דמוקרטיה - מסע אחר

סין, האימפריה הבאה? רב שיח

Simi Schauer — Sun, 04 May 2014 23:45:03 +0000

מי שמבקר בסין חש בשינוי מכל עבר: יש תנופת בנייה עצומה, הנחת תשתיות מואצת, ופני הערים ואזורי הכפר משתנים בלא הרף. בשנת 2030, מעריכים באקדמיה ללמודי החברה הסינית, תהיה סין למעצמה הכלכלית מספר אחת בעולם.

כיצד משפיעים השינויים הללו על החברה ועל התרבות בסין, ולאן הם מובילים? האם השגשוג הכלכלי יוביל לדמוקרטיזציה? מה מצב זכויות האדם בסין? וכיצד משפיעה התפתחות התשתיות על האיזון האקולוגי במדינה? האם הצמיחה הכלכלית הגיעה לשיאה? ובמילים אחרות, האם סין תהיה האימפריה הבאה? כדי לענות על שאלות אלה ואחרות ביקשנו מחמישה מומחים לסין להשתתף ברב־שיח שיזם "מסע אחר": פרופ' יצחק שיחור, מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת חיפה, מומחה בעל שם עולמי לפוליטיקה סינית מודרנית; ד"ר יורי פינס מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית, המתמחה בהיסטוריה, בתרבות ובפוליטיקה של סין; ד"ר דן דאור, חבר מערכת "מסע אחר", בעל דוקטורט בפילוסופיה סינית ומתרגם ספרות מופת סינית לעברית; ספי בן־יוסף, מוותיקי מדריכי הטיולים בארץ ומדריך טיולים ברחבי העולם, מדריך טיולים לסין כבר משנת 1988; ודינה היימן, מדריכת טיולים, מתמחה בארצות מזרח אסיה ומובילה קבוצות לסין כבר 16 שנים. הרב־שיח נערך בתחילת יוני השנה באוניברסיטה העברית בירושלים. המומחים נשאלו על נושאים ייחודיים ובהם כלכלה, דמוקרטיה, זכויות אדם, מעמד האישה ועוד. מטבע הדברים, ריבוי המשתתפים והנושאים ברב־שיח לא אפשר לנו להתעמק העמקה יתרה, אך תמונתה של סין העולה ממנו, הגם שצוירה במשיחות מכחול אחדות, היא מרתקת.
…
הנושא של הרב־שיח מוגדר כך: "סין: האימפריה הבאה? דיוקנה של סין החדשה". אבקש מכל אחד לתמצת במשפט אחד, בססמה, את "סין החדשה".
ד"ר יורי פינס: מעצמה המחזירה לעצמה את מעמדה הבינלאומי, כפי שנהנתה ממנו בהיסטוריה.
ד"ר דן דאור: האימפריה שתחליף את האמריקאים עוד בזמננו.
ספי בן־יוסף: לפני כ־15 שנה היו שם כמה סינים עם חוש הומור. הם אמרו שהם רוצים לכסות את סין בירוק. הם התכוונו לדולר. הם לא הגיעו לתוצאה הסופית מבחינתם, אבל הם כבר בהחלט מוכנים לעשות את זה ביואנים.
פרופ' יצחק שיחור: אני מתעניין בנושא הסיני כבר 44 שנים ואני עדיין לא קולט את התופעה הזאת ולאן מועדות פניה.
…
מדוע הפכה סין כה מזוהה עם שינויים?
דינה היימן: סין היא אולי הארץ שעברה את השינויים הכי רבים במאה העשרים. אני הייתי בסין לפני עשרים שנה בפעם הראשונה, וכיום זו בכלל לא אותה ארץ ולא אותה דרך חשיבה.
שיחור: סין היתה הכלכלה הגדולה בעולם עד השליש הראשון של המאה ה־19, אבל ההתפתחות הכלכלית שלה ואפילו הסחר שלה הוגבלו לזירה המזרח אסיינית. מה שקורה עכשיו זו מהפכה. תמיד ראינו במהפכת 1949 את המהפכה המאואיסטית הגדולה, אבל בדיעבד זו לא היתה כזאת מהפכה. מאו היה טיפוס של קיסר. בתקופתו היתה סין מסוגרת ומבודדת מהמערכת הבינלאומית כמו שהיתה בתקופה המסורתית. מבחינת האידיאולוגיה והמבנה החברתי לא חל שינוי דרמטי מהתקופה המסורתית. להפך, הקולקטיביזם ממשיך להיות העיקר.
המהפכה האמיתית התחילה בשנים 1978־1979, אחרי מותו של מאו. בראייה היסטורית יתגמד המאואיזם בסופו של דבר לאפיזודה קצרה בהיסטוריה הסינית. מה שהתחולל בסין מאז 1978 הוא דבר שלפי דעתי המילה "מדהים" קטנה עליו. לדעתי הסינים עצמם לא שיערו לאן המהלך הזה מוביל אותם, והיום סין מוצאת את עצמה ממוקמת במערכת הבינלאומית כפי שלא היתה מעולם.
היום צריך לדבר על סין במונחים שונים לחלוטין מאלה שהיינו רגילים להם בעבר. לדעתי כבר אי אפשר לומר שסין מאופיינת בביורוקרטיה מסורבלת, במערכת פוליטית נוקשה, במשמעת חזקה, בחוסר עידוד לביטוי אישי, בהסתגרות כלפי חוץ וכדומה. תמיד אמרנו למשל שהחברה הסינית היא לא חברה תחרותית. היום היא במפורש כן.
בן־יוסף: אני לא חושב שאפשר להמעיט בערך המהפכה הקומוניסטית. היא הפכה את הסיני מתלוי משפחה לתלוי מנגנון. המנגנון הממשלתי הסיני היה אלים מאוד כלפי האזרח הבודד במשך כל הדורות, אבל תמיד היה לו התא המשפחתי שלו, המסגרת שלו, שבה הוא ישב ברדיוס של עשרים קילומטר ממקום הולדתו, ולא חרג ממנה עד יום מותו.
אחרי מאו השתנתה התמונה. הסינים נעים על פני כל סין, מה שאסור היה להם פעם לעשות. המשפחה מרוסקת לא רק בגלל חוק הילד האחד אלא גם בגלל פירוק המשפחה בכוח וביזור האוכלוסין, ובעיקר בגלל העברת מוקדים תעשייתיים וכלכליים מהמזרח אל פנים היבשת. כתוצאה מכך נוצר סיני חדש התלוי כולו במנגנון. ובזה אני רואה שינוי ניכר מאוד.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סין,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

…
הריצה הכלכלית של סין קדימה מדהימה, בייחוד בנסיבות המסוימות שלה. מצד אחד, בשנת 1980 לא היו מיזמים פרטיים בסין, ובשנת 1990 היו 1,509,000 מיזמים כאלה. מצד שני, המפלגה הקומוניסטית שולטת בסין מאז 1949, והיא נוקטת יד קשה נגד כל צורה של אופוזיציה. חברים בה 69 מיליון בני אדם, ולכן היא המפלגה הפוליטית הגדולה בעולם. האם הקִדמה הכלכלית הזאת תשפיע על המשטר החד־מפלגתי בסין? האם היא בהכרח תוביל לדמוקרטיזציה?
דאור: האם התשובה הקצרה אינה פשוט "לא"?
שיחור: אנחנו חושבים שההיסטוריה כפי שהתפתחה במערב אירופה תהיה דומה בכל מקום. אך בסין הסיפור הוא שונה לגמרי. אם מדברים על התפתחות של שכבת ביניים במדינה, שהיא אוטונומית מול השלטון, מרכזת בידה עוצמה כלכלית וגם תובעת עוצמה פוליטית וזכויות פוליטיות — הרי שבסין לא היה קיים דבר כזה מעולם.
ובאשר לדמוקרטיה, הרי שיש הגדרות שונות למונח הזה. מה הדבר הקריטי שמאפשר צמיחה של דמוקרטיה? לדעתי זהו קיומה של אופוזיציה. בטייוואן החלה להתפתח אופוזיציה. גם בקוריאה. בסין לעומת
זאת יש תופעה שאני מכנה "הפרדוקס של הפיתוח הכלכלי".
סין היום, נגיד ב־15 השנים האחרונות, רחוקה מדמוקרטיה יותר משהיתה אי פעם. כי גם בתקופתו של מאו היה מאבק פנימי, היו כוחות אופוזיציה, היה פלורליזם. כשהתחילה הרפורמה בסין, ב־1979, עדיין היו שרידים של הפלורליזם הפוליטי הזה. אבל מתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת, מאז מאורעות כיכר טיאננמן שבהם טבחו בסטודנטים שהפגינו בכיכר המרכזית בבייג'ין, אין אופוזיציה בסין.
בעצם לא היתה כל התאמה בין התגובה הקיצונית של השלטון ובין האיום כביכול. כמו בסין המסורתית, המטרה היתה חינוכית – לא לדכא את המרדן, אלא ללמד לקח את האנשים, להרתיע אותם. וזה הצליח.
פינס: יש איזו הנחת יסוד כאילו כולם צריכים לפתח דמוקרטיה פרלמנטרית בסגנון אמריקאי. זו הנחת יסוד שפשוט לא עומדת במבחן המציאות, בוודאי כיום, עם העלייה של ארצות אסיה.
היימן: נדמה שיש איזה יתרון בשלטון הסיני המרכזי, כי הם משקיעים בתשתיות לאורך זמן. הם לא צריכים להיבחר כעבור ארבע שנים ולנהל תקציבים לארבע שנים. הם משקיעים עשרים שנה מראש.

…
האם השינוי התמידי במדינה מוביל למאבקים, גלויים או סמויים, בין החדש לישן, בין המסורת לקדמה?
פינס: בשנות השמונים של המאה הקודמת נבהלה סין מהתרבות של עצמה. היה בה רצון לאמץ בצורה מסיבית דברים מערביים, כי המערב, בגרסתו ההונג־קונגית ולא האירופית דווקא, נראה עשיר ומפואר.
כיום יש יותר ביטחון עצמי. החל בסרטי אומנויות לוחמה שנפוצו בעת האחרונה למערב ויצרו "מסורת" מפוארת בפני עצמה וכלה בדפוסי האופנה המשתנים. מצד אחד, כולם לומדים אנגלית וכולם רוצים לעבוד בארצות הברית. מצד אחר, לצד כל מקדונלד'ס נבנים 500 מקדשי אבות של המשפחה המורחבת, לפי המתכונת המסורתית.
בן־יוסף: הסינים בטוחים שמקדונלד'ס וקוקה קולה הן המצאות סיניות ולא מודים שזה תוצר אמריקאי.

…
כיצד סין שומרת על סביבתה הטבעית? מה הוא המצב האקולוגי בסין?
בן־יוסף: בעניין שימור הסביבה הסינים מדברים על זה שצריך לעשות משהו, אבל לא עושים דבר. כמו שהדברים נראים היום, הסינים עסוקים במרץ בלתי נדלה בהשחתת הנהרות, האגמים והיערות.
שיחור: אני לא בא ללמד סניגוריה על הסינים, אבל בתפישה של היסטוריון אני סבור שאסור להביט בדברים באופן נקודתי, אלא יש להתבונן בהם על פני רצף של זמן ובאופן השוואתי. סין עוברת היום תהליכים שהמערב עבר במאה ה־19, ואיש לא הזדעק שם אז על זכויות אדם ועל זיהום. הנזקים הגדולים לכדור הארץ עד עצם היום הזה נגרמו על ידי המערב. כשהמשימה העיקרית היא פיתוח כלכלי לא עושים בדרך כלל חשבונות לשום דבר אחר. בשלב כלשהו, כשהכלכלה צוברת משאבים, מתחילים לתקן את מה שאפשר לתקן. כמה מהדברים אי אפשר לתקן. כך היה ביפן ובטייוואן. אלא שקצב הפיתוח של הסינים הוא כה מהיר, והיקף המשאבים שהם צוברים כה גדול, כך שנראה שהם יתחילו להשקיע בקרוב גם באיכות הסביבה.
פינס: אמנם כיום יש בסין פחות לכלוך וסיגריות ויותר ירוק ושילוט, אבל כשזה מגיע לדברים הכבדים, כשיש אינטרס כלכלי, אין לסינים אלוהים. אחד האתגרים הגדולים ביותר של סין כיום הוא להבטיח את המשך הפיתוח בלי לעלות עלייה מתמדת בצריכת האנרגיה, בזיהום, בהרס הקרקעות והנהרות, המצויים כיום במצב קטסטרופלי.
…
כתב "El Pais" במאמר שתורגם ל"הארץ", כתב על 12 שעות עבודה ביממה, שבעה ימים בשבוע, בסדנות היזע המודרניות של סין, שם מיוצרים 75 אחוזים מהצעצועים וארבעים אחוזים מהטלפונים הניידים בכל העולם. שאלתי היא: מה הוא מחירה של התווית "Made in China"?
פינס: ודאי שיש ניצול כשאנשים עובדים במשכורות נמוכות מאוד. במפעלים זה עוד טוב יחסית, יש מקומות שמנצלים הרבה יותר. בסצ'ואן למשל יש בנות 15 ששוטפות כלים במסעדה במשך 12 שעות ביום תמורת עשרים דולר לחודש.
אבל גם בנושא הזה הכל משתנה. בפרובינציית גואנגדונג, מרכז ייצור הצעצועים, יש השנה מחסור של כשני מיליון ידיים עובדות, כי המשכורות שם לא עלו ואנשים נהרו לפרובינציות אחרות.
עם זאת, צריך להסתכל על זה בפרספקטיבה. פועל סיני מרוויח היום פי שניים מפועל הודי ופי ארבעה מפועל בנגלדשי, אבל הוא מייצר הרבה יותר. לא בגלל שהוא חרוץ יותר אלא משום שהכבישים והתשתיות מאפשרים לסינים לייצא את מה שהם מייצרים במהירות. באירופה יש הפגנות נגד הנעליים הסיניות, גם משום שעכשיו נוח מאוד לתלות את כל הצרות בעולם לא ביהודים, ואפילו לא במוסלמים, אלא בסינים.
מעניין שהמערב יצא למלחמה גדולה (מלחמת האופיום בשנת 1840) כדי שהסינים יקבלו את כללי הסחר החופשי המערביים. המערב הוא שקבע את הכללים, והסינים הפנימו את כללי המשחק. עכשיו פתאום בארצות הברית כולם נורא מתבכיינים על שהסינים מייצרים בזול יותר מהם.
כשהטקסטיל הבריטי הרס את בעלי המלאכה ההודים במאה ה־19 זה היה בסדר, זה היה סחר חופשי וכללים הוגנים. כאשר ההודים או הסינים יעשו את זה לטקסטיל הבריטי במאה ה־21 זה כמובן יהיה מאוד לא יפה, ומיד יהיה צורך להטיל מכסי מגן.
דאור: אבל מבחינת הפועלים, לפני הרפורמות המצב בכל זאת היה יותר סביר. הפועלים עבדו, היו להם תנאים טובים יחסית – מגורים, רפואה, חינוך. כל אלה נעלמו במעבר לכלכלת השוק.
בן־יוסף: קמים היום מפעלים לתעשיית משי בתנאי עבדות. אנשים עובדים בתוך בורות, חפורים בתוך רצפה מבוץ ובקושי איזה פנס עלוב מאיר. הם עובדים במשמרות של 14 שעות, באפס כסף. מערכת ההגנה הסוציאלית התמוטטה. היום הם יכולים לכאורה לקנות ביטוח פנסיה וביטוח בריאות, אבל אין להם כסף לזה.

הסינים משוכנעים שמקדונלד'ס וקוקה קולה הן המצאות סיניות. הם לא מודים בזה שזה תוצר אמריקאי

היימן: אבל גם אין מודעות לביטוח לעת זקנה. הם סומכים על זה שהילד שלהם יפרנס אותם לעת זקנה.
פינס: לא רק שאין מודעות, אלא שהתנאים של חברות הביטוח בלתי נסבלים. חברת ביטוח סינית משלמת לך מעט, ואין חברת ביטוח שמבטחת אותך אחרי גיל 95. אתה חייב למות בגיל 95 מקסימום.
היימן: אני באופן אישי מכירה אנשים שיש להם חובות עצומים לבית חולים. אם הם חולים לאורך זמן וזקוקים לכל מיני תרופות, המשפחה נכנסת לחובות איומים.
…
בצד נתוני הצמיחה האופטימיים, מצב זכויות האדם בסין אינו בכי טוב. ב־2004 המשיכו השלטונות לעצור, לכלוא ולענות עשרות אלפי בני אדם; אלפי אנשים הוצאו להורג או נידונו למוות; סין המשיכה לנצל את "המלחמה העולמית בטרור" כדי להצדיק את הדיכוי של המיעוט האויגורי המוסלמי בסינג'יאנג; גולשי האינטרנט הסינים ממשיכים לסבול מצנזורה; נמשכו ההגבלות החמורות על חופש ביטוי ופולחן דתי בטיבט; התנועה הרוחנית פאלון גונג נותרה יעד מרכזי לדיכוי, ומאות ואולי אלפים מאזרחי קוריאה הצפונית שהצליחו להימלט לצפון־מזרח סין נעצרו והושבו בכוח לקוריאה הצפונית. ואלה רק כמה מהנתונים השליליים.
פינס: המשטר שומר את יכולת הטיפול שלו לעת הצורך, וכשהוא מפעיל אותה, זה נעשה לפעמים בעוצמת יתר – למען יראו וייראו.
שיחור: ביולי 1989 הזדמנתי לטוקיו לכנס בנושא צבא. הכנס התקיים שלושה־ארבעה שבועות אחרי הטבח בטיאננמן, ומובן שזה היה נושא השיחה העיקרי. אחת השאלות ששאלנו את המארחים היפנים היתה איך הם מפרשים את התגובה היפנית לאירועים של טיאננמן, שהיתה מאוד מאוד פושרת בהשוואה לתגובות התקיפות במערב. היפנים העלו שורה של הסברים ובסוף אמרו את מה שנראה לי אולי הדבר החשוב ביותר – שבתרבות המזרח־אסיינית העמידה על זכויות כלל לא קיימת, כלומר המושג זכויות לא קיים. לדידם זה מושג מערבי לחלוטין.
בסין זכות היא בעצם פונקציה של הדדיות. הזכות שלי אינה נובעת ממני, אלא מישהו מעניק לי אותה, כלומר זו בעצם חובתו. התרבות הסינית היא תרבות של חובות הדדיות – לי יש חובת ציות כלפי השליט, ולשליט יש חובה לדאוג לרווחתי. החובה הזאת היא בעצם המקבילה של זכות במובן המערבי.
פינס: אפשר לתרגם את זה למונח הסיני "התנהגות נאותה".
שיחור: כאן צריך להזכיר מושג שנידון בהרחבה בעשר או ב־15 השנים האחרונות – "Asian Values", הערכים האסיינים, כלומר ההערכה היא שהמושג של זכויות האדם אינו אוניברסלי כי אם הוא מושג יחסי.
מבחינת סין, הזכות הראשונה של האדם היא הזכות לחיות בכבוד. לפני שבכלל מדברים על דברים אחרים, קודם כל אדם צריך להרגיש טוב, לאכול טוב, לגור במקום טוב וכך הלאה. צריך לדאוג לו לפרנסה, ואחר כך אפשר להתחיל לדבר על זכויות.
…
נעבור למיעוט גדול וחשוב – הנשים. מה הוא מעמד האישה בסין?
היימן: מאו אמר ש"הנשים תומכות במחצית מהשמים". הסיניות אומרות "אנחנו תומכות בחצי הכבד יותר". לנשים רבות מאוד יש מוטיבציה גדולה מאוד. הן מרוויחות יותר מהבעלים שלהם, וזה יוצר מתחים, מכיוון שהתפישה הרווחת היא עדיין "הגבר אמר את דברו".
בן־יוסף: מצד אחד חוקי העבודה בסין הם ליברליים מאוד, גם ביחס לעולם המערבי. למשל, אישה זכאית לחופשת לידה של חצי שנה וחייבים לקבל אותה בחזרה לאותו מקום עבודה. אבל מצד שני, האישה הסינית נושאת בדיוק באותן המטלות שבהן נשאה בעבר, ואם היא רוצה להתקדם בעבודה אז היא שולחת את הילד לסבתא, שנמצאת בדרך כלל במרחק מאות קילומטרים ממנה, ורואה את הצאצא פעם בכמה חודשים.
שיחור: ההיכרות שלי עם נשים סיניות מצומצמת מאוד, שזה אגב סימפטומטי למצבן. אני פוגש בעיקר סטודנטיות שבאות לאוניברסיטה ללמוד ולעשות פה דוקטורט, אבל במפגשים אקדמיים בסין אני לא פוגש בדרך כלל אף פרופסורית. זאת אומרת, זו חברה שהיא כמעט לחלוטין של גברים. עם זאת, גם באוניברסיטאות בישראל אין פרופסוריות רבות כל כך.
היימן: אבל מנקודת מבט היסטורית בהחלט חלה מהפכה. אם משווים את מה שהיה לפני המהפכה הקומוניסטית ומה שהיה אחרי, יש שינוי, בלי ספק.
…
סין הולכת ונפתחת למבקרים — משקיעים ותיירים. באילו שינויים יבחין התייר הישראלי היום אם ישווה את מצבה של סין לזה שהיה בה בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, כשנפתחה לישראלים?

עשו חשבון שבסין יש
עדיין רזרבה של 200־250 מיליון בני אדם שטרם
נכנסו כלל למעגל הייצור

היימן: אתה צריך לשאול על השינויים שחלו בה בחודש האחרון.
בן־יוסף: מה שאני יכול להגיד על התיירות הוא – כל הזמן טוב יותר, נוח יותר, זול יותר, נגיש יותר, זמין יותר, גמיש יותר.
היימן: אתה יודע כמה תיירים היו בשנה שעברה בסין? 108 מיליון. אני חושבת שצריך לזכור שסין
תמיד תהיה מעניינת, כי יש בה פלאי עולם כה רבים, בסדר גודל שאין בשום מקום אחר.
…
אני רוצה לסיים בתחזית שהיא נושא הרב־שיח. אני לא מבקש מכם לנבא, כמובן, אך בכל זאת: האם מגמת הצמיחה של סין תמשיך להיות חיובית? האם סין תהיה האימפריה הבאה?
שיחור: שיעור הצמיחה בשנה שעברה היה 9.5 אחוזים, והשנה הוא יגיע ל־8.7 אחוזים. ברבע הראשון הוא עדיין עמד על 9.5 אחוזים.
דאור: אבל האם אתה מעריך ששיעור הצמיחה עתיד לרדת בשנים הקרובות?
שיחור: השאלה היא מה הם מרכיבי הצמיחה הכלכליים. למשל הון וטכנולוגיה הם מרכיבים של צמיחה כלכלית. ככל שאתה מכניס יותר כסף וטכנולוגיה, אתה מוציא יותר תוצרת.
בסין המרכיב הקריטי בסופו של דבר הוא כוח האדם. עשו חשבון שבסין יש היום רזרבה של 200־250 מיליון בני אדם שטרם נכנסו בכלל למעגל הייצור. ההערכה היא שזה תהליך שייקח שלושים־ארבעים שנה.
פינס: צריך לזכור שסין נמצאת כיום במצב אידיאלי מבחינת הפירמידה של הגיל. רוב האוכלוסייה בגיל העבודה, יש מעט ילדים ועדיין מעט זקנים יחסית. אבל האוכלוסייה הולכת ומזדקנת בקצב מהיר. לקראת 2020 עשרים אחוזים מהאוכלוסייה בסין יהיו בני יותר משישים, וזה כבר נטל משמעותי המחייב היערכות שונה לחלוטין של כל מערכת התמיכה.

מקורות לנתונים וגרפים: בי.בי.סי; CIA World Factbook; אקונומיסט; הבנק העולמי; ניו יורק טיימס; האו"ם

הפוסט סין, האימפריה הבאה? רב שיח הופיע ראשון במסע אחר

הונג קונג – חלק מסין

Simi Schauer — Thu, 18 Sep 2008 15:30:50 +0000

ב-30 ביוני 1997, סמוך לחצות, עמד הנסיך צ'רלס לבית ווינדזור בנקודה הדרומית ביותר של מפרץ ויקטוריה, על שפת הנמל הענק של האי הקטן הונג קונג (Hong Kong), קיפל ברוב טקס את הדגל האנגלי, האזין לתותחים היורים את מטחי הפרידה, הצדיע לדנג לי פנג, ראש ממשלת הרפובליקה העממית של סין שקיבל מידו את מפתח העיר, ועלה על "בריטניה", היאכטה המלכותית של הוד רוממותה, מלכת אנגליה. בגשם שוטף עמדו הנסיך, ראש הממשלה והמושל הבריטים זקופים ונחושים, רטובים עד לשד עצמותיהם, עד כי

מנהטן של אסיה. את שוקי האיכרים החליפו קניוני ענק, במקום נמלי הדייגים שוכן נמל המכולות הגדולבעולם, ובאיזור שהיה פעם ג'ונגל הוקמו בנייני ענק עטופי זכוכית ושיש צילום: ג'וזף בק

לרגע נראה היה כי הם מזילים דמעה. מופע ראווה מפואר של אלפי זיקוקין דינור צבע את השמים במשך דקות ארוכות וליווה את הספינה המתרחקת. כך הגיע אל סיומו השלטון הקולוניאלי של הבריטים בהונג קונג.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הונג קונג,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הטקס החגיגי שודר בטלוויזיה הרשמית של הונג קונג בדרך המקובלת: כל דיווח או פרשנות נאמרו תחילה באנגלית, השפה הרשמית הראשונה של המושבה העשירה ביותר בעולם, ומיד אחר כך בניב הקנטוני – הניב הסיני המקומי והשפה הרשמית השנייה. כשחזרו השדרנים לשדר בתום הזיקוקים, אפשר היה להבחין בשינוי דק, אך משמעותי, באופן השידור. בדיוק בחצות, כאשר הנסיך והמושל מטעמו עזבו את חופי האי, עברו אנשי הטלוויזיה לדווח קודם בניב הקנטוני, ורק אחר כך באנגלית.

היו שראו בכך סימן מדאיג לבאות. תפוסת המלונות הסמוכים למפרץ היתה מלאה באותו לילה. החדרים הוזמנו חודשים מראש תמורת אלפי דולרים. יאכטות מפוארות נשאו מאות אנשים בבגדי נשף נוצצים שצפו בטקס, וכולם שתו שמפניה, אכלו קוויאר ושאר מעדנים. אחד החוגגים סיפר לי כי התחושה היא של ימי פומפיי האחרונים. אכול ושתה, כי מחר ייכנס הצבא הסיני לרחובות, ייסגרו עיתונים ותחנות שידור, יולאמו בתי עסק, יבוטלו הבחירות החופשיות, בקיצור – תיגמר החגיגה.

אף לא אחת מנבואות הזעם הללו התגשמה, לפחות לא במלואה: הונג קונג היתה וממשיכה להיות גם היום, שנתיים לאחר שנמסרה לסין, טריטוריה חופשית (יחסית), דמוקרטית (יחסית), פתוחה (יחסית), מצליחה כלכלית ועשירה (מאוד). אבל מתחת לפני השטח רוחשים תהליכים הנובעים מאינטרסים סותרים, וקשה לנבא בימים אלה אם וכיצד תעמוד סין בהתחייבותה ל־50 השנים הבאות לקיים את המערכת הפוליטית־חוקית־כלכלית שהיתה נהוגה במושבה. קשה גם לדעת כיצד תבוא לידי ביטוי הסיסמה One Country, Two Systems בטריטוריה זו של ניגודים, ששטח שיפוטה כולל 235 איים נוספים, רובם קטנטנים ולא מיושבים, ועוד חצי־אי גדול, המחובר פיזית לסין.

רולס רויס במנהטן של אסיה
מכל הבחינות כמעט, הונג קונג אינה דומה למדינות מזרח אסיה השכנות לה ואינה מזכירה כלל מדינות כתאילנד, וייטנאם או הודו. תייר המזדמן לעיר עלול לחשוב שצנח בטעות למנהטן. את שוקי האיכרים החליפו קניוני ענק מפוארים, נמלי הדייגים נמחקו כמעט לחלוטין ובמקומם שוכן לחופי האי נמל המכולות הגדול והמשוכלל בעולם, ואת הג'ונגל הטבעי החליפו בנייני ענק עטופי זכוכית ושיש. רק מזג האוויר הטרופי – חם, לח וגשום ברוב ימות השנה – עשוי להזכיר שאנחנו במזרח אסיה, וכמובן – התושבים הסינים, רוב אוכלוסיית הטריטוריה.

הונג קונג כולה קושטה לקראת מסירתה לסינים, אבל רבים חששו לעתיד הרפורמות הדמוקרטיות. דיברו על צבא סיני ברחובות, סגירת עיתונים והלאמת עסקים. בינתיים, זה לא קרה
צילום: דביר בר-גיל

בשנת 1945 חיו בהונג קונג 600 אלף תושבים. יותר מ־50 שנה אחר כך חיים בה כ־6.8 מיליון, רובם פליטים שהסתננו מסין הקומוניסטית, בעיקר בשנות השישים.

הונג קונג – שילוב ייחודי של מזרח ומערב, קפיטליזם וסוציאליזם – היתה וממשיכה להיות מקום של ניגודים. במרינה שבמפרץ אברדין
(Aberdeen) משייטות סירות עץ זעירות, נהוגות בידי דייגים חבושים כובעי קש מסורתיים, וגם יאכטות שמחירן יותר ממיליון דולר האחת; שוקי תבלינים, מסעדות דים־סם ואטריות, ולידם מסעדות צרפתיות מפוארות; קניוני ענק מבהיקים, שאפשר לרכוש בהם את המותגים הנוצצים של עולם האופנה באלפי דולרים לפריט, בצד שוקי עתיקות מעופשים, שבהם אפשר למצוא כמעט הכל – ממסרקות שיער עם עיטורים ועד תרופות מזנב ומשריון של צב.

מחלון החדר האחורי בדירה שבה אני מתגוררת, למרגלות הוויקטוריה פיק
(Victoria Peak), מהפסגות הגבוהות ביותר בהונג קונג, נשקף יער טרופי אמיתי, שרכים ענקיים, גזעים בני מאות שנים משתרגים סביב דקלים אינסוף. אנו מטיילים שם בסופי שבוע ופוגשים סנאים, פרפרים בשלל צבעים בגודל של ציפורי דרור, ותוכים שעדיין חיים בטבע הקסום אשר נשאר בשולי הבטון והאספלט. ממרפסת הדירה, לעומת זאת, אפשר להביט בג'ונגל אורבני צפוף של גורדי שחקים אפורים, הנמתחים מההר ועד לים, ובמסוקים החגים לעיתים קרובות מתחת לגובה החלון.

בכאוס העירוני הזה, נראה כי ה"שיטה" עובדת: רכבות נכנסות לתחנות בדיוק בזמן ומטוסים נוחתים במועד, פרויקטים אדירים של נדל"ן מתבצעים בדיוק לפי התוכנית, העיר הולכת ומתנקה והמיליונים שנוסעים מדי יום ברכבת התחתית יכולים לדבר בטלפונים הסלולריים שלהם גם מתחת לפני האדמה.

הונג קונג טיפחה בעשורים האחרונים, בעידוד השלטון הבריטי, תדמית של גן עדן לאנשי עסקים. הכלכלה בטריטוריה הקטנה הזו נחשבה לאחת המצליחות בעולם, בין השאר בזכות השילוב הייחודי של החריצות הסינית עם הניהול והדייקנות הבריטיים. הבורסה של הונג קונג היא הרביעית בחשיבותה בעולם. עשירי העולם מתגוררים כאן, ומשלמים בחלקים מסוימים של העיר 20־30 אלף דולר דמי שכירות בחודש. תמורת פנטהאוז במרכז האי גובים לא פחות מ־50 אלף דולר בחודש. יוקר המחיה בעיר גבוה מאשר בערים גדולות ממנה, כטוקיו ומנהטן, ואם לא די בכל זה – הונג קונג מתגאה בכך שהיא הטריטוריה בעלת מספר מכוניות הרולס רויס הגדול בעולם יחסית למספר התושבים.

גן עדן לאנשי עסקים, דייגים בסירות עץ וגורדי שחקים | צילום: איתמר גרינברג

חזון האימה ואותות הרגעה
משנת 1984, עם החתימה על ההסכם להחזרת הונג קונג לסין, התחילו רבים לחשוש לגורלם. הפחד גבר מאוד בעקבות המהומות בכיכר טיאן־אן־מן (בסינית, "כיכר השלום השמיימי") ביוני 1989, כאשר הסינים דיכאו באלימות רבה את מחאת הסטודנטים ואת דרישתם לזכויות אזרח. בהונג קונג נערכו ההפגנות הסוערות ביותר נגד הממשל בבייג'ין בעקבות הטבח. תושבים תרמו כספים רבים לשובתי הרעב ולנפגעים, יותר ממיליון איש יצאו להפגין ברחובות ומדי שנה נערך שם מצעד זיכרון רב משתתפים. לא פלא, אם כן, שהונג קונג נתפסה על ידי השלטון בבייג'ין כמקלט למתנגדי המשטר ולמדינה הסינית כולה, ולא פלא גם שתושבי הונג קונג חששו מהרגע שבו הצבא הסיני ייכנס לרחובות העיר.

בשנתיים־שלוש שלפני מועד המסירה לסין הגיע לשיאו המרדף אחר דרכונים זרים, ולפי המספרים הרשמיים 45־60 אלף תושבים סינים עזבו מדי שנה את

המגמה החדשה: להשתייך ליבשת הגדולה | צילום: ג'וזף בק

הונג קונג, בעיקר לקנדה ולארצות־הברית. תושביה הסינים של הונג קונג אמנם הופלו לרעה תחת השלטון הבריטי – עד לאמצע שנות השמונים הם לא שולבו באופן מלא בשירות הציבורי, היו מעט מרצים סינים באוניברסיטאות, זכות הבחירה ניתנה רק בעשור האחרון (ולא לכולם) – אולם רובם חששו שהאלטרנטיבה גרועה ומסוכנת יותר.

רבים דאגו לעתיד הרפורמות הדמוקרטיות שהתחילו להתגבש בהונג קונג בעיקר בתחילת שנות התשעים ביוזמתו של כריס פאטן, המושל האנגלי האהוד. פאטן, מאמין גדול בדמוקרטיה ובזכויות אדם, הצליח להרגיז מאוד את הסינים כבר בתחילת דרכו, כאשר הכריז כי עד החזרתה לסין, תהיה הונג קונג דמוקרטית לא רק בפועל, אלא גם באופן המחשבה של תושביה, והוא המשיך להתעמת עם הסינים בכל שנות כהונתו.

התקשורת העולמית, ובעיקר האמריקאית, צפתה עימות בלתי נמנע בין שלטון הדיכוי הקומוניסטי לבין החברה הקפיטליסטית החופשית, אשר התחילה להתגבש בהונג קונג, ושילבה תזכורות מהטבח בכיכר טיאן־אן־מן בכל פעם שדנה בתחזיות לעתיד הטריטוריה.

אבל היו גם רמזים לאפשרות אחרת: ערב מסירת הונג קונג לסין, ב־30 ביוני 1997, צעדה ברחובותיה הראשיים קבוצה רדיקלית המכונה "5 באפריל", בלוויית טנק ענק עשוי נייר – תזכורת למהומות טיאן־אן־מן. המפגינים העזו אפילו לשאת שלטים כגון "די ללי פנג, הקצב של 4 ביוני" ו"זִכרו את טבח 4 ביוני". הפגנה מסוג זה אינה יכולה להתקיים בסין בשום אופן. המפגינים הגיעו עד לאיזור הטקס, בסמוך למרכז התצוגה המפואר של הונג קונג, אך צעקותיהם נבלעו בסימפוניה החמישית של בטהובן, שנשמעה לפתע מהרמקולים של תחנת המשטרה הסמוכה. ראש הממשלה לי פנג והנשיא הסיני ג'יאנג זה־מין אולי שמעו את צעקותיהם, אך הרשויות לא עשו דבר נגד המפגינים מלבד הגברת העוצמה של המוסיקה.

עניין מהותי יותר, שרמז על גישה סלחנית יחסית של הסינים כלפי תושבי הונג קונג, נרשם כבר באוגוסט 1996: סגן היו"ר, ציאן ציסיאן, מינה ועדה של 400 איש כדי לבחור את חברי הפרלמנט שיקום מאוחר יותר בהונג קונג. ציסיאן הצהיר באותה הזדמנות כי חברי המפלגה הדמוקרטית כולם – גם כאלה שהוגדרו בעבר כ"כוחות חתרניים" בשל קשריהם לתנועות טיאן־אן־מן – מוזמנים להשתתף בוועדה, אם יקבלו את מרות המשטר בבייג'ין. היתה זו הכרה עקיפה במפלגה הדמוקרטית כמייצגת חלק ניכר מאוכלוסיית הונג קונג וככוח שאין כוונה למגרו.

מצב הרוח הלאומי והנקודה הישראלית
בסופו של דבר, לא התגשם חזון האימה של דיכוי קומוניסטי. המפלגה הדמוקרטית הורשתה להשתתף בבחירות שנערכו ב־1998, ותמורת פשרה על אופן הבחירה (שמנע מהמפלגה אפשרות לזכות ברוב), קיבלו הדמוקרטים סובלנות וחופש. בהונג קונג שלאחר החזרה לסין נערכו, ונערכות גם היום, הפגנות פוליטיות באישור השלטונות. אין אלימות פוליטית, אין מהומות, אין הפרה בוטה של זכויות הפרט וחופש העיתונות נשמר באופן יחסי.

אבל הרבה השתנה מאז, והונג קונג תחת המשטר הסיני איננה אותה הונג

ה"שיטה" עובדת בכאוס העירוני של הונג קונג: רכבות נכנסות לתחנות בדיוק בזמן, מטוסים נוחתים במועד ופרויקטים אדירים של נדל"ן מתבצעים לפי התוכניות
צילום: ג'וזף בק

קונג שהיתה תחת המשטר הבריטי. למעשה, היא מקום שונה לחלוטין משהיתה לפני שנתיים. הבורסה איבדה 50 אחוזים מערכה, הפופולריות של הממשלה ירדה בעשרות אחוזים, תהליך הדמוקרטיזציה הולך ונסדק, האבטלה גדלה משני אחוזים לשישה, בתי עסק נסגרים, זרים רבים עוזבים את המקום ומצב הרוח הלאומי ירוד.

האווירה קשה עד כדי כך, שהממשלה יצאה לפני כמה שבועות בקמפיין לשיפור מצב הרוח הלאומי, ובמסגרתו שודרו בטלוויזיה תשדירי שירות המפנים את תשומת ליבם של התושבים לעניינים שבהם חל שיפור וקוראים להם לראות את חצי הכוס המלאה.

המציאות הלא סימפטית, שבה חיים תושבי הונג קונג בימים אלה, מזכירה במשהו את נבואות הזעם של הפסימיים באשר לגורל המקום לאחר החזרה לסין, אולם הסיבות למציאות החדשה טמונות במשבר הכלכלי שפקד את כל מדינות אסיה ולא במעבר לסין, גם אם שני האירועים קרו באותה תקופה. האפשרות לעשות רווחים של מיליונים מעסקאות נדל"ן בהונג קונג אולי כבר לא תחזור, אך לא בשל הפיכתו של גן העדן הזה לרכוש קומוניסטי הנשלט בידי מדינאים ופוליטיקאים מבית מדרשו של מאו דזה דונג.

לממשל בבייג'ין אין קשר למשבר הכלכלי שמטלטל את הונג קונג בשנתיים האחרונות. נהפוך הוא, מתברר כי סין מעוניינת דווקא להמשיך להחזיק בקצה הדרומי של מדינתה טריטוריה עם כלכלה חופשית, נוחה ומזמינה השקעות מערביות. "הבעיה אינה בבייג'ין אלא בכלכלה", מסביר יועץ כלכלי בעל שם עולמי המתגורר באי ומעדיף להישאר בעילום שם. "הונג קונג היתה מרכז הברוקרים של סין, והפוליטיקאים הסינים הופתעו מהמשבר. היום כולם עוסקים בחיפוש מוצא, וברור שכדי להיחלץ מהמשבר אין די בשילוש הקדוש של נדל"ן, כספים ושירותים, ויש צורך בצלע רביעית – הפיכת הונג קונג למרכז היי טק". אגב, כאן נכנסת ישראל לתמונה כמעצמת היי טק, וזו הסיבה להתעניינות של ממשלת הונג קונג בשנה האחרונה בארץ – ביקור המושל טונג צ'י־חואה בישראל בחודש מרץ וביקור הנשיא ויצמן בהונג קונג לפני כמה חודשים.

הקהילה היהודית המקומית מונה כ־3,000 נפש, והיא מורכבת ממשפחות ותיקות שהיגרו להונג קונג בסוף המאה הקודמת, מאנשי עסקים יהודים אמריקאים, בריטים ואוסטרלים, השוהים בה לכמה שנים ואחר כך חוזרים לארצות מוצאם, ומקהילה של ישראלים המתגוררים במקום לתקופות קצרות, בינוניות וארוכות, בעיקר למטרות עסקים. בהונג קונג אין אנטישמיות, והפתיחות לדתות אחרות גדולה. ליהודים שמור מקום של כבוד בתהליך התפתחותה והתעצמותה של הטריטוריה, והם היו חלק חשוב מהרקמה הכלכלית־חברתית של המושבה ב־150 השנים האחרונות. רוב היהודים והישראלים שהיו במקום לפני המעבר לסין נשארו והביעו את אמונם בעתידה של הונג קונג תחת השלטון החדש.

ואכן, הממשלה המקומית, בעידודה של ממשלת בייג'ין, עושה כל מאמץ להחיות את גן העדן הקפיטליסטי הזה, אפילו אם היא נדרשת לשם כך "לבלוע" מושגים מערביים כ"דמוקרטיה", "חופש בחירה" ו"זכויות אזרח".

בשנת 1945 חיו באי 600 אלף תושבים. יותר מ-50 שנה אחר כך חיים בו כ-6.8 מיליון, רובם פליטים שהסתננו מסין הקומוניסטית, בעיקר בשנות השישים | צילום: דביר בר-גל

בדרך לטייוואן
כיצד זה קרה? מדוע אין חיילים ברחובות, מדוע בייג'ין אינה מתערבת ברגל גסה בהונג קונג ואיך ייתכן שהמפלגה הדמוקרטית פעילה? כיצד מתיישב השפיץ הקפיטליסטי הזה ברגליה של סין הקומוניסטית?

"יש לכך סיבות כלכליות, פוליטיות וחברתיות", מסביר דיוויד צווייג, פרופסור למדעי החברה באוניברסיטה למדע ולטכנולוגיה בהונג קונג. "ראשית, הונג קונג מייצרת 15 אחוזים מהתוצר הלאומי של סין כולה. זו טריטוריה קטנטנה, אבל שווה הרבה. סין זקוקה לכל השקעה ולכל מטבע זר שנכנס אליה, ומנהיגי סין יודעים כי זו תהיה טעות לפגוע בכלכלת הונג קונג. בנוסף לכך, זהו המקום הנוח ביותר לסינים לגיוס כסף לחברות ממשלתיות או לחברות פרטיות בבעלות סינית. חלק מהן לא היו מצליחות להגיע להנפקה בבורסות אחרות בעולם, וכאן, במגרש הביתי, הן יכולות לזכות להנפקות ענק, שלא תמיד משקפות את ערכן האמיתי".

ומהן הסיבות הפוליטיות?
"סין מבינה שהונג קונג היא המבחן למחויבויותיה הבינלאומיות. בהסכם עם הבריטים, התחייב הממשל בבייג'ין כי המערכת החוקית תישאר בעינה 50 שנה ויישמרו החירויות הקיימות. סמוך למועד המסירה הצהיר ראש ממשלת בריטניה אז, ג'ון מייג'ור, כי כל ידידי הונג קונג ושותפיה יעקבו בדריכות אחר המתרחש שם, וידאגו לכך שההסכם יישמר על פי רוחו ובכל פרטיו 'היום,

השלטון הבריטי הסתיים בגשם שוטף, ורבים בהונג קונג חשו כי העולם כולו, מלבד הסינים, מזיל איתם דמעה בצער ובחשש לעתיד | צילום: משה שי

מחר ובעוד 50 שנה'. סין יודעת כי כל העולם צופה במתרחש בהונג קונג, והיא מעוניינת להראות שהיא עומדת בהתחייבותה, כדי לשוב להיות חברה מלאה בקהילה הבינלאומית, בין השאר בגלל מקאו וטייוואן.

"הסינים טוענים כי טייוואן היא חלק מסין ומעוניינים שתתאחד איתם, גם אם על בסיס קיום אוטונומיה רחבה. אם הונג קונג היא מכרה זהב עבור סין, טייוואן היא מכרה זהב כפול ומכופל. סין מעוניינת בה גם מסיבות היסטוריות של גאווה לאומית [צ'יאנג קאי־שק, המנהיג הסיני שברח לטייוואן מפני הצבאות הקומוניסטיים, לקח איתו 80 אחוזים מאוצרות העיר האסורה]. הסינים יודעים כי אם ייכשלו בהונג קונג, אין להם סיכוי עם טייוואן, וחשוב להם להראות לעולם, ובמיוחד לטייוואן, שהם מאפשרים אוטונומיה בהונג קונג".

ואתה מרגיש שהם באמת מאפשרים אוטונומיה?
"כן, אבל בערבון מוגבל. למראית עין, הדמוקרטיה בהונג קונג נשמרת, וברור שבשביל הסינים זהו צעד עצום לקראת המערב. יחד עם זאת, שיטת הבחירות שהתקבלה בסופו של דבר אינה מאפשרת לדמוקרטים לקבל יותר מ־50 אחוזים בממשלה. בנוסף, הממשלה הסינית לחצה, והיא רשאית כיום למנות מפקח כללי שסמכויותיו מקבילות לאלה של ראש הממשלה. לכן הם יכולים להרשות לעצמם להיות נדיבים".

איך היית מסכם את השינוי שחל בהונג קונג בשנתיים האחרונות?
"זה מורכב. השינוי הבולט ביותר הוא כמובן בשפה. כשאני מתקשר לבנק או לחברת הטלפונים, המענה הקולי הוא בניב הקנטוני, אחר כך באנגלית ואחר כך במנדרין [הניב הסיני בבייג'ין]. זו דוגמה למגמה הכללית בהונג קונג של רצון להתחבר, להידמות, להשתייך ליבשת הגדולה. וזה חדש. בעבר, לא מזמן, המגמה היתה הפוכה – הדגשת התרבות הייחודית של הונג קונג ורצון להיבדל מסין.

"שינויים אחרים בולטים פחות, אבל רוחשים מתחת לפני השטח ועלולים להתפרץ ולשנות את פני הדברים. אני מתכוון בעיקר לתחום החקיקה. בעשורים האחרונים שלטה כאן מסורת מערבית, שלפיה החוק מחייב את כולם, כולל הממשלה. בסין השיטה שונה: יש מדיניות, היא קודמת לחוק ואפילו מכתיבה אותו. בין השיטות האלה יש קונפליקט שקיבל ביטוי, למשל, באחד הנושאים המרכזיים שנדונו בחודשים האחרונים – חוק השיבה.

"אנשים רבים מעוניינים להגר להונג קונג מהמולדת, סין. בהונג קונג לא ממש מעוניינים בגל ההגירה, ורוצים לפחות לצמצמו. בינתיים הגבולות סגורים, ורוב הסינים שמצליחים להגיע לכאן הם מסתננים לא חוקיים או בעלי אשרת שהייה לשלושה חודשים. כשפנה משרד המשפטים למושל טונג צ'י־חואה [שהוא, אגב, מינוי של בייג'ין] ואמר לו שסגירת הגבולות אינה חוקית, השיב המושל: 'בסדר, אז תמציאו חוק שיאפשר לי לעשות זאת'. זו תשובה מסוכנת, המעידה על כך שאנו מצויים עדיין במצב מעבר, ולא ברור כיצד הוא יסתיים".

הפוסט הונג קונג – חלק מסין הופיע ראשון במסע אחר