כמות בתי הכנסת המיוחדים הקיימים לאורכה ולרוחבה של אירופה מדהימה. יש בהם בתי כנסת מיוחדים מבחינת ארכיטקטונית, היסטורית, מבחינת הגודל שלהם ואפילו מבחינה ארכיאולוגית. ביקרנו בחלק ניכר מבתי הכנסת הללו, ידענו על האחרים, אבל אף פעם לא הערכנו עד כמה גדול מספרם של בתי הכנסת המיוחדים המצויים באירופה. מתוך ההיצע העצום שקיים בחרנו 13 בתי כנסת מרתקים, חלקם הוקמו לפני מאות שנים על ידי מגורשי ספרד ופורטוגל או צאצאיהם. 

בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם
כאן נמצא את אחד מבתי הכנסת המפוארים, העתיקים והגדולים באירופה, שעדיין כמקום תפילה קבוע. בית כנסת זה נבנה על ידי האדריכל הלא יהודי אליאס בומן, בשנת 1675. הוא נבנה ביוזמתם של צאצאי המגורשים מספרד ופורטוגל, אשר מצאו באמסטרדם בית חם. בית הכנסת נבנה על ידי יהודים הנחשבים כשומרי הלכה ולכן היתה נהוגה בו תמיד ישיבה נפרדת של נשים וגברים. מקומה של עזרת הנשים הוא ביציעים שלאורך הקירות הארוכים של האולם. כתוצאה מכך לנשים יש אפשרות לצפות מלמעלה בצורה טובה מאוד על כל הנעשה למטה במשך התפילה. שורות הספסלים מסודרות בשתי קבוצות זו מול זו במקביל לקירות הארוכים. זו צורת הישיבה המקובלת בכל בתי הכנסת הספרדיים.

בית הכנסת ממוקם במרחק הליכה מתחנת הרכבת המרכזית של אמסטרדם, פרטים על המקום ועל שעות התפילה אפשר למצוא באתר האינטרנט.

פנים בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם

בית הכנסת בוויס מרקס בלונדון
בית כנסת בוויס מרקס (Bevis Marks) הלונדוני מזכיר בעיצוב הפנימי העשיר והמיוחד שלו את בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם,  אולם בחלקו החיצוני הוא צנוע. גם הוא נבנה על ידי צאצאים של מגורשי ספרד בשנת 1701 והוא בית הכנסת הפעיל הוותיק ביותר בבריטניה. בית הכנסת ממוקם באזור הסיטי של לונדון ובדרך כלל ניתן להגיע אליו במסגרת סיורי London Walks. לרוצים לבקר באופן עצמאי, בית הכנסת פתוח למבקרים כל יום פרט לשבתות וחגים, מ-10:30 ועד 14:00 (בימי שישי עד 13:00). כתובת: Heneage Lane, London, אתר אינטרנט.

בית הכנסת העתיק בברצלונה
ברובע הגותי בברצלונה ניצב בית כנסת עתיק מאוד, הבנוי בסגנון ספרדי, שכיום הוא משמש יותר כמוזיאון מאשר כמקום תפילה. מפעם לפעם נערכות בו תפילות בימים מיוחדים, חתונות, בר מצוות ואירועים מיוחדים. בית הכנסת נבנה בין המאה השלישית למאה הרביעית כמקום תפילה קטן למדי, אך מאוחר יותר הורחב מאוד. לאחר הטבח הגדול ביהודים בשנת 1391 נזנח בית הכנסת לכמה מאות שנים. ב-1988 היסטוריון מקומי חקר את בתי הכנסת בברצלונה וגילה את מיקומו של בית כנסת זה, הגדול מבין בתי הכנסת העתיקים שבעיר והעתיק שבהם. ב-2003 נערכה כאן חתונה לזוג יהודי, הראשונה מזה מאות שנים. רק בשנים האחרונות שופץ בית הכנסת באורח יסודי וכיום הוא פתוח למבקרים. פרטים נוספים על בית הכנסת והאירועים הנמצאים בו אפשר למצוא באתר האינטרנט. טלפון: 34-933170790.

בתי הכנסת בטולדו, ספרד
שני בתי כנסת גדולים ועתיקים נמצאים בעיר העתיקה של טולדו שבספרד, שניהם אינם משמשים עוד כבתי כנסת, אלא כאתרים יהודיים. בניינים אלו ניצלו מחורבן אחר גירוש היהודים מספרד משום שהפכו לכנסיות נוצריות. הידוע מבין השניים, אל טרנזיטו, הוקם בין השנים 1365-1360 על ידי רבי שמואל הלוי אבולעפיה, ששימש כשר האוצר של המלך פדרו. בשנת 1877 הכריזה ממשלת ספרד על בית הכנסת הזה כעל אתר יהודי והוא הפך למוזיאון להיסטוריה של יהודי טולדו. אחד הדברים המייחדים את המבנה הם הכתובות העבריות הגדולות המצויות לאורך הקירות, כתובות שנשתמרו יפה עד ימינו.

כתובות בעברית על קירות בית הכנסת טרנזיטו בטולדו

בית הכנסת השני בטולדו ידוע בשם סנטה מאריה לה בלנקה והוא הקדום שבין השניים. הוא הוקם בסביבות שנת 1200 ושימש כבית כנסת עד 1505, אז הועבר לידי הכנסייה. בקיר המזרחי של הבניין נראים עדיין שרידים של המגרעת (החלל) של ארון הקודש, ובמערב – היציע של עזרת הנשים. גם בית כנסת זה משמש כמעין מוזיאון ואתר תיירות. כל עובר אורח בעיר יאמר לך היכן תמצא את שני בתי הכנסת הללו, אם תשאל אותו היכן נמצא ה"סינגוגה".

בית הכנסת הספרדי בוונציה
גם בית כנסת זה, דוגמת אלו שבאמסטרדם ובלונדון, נבנה על ידי מגורשי ספרד. הבניין, המצוי בגיטו של ונציה, נבנה ב-1580 על ידי אדריכל וניציאני לא יהודי, שככל הנראה גם בנה את חזית השיש המפוארת של ארון הקודש. המראה הפנימי של בית הכנסת הוא מרהיב, לא כך החלק החיצוני שלו. בית הכנסת שופץ ב-1635 והוא משמש עד היום כמקום תפילה פעיל, אבל ככל הידוע רק בתקופה שבין פסח לסוכות (יתכן שהדבר קשור לתקפת התיירות הגדולה בעונה זו). אין כל בעיה לאתר את מיקומו של בית הכנסת בגיטו.

בית הכנסת במלמו, שוודיה 
בניין בית הכנסת המרשים והיפה במלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה, סבל בשנים האחרונות מפיגועים קלים שבוצעו על ידי תושבים מוסלמיים, המהווים כשליש מאוכלוסיית העיר. רב הקהילה, שניאור קסלמן, נפגע לפני שנים אחדות בדרכו לבית הכנסת. כתוצאה מכך עזבו רבים מיהודי העיר את המקום ועברו לאזורים אחרים בשוודיה או שעלו לישראל. עם זאת, בית הכנסת ממשיך לתפקד כמקום תפילה וממולו ממוקם המרכז הקהילתי היהודי של העיר. לאחר כמה פגיעות בבית הכנסת ובקהילה שלח בזמנו הנשיא אובמה את נציגתו המיוחדת לטיפול באנטישמיות לפגישות עם ראשי העיר לדיון על הפסקת ההתנכלויות ליהודים. ניתן להגיע למלמו מקופנהגן, בירת דנמרק, באוניה או ברחפת, מרחק של פחות משעה, כדאי לעשות את הדרך הזו על מנת לראות את בית הכנסת והאזור היהודי (כדאי לברר קודם צאתכם את מצב הבטחון האישי בעיר).

בית הכנסת הגדול בבודפשט
בבודפשט, בירת הונגריה, מצוי בניין בית הכנסת המפואר והגדול ביותר באירופה (והרביעי בגודלו בעולם).  והוא נבנה על ידי הקהילה הניאולוגית, המקבילה, פחות או יותר, לתנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית. ישיבה מעורבת של גברים ונשים מותרת בבית כנסת זה, שחיצונית דומה במקצת למבנה של כנסייה. עם זאת, כאשר הוקם בית הכנסת נבנה בו גם מקווה טהרה, דבר המקובל בדרך כלל בבתי הכנסת האורתודוקסים. בית הכנסת הגדול הוקם בשנות ה-50 של המאה ה-19 והותקן בו עוגב שבו מנגנים גם בשבתות, דבר שכמובן אינו מקובל בבתי כנסת דתיים. ב-1939 הוא נשרף על ידי תומכי הנאצים בעיר ולקראת סוף מלחמת העולם השנייה הוא ניזוק כמעט כליל על ידי הפצצות של חיל האוויר האמריקאי. בית הכנסת שוקם רק בשנות ה-90 של המאה העשרים ולידו הוקם אתר מרכזי לזכר הנספים בשואת יהודי הונגריה. הבניין ממוקם במרכז הרובע היהודי, ברחוב Dohany בפשט. 

בית הכנסת הגדול בבודפשט, הגדול מבין בתי הכנסת באירופה | צילום: שאטרסטוק

בית הכנסת כורל במוסקבה
בית הכנסת הזה, הידוע בשם ארכיפובה, על שם הרחוב בו הוא ממוקם, הפך למפורסם בזכות היותו המרכז היהודי הגדול של יהודי ברית המועצות במשך כל התקופה הסובייטית וגם בזכות קבלת הפנים הסוערת שנערכה בו ב-1948 לשגרירה הראשונה של ישראל בברית המועצות, גולדה מאיר, לימים ראש ממשלת ישראל. עשרות אלפים יהודים העזו, זו הפעם הראשונה מאז ראשיתו של השלטון הקןמוניסטי, להופיע בגלוי ולקבל את פניה של גולדה בקבלת פנים נרגשת במיוחד. בניין בית הכנסת, הממוקם לא הרחק מהכיכר האדומה – מרכז השלטון הקומוניסטי, נחנך ב-1906, למרות שבנייתו החלה כבר ב-1881, אלא שהבנייה הופסקה מסיבות שונות. בית הכנסת תיפקד לאורך כל התקופה הקומוניסטית, אבל ידוע היה שתמיד השתתפו בתפילות נציגים של הק.ג.ב, הבולשת הסובייטית הידועה לשימצה. גוף זה אף מינה בחשאי את רב בית הכנסת, את מנהיגי הקהילה והגבאים, שניהלו את התפילה. כיום עומד בראש הקהילה המקומית, המקיימת חיי קהילה מפותחים מאוד, הרב פנחס גולדשמידט, רבה הראשי של מוסקבה. בית הכנסת ממוקם ברובע Basmanny, במרכז מוסקבה.

פנים בית הכנסת כורל במוסקבה | צילום: שאטרסטוק

בית הכנסת מרינה רושצ'ה במוסקבה
בית כנסת זה ממוקם בתוך המרכז הקהילתי הגדול של חב"ד, והוא נקרא גם "בית מנחם" על שם הרבי מליובביץ, הרב מנחם מנדל שניאורסון ז"ל, מי שהיה מנהיגה העולמי של תנועת חב"ד. הבניין המרשים, ובו חלונות מצויירים נבנה בשנת 1925, אך הוא נשרף ב-1993 ונבנה מחדש שלוש שנים לאחר מכן, כבניין גדול ומפואר מאוד. החל משנת 2000 הוא משמש כמרכז של חב"ד במוסקבה, וברוסיה כולה, ובראשו עומד הרב בערל לאזר, אחד מהרבנים הראשיים של רוסיה. מרכז מרינה רושצ'ה נמצא בכתובת А5 Vtoroi Visheslavtzev pereulok (איזור מרינה רושצ'ה). 

בתי הכנסת בקייב 
שני בתי כנסת גדולים ומפוארים מפארים את הקהילה היהודית בקייב, בירת אוקראינה. הראשון, הקדום יותר, נבנה בשנת 1895 על ידי שניים מגדולי האדריכלים המקומיים. בית כנסת זה ממוקם ברובע פודול, הידוע כאזור יהודי חשוב. לאחר מהפכת אוקטובר הקומוניסטית ב-1917 נסגר בית הכנסת ובשנת 1920 הוא הפך לבית מלאכה, אך עם תום מלחמת העולם השנייה, ב-1945, הוא הוחזר לידי הקהילה היהודית והיה בית הכנסת היחיד בקייב לאורך תקופה ארוכה. ב-1990, עם בואו לקייב מאמריקה של הרב יעקב דב בלייך, שנבחר לכהן כרב ראשי של אוקראינה, שופץ בית הכנסת ועבר שיפוץ נוסף גם ב-2002.

בית הכנסת השני בקייב, הידוע כבית כנסת ברודסקי, נבנה על ידי איל הון ונדבן בשם אליעזר ברודקסי בשנת 1898, כבית כנסת פרטי לשימושו של ברודסקי ומשפחתו המורחבת. גם בית כנסת זה נסגר על ידי הקומוניסטים, ב-1926, והפך למועדון. מאוחר יותר, ב-1955, הועבר לידי  תיאטרון הבובות האקדמי של קייב ובבניין בוצעו שינויים רבים. ב-1992, שנתיים לאחר שאוקראינה קיבלה את עצמאותה, נחקק חוק המחייב החזרתם של כל מוסדות הדת לידי הקהילות הדתיות המקוריות. וכך הבניין הוחזר לידי הקהילה, שופץ בתרומתו של אדים רבינוביץ, מראשי הקהילה, ובשנת 200 נחנך בית הכנסת. בדומה לבית הכנסת במוסקבה, גם בית הכנסת בורודסקי משמש כמרכז של חב"ד בקייב, בראשות הרב משה ראובן אסמן.

בית הכנסת אלטנוישול בפראג
בית הכנסת הזה, בפראג בירת צ'כיה, הוא בין בתי הכנסת הקדומים באירופה – הוא נבנה בשנת 1270. יש האומרים שאבנים מבית המקדש ההרוס בירושלים הובאו ושובצו בבניין, בתנאי שכאשר יבוא המשיח, יוחזרו האבנים לירושלים. פירוש שמו של בית הכנסת הוא ישן-חדש בגרמנית (וביידיש). בית כנסת זה מפורסם בעיקר בהקשר לאגדה המספרת שהגולם מפראג, יצירתו של המהר"ל, נמצא בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת. עד היום שמור מקום מושבו של המהר"ל בקדמת בית הכנסת – רבים מכירים את המהר"ל רק בהקשר של הגולם, ואינם יודעים שהוא היה מגדולי הגאונים בתורה ובהלכה ועד היום נלמדים ספריו בישיבות ובמוסדות חינוך דתיים נוספים. בית הכנסת פעיל גם כיום ומתקיימות בו תפילות. הוא ממוקם ברחוב Maiselova16, טלפון: 42-0224800812, אתר אינטרנט

בתמונה הפותחת: בית הכנסת הגדול בבודפשט

יצחק הילדסהימר – כתב לענייני יהדות התפוצות ותיירות

הפוסט בתי כנסת מיוחדים ברחבי אירופה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט בתי כנסת באירופה כאתרי תיירות הופיע ראשון במסע אחר

צפת מוכרת לי מאז ילדותי, כשנהגתי להצטרף לאבי שלימד כאן קבלה. במובנים מסוימים, נוכח קיר צבוע תכלת מתקלפת, קמרון אבן חרב או מערה מסתורית אני חש כאילו הזמן מאבד משמעות, ואני יכול להלך לי בין הווה לעבר וחוזר חלילה.
רומו של מקום הוא נקודה מצוינת להתחיל בה טיול, ולכן נפתח ברחבה שלפני אנדרטת הפלמ"ח, בשיא הגובה של גן המצודה. הנוף הנשקף לכל העברים מאפשר להבין את מיקומה הגיאוגרפי של העיר. "עד צפת ים כנרת רואים מכאן", אני אומר למטיילים איתי, ומבטם מתגלגל במורדות כמו השבת החולפת בין ההרים הניצבים כשושבינים, בואך בקעת גינוסר.

קרבות תש"ח: נסים ומעשים
הקרב האחרון שנערך כאן היה בתש"ח. חיילי הפלמ"ח וכוחות מגיני הרובע הצליחו

מפות ומדריכים מודפסים ליעד גליל עליון ועמק החולה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

צפת, אחת מארבע ערי הקודש, מושכת אליה קהילות חסידים שקבעו בה את ביתם צילום: ברוך גיאן

לכבוש את המקום רק בניסיון השני, לאחר שספגו כמה אבדות. עדויות דוממות אך עזות לאותה המלחמה אפשר לראות במורד מעלות משה, גרם מדרגות פתלתול המוביל מהמצודה לעבר כיכר העירייה, שבה נערכות עתה חפירות ארכיאולוגיות ועבודות פיתוח. משמאל ניצב בניין המשטרה הבריטית המשמש כיום מכללה קדם אקדמית. נקבי קליעים רבים עדיין מעטרים את קירות המבנה, שהוקם כך שיחלוש על התפר שבין הרובע היהודי לחארת א־רומאנה (שכונת הרימונים) הערבית. בצדו הדרומי ניצב פילבוקס ובראשו זרקור שהאיר את רחוב התפר (כיום מעלות עולי הגרדום).
מיד כשפינו הבריטים את עמדותיהם ב־16 באפריל 1948, הן נתפסו על ידי ערביי המקום, ועל הרובע היהודי הוטל מצור.
בבוקר יום שבת הצליחה מחלקת פלמ"ח בפיקודו של אלעד פלד להגיע אל הרובע הנצור. חרף קדושת היום מיהרו התושבים, שלִבם נמלא שמחה, לשפות סירים ולהכין ללוחמים משקה חם. במסגרת מבצע יפתח ובסיוע כוחות נוספים, שוחררה לבסוף צפת. עד לאחרונה היה אפשר לשמוע את מי מזקניה אומר: "צפת ניצלה בזכות המעשה ובזכות הנס". המעשה לדידם הוא כמובן התפילה, והגעת מחלקת הפלמ"ח היא הנס. לימים התייחס יגאל אלון לאמירה זו והפליט: "בימים ההם, טוב שלא סמכנו על נסים".

זקני צפת עוד זוכרים את יוכבד שנהגה להמתין בפתח ביתה כשלצדה שולחן ועליו כוס תה ועוגיות עבור משיח בן יוסף, שעתיד לרדת על הרי הגליל ולהמשיך משם לירושלים

ראה את האור
בדרך מרחבת העירייה אל הרובע היהודי, בפינת הרחובות ירושלים ורשב"י, יש בית קפה קטן. המקום אירופי בחזותו, ויושביו ציוריים כולם. אל שולחן עגול הסב אדם דתי בעל זקן ופאות. הוא רכן מעל ספרי קודש, וכוס קפה עמדה בצדם. משהו בניגוד שבין תפאורת בית הקפה לשקדנותו של האיש, כמו בניגוד שבין האור שהציף אותו לאפלולית הרחוב, משכו אותי לצלם. הוא הבחין בי וקפץ לעברי. דרך לא טובה להתחיל את היום, חשבתי לעצמי, והתכוננתי להתגונן. אך האיש, שזיק עז היה בעיניו הכחולות, חייך בחום ודרש לדעת מה מוצאי, כדי לדעת לאיזו משפחת רבנים גדולה אני משתייך.
הוא סיפר שבחר להשתקע בצפת, אך מתוך סיפור חייו נראה שהמילה השתקעות היא יחסית מאוד עבורו. כשעניתי לו מדוע בחרתי לצלם אותו, לא היה קץ להתרגשותו: "בדיוק על זה מדברים כל הספרים — על האור ועל האפלה, אתה רואה את זה גם בלי ללמוד בישיבה". האור שב והתגלה לי כשהחלפנו כתובות אי־מייל, לבקשתו. thereislight@, הוא רשם לי על פיסת נייר עיתון מרופט.

הרובע היהודי: שולחן ערוך למשיח
רחוב רשב"י מוביל אל סמטאות הרובע היהודי ואל נבכי המאה ה־16. עצוב לגלות שיופיו של האזור הולך ונכחד תחת בנייה חדשה שפעמים רבות אינה משמרת דבר מיפי הבנייה העתיקה. לעתים נעלמים חלק מהמראות היפים גם תחת גלי אשפה. ברחוב רשב"י עדיין אפשר לראות הרבה כתלים, סורגים ומשקופי דלתות וחלונות בגוונים של

סמטאות הרובע היהודי מובילות אל נבכי המאה ה-16, תור הזהב של צפת, אז פעלו בעיר ענקי דור כמו האר"י הקדוש, רבי יוסף קארו ורני משה קורדובירו | צילום: שמעון לב

כחול. מספרים על שלמה מולכו (שנודע גם בכינוי דייגו פירס) שביקר בצפת במאה ה־16, כי כתב לארוסתו, בתו של רבי יעקב בירב, איגרת: "שלושה דברים שבו את לבי בצפת – כחול השמים, כחול הכתלים וכחול עינייך". הכחול נתפס בעיני מקובלי צפת כצבעה של מלכות שמים, ולכן סברו שגם הפרוזדור המוליך אליה, כלומר סמטאות עירם, צריכות להיצבע בצבע זה. גם בקרב הערבים רווחת האמונה שהצבע הכחול מרחיק פגעים וסכנות, ולכן צבעו בו את פתחי הבתים.
מרחוב רשב"י גולשת סמטה צרה, סמטת המשיח שמה. זקני צפת יספרו שזוהי הסמטה הצרה בעולם. מקצתם עוד זוכרים את יוכבד שגרה בקצה הסמטה ונהגה עד יום מותה להמתין בפתח ביתה כשלצדה שולחן קטן ועליו כוס תה ועוגיות עבור משיח בן יוסף, שעתיד, כמו שכתוב בספר הזוהר, לרדת על הרי גליל עליון ולעשות משם את דרכו לירושלים.
בימי תור הזהב של צפת, במאה ה־16, היה הרובע היהודי קטן יותר מהיום, אך בתנופה שאין לה כמעט אח ורע צמחו ועלו במקום ענקי דור רבים. הראשון ברבניה הידועים של צפת הוא רבי יעקב בירב שנמנה עם הדור הראשון של מגורשי ספרד שהגיעו לעיר. הוא ראה בפתיחת שערי הארץ לעולים יהודים אחרי הכיבוש העות'מאני ב־1517 את "אתחלתא דגאולה". לפיכך רצה לחדש את מוסד הסמיכה ולכונן שוב את הסנהדרין.
בירב הסמיך חמישה חכמים, והידוע שבהם הוא רבי יוסף קארו. מאחר שצפת היתה הומה מדי עבור קארו, הוא עקר לביריה הסמוכה, ושם, במשך עשרים שנות כתיבה
ו־12 שנות הגהה, עסק בעדכון ההלכה. ליצירתו המוגמרת קרא "שולחן ערוך"  ארבעה כרכים מהפכניים שלפיהם פוסקים הלכה עד ימינו אלה. ברובע היהודי נמצאים עדיין בית הכנסת של קארו והמרתף שמתחתיו, שבו נגלה לקארו "המגיד" ונשמעה לו בת קול, כמו שהעיד בחיבורו "מגיד מישרים".
מדרום לבית הכנסת של קארו גודשות את סמטת תרפ"ט חנויות אמנים, רבות מהן מוכרות תשמישי קדושה: ציורי המקומות הקדושים, חמסות, חנוכיות, קמעות וציורי קליגרפיה המורכבים מאותיות, שבהם התפרסמו אמני צפת יותר מכל. עוד דרומה משם נוכל להגיע אל קריית האמנים השוכנת בלב מה שהיה חארת א־רומאנה הערבית. המסגד הגדול משמש כיום אולם תצוגה ראשי.

ימיו של האר"י: עתות של סובלנות
אדיקותם של יושבי צפת במאה ה־16 התבטאה בראש ובראשונה בהקפדה על מוסריות ובסובלנות רבה כלפי האחר. עדות לכך אפשר לראות באחד הסיפורים המופיעים בקובצי האגדות אודות האר"י: כשרבי משה קורדובירו היה על ערש דווי, קוננו תלמידיו ושאלוהו מה יעשו בהיעדרו. אמר להם: "לא אזנח אתכם. הרואה שני פולסי דנורא (עמודי אור) יהיה ממשיכי", ונפח נשמתו. יצא מסע ההלוויה לדרך, והנה מגיע האר"י, שהיה בר פלוגתא לקורדובירו בעניינים רבים ונעדר מהעיר לכמה ימים. "לאן הולכים אתם?", קרא בקול, "רואה אני שם שני פולסי דנורא", והצביע לכיוון אחר.
האר"י, רבי יצחק לוריא, הוא האדם המזוהה יותר מכל עם צפת. עם זאת רק מעטים יודעים שחי בעיר שנתיים בלבד. הוא נפטר במגפת הדבר הגדולה שפקדה את העיר

לפי האמונה, צירפו תלמידי האר"י  צירופי מילים נשגבות וכך חוללו סופה שעקרה את בית הכנסת אבוהב ממקום מושבו בספרד והנחיתה אותו בצפת

בשנת 1572 בהיותו בן 38. רבים רואים בו את בעל החזון הכריזמטי הראשון שלא הסתמך על קודמיו. דרך הקבלה שדרש היתה חידוש מהפכני: הוא גרס כי הגאולה אינה טמונה בחזרה אל העבר הטהור שקדם לבריאה, כפי שנהגו לסבור, אלא בעתיד הרחוק שבו תיעשה ההפרדה בין רע לטוב במסגרת יחסי גומלין שבין הברואים לאלוהות. תלמידיו של האר"י עסקו אפוא בתחושת ייעוד היסטורית למען עתיד העולם. מטרתם היתה "התיקון": גאולת הניצוצות האלוהיים מהתפלשותם בטומאה והחזרתם לשורשם האלוהי על ידי כוונה ומעשה.
האר"י נהג לצאת עם גוריו, כך כונו תלמידיו, לעבודת אלוהים בחיק הטבע. מדי שישי היו הוא ותלמידיו רוחצים, לובשים לבן ויוצאים אל מטע תפוחים שהיה במקום שבו ניצב כיום בית הכנסת האשכנזי של האר"י, לקבל את פני שבת. החידוש שטבע האר"י בדבר עבודת האל וקבלת השכינה בטבע מקובל כיום מאוד בקרב הברסלבים. רבים מהם גולשים במדרון המוריק בואך הנחלים שכווי ועמוד ומתפללים שם לבד או בקבוצות קטנות.
בבית כנסת האר"י האשכנזי ניצב ארון קודש מהודר המגולף כולו מעץ זית. סדרן בית הכנסת סיפר לי כי על המלאכה שקד אדם אחד במשך 14 שנה, ושבראש הארון גילף את דמותו של משה רבנו. הגיע המקובל שמואל הלר למקום והזהיר את האומן מפני עברת "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". כך הפכה דמותו של משה לדמות אריה שפניו מצוירים, אך לא מגולפים כיתר הגוף.
מיד כשנכנסים לבית הכנסת אפשר להבחין בנקב גדול בבימת העץ. הנקב נוצר מפגיעת רסיס של פגז שנורה על ידי כוחותיו של קאוקג'י בתש"ח ופגע בחזית בית הכנסת. באותם הימים נהגו יושבי הרובע לחסות לא רק בצל תורה אלא גם בצל קירותיהם העבים במיוחד של בתי הכנסת. אף שהמקום היה מלא מפה לפה איש לא נפגע מהפגז ומרסיסיו.

בית הכנסת אבוהב: כוחן של מילים
אחד מבתי הכנסת היפים בעיר הוא בית הכנסת של רבי יצחק אבוהב מטולדו. לפי

בית הכנסת על שם הרב אבוהב מטולדו הוא אחד היפים בצפת צילום: ברוך גיאן

האמונה העממית, התגלתה רוחו של הרב לתלמידיו של האר"י וביקשה מהם לצרף צירופי מילים נשגבות ותמירות כדי לגאול את בית הכנסת שלו, הניצב שומם בספרד עת שצריחי כנסיות הולכים ומתרבים סביבו. נרתמו החכמים למלאכה, וכך חוללו סופה גדולה שעקרה את ההיכל שבספרד והנחיתה אותו ברכּוּת בפאת שדה פנויה בצפת, שם הוא נמצא עד היום.
אל ההיכל הוכנס ספר התורה המקודש שניטל מספרד, שנכתב על ידי אבוהב בעצמו מתוך הקפדה אדוקה על טהרה. ברעש האדמה של שנת 1759 חרב כל בית הכנסת למעט כותלו הדרומי שבו קבוע ארון הקודש המכיל את הספר. הרב גלאנטי שיפץ את המבנה ונתן בו סימנים להגנתו: כיפה גדולה מרכזית כנגד הקב"ה, שני גרמי מדרגות לבמה כנגד שני לוחות הברית, שלושה ארונות קודש כנגד שלושה אבות וכן הלאה. שנים עשר החלונות הם כנגד שנים עשר השבטים, והקטן, אשר מעל לדלת, מציין את בנימין – צעיר הבנים.
בקצה התחתון של הרובע היהודי נמצא בית הכנסת הספרדי של האר"י, שבו לפי המסורת נהג האר"י להתפלל. המקום סגור בדרך כלל, אבל מכאן הדרך אל בית הקברות היא קלה – גלישה במורד.

בית הקברות: כחול זה צדיק, אחי
יש שתי דרכים להשתטח על קברי צדיקים, האחת מתוך כוונה והשנייה בלעדיה: בשלט גדול המוצב בכניסה לבית הקברות כתוב "השבילים בתוככי בית העלמין חלקים ומסוכנים עד מאוד. ההולך בהם עושה זאת על דעת עצמו ועל אחריותו בלבד. מומלץ

בבית הקברות העתיק בצפת עובר שביל בין הנקודות החשובות: קברותיהם של האר"י, רבי משה קורדובירו, חנה ושבעת בניה וצדיקים נוספים | צילום: ברוך גיאן

מאוד למי שאינו מנוסה בהליכה בשבילים מסוכנים להימנע מללכת בהם. ונשמרתם לנפשותיכם מאוד".
שביל מדרגות מורם שהותקן לפני כמה שנים מאפשר מעבר בין כל הנקודות החשובות — קברותיהם של האר"י, הרמ"ק ורבים אחרים, בהם אפילו חנה ושבעת בניה שמקום קבורתם, כך נאמר לי, התגלה על ידי האר"י.
"ישמור אותך האל, אחי. שתייה על הבית, אחי", פונה אלי בחור ישיבה צעיר שיושב ליד המדרגות. הוא מוזג לי קולה, מעתיר עלי ברכות ומתווה עבורי מסלול שבו לא אפסח על שום דמות חשובה. "כל מה שכחול זה צדיק, אחי. תגיד, יש לך טישו? הפריחה הזאת הורגת אותי".
אני פוסע בין המצבות, רבות מהן חרבות מאז רעשי האדמה ופרעות תרפ"ט. אין שום טעם שאנסה לחפש את קברו של ישראל, אב סבתי, שנקבר כאן, אני חושב לעצמי בפעם המי יודע כמה. ממצבתו לא נותר זכר. כמה פועלים רומנים מדביקים במלט אבני מצבות ישנות זו לזו. שני צעירים בלבוש מגואה כורכים את ידיהם סביב מצבתו של האר"י ומנשקים אותה ממושכות. מה השתנה כאן מאז ימי תור הזהב, אני תוהה לעצמי ומשקיף לעבר הר מירון, הצופה דומם מנגד.

הפוסט סיור בצפת: מחכים לאור הגנוז הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט בתי כנסת בעולם – לא מה שחשבתם הופיע ראשון במסע אחר

בלוח הרכבות התלוי מעל הרציף בתחנת הרכבת התחתית ברחוב בייקר הוארה הכתובת "ווייטצ'אפל", ופרץ של רוח חשוך ומאיים מן המנהרה בישר על בוא הרכבת, שמגמת פניה אל מחוזות של ראשית המאה. הרבה דברי אזהרה ליוו את ההכנות לקראת מסע זה, שדומה כי נועד מראש לכישלון. אינני יכול לטעון שלא הזהירו אותי, היו הרבה סימנים מקדימים. אחד מהם היה "האנגלי", "דער אינגלענדער"; איש חסר שם ובית, שעשה את חייו בבית הכנסת של ילדותי בירושלים. בלילות היה ישן למעלה, בירכתי עזרת הנשים, שם גם בישל לו את ארוחותיו הדלות. פגשתי בו בערב שמחת תורה, סמוך לנסיעתי ללונדון. "אתה נוסע על לונדון?" שאל, ושביב של געגועים ניצת בעיניו. "לווייטצ'אפל", השבתי. "לא תמצא את ווייטצ'אפל", פסק דער אינגלענדער. "והיכן היא?", הקשיתי, משועשע מעט. "כאן", אמר, פתח את מעילו וחשף חולצה לבנה מטונפת. הוא פרע את החולצה וחשף חזה לבן, חולני, חלק. "כאן ווייטצ'אפל", אמר דער אינגלענדער, היכה על לוח ליבו, ואחר כך מיהר לכסות את מערומי בשרו. מפות ומדריכים מודפסים ליעד לונדון, בהנחה לגולשי מסע אחר! רחוב קריספין באיסט-אנד, 1912. בימי ראשון היו המוני המהגרים מתהדרים בבגדי יום טוב מעוררי חמלה ומגיחים מן הרחובות הצרים, דמויי סמטאות השטעטלך המזרח אירופאיות | הצילום באדיבות ג'ואיש כרוניקל, לונדון ב-1983 יצאתי לווייטצ'אפל למסע בעקבות הפרק הלונדוני (1904־1908) בחייו רצופי השכול, הכאב והייסורים של הסופר יוסף חיים ברנר, פרק העומד בסימן הופעת "המעורר", הירחון שחילץ את הספרות העברית מאחת מנקודות השפל הקשות שנקלעה לתוכן. מסע חורפי ברחובותיה של שכונת עוני, שהיה עד מהרה למסע מרגש אל עולמה האבוד של מעין עיירה מזרח־אירופית במפנה המאה, התקועה כקוץ בבשרו של האיסט־אנד הלונדוני, עיירה הרוחשת פועלי־מחט יהודים, קומץ סופרים עבריים ומשוררים יידים, מהפכנים סוציאליסטים וקומוניסטים, גולים אנרכיסטים, משומדים ורוצחים מעוררי זוועה. 15 שנה מאוחר יותר חזרתי לשם. המהגרים הבנגלדשים והפקיסטאנים מחו סופית את זיכרון נוכחותם של לנין וסטלין, של הרצל וויצמן, של ברנר וא.נ. גנסין, של "איש הפיל" ושל ג'ק המרטש. אכן, ידעתי שבפועל לא נשאר דבר. הבתים נמחו. שמות הרחובות בחלקם הוחלפו, התווי של אחרים שונה. אבל קיוויתי… "העבר מת, אהובי, פרח כעשן, אהובי, אבד", קוננה קבצנית זקנה בתחנה, "רק השוטים, אהובי, מבקשים אחריו", והקישה בקופסת הצדקה שלה כשנכנסה לרציף הרכבת המועידה פניה לווייטצ'אפל. המסע התחיל. העסקים היהודיים פורחים כחבצלת בוקר שבת סגרירי בווייטצ'אפל רוד (Whitechapel Road), המסגד הגדול של מזרח לונדון. כאן שכן ב־1906, באחת מאותן חנויות עלובות שכבר נמחו לעולמים, ה"אלעקטריש מאסאזש קיור אינסטיטיוט" (מכון המרפא של המסאז' האלקטרוני) של האדון מ. סאנדערס. זה היה אחד מאותם "העסקים היהודיים הפורחים כחבצלת", כתיאורו הסרקסטי של י.ח. ברנר, שמילאו את חוצות הגטו. "מקום שמעלים בו הבל ועיפוש, מקום שנמסים ונמקים בו לחלוטין בצחנה… מקום שיהודוניות מליטא ומפולין ממלמלות בז'רגון המשונה שלהן על עולליהן שב'סקוּל' ועל בעליהן שב'וורקשופ'", כתב ברנר. אוכלוסיית האיסט-אנד השתנתה מאוד מאז ראשית המאה ב־1881 היה האיסט־אנד הלונדוני מקום מפלט להמוני יהודים שנעקרו ממזרח אירופה ובעיקר מרוסיה. יהודים שהיו אידיאליסטים או אידיאליסטים למחצה, אינטליגנטים או אינטליגנטים למחצה, וגם ערב־רב של מחפשים ובעלי פרטנזיות, לא היו מוכשרים למלחמת החיים שתבעה מהם לונדון של סוף המאה שעברה. העיר עברה באותם ימים תהליך מואץ של ריכוז בתי מלאכה למפעלים גדולים. רוב היהודים עסקו במקצוע החייטות, שלא דרש מיומנות מקצועית רבה, והביאו – בניגוד לתהליך הכללי – להתפשטות של בתי מלאכה קטנים בכל רחבי האיסט־אנד. ביאטריס פוטר, אחת הדמויות הבולטות באגודת הפביאנים של ה.ג. וולס וג'ורג' ברנרד שואו, חקרה בסתיו 1887 את תנאי החיים של הפועלים היהודים בסדנאות הזיעה של מזרח לונדון. מסקנותיה אינן מחמיאות: לדעתה, רווח הוא המניע היחיד והחזק ביותר של בני הגזע היהודי. הפועלים היהודים אינם מסוגלים להתאגדות מקצועית ואף אינם מעוניינים בה, כתבה. היהודים חותרים להצלחה באמצעות התחרות בלבד, ואין להם מעצורים וסייגים שמקורם בהכרת ערך אנושית, בנאמנות מעמדית ובהגינות מקצועית. סמוך לבית המחסה "טאוור האוס" אנחנו מתעכבים ליד בית הכנסת "שער יעקב" שנוסד ב־1899 ועכשיו הוא סגור ומסוגר. בין בית הכנסת לבית המחסה – המסגד הגדול של מזרח לונדון. פקיסטאנים יראי שמים ממהרים לתפילה או לשיעור בדף היומי. "רק בירושלים אפשר לראות מראה כזה, של מסגד ובית כנסת חיים בשלום זה לצד זה", אומר ידידי הלונדוני ביל פישמן, שלקח אותי לראשונה לסיור באיסט־אנד. האיסט־אנד, שרחש רבבות מהגרים יהודים, היה כר נרחב לפעילות מיסיונרית מתחילת המאה ה־19. במרוצת השנים הוקמו בלונדון חברות מיסיונריות רבות שהתחרו אלה באלה, לעיתים עד כדי סכסוכים של ממש, בהפצת הנצרות בקרב יהודים. בראש החברות עמדו מומרים ידועי שם, בהם מיכאל שלמה אלכסנדר, לימים הבישוף האנגליקני הראשון של ירושלים; הרב יחיאל ליכטנשטיין, ששמו יצא לתהילה אחרי שהצליח להמיר את דתה של דודתו של מונטיפיורי בת ה־82; ויצחק זלקינסון, מתרגם הברית החדשה ושייקספיר לעברית. החברות המיסיונריות פעלו בקרבת בתי הכנסת, על פי רוב בשבתות ובחגים, והטיפו בעברית וביידיש. המיסיונרים הקימו ספריות עבריות ופתחו בתי תמחוי שסיפקו אוכל לרעבים, אבל למרות הפעילות הנמרצת ולמרות המצוקה הכלכלית, החברתית והתרבותית שהיהודים היו שרויים בה, היו הישגי המיסיון מצומצמים מאוד. בדו"ח שהתפרסם ב"ידיעות החברה המיסיונרית הלונדונית" נאמר כי בין שנת 1843 ל־1849 המירו את דתם רק 180 יהודים; כלומר, 25 בשנה בממוצע. עוד נכתב שם, כי לעומת עלות המרתו של סיני (2 שילינג) ושל ספרדי קתולי (4 שילינג), מחיר המרתו של יהודי הרקיע שחקים: בין 600 ל־3,000 לירות שטרלינג נדרשו לשידולים, מתן כספים, מציאת סידורי עבודה וכד'. חנותו של החייט פיליפ וייץ ליד וויטצ'אפל רוד, 1914 בקירוב לנין, קרופוטקין ואיש הפיל ווייטצ'אפל רוד, הרחוב הראשי של מזרח לונדון, הומה אדם בשעה זו של צהריים. לאורך המדרכה השחורה, הבוצית והמלוכלכת, שורה אינסופית של דוכנים. פירות, ירקות, כלי בית, מכשירי חשמל, הרבה בגדים משומשים. מוסתר בין הדוכנים, היישר מול פתח התחנה, מונומנט זנוח לזכרו של המלך אדוארד השביעי, שהקימו תושביו היהודים של הרובע ב־1911. הכתובת, שבוודאי הפליגה בשבחו של המלך, נעקרה. בארבע פינות האנדרטה יושבים עוללים מארד – אחד קורא בספר, השני משעשע מכונית על ברכיו, השלישי מודד יריעת אריג והרביעי משיט אונייה – ארבעת פניה של התרבות האנושית בתפיסתם של מהגרים יהודים מבוהלים ואסירי תודה. ליד דוכן הדגים הסמוך מגדפת הרוכלת, קוקנית טיפוסית, את הקונה, פקיסטאני זקן שטען כנראה כי הפקיעה את המחיר. מעבר לכביש הסואן מתנשא בית החולים של לונדון, שנוסד באמצע המאה ה־18. מבית החולים הזה יצא ב־1884 רופא צעיר, ד"ר פרדריק טראווס, וחצה את הכביש אל המדרכה שאנו עומדים עליה עכשיו. הוא פנה אל החנות בבית הג'ורג'יאני שליד התחנה ושם ראה מפלצת אנושית, אדם דמוי חיה, שפניה גושי בשר חסרי צורה ואפה ארוך. זה היה מי שנודע לימים בשם "איש הפיל". רבים אינם יודעים כי הרופא שגילה את איש הפיל ביקר בארץ ישראל ב־1904 וכתב עליה עבודה מקיפה, שבה גילה, להפתעתו, כי 60 אחוזים מתושביה הם יהודים. ממש מעלינו, דבוק אל בניין הרכבת התחתית ווייטצ'אפל, מתנשא בניין בן ארבע קומות. זגוגיות החלון הבולט שבקומה השנייה מכוסות בסטיקרים של חברות אלקטרוניקה יפאניות. כאן, ב־1884, הוקם "המוסד לנערים עובדים". באותם ימים רחוקים, כשהיה האיסט־אנד מקום מפלט לרבבות מהגרים, רובם מבני ישראל, הקימה הכנסייה את הבניין הזה לשימושם של המוני הנערים שעבדו בבתי מִבְשל השיכר הגדולים באיזור. הללו לא יכלו לחזור לבתיהם אחרי העבודה בגלל דמי הנסיעה הגבוהים, והכנסייה דאגה להם למקומות לינה ולבידור. הם יכלו לשחק פינג־פונג וביליארד, ובקומת הקרקע נפתחה למענם בריכת שחייה, הבריכה המקורה הראשונה שחנכה הדוכסית מטק; מי שעתידה להיות כעבור שנים המלכה מרי, רעייתו של המלך ג'ורג' החמישי. אחרי שנים אחדות קנתה את הבניין הכנסייה המתודיסטית, הגביהה אותו והפכה אותו לבניין הגבוה ביותר במזרח לונדון עד שנות העשרים. בשל הירידה בתרומות, השכירה הכנסייה את האולם הגדול להרצאות, ובו נשמעו רבות מהרצאותיהם של המנהיגים הסוציאליסטים והאנרכיסטים. בית המחסה "טאוור האוס", ליד בית הכנסת והמסגד. הרבה חברות מיסיונריות ניסו להמיר את דתם של יהודי לונדון, ללא הצלחה מרובה גולים רבים שהיו מעורבים בפעילות מחתרתית ברוסיה הצארית מצאו מקלט פוליטי באנגליה. אחד המפורסמים שבהם היה רודולף רוקר, "רבם" של האנרכיסטים היהודים בלונדון. רוקר, גרמני קתולי, התיידד עם שלמה זַנְוְל רפופורט, הידוע יותר בכינויו הספרותי ש. אנ־סקי, אז מזכירו של המהפכן פיוטר לברוב, ולימים מחבר המחזה "הדיבוק". בזכותו התקרב רוקר אל חוגי המהגרים היהודים במזרח לונדון, עקר מדירתו הנאה שבמערב העיר ובא לחיות בחברתם ב"גטו" היהודי. הוא אפילו למד יידיש, התמנה לעורך ביטאון האנרכיסטים היהודים "ארבעטער פריינד" (ידיד הפועלים), והקדיש שנים רבות לארגון הפועלים היהודים. רוקר לא היה היחיד. ברחובות האלה הסתובב בשעתו גם הנסיך קרופוטקין, פיוטר אלכסייביץ', בן לאחת ממשפחות האצולה הרוסית שהיה להוגה הדעות של האנרכיזם. ב־1903 הופיע כאן מי שהיה לימים גם הוא לדמות מפורסמת: ולדימיר איליץ' אוליאנוב לנין. גם המהפכנית האגדית לואיז מישל, "העלמה האדומה" – חברת הקומונה הפריזאית שהגיעה אל לונדון בשנות התשעים של המאה הקודמת, לאחר שנות גלות ארוכות בניו־קלדוניה ובבתי סוהר צרפתיים – הילכה קסם על החייטים היהודים ועל חבורת האנרכיסטים היהודים בראשותו של רוקר בווייטצ'אפל. ארצו של ג'ק המרטש כשמפנים עורף לרחוב הראשי ונכנסים דרך מבוי צר ומקורה אל סמטה קטנה, מגיעים אל ארצו של ג'ק המרטש. בתי לבנים שרופות, שחורות. צינורות ביוב חשופים. פנס רחוב ויקטוריאני. עמודי ברזל מסוגננים לחסימת כלי רכב. קרעי עיתונים. ריח עז של שתן וריקבון מעורבב בריח קארי הודי חריף. מתחת לפנסים האלה המתינו הזונות, קורבנותיו של ג'ק המרטש. חנות בגדים בווייטצ'אפל רוד. עדיין אזור של מהגרים, רק שארצות המוצא השתנו כאן, על אבני המרצפת המפויחות – גם היום הן מפויחות, כמו אז – גילו שני סבלים שיכורים שחזרו הביתה השכם בבוקר 30 באוגוסט 1888 את גופתה של מרי אן ניקולס, שהיתה ידועה בכינויה "פולי". הגופה היתה משוספת, מערוותה ועד חזה, וכל קרביה היו שפוכים החוצה. היא היתה הקורבן השני של מי שהפך להיות אחד הרוצחים המפורסמים בהיסטוריה – ג'ק המרטש. את הגופה הראשונה גילה פועל נמל בשם ג'ון ריבס ב־7 באוגוסט 1888. כשיצא לעבודה עם שחר, מצא גופת אשה בתוך שלולית דם בג'ורג' יארד (George Yd.), הסמוכה לווייטצ'אפל. זו היתה מרתה טרנר, גם היא זונה. החשד נפל על חייל אלמוני, שלפי עדות חברותיה של טרנר בילה איתה את הלילה האחרון בחייה. החייל מעולם לא נמצא. בשבת, 8 בספטמבר, התגלתה הגופה השלישית ברחוב הנבורי (Hanbury St.). הפעם היתה זו אנני צ'פמן, אלמנה שעסקה במכירת פרחים ברחוב ומדי פעם מכרה גם את גופה. גופתה היתה שסועה, ואיבריה הפנימיים היו מפוזרים סביבה. הרחם שהיה חסר נלקח כנראה על ידי הרוצח, שהיה בעל ידע רפואי מסוים. שני הקורבנות הבאים התגלו ביום אחד, 30 בספטמבר. גם הן היו זונות, וגם גופותיהן היו מרוטשות. כשעה לאחר גילוי הגופה החמישית, מצא שוטר אחד מפרטי לבושה מגואל בדם ברחוב גולסטון (Goulston St.) בווייטצ'אפל, ומעליו, ליד הכניסה למספרים 108־109 כתובת בגיר: THE JEWS ARE THE MEN THAT WILL NOT BE BLAMED FOR NOTHING. האחראי על החקירה, המפקח סר צ'רלס וורן, ציווה למחוק את הכתובת שעל הקיר מחשש להתפרצות מהומות אנטישמיות. הרצח האחרון שמיוחס למרטש התרחש ב־9 בנובמבר 1888 במילר'ס קורט (Miller’s Court) מספר 9 בווייטצ'אפל. מרי קלי, גם היא זונה, אשר גופה הושחת בצורה נוראה אף יותר מזו של קודמותיה. נערכו חיפושים מבית לבית באיזור ווייטצ'אפל, והועלו השערות לאין קץ באשר לזהותו של הרוצח. בין השמות שהועלו היו הדוכס מקלרנס, נכדה של המלכה ויקטוריה; סר וויליאם גל, רופאהּ של המלכה; ד"ר פרנסיס טמבלטי, רופא אמריקאי עשיר; מונטגיו דרויט, מורה שהתאבד; ואהרון קוסמינסקי, ספר יהודי. התעלומה לא פוענחה מעולם. חזית חנותו של החייט יוסף ב. קלמוס, 1915 גם היום יש בתי זונות בווייטצ'אפל. לא רחוק מן המקום שבו נמצאה גופתה של פולי המסכנה ניצב אחד מהם, ישן, מוזנח ורוחש פעילות. לפני כמה שנים רכש מאן דהוא את הבניין, אך לא הצליח למצוא לו שומר קבוע. כל מי ששמר עליו, ולו רק לילה אחד, טען כי רוח של מת שוכנת בו. האמיצים טענו שקולות המת נשמעים מן הארובה. לבסוף בדקה המשטרה את הטענות העקשניות של השומרים המבועתים. השוטרים הסירו את קיר האבנים שאטם את הארובה, ובתוכה נתגלה שלד של אשה שנטמנה בה לפני כתשעים שנה. הרוח שחדרה אל הארובה הניעה את עצמות השלד, והן שקשקו. אולי היתה זו אחת מקורבנותיו של ג'ק המרטש, מי יודע. לא רחוק משם, ברחוב קומרשל (Commercial St), מול הכנסייה של שוק ספיטלפילדס (Spitalfields), שוכן "Jack the Ripper", פאב אנגלי חביב המוקדש כולו למעלליו של ג'ק. על הקירות עיתוני הימים ההם, תצלומי הנשים שנפלו קורבן לסכינו ותצלומים של זירות הפשע. פועלים מן השוק הסמוך שותים כאן בירה בגלונים. אל השולחן הסמוך לזה שלי ושל בני לווייתי יושב נכה רוח בבלואים, ושולח מבט שוקק בספלי הבירה שלנו. אנחנו מזמינים לו לאגֶר. לאות תודה הוא אופף אותנו בהבלו ומספר לנו שג'ק המרטש היה יהודי. "יהודי?", אנחנו כמעט נעלבים. הזקן חסר השיניים לוקח את דבריו בחזרה, ומציע סברה שהוא היה מבית המלוכה. "בית המלוכה", אנחנו כמעט שמחים לאיד. בן חסותנו לוגם את הבירה עד תומה, ואומר שאילו היה ג'ק המרטש קם לתחייה, לא היו מעמידים אותו למשפט, אלא מעניקים לו תואר אצולה ומזמינים אותו אל המלכה ל־Five O’clock Tea. בחלון הפאב קבוע לוח לזכר שש הנשים שנרצחו בידיו של ג'ק. זוג תיירים יפאנים מצלם את האטרקציה. בית היציקה לפעמונים, בפינת ווייטצ'אפל רוד ופלאמבר'ס, פועל במקום מאז 1570 מלך היהודים מול הבסטיליה בלב ארצו מהלכת האימים של ג'ק המרטש עומד בניין דמוי הבסטיליה, נטוש ומסוגר, עשבים עולים בין סדקיו בקצה סמטה קודרת. זהו "בֶּק סטריט סקוּל", אחד מבתי הספר הראשונים שהוקמו בעקבות הפעילות החינוכית העניפה שהתחוללה בשנות השבעים של המאה הקודמת. לא בכדי כונה בית הספר "הבסטיליה"; המורים, שחששו פן יברחו התלמידים לרחובות ויתחברו אל הפושעים ששרצו בהם, כלאו אותם מאחורי מנעול ובריח, ובהפסקות העלו אותם לגג לנשום מעט אוויר צח. את הגג מקיף עד היום מעקה מסורג וחלוד. מי שהיה מזדמן לכאן בימי ראשון היה משתאה למראה המוני המהגרים המתהדרים בבגדי יום־טוב מעוררי חמלה שהגיחו מן הרחובות הצרים, דמויי סמטאות השטעטלך המזרח־אירופיות, והתקבצו חבורות־חבורות ברחבה שלפני בית הספר שרחשה רדיקלים, סוציאליסטים, אנרכיסטים ואחר כך גם ציונים. אחד מהם היה בנימין זאב הרצל. כאן, במקום שנראה כזירה לצילומי חוץ של סרטי פעולה אורבניים, נהפך הרצל מאוטופיסט סהרורי המכלה את זמנו בחצרות נסיכים ובסלונים של מיליונרים למלכם של היהודים. הדבר היה ביולי 1896. לאחר שניהל שיחות עם אישים רבי השפעה בקושטא, במטרה לקנות את ארץ ישראל לעמו, נסע הרצל ללונדון כדי לנסות להקים בה את "אגודת היהודים". הידיעה על פגישותיו בבירה התורכית התפרסמה בעיתוני לונדון, והאצולה האנגלית־יהודית, שהתמלאה פחד, קיבלה את פניו בקרירות. סר סמיואל מונטגיו, שהרצל הועיד לו מקום ראשון במעלה בתוכניתו, לא התפנה להיפגש איתו סמוך לבואו, וכשנפגשו לבסוף היה מסויג מאוד. קלוד מונטיפיורי ופרדריק מוקאטה, ליברלים מכובדים, באי־כוח של "אנגלו ג'ואיש אסוסיאיישן", ענו להצעותיו בלאו מוחלט. אכזבתו היתה מרה. אבל בקרב המהגרים יוצאי מזרח־אירופה בווייטצ'אפל התחוללה כעין תחילתה של מהפכה של הציונות המדינית כנגד שתדלנותם של נדיבים. אנשים צעירים מאגודת "בני ציון", שמרדו בגלוי במנהיגי "חובבי ציון" הרשמיים, התכנסו ברחבה שלפני הבק סטריט סקול והחליטו להזמין את הרצל לווייטצ'אפל. על קירות הבתים באיסט־אנד הודבקו מודעות באנגלית וביידיש – בחלק מהן נכתב בטעות שהסולטאן עצמו קיבל את הרצל ושוחח עימו – שהזמינו את הציבור לאסיפה גדולה לכבוד האורח. ואכן, ערב אחד אחרי המפגש הלא מוצלח שלו עם מארחיו ב"מועדון המכבים" היוקרתי, הופיע הרצל במועדון הפועלים היהודים. המונים מילאו את האולם, ואלפים נותרו בחוץ מחוסר מקום. הנוכחים קידמו את הרצל בקריאות הידד, והמברכים השוו אותו למשה ולקולומבוס. מסיבת גן של פעילות ציוניות בלונדון, 1911 הרצל נאם נאום פשוט והסביר את תוכניתו במלים פשוטות ועממיות. הקהל העצום היה נכון להריע לכל מלה, וכשאמר הרצל "המזרח הוא שלנו" – וכוונתו היתה שיהודי מזרח לונדון עומדים לצידו – השתנה פירוש המלים באווירה המשיחית הסוערת של ההמון, והכל סברו שהוא מתכוון למזרח הקרוב, לארץ ישראל, ופרצו בתשואות סוערות. מגילות עפות, חירופים וגידופים האתנחתא הציונית הקצרה בשוטטות באיסט־אנד מגיעה לסיומה ברחוב פולבורן (Fulbourne St), רחוב קצרצר הנוגע בקצהו האחד ברחבת בית הספר הנטוש ובקצהו האחר בווייטצ'אפל רוד. בחנות הרהיטים "קוונדיש", הדומה להפליא לאחת מאותן חנויות הפרושות לאורך רחוב הרצל בדרום תל־אביב, ישבו שני סוחרים הודים או פקיסטאנים שמנמנים, והמתינו לקונים שמיאנו לבוא. בראשית המאה היה כאן מועדון הסוציאל־דמוקרטים העברים. "האולם בנוי בלב הגטו", תיאר אותו ברנר ב"מעשים" שנדפס בתרס"ה (1905) בעיתון היהודי המרכזי של התקופה, "הזמן". "על קירותיו תלויים דגלים שונים, אדומים, פרצופיהם של קרל מרקס ופליכאנוב ופסוקים מרוקמים מן הקומונה הפריסאית הגדולה… את האולם ממלאים פליטי רוסיה ופולין עד חצות הלילה, עדר גדול. קרועים־בלויים, משונים ומטונפים… מסביב מתהלכות בתולות פרוצות וצדקניות, שהמרה השחורה מבצבצת כבר לפרקים באפר עיניהן ובחגווי שפתותיהן, וצחוקן גם הוא מלא קמטים־קמטים… אין מחסור בפרוגרמות ואין מחסור בדברנים, ולעיתים קרובות נופלות תגרות נוראות. מגילות עפות, חירופים, גידופים, וגם הידיים מורמות… ואולם הידיים ידי יעקב: דקות וחלשות ורק להתנועע תדענה… בני בניהם של ברוכי בלעם גדול כוחם רק בפה". במועדון הזה התקיים גם הקונגרס החמישי של מפלגת הפועלים הסוציאל־דמוקרטית הרוסית ב־1907. על הבמה שבמעמקי האולם הסבו זה בצד זה לנין וסטאלין, גורקי וטרוצקי. לונדון לא היתה זרה ללנין באותם ימים. הוא הגיע אליה בראשונה באפריל 1902, כשהועברה מערכת העיתון "איסקרה" ("הניצוץ") ממינכן ללונדון, כדי להרחיקה מהמשטרה הצארית. לנין ואשתו קרופסקאיה דרו בחדר אחד, שהיה גם המערכת. תמיד היו בדירתם חברים, שאכלו אצלם וישנו אצלם על רצפת החדר. את שעות הפנאי היה לנין מבלה במרומי פרימרוז היל, לא הרחק מקברו של קרל מארקס ב"הייגייט", ואת ימי ראשון היה מעביר בהייד פארק, בהקשבה לניאוציהם של אתיאיסטים אירים, מיסיונרים של צבא הישע וסתם מטורפים, כדי לתרגל את האנגלית שלמד מספר בימי גלותו בסיביר. לעיתים קרובות היה מסייר בלונדון באוטובוס ובטיולים רגליים בשכונות הפועלים. טרוצקי סיפר שכאשר לקח אותו לנין לטיול בלונדון, הם התעכבו על אחד הגשרים. לנין הצביע על הווסטמינסטר ועל עוד בניינים מפורסמים, "הנה ווסטמינסטר המפורסם שלהם", אמר, וכוונתו ב"שלהם" לא היתה אל האנגלים, כי אם אל המעמדות השליטים. ידידי הלונדוני ביל פישמן סיפר לי, שלפני שנים אחדות ביקר בחנות הרהיטים ושאל את הבעלים אם הוא יודע מי נכנס לפני שבעים שנה בדלת האחורית שלו. "מי?", שאל הסוחר. "לנין", השיב פישמן. "לא מזיז לי", אמר הסוחר ונפנה לחשבונותיו. סורו אל בית המזון של י. בנג'מין בפינת ווייטצ'אפל ופלאמבר'ס רו (Plumber’s Row) ניצב בית היציקה לפעמונים, העומד במקום מאז 1570 ורוחש פעילות גם היום. אוויר מתכתי חם ודחוס, רווי אדי נחושת ובדיל, ברונזת פעמונים בכל גוניה, למן האדום־חום ועד האפרפר הכספי. כאן נוצקו פעמון ה"ביג בן" של לונדון, פעמון החירות שהעניקה בריטניה כשי לבני האומה האמריקאית השמור עד היום בפילדלפיה ועוד פעמונים מפורסמים. הגענו לכאן לאחר שהסתובבנו במבואות השכונה, סמוך לתחנת הרכבת התחתית אולדגייט איסט, בחיפוש חסר תכלה אחר אחד המקומות שברנר התגורר בהם בשבתו בלונדון. הכתובת היתה רשומה בפנקסי: צ'רץ' ליין 7. העתקתי אותה ממכתב ששלח יוסף ליאן לברנר ב־17 באוגוסט 1905. חנות לממכר יין כשר של האחים לוי, רחוב אוסבורן באיסט-אנד, 1912 יוסף ליאן, מי שהיה ספרן בספרייה של הקהילה היהודית בברלין, שהה באותו קיץ בלונדון והתוודע אל ברנר. בזכרונותיו כתב: "במשך זמן ישיבתי בלונדון, היה ברנר בא אלי יום־יום. להצעתי ולבקשתי שאני אסור אליו, לא נענה, כנראה מתוך ביישנות להראות לי את חדר מעונו הצר והדל". למען האמת, לא היה לו לברנר באותם ימים אפילו חדר צר ודל. הוא גר, כפי שאפשר להסיק משברי המידע, בבית המזון של י. בנג'מין, שהיה בית ועד למשכילים עברים בראשית המאה. דומה שבנג'מין טוב הלב הניח לברנר להתכרבל באחת מפינות המסעדה אחרי שאחרון הסועדים הלך לביתו. זה המקום שעליו כתב ברנר לימים, כשהוציא לאור את ירחונו "המעורר", את המלים הבאות: "רצונכם לקרוא עיתונים עבריים? רצונכם לעיין בספרים עבריים? רצונכם במשחקים עבריים? רצונכם להיפגש עם משכילים עבריים? רצונכם ליהנות ממאכלים עבריים? אזי סורו אל בית המזון של י. בנג'מין, 7 טשארטש ליין, וייטשפל". לפחות פעמיים ביום היה ברנר עובר על פני בית היציקה הזה, בלכתו ובשובו מעבודת יומו בבית הדפוס נרודיצקי, בית דפוס עברי קטן בווייטצ'אפל, במייל אנד רוד (Mile End Rd.) מספר 48, שנמחה בימי הבליץ של מלחמת העולם השנייה. שם נפגשו ציונים וקומוניסטים, רבנים ומשומדים, יידישיסטים וקנאים לעברית, רדיקלים, אנרכיסטים, פציפיסטים ומורדים במלכות. הצ'רץ' ליין הוא ככל הנראה "סמטת המסגד" הצרה והקצרה שברנר תיאר בפתח יצירתו "שלושה פרקים" – רחוב המקשר את ווייטצ'אפל רוד עם קומרשל רוד (Commercial Rd), בטרם יתרחקו שני הרחובות הראשיים של האיסט־אנד זה מזה כשתי קרניים היוצאות מפתחה של תחנת הרכבת התחתית. במקום בית המזון של י. בנג'מין, שנהרס במלחמה או בתנופת הבנייה, צמח בניין מודרני עשוי זכוכית ולבנים שרופות היטב. צ'רץ' ליין, שכבר שינה את שמו לווייטצ'רץ' ליין (Whitechurch La.), שינה לבלי הכר גם את פניו, ורק בכניסה לרחוב, בין שני תאי טלפון אדומים הניצבים כשני שומרי סף אוהבי סימטריה, מעלה טחב מזרקת אבן. האגן היה פקוק, ובמי הגשמים שנאגרו בו צפו בדלי סיגריות, אבק דרכים ועלי שלכת. מחקתי כתובת נוספת בפנקסי, ועוד שעה ארוכה שוטטנו ברחובותיה השוממים של ווייטצ'אפל, עושים דרכנו סחור־סחור בין סמטאות ורחובות, הרבה הרבה רחובות וסמטאות עקומים ומעוקלים של עיר גדולה וחשיכה, חשיכה מאוד, מתמסרים לסוריאליזם ולגרוטסקה של סביבה עלובה ומשמימה, שלמרות הכל היא מקום שבו נולדים הבריות, עובדים, בוכים ומתים. ___ כל התמונות ההיסטוריות בכתבה לקוחות מתערוכת בית התפוצות "עולם של אתמול – יהודים באנגליה 1870־1920".

הפוסט לונדון: ווייטצ'אפל עם חיים באר הופיע ראשון במסע אחר

בית הכנסת הגדול

האתר הבולט והחשוב ביותר ברובע היהודי הוא ללא ספק בית הכנסת הגדול של בודפשט. בית הכנסת ברחוב דוהאן (Dohany) בפשט, נחנך ב-1859 ונחשב עתה לאחד מאתרי התיירות החשובים בעיר. תור ארוך משתרך בכניסה לבית הכנסת במשך רוב שעות היום. החזות החיצונית של הבניין, סמוך לצומת כבישים סואנת, ליד תחנת המטרו אסטוריה, בולטת מאוד ומעט מוזרה. יש בה מרכיבים מוריים רבים והמבנה מזכיר למתבונן בו חזית של מסגד, עם שני צריחים, עיטורים דמויי ערבסקות וחיפוי צהבהב. הפאר שלו מרשים מבחוץ ומבפנים. בית הכנסת יכול להכיל יותר משלושת אלפים מתפללים, הוא הגדול באירופה והשני בגודלו בעולם, אחרי בית עימנואל בניו יורק.
בנימין זאב הרצל, יליד העיר, שהתגורר בבית שצמוד לבית הכנסת, ערך כאן את בר המצווה שלו. במקום בו עמדה דירת משפחתו פועל כיום המוזיאון היהודי. הכניסה לבית הכנסת, למוזיאון ולחצר הגדולה בה יש אנדרטה לקורבנות השואה שעיצב אימרה וארגה נעשית מאותו שער (דמי כניסה 1000 פורינט, כעשרים שקל). האנדרטה, שצורתו כערבה בוכייה עשויה מתכת, ועל כל אחד מעליה חרוט שם של אחד מקורבנות השואה בהונגריה. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בבודפשט 185 אלף יהודים ובעיר פעלו 125 בתי כנסת. כחצי מקהילת העיר נספתה בשואה. המרכז לזכר קורבנות השואה (רחוב Pava 39) מציג בבניין ששימש בשעתו כבית כנסת תערוכות על החיים במחנה אושוויץ.
כיום חיה בבודפשט קהילה יהודית די גדולה שמונה כשמונים אלף תושבים. כ-25 בתי כנסת עדיין פעילים בעיר ובחנויות רבות ברובע היהודי מוכרים אוכל כשר ושלטים בעברית מעטרים את חלונות הראווה שלהן.
האתרים האחרים ברובע מעניינים לא פחות מבית הכנסת הגדול. בית הכנסת רומבך, בפינת הרחובות רומבך ודוב נבנה שלושים שנה לפני בית הכנסת הגדול ובשעתו נחשב לבית הכנסת האדוק יותר. בשנים האחרונות עמד בית כנסת זה סגור ואפשר היה להתרשם רק מן החזית שלו, גם היא עם עיטורים מוריים מעניינים. לאחרונה נפתח בית הכנסת רומבך, בו נערכים עדיין שיפוצים, לביקורים. פנים בית הכנסת מרשים ויפה מאוד, חלונות עגולים מקיפים אותו והקירות מעוטרים בגווניםאדומים. עד שיסתיימו עבודות השיפוץ מגיעים לכאן רוב המבקרים במסגרת סיור משותף לשני בתי הכנסת. המרחק ביניהם רק כמאתיים מטר, אבל אפשר גם לבקר בו באופן עצמאי.

גוז'שדו אודבאר

אתר מרתק אחר ברובע היהודי, ממנו אפשר להתרשם עכשיו רק מעבר לגדר, הוא מערך של שש חצרות המחוברות במעברים פנימיים מקורים, שנקרא גוז'שדו אודבאר (Gozsdu Udvar – רחוב קיראלי 11 או רחוב דוב 16). מדובר בפנינה אדריכלית שבמשך שנים רבות התנהלו מאבקים על עתידה. האתר נבנה בידי האדריכל גיוזו ציגלר בתפישה חדשנית של תכנון אורבני בתחילת המאה העשרים. התגוררו בו בעיקר אומנים שעבדו בסדנאות קטנות בחצרות. הבעלות נדדה בין ממשלת רומניה לממשלת הונגריה והסכסוך נמשך עשרות שנים. מן הבנייה הנמרצת שמתנהלת עכשיו במקום קשה עדיין להבין עד כמה גדול נצחונם של היזמים, כלומר עד כמה כפו עליהם שימור של המבנה המקורי או אפשרו להם להתעלם ממנו בפיתוח הנדל"ן רב הערך. שלט הברונזה בכניסה לאתר מבהיר היטב את חשיבותו של המקום. לפני כשנתיים החלו לבנות בג'וז'שדו אודבאר ושומרים חסונים מונעים עכשיו כניסה לאתר. התוכנית הרשמית מציגה דירות מגורים יקרות, חנויות קטנות, מוזיאון ושני בתי מלון.

חצר סימפלה

חצר סימפלה (Szimpla Kert – רחוב 14 Kazinczy) בלב הרובע הוא אתר הבילוי הפופולרי באזור. המקום הגדול משלב בית קפה, בר, מועדון מוזיקה וקולנוע ובעיקר מקום מפגש של הצעירים שמתגוררים בסביבה. המקום נפתח באוקטובר 2001 ומעז התקיימו בו באופן סדיר פסטיבלי סרטים עצמאיים, אנימציה, דיונים עם יוצרים מקומיים ודיונים על העתיד האורבני של בודפשט. הבעלים מצהירים שהם מרכז לתרבות אלטרנטיבית ומציעים לדבריהם את המטבח הטוב בעיר. התבוננות באורחים מעידה שרובם מאמינים יותר באיכות הבירה מאשר באיכות האוכל.
רוב האורחים מעדיפים לאכול ב"קדאר" (Kadar – רחוב Klauzal 9). המסעדה הקטנה הזו היא מוסד מפורסם ברובע היהודי ולמעשה בעיר כולה. היא פתוחה רק בצהריים ומגישה אוכל יהודי. המחירים זולים ובשבת קשה להשיג שולחן פנוי. הקירות מכוסים בתמונות של אורחים מפורסמים. מבחר המנות מצומצם וממילא מספיק מבט חטוף כדי להבין שהסועדים מזמינים מנות קבועות: מרק עוף עם קניידלאך וגולאש אלוהי עם רוטב אדמדם.
האוכלים בקאדאר מייצגים מצוין את האתגר שעליו מדבר סאבו סגן ראש העיר – יש ביניהם קשישים שסועדים כאן בקביעות כבר עשרות שנים, לצד סטודנטים עם מחשבים ניידים שמחפשים מקום זול. כמה מהם ישרדו ברובע בשנים הקרובות? זה המבחן הגדול.

הפוסט הרובע היהודי בבודפשט הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט טיול גלילי – שני בתי כנסת ושתי כנסיות הופיע ראשון במסע אחר

בתי הכנסת הם עדות לימים שבהם היה אזור לב העיר, בין הרחובות יפו לבצלאל, מאוכלס בצפיפות על ידי בני עדות רבות – עולים חדשים וותיקי ירושלים – שהתיישבו בשכונות מאז שלהי המאה ה־19 ועד אמצע המאה העשרים. לאחר מלחמת ששת הימים עזבו רבים את השכונות הוותיקות לטובת שכונותיה החדשות של העיר. מסע בין בתי הכנסת הוא מסע אל קהילות נידחות, סיפורי געגועים ועלייה לירושלים ומעשי נסים. זהו מסע מסביב לעולם בטווח הליכה של דקות אחדות, וכדי להתמצא במפת הקהילות, צריך לפעמים להיעזר אפילו באטלס.

קיבוץ גלויות בשכונת הפחים
סמטת ביבאס הצרה היא רחובה הראשי של שכונת שֶבת צדק. פחונים ובתים דלים, חלקם מטים ליפול, עומדים משני עברי הסמטה ומעידים על כינויה של השכונה, בעל המוניטין המפוקפק משהו: חארת־אל טאנק, כלומר שכונת הפחים. היורדים בסמטה לכל אורכה יבחינו עד מהרה שהם חולפים על פני בית מגורים ובית כנסת לסירוגין. מרבית בתי הכנסת עולים שהגיעו מעמדיה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים הקימו בשכונת זכרון יוסף בית כנסת הנושא גם הוא את השם יחזקאל הנביא. הרב יצחק עמדי משקיע את מרב זמנו בתיעוד תולדות העדה הכורדית וחכמיה. בית הכנסת, אותו הוא מטפח בקפידה, מעוצב בסגנון לא שגרתי, חשבתו של עמדי ומעשה ידיה של האמנית זהבה בנימין.
מסביב בתי כנסת רבים של קהילות כורדיות, מהם של יוצאי ערים חשובות כזאכו (Zakho) ואחרים של כפרים קטנים כנרווה (Narva) ובראשי (Barashi). קהילות יהודי כורדיסטאן, שהיו מנותקות זו מזו עקב תנאיה הקשים של הארץ ההררית, הוסיפו לשמור על מסגרת קהילתית סגורה גם בבואם לירושלים. הדבר ניכר בבתי הכנסת הרבים הנטועים בשכונות המכונות "זכרונות הכורדים". כמה מהם שוכנים בדירות מגורים שהוקדשו להיות בתי כנסת, אחרים נבנו מתרומות נדבנים בני העדה.

מעון של חסד בנווה שלום
בית הכנסת שאולי וכאשי בפאתי שכונת נווה שלום הוא מעון של חסד. בכל עת עסוקים כאן המתפללים ביוזמות של מפעלי צדקה, תמחוי וסעד. בית הכנסת שייסד הרב בנימין הכהן שאולי בראשית המאה העשרים שוכן בחדר צר, שהחליף צריף דל, אך אין צורת המקום מעידה על טבעו; אפשר למצוא כאן הרבה רוחב לב וגם סיפורים המפליגים אל מחוזות האגדה.
פעם בשבוע באה הדודה חנה לנקות את בית הכנסת ולמרק את כליו. לאורחים מזדמנים היא שמחה לספר על נסיבות עלייתו של סבה, הרב שאולי, משירז שבפרס לארץ ישראל: אריה אימתני שפגש הרב בדרך איים לטרפו. שאולי הנפחד ביקש את רחמי האריה: "אנו בדרכנו לירושלים ובשיירתנו אלמנות ויתומים", הסביר שאולי לאריה המשתאה, שהרכין ראש וסר מהדרך. נס זה היה רק פתיח לשרשרת נסים שהתרחשו וממשיכים להתרחש בבית הכנסת. בני משפחת שאולי והמתפללים שמחים לשתף את הבאים בסיפורים על תולדות המקום ולהעיד על צדיקים שהלכו לעולמם אך שבים ונגלים בפניהם חדשות לבקרים.
בעברה האחר של השכונה נמצא בית הכנסת אוהבי ציון, שנוסד בשנת 1905 ולצדו תלמוד תורה – יוזמה של צעירי העדה הפרסית להצלת ילדי העדה מבערות ומניוון. כמעט מאה שנה אחר כך מחזיקים את בית הכנסת הגבאים דוד ושמואל הכהן, בניו של המייסד רפאל חיים הכהן. אל בני המשפחות הוותיקות, שעימן נמנית גם משפחת בנאי, הצטרפו בשנים האחרונות מתפללים מקרב התושבים החדשים.
תלמוד התורה נטש זה מכבר את המקום ובשנות השישים של המאה העשרים הורחב בית הכנסת והותקנו בו רהיטים חדשים. את ארון הקודש, שעליו סמלי 12 השבטים, עיצב האמן זאב רבן, מראשוני בצלאל. ההיכל, התיבה ורהיטים נוספים הם מעשה ידיו של הנגר מנדל כהן, בן שכונת בית יעקב. כהן פיתח ויצר עבודות תשליב של פיסות עץ זית, אולם פרסומו בא לו בזכות לקוח יוצא דופן: האמיר עבדאללה מירדן הזמין אצלו בשנת 1937 את רהיטי ארמונו בעמאן. מנדל כהן עבד כעשור בארמון והיה איש סודו של עבדאללה ובקיא בכל ענייני החצר ותככיה.

זכרונות מהשטעייטל
בלב ירושלים נדמה כאילו הזמן קפא במחוזות רחוקים של העיירה היהודית. גוש של שכונות חרדיות כולל את שכונות הכוללים מינסק ומונקאטש, שלוש שכונות שהוקמו ביוזמת ועד הכוללים "כנסת ישראל" ושכונות שהוקדשו על ידי נדבנים: בתי ראנד ובתי ברוידא.
בתי הכנסת האשכנזיים שונים מבתי הכנסת הספרדיים בנוסח התפילה, בסידורם הפנימי ובמינוח: ארון הקודש אצל האשכנזים הוא היכל בפי הספרדים והבימה האשכנזית היא תיבה בקרב הספרדים. אבל גם בין בתי הכנסת האשכנזיים אפשר למצוא הבדלים רבים. הנה לדוגמה בתי הכנסת המפוארים של שתי השכונות האחיות, בתי ראנד ובתי ברוידא. הראשונה הוקמה על ידי מנדל ראנד, חסיד צאנז מגליציה (Galicia), ובית הכנסת משמר את אופיו החסידי. במרכז רחבת ריקודים ובזמן התפילה נוהגים המתפללים לצאת בריקודים סוערים ומלאי דבקות.
יעקב ברוידא מוורשה נמנה עם עדת הפרושים ובבית הכנסת קהילת יעקב שבנה תיקן תקנה שיתפללו בו כמנהג הליטאי־פרושי. "לא מפני שאין כל בני ישראל ראויים בעיני", הסביר במכתב ששיגר לידידיו הירושלמים. אלא שמכיר הוא את טיבם של הדברים. ריבוי נוסחים מביא לריבוי מחלוקות, לפיצול ולדעיכתם של בתי תפילה. ואכן, השכונות הממשיכות ומקיימות את כללי ההקדשים ותקנותיהם שומרות על אופיין כבר יותר ממאה שנה: שטעייטלים מזרח אירופאיים בלב ירושלים.

יום כביסה בשכונת כנסת ישראל האשכנזית, שהוקמה ביוזמת ועד הכוללים "כנסת ישראל". חצר סגורה אופיינית ובמרכזה בור מים, לאורך הקירות מבנים ארעיים שהפכו למבני קבע בגלל מצוקת דיור. בור המים נסתם, ומעליו משחקים ילדי השכונה

סגורים על מנעול ובריח. רק כתובות אבן בחזיתות מעידות על קהילות שחיו כאן ועזבו לשכונות נוחות יותר, לדירות מרווחות. לשבת צדק הגיעו פליטים שגורשו בשנת 1889 מכרם משה ויהודית (כיום שכונת ימין משה). הללו, עולים מתימן, מפרס, מכורדיסטאן ומעוד ארצות, איוו להם לנחלה את האדמה שהיתה שייכת לקרן מזכרת משה מונטיפיורי. הקרן לא ראתה בעין יפה את המתנחלים באדמתה וצו גירוש שיצא מלונדון הרחוקה טלטל את עניי ירושלים עד למקום זה, אותו תיאר המלומד הירושלמי א"מ לונץ: "בקעה קטנה לצד דרך יפו". הצפיפות, העוני ודלות החומרים היו מנת חלקם של תושבי השכונה, שהיתה עד מהרה למעין מרכז קליטה לעניות שבקהילות העיר. סיור בסמטה הצרה מפגיש אותנו עם קהילת יוצאי נציבין (Nisibin) שבתורכיה וקמישלי (Kamishli) שבסוריה; שתי קהילות כורדיות שמקורן משני עברי הגבול החוצה את כורדיסטאן חברו בירושלים לעדה אחת. על הכתובת בפתח בית הכנסת נכתב שהוקם בשכונה שבט צדק. זוהי אחת הגרסאות החביבות על תושבי השכונה. לא שבת באות תי"ו, כי אם שבט – קהילה אחת ומלוכדת. בית הכנסת נטוש כבר שנים רבות, אין פוקד אותו והררי אבק מכסים את כל רהיטיו. גורל דומה חולקים רבים מבתי הכנסת השוכנים באזור לב העיר בירושלים. המתפללים הזדקנו, בנותיהם ובניהם עזבו את השכונות ובאין ממשיך עומדים בתי הכנסת שוממים. לעתים, כמו במקרה זה, לא ידוע לאיש מי מחזיק את מפתח הבית.במורד הסמטה נמצא בית הכנסת "עדות ביהוסף"  של הספרדים. על קיר הטיח המתפורר לוח קרמיקה שהציבו תושבי השכונה לדוד סבו, איש חסדים מקומי שכונה בפיהם "הצדיק מרחוב ביבאס". בהמשך הסמטה, בית הכנסת של יהודי ג'זירה (Gezira) שבמזרח תורכיה. שנת הבנייה, תרס"ג (1903), מוזכרת בכתובת ההקדשה המעוטרת בצמצום. גם כאן סגורה הדלת ורק פעמים אחדות בשנה, בחגים, מתכנסים לכאן שומרי גחלת אחדים. שאר יוצאי ג'זירה, אף הם בני העדה הכורדית הגדולה, מתכנסים בשבתות בבית כנסת ברחוב ארנון הסמוך. סכסוך שפרץ בין בני העדה לפני כשישים שנה הביא להקמת בית כנסת חדש, והוא שמשך אליו את מרבית המתפללים והותיר את חברו הוותיק שומם ומבויש. בקצה הסמטה שוכן בית הכנסת פתחיה. עולים משירז (Shiraz) שבפרס בנו אותו בשלהי המאה ה־19 נדבך אחר נדבך מתרומותיהם הדלות של בני העדה. פרנסי בית הכנסת השכילו לעשות והפכו את פניו, שער הכניסה עבר מסמטת ביבאס אל רחוב ארנון הרחב והחדש יותר. המתפללים התחלפו ושינו את טעמם מתפילה בנוסח בני פרס ובשפתם לתפילה בנוסח ספרדי. שכר השינוי ניכר לעין וכיום בית הכנסת הומה מתפללים. מכל בתי הכנסת שבסמטה שמר על צביונו רק בית הכנסת הכורדי שנוסד בשנת תר"ע (1910). אריה רשתי, יליד השכונה, דבק בבית שבנו אבותיו ובבית הכנסת. הוא ובני משפחתו פתחו את בית הכנסת בפני מבקרים הזוכים למשקה תמרהינדי או לימונדה צוננת בתיבול סיפורים מהווי החיים בשכונות של פעם.

הנביא יחזקאל עולה לירושלים
בימי הביניים, כך מספרת האגדה, הגיעו שני אחים יהודים לעיר ההררית עמדיה (Amadia), שבמחוז מוסול (Mosul) בכורדיסטאן העיראקית. הם ביקשו ממושל העיר להתיישב בעירו, אבל הלה, שהיה שונא יהודים מושבע, השיב את פניהם ריקם. השניים עזבו את העיר ולאחר זמן קצר חלה המושל במחלה אנושה. הרמז היה ברור: סירובו לאחים הוא שהפיל את המושל למשכב. עד מהרה נקראו האחים לשוב לעמדיה והתבקשו לרפא את החולה. אלא שעתה התנו תנאי: רק אם תינתן להם חלקת אדמה שעור שור יוכל להקיפה, תבוא ישועה למושל. הם לקחו עור של שור גדול ושמן, השרו אותו במים וחתכו אותו כחילזון דק וארוך. ברצועת העור הקיפו חלקת אדמה רחבת ידיים, ועליה בנו את הרובע היהודי ובמרכזו בית כנסת.בית הכנסת העתיק שבעמדיה עומד חרב שנים רבות. המבנה נפגע במלחמת המפרץ הראשונפריה ודיירי הבתים הסמוכים הפכו אותו לרפת. אולם בירושלים קם לבית הכנסת י מורש. ה

הפוסט ציידי המניינים הופיע ראשון במסע אחר

באמצע כל זה, בתוך נהרות העוברים והשבים שנשפכו באותה שעת בין ערביים מתוך נקבת ה"טונֶל" – אותה הקרונית התת קרקעית העתיקה המעלה את הקהל מגובה פני הים של קרן הזהב אל הגבעה שפסגתה היא הרחוב דמוי אירופה הזה – עמדו כמה עשרות צעירים נוקשי פנים והחזיקו מול עיני העוברים את העיתון אדום הכותרת "קומוניסט", בטאון המפלגה הקומוניסטית התורכית שמטה הפעולה שלה ברחוב איסתיקלל.

עמודו הראשון של העיתון קרא להתנגד לאימפריאליזם של אירופה. ניגשתי אל אחד המוכרים וביקשתי שיסביר לי. באנגלית לא רהוטה הוא סקר באוזני בקצרה את תוכן העיתון, שכלל קריקטורה שמלגלגת על העזרה של האימפריאליסטים האמריקאים לנפגעי הצונאמי, ודף על הדיכוי הישראלי בפלסטין, ולבסוף – וזה מה שגרם לי לשלם לתמים הזה לירה וחצי ולקחת מידיו את הגיליון, באקט מובהק של רכישה קפיטליסטית־בורגנית  מאמר על המשורר התורכי הגדול של המאה העשרים, נַאזִים חִיכְּמֶת, ששילם את מלוא המחיר על דעותיו השמאלניות בשנים של מאסר, בגלות ולבסוף במוות במוסקבה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד איסטנבול,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

המאמר הופיע לרגל העלאת מחזה שכתב נאזים חיכמת מעט לפני מותו. המחזה, "טרטיף" שמו, הוא עיבוד ברוח הקומוניזם למחזהו הנודע של מולייר, מחבר הקומדיות הצרפתי בן המאה ה־17, על הכומר הצבוע המתנחל בביתו של איש ישר לב וסוחט אותו עד העצם. במודעה שלצד המאמר נכתב ש"טרטיף" עולה ב־17 בינואר באולם התיאטרון שבאחד הפסאז'ים של רחוב איסתיקלל.

אִמרו לי מה אירופי יותר מזה שחבורת צעירים קומוניסטים באמצע רחוב קניות איסטנבולי משווקת עיבוד של מולייר מעשה ידי משורר תורכי, כלומר עדיין מאמינה בכוחה של שירה להשפיע. לזה לא פילל כמדומני אפילו גדול המשוררים האירופאים גתה, לא כן?

עם דף הספרות של העיתון "קומוניסט" בידי, נלהב כמפרש של ספינה המחשבת להתפקע מעוצמת הרוח, אני מתחיל את מסעי באיסטנבול; מסע אחד, עלי לומר, מני רבים שאני עושה באיסטנבול מאז ביקורי הראשון בה בגיל חמש, עוד כשסבתי גרה בה, בשכונה ושמה קַדִיקוֹי (Kadiköy), והבית שלה שינה את פניו והיום הוא מרכז לאמנויות. וברחוב איסתיקלל, ממש בצמוד לפתח השגרירות הרוסית, עוד עמדה אז החנות לממכר עתיקות של הדודה של אמא, ז'נטי, בתולה משכלת וחמורת סבר שדיברה צרפתית וקראה ספרים ודקלמה שירה יותר משמכרה סחורות עתיקות.

לכן איסטנבול היתה בשבילי תמיד, ובאופן טבעי לגמרי, אירופה: כי שנים לפני האיחוד האירופי החברות לברידג' של סבתא ושל הדודה ז'נטי היו אירופאיות ודיברו את השפה הרשמית של אירופה, והן אהבו והתקוטטו בצרפתית, ומי לימד אותי קרוא וכתוב צרפתית עוד לפני עברית? הן, וזה התחיל באיסטנבול.

חוט דק של חוכמה יהודית

מה נשאר מן היהדות המעודנת הזאת, המצורפתת, באיסטנבול? ומה נשאר מן התלמים שחרשו בה חוויות יהודיות אחרות? מסע בעיר הענקית הזאת בעקבות כל אלה אינו אפשרי בלי המדריך האולטימטיבי, אך גם היחיד כמדומני, שכתב ישראלי אחד חולה־איסטנבול ושמו אילן כרמי, שהיה לזמן מה כתב של העיתון "הארץ" באיסטנבול, וכשמת בדמי ימיו במחלה מסתורית לפני כעשר שנים, אלמוני בארץ זרה, הוריש לעולם את הספר "אתרים יהודיים באיסטנבול" בהוצאת איסיס איסטנבול, האוצר בתוכו את כל הפרטים שיש לדעת על מקומות יהודיים בעיר האהובה.

התמזל מזלי ומצאתי עותק נדיר של הספר שאזל מזמן, תלוי באטב בשוק הספרים של איסטנבול, אותו השוק הבנוי לצד הבזאר הגדול ושלא רבים התיירים הנקלעים אליו. זהו התנ"ך של זה המוכן לצאת להרפתקה התת קרקעית הזאת ולגלות איסטנבול שאין לה דבר וחצי דבר עם המונומנטים המפורסמים, אלא היא זורמת לרחובות צדדיים, לשכונות נידחות, שפעם פעמו בהם חיים יהודיים ערים. מי שמתמצא קצת בהוויה הנסתרת הזאת, הנתפשת־לא־נתפשת של איסטנבול היהודית, תרטיט את לבו עצם הכתובת של בית ההוצאה איסיס: רחוב שֶמסִי ביי 10, בֵּיילֶרְבֵּיי (Beylerbey).

מצבת קברו של שמסי ביי בשכונת אוסקודר. שמסי ביי, צאצא למשפחה יהודית שהתאסלמה בימי משיח השקר שבתי צבי במאה ה-17, היה מורה להיסטוריה של אתאתורק, מייסד הרפובליקה התורכית, והשפיע עמוקות על השקפת עולמו

 

ובכן, שמסי ביי היה מורה להיסטוריה שנכנס להיסטוריה משום שתלמיד אחד שלו, מוסטפא כמאל אתאתורק, נהיה לימים מייסד הרפובליקה התורכית. ומה צריך להרטיט את לבנו בעובדה הזאת? התשובה היא ששמסי ביי, האיש שהשפיע עמוקות על השקפת עולמו של אתאתורק, היה צאצא לאחת מאותן המשפחות היהודיות הרבות שהתאסלמו בימי משיח השקר שבתי צבי במאה ה־17, אך שמרו לדורות על חוט דק של חוכמה יהודית ושל בידול יהודי. והרי אורחות חייהם של השבתאים־לשעבר הם אחד הדברים היותר מסקרנים באיסטנבול: קהילה שלמה שלכאורה היא מוסלמית כמו כולם, אך טבועה בה עמוק־עמוק השונות היהודית הזאת, שלא מרפה.

בעזרת המדריך של אילן כרמי הגענו אל בית הקברות של קהילה נבדלת זו, השוכן בשכונה האסייתית אוּסְקוּדַר (Üsküdar). הרחוב שמו בּוּלְבּוּלְדֶרֶה (Bülbüldere), ובאמצע, בין הבתים וחנויות המסחר, נפתח שער בית קברות מוסלמי ישן, שבחלקה הראשונה שלו, הכל לפי מדריך כרמי, קבורים היהודים השבתאים הללו, שהתאסלמו. ואיך אפשר להבדיל בין קברי שבתאים לקברי מוסלמים? בניגוד למוסלמים, שציור דיוקן המת זר למסורתם האנטי־פיגורטיבית, אצל השבתאים, או ה"דוֹנְמֶה", זה שמם בתורכית, רווח מנהג לצייר על לוח חרסינה סגלגל פורטרט של המת, ולקבעו בראש המצבה. לאחר שיטוט קצר בין המצבות נמצאה לנו מצבתו של המורה שֶמסי ביי, ולבנו רגש. זה מרטיט את הלב גם מהסיבה שלא פעם נאמר שגם אתאתורק עצמו, מייסד תורכיה המודרנית, היה ממשפחה שבתאית כזאת. עדות חותכת כביכול לכך נמצאת באוטוביוגרפיה של איתמר בן אב"י, בנו של מחיה הלשון העברית, שנפגש לדבריו עם אתאתורק בהיותו קצין זוטר עדיין בארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה.

וילון שושנים בפנסיון יהודי

מצפון־מזרח לאוסקודר, ממש מעבר לכביש, בשכונה רוגעת בעלת שם קשה להגייה, "קוּזְגוּנְג'וּק" (Kuzguncuk), שכנה פעם קהילה יהודית גדולה סביב בית הכנסת בית יעקב, העומד עד היום ברחוב הראשי של השכונה, רחוב אִיגַ'אדִיֶה (Icadiye). בכניסה לבית הכנסת מתחיל המשא ומתן הרגיל, שמעתה ואילך יתלווה לכל נסיון כניסה לאתר יהודי כלשהו. שומר שפוסק "אסור" ומצביע על עדשת מצלמה שהציבה המשטרה, והוא הרי לא רוצה להסתבך; ולאט לאט מתחלף ה"אסור" ב"אולי", לפי מידת ההתרשמות שלו שאיננו נראים כמו טרוריסטים מסוכנים; ואז מתחיל שלב שני של חיפוש אחר המפתח של בית הכנסת. המפתח יהיה מדרך הטבע ביד השַמָש, שיהיה נניח החייט היהודי בחנות פינתית ושמו יהיה נניח נסים או ליאון. ונסים או ליאון האלה, שרידים יהודיים מקריים של הקהילה הגדולה שהיתה ואיננה עוד, לא מבינים מצדם מה רוצה מהם המשלחת הקטנה שנחתה עליהם פתאום מישראל ומפריעה את שלוותם הגלותית. ואנחנו מצדנו, כבר לא מעניין אותנו המבנה של בית הכנסת:הרבה יותר מעניין להבין איך זה שיהודי אחד או שניים שנשארו לחיות שם, רחוק לכאורה מהמסלול המרכזי של ההיסטוריה היהודית, נראים לגמרי שמחים בחלקם, ורואים בנו, הישראלים, את החיות המוזרות.

בקוזגונג'וק הלזו, כשעולים במעלה רחוב איג'אדיה, נתקלים בבתי עץ מצועצעים כבתי ביסקוויטים של "עמי ותמי", שהיו בתים יהודיים והתרוקנו מדייריהם המקוריים.

ברחוב צדדי אחד, רחוב בִּיגַ'אן (Bican), החזית מצביעה על יהודיותו של הבית: שנת ייסודו קבועה על המשקוף על פי המניין היהודי, תרפ"ג. וברחוב צדדי אחר, רחוב פֶרִיהַן אָבְּלָה (Ferihan Abla), שורת בתי עץ שהיו יהודיים לגמרי עד לא מכבר על פי המדריך של כרמי. החלונות הרחבים הפונים לרחוב מחופים בווילאות של תחרה בדגמים של שושנים. סקרנותי החרידה את הדיירת הזקנה שישבה מאחורי מסך התחרה. היא שלחה את המשרתת להציץ מי החצוף הטורד את שלוותה. המשרתת הסיטה את וילון השושנים וחייכה אלי. אמרתי: "אני עיתונאי", ומיד חזר אלי זכרון שיר של המשורר נאזים חיכמת. השיר מספר על רשל היהודייה, בתה החיננית של בעלת פנסיון שהמשורר העני שוכר בו חדר בקוזגונג'וק ו"בעלת הפנסיון ובתה רשל, רוקחות ריבת ורדים מצוינת… במסגרת המראה, גלוית דואר: נוף של העיר ניצה, כיסא, מיטה, שידה… החלונות משקיפים אל הים…" וכן הלאה ועוד כתב חיכמת על הפנסיון היהודי, שאולי זה הבית הזה ממש שאני עומד מולו? וגם אם לאו, זה די מפליא שספר שירים מרכזי של חיכמת, "נופים אנושיים", מביא מיד בהתחלה תיאור של הווי יהודי.

וזה העניין בדיוק: מרכזיותה של היהדות באיסטנבול היא בחשאיותה! בהיותה דבר שעין רגילה חולפת על פניו בלי להתעכב, אבל מי שנשמה יתרה באפו חש את נוכחותה מתחת לפני השטח, מאחורי הקירות הגבוהים, שיש בהם שער נעול, וכאשר הוא נפתח, או־אז נגלה לפעמים מראה מרהיב עין, כגון בית הכנסת של שכונה יהודית סמוכה לזו שעכשיו תיארנו.

שם השכונה הזאת הוא הַיְדַרְפָשָה (Haydarpasa). ברחוב אִיזֶטִין (Izettin) מס' 63 (לכאורה, מה הבעיה, אבל עד שגומרים לתעות בסבך הסמטאות החד סטריות של השכונה, הסבלנות של נהגנו היקר כמעט פוקעת) עומד בית הכנסת חמדת ישראל, שבו התחתנו סבי וסבתי הנ"ל, זו שבזכותה איסטנבול חרותה בי, בתחילת המאה העשרים. השם "חמדת ישראל", יש לדעת, רומז על שמו של הסולטן עבדול חמיד, שהעניק לקהילה היהודית את חלקת האדמה לבניית בית הכנסת.

והוא יפה להפליא, הבניין, על נברשות הבדולח והקירות המאוירים בסגנון רוקוקו מזרחי. ופתח לנו את שעריו סלומון, הלא הוא שלמה, חייט יהודי כפוף גו, שהשביע אותנו לבל נצלם את המקום פן יבולע לו, אך לבסוף נעתר, ופתח לפנינו את ארון הקודש, והצצתי בכתרי הכסף. היה חרות שם, בעברית: "תרם נסים טרנטו".

נכון, תולדות יהודי תורכיה הם תכופות תולדות הנדבנים היהודים שהיו רחמנים דיים לפזר את כספם לרווחת אחיהם העניים. ועל כן, במחווה לאחת המשפחות הנדבניות הללו, משפחה שסיפורה טרגי מאוד כפי שיתברר להלן, כמעט חובה לסייר ברובע גָלָטָה (Galata), אותו הגטו המקיף את המגדל בסגנון ונציאני שמתנשא על גדתו האירופית של הבוספורוס, מצדה הצפוני של קרן הזהב.

ברובע גלטה רחשו חיים יהודיים עד לימי העלייה ההמונית לארץ, עם הקמת המדינה. כמעט הכל שם היה יהודי. על הכל חלשה בימי מפנה המאה שעברה משפחת נדבנים בשם קָמוֹנְדוֹ, שמייסדה המיתולוגי, אברהם קמונדו, בנה במורד התלול מגלטה אל קרן הזהב שכיית חמדה קטנה בסגנון אר־נובו: מערכת מדרגות הקרויה עד היום "מדרגות קמונדו", ששופצה לא מכבר בעזרת ממשלת גרמניה. וברחוב קוּצ'וּק הנדק (Küçük Hendek) הסמוך למגדל גלטה הקים קמונדו בתי מגורים ליהודים עניים, שהיום, כמובן, הם משכנות של יאפים.

משפחת קמונדו היגרה לפריז. שם, בפאתי פארק בצפון פריז, הקים יורש המשפחה, נסים קמונדו, ארמון המפעים עד היום את כל רואיו. יורשיו שלו כבר נשלחו לאושוויץ, ולא נשאר למשפחה שריד. הארמון הוא היום מוזיאון עירוני ושמו מוזיאון נסים דה קמונדו (Nissim de Camondo). הנה עוד אחד המסלולים הנפתלים של הקשר האירופי לאיסטנבול. הוא עובר, כצפוי, דרך טרגדיה יהודית.

המהפכה של ליאופולד לוי

עצה מעשית: מרדף סתמי אחרי אתרים יהודיים באיסטנבול רק כדי לסמן לעצמך שהיית בהם עלול להיות לדבר מייגע, ממש כמו מרדף סתמי אחרי קתדרלות בצרפת ואחרי כנסיות באיטליה. הפתרון לכך הוא לקחת את המסלול היהודי כמסגרת כללית, ולהרשות לעצמך לסטות ממנו ימינה ושמאלה.

ברובע חָסְקוי (Hasköy), עוד אחד מאותם הגטאות היהודיים לשעבר, שהיום נשאר מכל יהודיותו אולי רק מבנה מונומנטלי אחד,‐ בית הספר אליאנס ברחוב קוי־מֶכְּתֶפּ (Köy Mektep), שהיום משמש בית אבות יהודי; ברובע חסקוי, אם כן, הכרזתי פתאום באוזני מדריכנו הטוב סרקאן שנמאס לי. והלכנו אל משהו שלא היה בתוכנית, אל המוזיאון לטכנולוגיה, מוזיאון רחמי מ. קוץ' (Rahmi M. Koç Technology Museum), השוכן על שפת המים. מוזיאון ענקי המשכן מכוניות אספנות לדורותיהן, ומכונות תעשייה וקרונות רכבת ומטוסים ואוניות, והכל מודגם בשלל קולות ואורות צבעוניים לשמחת ילדים והורים, שכולם היו כמדומני תורכים, כי תיירים כמעט לא מגיעים למחוזות האלה.

והייתי לרגע ילד בן שש כשפסעתי אל תוך קרונית ישנה של חשמלית שמוצגת באחד האולמות. הקו של החשמלית הוא מספר 20, קדיקוי־מודָה. וכשעולים לקרון, אות אלקטרוני מפעיל מנגנון שמקים רעש של נסיעה ומטלטל קמעה את הרצפה. וכמו במנהרת זמן החזירו אותי תחושת הטלטול והרעש אל ימי קיץ רחוקים, כשבחשמלית הזאת ממש, המזדעזעת וחורקת ומשמיעה קולות עץ ובחלונותיה וילונות בד בצבע בז', הייתי יורד עם סבתא, שגרה בקדיקוי, אל חוף הים שנקרא מודָה.

אללי, ולחשוב שאני עתיק כמו הקרונית הזאת, אלא שעדיין אני מתגלגל איכשהו בחוצות, לעומתה, המשחקת בכאילו. ולחשוב שהיום הרחצה בחוף של מודה אסורה בגלל זיהום המים. ולחשוב שאיסטנבול היא לגמרי אחרת מזו שהיתה כששקקו בה חיים יהודיים, ודיברו בה שפות רבות, ולא היה ויכוח בעד או נגד אירופה. אירופה היתה שם בלי שום ספק.

אז אגמור בהצדעה למשהו באיסטנבול שהוא ארכי־יהודי אך איש לא שם לב לכך. זה המוזיאון החדש־חדש, איסטנבול מודרן (Istanbul Modern), שנפתח בתוך חללי בית המכס הישן על גדות הבוספורוס, בתוך הנמל הישן ממש. זו התשובה המעודכנת לטייט מודרן של לונדון, או לאורסיי של פריז ולהמבורגר באנהוף של ברלין, כולם מוזיאונים לאמנות שהוקמו בחללים תעשייתיים נטושים. באיסטנבול מודרן, שחלונותיו משקיפים על נוף מרהיב עין של ים וצריחי מסגדים, ראיתי תערוכה מקיפה של תולדות הציור התורכי מתחילת המאה העשרים ועד היום.

נו, טוב, מה יהודי בזה? ובכן כך: תולדות הציור התורכי לא היו נראות כפי שהן נראות אלמלא איש אחד שהיום כמעט נשכח שמו: זה היה ליאופולד לוי, צייר ומורה לציור שהוזמן במחצית הראשונה של המאה העשרים על ידי אתאתורק לעמוד בראש האקדמיה לאמנות של איסטנבול. ליאופולד לוי הביא לציור התורכי את צרפת – את האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם והקוביזם והפוביזם – הוא הצעיד את עולם האמנות הרדום של עיר הירכתיים הזאת בכמאתיים שנה קדימה, כל גדולי הציור התורכי חבים לו רבות.

נכנסתי אל הספרייה של המוזיאון החדש ושאלתי אם יש להם חומר על ליאופולד לוי. הספרנית ידעה היטב מיהו ופתחה לפני ספר אחר ספר. צילמתי עליו חומר רב. איני יודע אם יש בעולם עוד ארץ שצייר יהודי אלמוני חולל בה מהפכה בציור, שמקבילה למהפכה הכמאליסטית בתחומי החיים האחרים. והצייר היהודי הזה מת, וההיסטוריה רצה קדימה, ואני, כמו אותה הקרונית הישנה של חשמלית שכבר בקושי פועלת, מתעקש לעשות קצת רעש כאומר: היי, פה היו פעם יהודים גדולים. הם היו, הרבה לפני איחוד אירופה, האירופאים האמיתיים. זִכרו אותם.

הפוסט יהודי איסטנבול: האירופאים האמיתיים הופיע ראשון במסע אחר