-19. במאה ה-18 התחוללה בו שריפה גדולה, ממנה שרדו בכנסייה כמה ציורי קיר, בהם ציור קיר נהדר של יום הדין, ועל חזיתה הדרומית מתנוסס עדיין במלוא תפארתו תבליט צלב הגפן. הוא מסמל את צלב שריגי הגפן שקיבלה בחלומה נינו הקדושה ממריה ובעקבותיו יצאה להנחיל את הנצרות לגאורגיה. מומלץ לעלות לתצפית בראש המבצר הנשקף אל המרחבים הפסטורליים של העמק והאגם, שבקיץ אפשר לרחוץ ולשוט בו.

מבצר אנאנורי משקיף על האגם הציורי שנוצר עם הקמת סכר זינוואלי

מפת גאורגיה:

הפוסט גאורגיה: טיול חורף בקווקז הגבוה הופיע ראשון במסע אחר

גאורגיה היא מדינה גדולה ומגוונת, המציעה אזורי טיול מרתקים, חלקם מוכרים ומתוירים יחסית, אחרים בתוליים ולא מופרעים. טיול ג'יפים של 10 ימים בגאורגיה מאפשר להגיע לכל פינותיה, כולל כאלה שאינן נמצאות על המסלול הרגיל, ולהתרשם מהמגוון הנופי, התרבותי והאנושי של המדינה המרתקת הזאת. דרכי שטח הרריות מובילות אל לב הטבע הפראי, עם פסגות אדירות, נהרות שוצפים וכפרים נידחים. אחת ההנאות הגדולות בטיול היא האפשרות לפגוש מקרוב את התושבים המקומיים, להכיר את תרבותם ולהצטרף אליהם לארוחה טובה, יין מקומי, ריקודים והרבה שמחה.

טיול ג'יפים מאפשר להתרשם מהמגוון הנופי המרשים של גאורגיה

טיול הג'יפים עובר בין שלושה אזורים מרשימים בגאורגיה – הקווקז התחתון, הקווקז העליון וחבל סוונטי. כל אזור מציע מראות, נופים ומפגשים מיוחדים שיישארו אתכם זמן רב אחרי הטיול. הנה, על קצה המזלג, מה צפוי לכם באזורי הטיול בגאורגיה:

הטיול עובר בדרכי שטח מאתגרות, מלאות עניין וריגושים

הקווקז התחתון הוא אזור מיוער וירוק, מנוקד בכפרים חקלאיים היושבים בלב שטחים פוריים, עם עדרים הרועים בכרי העשב הירוקים. האזור מנוקד בפסגות מרשימות, אגמים יפים, נהרות ויערות, ובמהלך הטיול אפשר לעצור לתצפיות נוף מרהיבות, לצאת להליכה קצרה לאורך נהר או לטבול במימיה הנעימים של בריכה טבעית. וחשוב לא פחות – אפשר לפגוש את התושבים המעבדים את השדות ועובדים במטעים, את הרועים המוליכים עדרי צאן ובקר, ואת כורתי העצים הלבבים, ששמחים להזמין את המטיילים להצטרף אליהם לכוס משקה אלכוהולי.

טיול בגאורגיה מזמן מפגשים עם תושבים מקומיים ואורחות חייהם

הקווקז הגבוה, כשמו כן הוא: פסגות אדירות שמתנשאות לגבהים עצומים שולטות על הנוף והופכות את הטיול באזור לחוויה יוצאת דופן ומפעימה. דרכי השטח כאן מאתגרות והנסיעה בהן חווייתית במיוחד.

אוכל נהדר, מלווה בשתייה ובמוזיקה, הוא חלק בלתי נפרד מחוויית הטיול

חבל סוונטי, בצפון-מערב גאורגיה הוא אזור פראי, עם טבע חסר גבולות. פסגות נישאות שראשיהן מושלגים, יערות עבותים ופלגי מים, ובין כל אלה כפרים זעירים ומבודדים. הטיול בחבל המיוחד הזה עובר בדרכי שטח מאתגרות בין פסגות, נהרות, מפלים וקרחוני עד. לא פחות מרתק מהטבע הנפלא הוא המפגש עם תושבי האזור, שהבידוד בו הם חיים עזר להם לשמר מסורות עתיקות ושפה ייחודית. האירוח הלבבי והביתי, גם אם הפשוט מאוד, יגרום לכם להתאהב עוד יותר בגאורגיה היפה ובפסגותיה האדירות.

כתבה פרסומית

הפוסט לעומק הקווקז הגיאורגי הופיע ראשון במסע אחר

אגדה גאורגית מספרת, כי לאחר שסיים אלוהים לחלק את אדמות העולם לאומות השונות הגיעו בני העם הגאורגי מתנשפים ומזיעים ושאלו את אלוהים היכן חלקת הארץ המיועדת להם. ענה להם אלוהים, עכשיו נזכרתם, היכן הייתם עד עתה? ענו לו הגאורגים, היינו עסוקים בהרמת כוסיות צ'הצ'ה (ודקה גאורגית עשויה משזיפים ירוקים) לחייך ולמפעלותיך הגדולים. אלוהים הבליע חיוך בזוויות פיו ואמר: כל שנותר זו אדמת גן העדן שייעדתי לעצמי, אך אעביר לכם את הזכות לגור בגן העדן.

ואכן, גאורגיה היא גן עדן של טבע. הרים גבוהים ונישאים, מכוסי שלג עולמים, יערות של עצים מלוא העין, נחלים הזורמים באון ומתאחדים בגיאיות ובעמקים לנהרות העושים דרכם בשצף-קצף, עמקים חקלאים פוריים ואדמה טובה לגידולים. אך יותר מכל בני האדם ויחסם החם והאוהד למבקרים בארצם.

מים ושלג ברכס הקווקז

אם תשאלו מה מביא ארבעה אנשים מבוגרים, שגילם הממוצע 65, לעשות מסע בג'יפ ברחבי גאורגיה, אומר כי יש לכך כמה סיבות: כאן עברה דרך המשי למזרח, תרבויות ודתות שונות שימשו כאן במהלך ההיסטוריה וכיהודים רצינו לפגוש את שרידי הקהילה היהודית שעברה מפואר. אבל החשוב מכל הוא הטבע הניבט מכל פינה – רכסי הקווקז הנישאים, חבל קאחתי הפורה והעשיר, המים הזורמים בכל פינה. וכמובן, האנשים.

זמן קצר אחרי הנחיתה בטביליסי, בשעת בוקר מוקדמת, אנחנו עושים היכרות ראשונה עם החצ'פורי: מאפה מופלא שמוגש בכמה גרסאות, עם מילויים שונים של גבינות וגם גרסה אחת שבה פעור בחצ'פורי פתח שעליו מונחת ביצת עין. באופן אישי אני מעדיף את החצ'פורי הפשוט. ובכלל, המאפים והלחמים הנאפים רובם ככולם בבית הם מאכל תאווה לנו, אוהבי הבצקים.

אפיית פורי, הלחם הגאורגי הנהדר

עכשיו הגיעה העת לצאת לדרך. העמסנו את המזוודות על הג'יפ ויצאנו לג'ווארי. אנחנו עולים ברגל למנזר החולש על עורק הדרכים העיקרי למערב גאורגיה. מלמעלה תצפית נהדרת על הנוף ועל שני נהרות גועשים, המטקווארי והארגווי. סביב מרבדי פריחה צהובה של פרח המזכיר את ציפורני החתול שלנו אך גדול בהרבה. אנחנו מתנתקים בצער מהמראות ויוצאים לעבר מצ'חתה, המשמשת מרכז דתי נוצרי לכל גאורגיה. שם גם טעמנו לראשונה את החינקלי, כיסונים ממולאים בשר, פטריות או תפוחי אדמה המורתחים בקדרה ענקית ומוגשים בכמויות עצומות לסועדים. בבית ממנו אני בא גם אמי עליה השלום הייתה מכינה חינקלי, רק שהם נקראו קרפלך…

ממשיכים הלאה ומגיעים לסכר ענק היוצר אגם גדול בשם אנגורי, הכלוא מעשה כשפים בין הרים נישאים ומהווה תחנת כוח הידרואלקטרית המייצרת חשמל המחולק גם לאבחזיה – שטח גאורגי הנמצא בשליטה רוסית (עליו היתה מלחמה ב-2008). הנוף הנשקף ומגוון המים התכול מקשה על הפרידה ובכל זאת אנחנו ממשיכים לאופליסצחה – פירוש השם מבצר אלוהים, ולכאן נמלטו רבים מתושבי הסביבה בימים קדומים כדי למצוא מסתור במערכת של מאות מערות, יש אומרים כ-700, חלקן מעשי ידי אדם וחלקן ייצור עצמי של הטבע.

מערות אופליסצחה. בימים קדומים שימשו מסתור לתושבי האזור

הליכה קלה במעלה גבעה מביאה אותנו להתחכך בתלמידי בית ספר שיצאו לטיול, ועל זאת להתפעל מהמערות נהדרות ששימשו כארמון למלך, מקומות תפילה ופולחן – מקום מדהים שאי אפשר להישאר אדישים אליו.

התחנה הבאה היא בורג'ומי, ברכס הקווקז הקטן. עיירת נופש שלווה וצבעונית בלב יערות המאופיינת במעיינות מרפא ומינרלים הנובעים בכל פינה והידועים בעולם כולו. בלב העיירה נמתח לו גשר תלוי יפהפה מעל נהר המטקווארי, שמזמין את המבקר להלך בו ולהשקיף על כחול מי הנהר.

ממשיכים הלאה בדרך אספלט סבירה לכיוון קוטאיסי. הגענו לעיר לקראת ערב ויצאנו לסעוד את לבנו במסעדה ענקית בלב קוטאיסי. צוות הנגנים והזמרים שהנעימו את זמננו התגלו למרבה ההפתעה כאנשי משטרה מקומיים. לפתע מושמע ההמנון הגאורגי, כולם קמים על רגליהם וכמובן גם אנו מניחים את היד על הלב ושרים בגרון ניחר את ההמנון. המחווה שעשינו קנתה את לבם של השוטרים וכשהזדהינו כישראלים ומיד החל סבב של הרמת כוסיות לחיי מדינת ישראל ולחיי גאורגיה, והתזמורת החלה להשמיע לכבודנו מנגינות יהודיות, כשכל הנוכחים רוקדים בהתלהבות. כך העברנו שעה ארוכה, כשקבוצת השוטרים מרעיפה עלינו יחס חם ואוהד בגלל היותנו ישראלים.

בית הכנסת של קוטאיסי

בוקר המחרת אנו עושים דרכנו לתפילת שחרית בבית הכנסת של קוטאיסי. בבית הכנסת היפה יש בקושי מנין מתפללים – בעבר היתה קהילה יהודית מפוארת בקוטאיסי, אולם מרביתם עלו ארצה. שוחחנו עם מתפללי בית הכנסת והסתבר שרובם היו בישראל ושבו לגאורגיה, כל אחד וסיבותיו שלו. לאחר הביקור המרגש בבית הכנסת יצאנו לרובע היהודים, שלמרות ההזנחה עדיין שומר על שרידי יופי: הבתים בנויים משילוב של עץ, ברזל ואבן המיוחדת לאזור. לא צריך הרבה דמיון כדי להיזכר איך בימים עברו, עת כניסת השבת אווירת קודש היתה אופפת את הרובע ויהודים עושים דרכם לבית הכנסת לתפילות.

מקוטאיסי עשינו את דרכנו לחבל סוונטי שבקווקז הגבוה, בצפון-מערב גאורגיה. ההרים הנישאים נראים למרחוק על פסגותיהם המושלגות. הדרך הארוכה עוברת בעיר זוגדידי ומתחילה לטפס בהרים הגבוהים. הניגוד של הפסגות המושלגות עם הרקיע הכחול מדהים, ולהשלמת המראה מוסיפים עצי היער המחטניים, מרבדי פרחים בצבעי לבן, צהוב וכחלחל. את הטיול מלווה קול פכפוך נחלים. מדי זמן מה אנחנו עוצרים ויורדים מהג'יפ כדי ללגום מהמים הנהדרים שזורמים כאן באין מפריע עד שהם מתאחדים עם נחלים ונהרות עזי זרם. עוד עצירה עשינו בצריף רעוע, אצל קשישה שהכינה לנו קפה שחור. מהצריף שלה נשקפו פסגות ההרים המושלגים – הרי גרניט המיתמרים לגובה של 4,000 מטר, עם עורקים של שלג וקרח חורצים אותם כל הדרך מטה, עד שהקרח מפשיר ומכאן מתחיל הנחל במרוצו הבלתי סופי עד לתחנתו הסופית, לרוב בים השחור.

מגדלי השמירה העתיקים, המאפיינים את חבל סוונטי

בשעת ערב מאוחרת אנחנו מגיעים למסטיה, בירת חבל סוונטי, ובמזל מוצאים מעין צימר בקומה שנייה אצל החברים ננה וזורה, ששמחים לארח אותנו תמורת תשלום סמלי. אז מה עם השירותים והמקלחות נמצאים בחוץ ויש להמתין זמן רב למים חמים? גם לא חשוב שבדרך מהמקלחת בחזרה לחדר תפסה אותי רוח קרה שירדה במורדות ההרים המושלגים. הכל היה כדאי. ננה הזמינה אותנו לצפות בחליבת שמונה הפרות שחזרו עם ערב מהמרעה, ובו בזמן זורה חתך עצים והפעיל את תנור הבישול. ידי זהב יש לה לננה, ובערב אכלנו גבינות ויוגורט מעשי ידיה להתפאר וקינחנו בריבת שזיפים מתוקה להפליא. זורה טרח למלא את הכוסיות בצ'הצ'ה, אותה הוא מכין כל שנה. עייפים, מרוצים ומעט מבושמים עלינו ללון בקומה השנייה.

בבוקר התעוררתי מקרני השמש הלוטפות את פני מבעד לחלון. מבט החוצה מעניק לי את אחת מחוויות המסע: רכס של פסגות נישאות, מכוסות שלג עד. כאילו צפיתי במעשה הבריאה. אני מסיט את עיני לחלון הנגדי, וכמו תמונת ראי מתגלה לעיני: עוד הרים נישאים ואדירי הוד, מכוסים שלג וקרח.

הזריחה מחלון הצימר שלנו בסוונטי. לצפות במעשה הבריאה

אנחנו יוצאים לכיוון אושוגולי בדרך מפותלת, הנצמדת לאפיק של ואדי וממשיכה בעלייה. לרוב רוחבה של הדרך מאפשר רק מעבר של מכונית אחת, והנהיגה מצריכה זהירות ותשומת לב. אנחנו חוצים פלגים מפזזים המגיעים לגובה דלת הג'יפ, עוצרים מדי פעם להקשיב לשקט ולנשום את הטבע המאופיין בעצים מחטניים בגווני ירוק רבים – מירוק בקבוק עד ירוק דשא. מעט פרחים גדלים בגובה זה, ואני עצמי מתקשה מעט בנשימה. יורדים לבדוק את הגלגל הבעייתי של הג'יפ, שמקרין חום רב, אבל מצליחים להמשיך ולעלות את הקילומטרים האחרונים לאושוגולי, הכפר הגבוה ביותר ברכס הקווקז. בכניסה לכפר מיתמרים מגדלי הביטחון האופייניים כל כך לחבל הסוונטי, אשר שימשו כמקלט-מבצר בעת חירום ומלחמה, ואליהם היו מתכנסות המשפחות עד יעבור זעם. שוטטנו הרחובות הכפר וקנינו תבלינים מיוחדים, שעד היום מפיצים את ריחם החזק. מכאן אנחנו מתחילים לעשות את הדרך חזרה למסטיה, ומשם הלאה במורדות הרי הקווקז.

כשנוסעים בכבישים הרריים צריך לפעמים לחלוק את הדרך את עדרים

אנחנו נוסעים כשעתיים כשלפתע נורית הדלק נדלקת. לא חישבנו את כמות הדלק ואנו צפויים להיתקע ללא דלק, וגרוע מזה – הגלגל האחורי מתחיל להרעיש. אנחנו עוצרים ומגלים שדסקית הבלם נשחקה לגמרי. אנחנו ממשיכים לנסוע בזהירות, על אדי הדלק האחרונים כשידי כל הזמן על בלם היד לעצירת חירום. הישועה הגיעה בצורת מונית, מרשרוטקה בגאורגית, שאליה אנחנו עוברים על כל ציודנו, וכבר אנו עושים את הדרך במהירות שיגעונית מגובה ההר אל העמק למטה. ניסינו לבקש מהנהג שיאט, אך הוא כנראה לא הבין ואף הגביר את המהירות. דקות מלאות מתח חלפו עד שהבין את בקשתנו והאט את מהירות הנהיגה.

הגענו לזוגדידי וניסינו למצוא מקום בו להעביר את הלילה. כאן התגלה נהג המונית בכל גדולתו האנושית: הוא הסתובב עמנו בחצי העיר כדי לבדוק צימרים ואף ביקש מנהג מונית מקומי שימצא לנו מקום ראוי. אבל בכך לא נגמר הסיפור. נהג המרשרוטקה המתין שנתארגן ולקח אותנו למסעדה, ודאג שבעלת המסעדה תמצא לנו תחבורה בחזרה לצימר לאחר הארוחה.

הטיילת של בטומי, עיר נמל ונופש על חוף הים השחור

הג'יפ המקולקל תוקן וחזר אלינו ואנחנו עושים את דרכנו לבטומי שעל שפת הים השחור. זוהי עיר נמל גדולה יחסית, שעוברת שדרוגים בשנים האחרונות. תיירים רבים מגיעים לכאן לנפוש לחופו של הים השחור. הצטרפנו לרוחצים וגם טיילנו בטיילת הנהדרת.

לאורך הדרך נראים המוני דוכנים של פרי הדר, דגים טריים מהים ודברי מאפה מעוררי תיאבון. אנחנו קונים מעט מכל דבר, כולל גרעיני חמניות קטנים אך טעימים, וממשיכים לנסוע את הדרך הארוכה עד טביליסי. את הלילה העברנו באכסניה של ארמני, שהמאכלים מעשי ידיה של זוגתו ראויים אף הם לציון מיוחד. עם בוקר אנחנו עושים את דרכנו לחבל קחאתי החקלאי. שוב ושוב אנחנו עוצרים ליד דוכנים המוכרים מגוון תוצרת חקלאית, פירות לא מרוססים, אשכולות של ענבים אדומים ולבנים. בכל מקום אנו מזדהים כישראלים וכולם מברכים אותנו בחום כידידי העם הגאורגי.

מגיעים לסיגנרי, אחת הערים היפות בקחאתי. המקומיים קוראים לה עיר האהבה, והרבה כלות וחתנים באים להינשא בעיירה היפהפייה הנמצאת גבוה מעל העמק. בלב העיירה מתנשא פסל של סלומון דודאשווילי, יהודי ואיש רוח שהותיר חותמו בעיירה זו.

העיירה סיגנרי בחבל קחאתי היא מקום פופולרי להינשא בו

מסיגנארי אנו עושים את הדרך במעלה הרי הקווקז הגבוה לאחד משיאי המסע: הר הקזבק המתנשא לגובה של יותר מ-5,000 מטר. הדרך המובילה אליו נקראת הדרך הצבאית, שממשיכה מכאן אל מעבר הגבול הרוסי. בדרכנו אנו חולפים על פני עיירת הסקי גודאורי, שבתקופת הטיול שלנו כבר אין בה שלג המתאים לסקי. אנחנו ממשיכים הלאה עד למעבר הרים שלמעשה מהווה את הגבול הגיאוגרפי בין אירופה לאסיה: מימיננו ושמאלנו הרים מושלגים, כאשר בכל עיקול דרך מתגלה פסגה חדשה, העיניים לא שבעות מהמראות. נהרות אינסופיים עושים דרכם בשצף קצף כל הדרך מטה, הצמחייה מועטה בהשוואה לזו שבחבל סוונטי. לקראת ערב אנחנו מגיעים לסטפנטסמינדה, עיירת מחוז. בחוץ יורד גשם עז ואנו מחפשים צימר ראוי. בסופו של דבר הגענו לצימר של דיאנה, שהיא גם רופאה. בעלת הבית מפנה תשומת לבנו למראה המדהים: קרני השמש האחרונות שוזפות את הקזבק ומקנות לו מראה רב הוד. אנחנו עוד מספיקים, רגע לפני רדת החשיכה, לנסוע במהירות לכיוון נקודת הגבול עם רוסיה, מצטלמים וחוזרים בחושך לצימר ולמאכליה הנהדרים של דיאנה.

הרי הקווקז המשוננים

עם בוקר אני רץ כאחוז אמוק מפינה אחת של הצימר לשנייה כדי לתפוס זווית צילום טובה יותר של הקזבק, אותו אני מכנה "הנסיך שלי". אנחנו מעמיסים שוב את הג'יפ ויוצאים לכיוון כנסיית השילוש הקדוש הנמצאת גבוה מעל העמק בו שהינו בלילה. על פי האגדה, בפסגתו של הקזבק ריתקו האלים בשלשלאות את פרומתיאוס על שהעביר את האש לאנושות. ואגדה מספרת כי במרומי ההר, במעבה מערה, חבויים אוהלו של אברהם אבינו ועריסתו של ישו. למרות כל המאמצים, לא הצלחנו לאתר את הפריטים ההיסטוריים האלה…

כנסיית השילוש הקדוש על רקע הר הקזבק

אנחנו יוצאים למסע רגלי קצר אל מפל נהדר הממוקם קרוב לגבול הרוסי. מכאן אנחנו חוזרים לטביליסי הבירה, לסיבוב רגלי בכיכר החופש, גשר השלום, רחוב היהודים ושני בתי הכנסת. באחד מבתי הכנסת אנחנו פוגשים יהודים גאורגים המתגוררים בקנדה ונמצאים בביקור מולדת. והנה תמו להם שבעה ימים ולילות בארץ גן עדן, עם אנשים חמים ונופים נפלאים, שמשאירים טעם של עוד.

ותמונה אחרונה למזכרת – פסגת הקזבק מוארת בקרני השמש:

הפוסט גאורגיה – נגיעות של גן עדן הופיע ראשון במסע אחר

קשה לחשוב על שילוב מוצלח מזה: טיול שטח בין רכסי הקווקז – בין פסגות, יערות ונהרות שוצפים, כשהשלכת צובעת את הנופים בצבעי צהוב-כתום-אדום מרהיבים. זהו הזמן האידיאלי ליהנות מנופיה המרהיבים של גאורגיה, כשמזג האוויר עדיין נוח והשלג טרם חוסם את הדרכים ההרריות.

אך יופיו של הטבע הוא רק צד אחד של טיול אל לבו של הקווקז הפראי. הצד השני הוא מפגש עם תושבי גאורגיה, שמקבלים אורחים שבאו מארץ רחוקה בחיוך חם ומאור פנים אמיתי. בקבוקי יין נפתחים, גבינות מקומיות ומאכלים נפלאים כמו חצ'אפורי וחינקאלי נפרשים על השולחן, מוזיקה מתנגנת והרגליים מתחילות לקפץ מעצמן. מפגשים עם המקומיים מהווים חוויה מרגשת בפני עצמה.

מהבירה החדשה לבירה הקדומה
הטיול נפתח בטיסה ישירה לטביליסי, בירת גאורגיה. אחרי לילה בבירה יוצאים בבוקר בג'יפים לעבר מצחטה, עיר הבירה הקדומה של גאורגיה. הדרך חולפת בהרים ומציעה תצפית נוף על מפגש נהרות. כמובן שלא מדלגים על אחד מאתרי החובה במצחטה – כנסיית סבטי צחובלי. הכנסייה, שפירוש שמה הוא עץ החיים, מהווה סימן היכר של הנצרות הגאורגית וזהו מקום מצוין ללמוד בו על החיבור המיוחד בין היהודים לנוצרים בגאורגיה. מכאן ממשיכים בנסיעה דרך יער עבות אל הר דידגורי, שבו ניצחו הגאורגים בקרב חשוב. את העובדה הזאת אפשר לראות בפסלים המפתיעים לאורך הדרך ובחרבות הנעוצות בתוך האדמה. היום מסתיים בארוחה משובחת במסעדה מקומית בעיר, פגישה מעמיקה ראשונה, וכמובן לא אחרונה, עם המטבח הגאורגי הנפלא.

היום הבא נפתח בנסיעה לעבר הקווקז הנמוך. חולפים על פני כפרים חקלאיים, בשדותיהם אפשר לפגוש בתושבים שמוצאם מארמניה עמלים בעבודת האדמה – הגידול העיקרי כאן הוא תפוחי אדמה. נוסעים דרך שטחים חקלאיים פורים עד לאגם צלקה, שלצדו אפשר לעצור לארוחת צהריים מיוחדת במינה. ממשיכים לאזור וולקני, מוקף הרי געש, כשמסביב מראות ציוריים של עדרי צאן ובקר בשדות ירוקים. טיול רגלי סביב אגם טבצ'קורי היפה, ולאחריו נסיעה בנוף מרהיב, שבעונה זאת הוא מעוטר בצבעי שלכת משגעים. היום מסתיים במלון מפנק בעיירת הסקי בקוריאני.

בכפרים ובשדות אפשר לפגוש בתושבים המקומיים עמלים בעבודת האדמה

דרך העצמות ועיר המערות
בבוקר נפרדים מבקוריאני (אבל לא לאורך זמן שכן בערב שבים אליה) ונוסעים לכיוון דרום. פאס החיילים, מעבר הרים בגובה של 2,000 מטר, מאפשר תצפית מרהיבה על עופות דורסים שדואים בשמיים הכחולים. מכאן גולשים בדרך הנקראת דרך העצמות היבשות אל עבר עיירת המחוז אחלקלקי. נוסעים לאורך ערוץ הפרוואני אל מרדזיה, עיר המערות המפורסמת. זה הזמן להיפרד מהג'יפים ולצאת לטיול רגלי בין מאות המערות. אחרי ששומעים סיפורים מרתקים על תקופת הזהב של גאורגיה הגיע שעת ארוחת צהרים וחזרה לרכב.
חלקו השני של היום נמשך לאורך יובלו של המתקווארי, אחד הנהרות הגדולים בגאורגיה, ומוביל לעיירת המעיינות בורג'ומי. מכאן, באור אחרון, שבים למלון בבקוריאני לעוד לילה שלו ונינוח באוויר ההרים הצלול.

היום הבא מוקדש לעוד טיול מקסים בקווקז הנמוך. מתחילים בתצפית יפה על הסביבה ומשם יורדים בציר היערנים המקומי, בלבו של יער יפהפה, שבסתיו הוא קסום במיוחד. אם מתמזל המזל ופוגשים את כורתי העצים של האזור, מובטח מפגש מרתק בלוויית משקה אלכוהולי. לכל אורך הדרך מלווים מראות של מרבדי דשא ומרעה עד שמגיעים לבית מקומי, בדיוק בזמן לארוחת צהרים כמיטב המסורת המקומית. המסלול ממשיך בין יערות וכפרים וכולל הליכה רגלית לאורך יובל של נהר ורחצה בבריכת מים נעימה. עם ערב מטפסים בכביש מבורג'ומי אל עבר המלון בבקוריאני.

מבעד למראת הג'יפ. הדרכים ברכס הקווקז מציעות חווית נהיגה מהנה ומאתגרת

אל הקווקז הגבוה
עכשיו הגיעה העת להיפרד מהקווקז הנמוך לטובת הקווקז הגבוה. הדרך נמשכת מזרחה, לאורך נהר המתקווארי המתפתל עד לחשורי, ומשם לגורי. לגורי נכנסים לא בדרך הראשית כי אם דרך השטח. אחרי ארוחת צהרים וביקור אצל פסלו של סטאלין, שעדיין מפאר את הכיכר הראשית, ממשיכים מזרחה אל הדרך הצבאית המפורסמת. הדרך מובילה אל עיירת הסקי גודאורי, בגובה 2,000 מטר מעל פני הים. כאן מתמקמים למהלך היומיים הבאים, בבית מלון נוח.

עתה הגיע זמנו של היום הנופי המרשים ביותר בטיול, באזור הגבוה ביותר. פותחים את הבוקר בתצפית יוצאת דופן מאנדרטת האחווה, אחר כך חוצים את מעבר הצלב ונכנסים לקניון טרוסו. אחרי טיול בקניון המרהיב ממשיכים לעיירת המבריחים קזבג ועוצרים לארוחת צהרים מקומית. מכאן מטפסים במעלה תלול אל הכנסייה המפורסמת ביותר בגאורגיה – צמינדה סמבה. שם, בדשא למרגלות פסגת הקזבג, נפרש נופו של הקווקז הגבוה במלוא הדרו. את היופי הזה קשה לתאר במילים. צריך פשוט להיות שם ולספוג אותו בשקט.

ביום האחרון אין ברירה אלא להיפרד מהנופים הייחודיים של הקווקז הגבוה ולשוב בדרך הצבאית. עוד לפני שחוזרים לטביליסי עוצרים בכנסיית אנא נורי השוכנת על שפת אגם יפה. לקראת צהרים מגיעים לטביליסי ואת השעות האחרונות לפני הטיסה כדאי לנצל להיכרות עם הבירה הגאורגית, שיטוט ברחובות ועריכת קניות. הפרידה לא קלה, אבל אין ברירה. את הטיסה (הישירה) לישראל אפשר לנצל להרהורים על הנופים המרהיבים והאנשים המקסימים שפגשנו בדרך.

הפוסט גאורגיה בשלכת: אל לב הקווקז הפראי הופיע ראשון במסע אחר