כל מי שמטייל באלזאס (Alsace) וניחן ולו במידה זעומה של סקרנות לְמה שמעבר לנופים, לאוכל המשובח וליינות המובחרים, משוטט גם בשבילי ההיסטוריה ובמחשבות על העתיד. אין עוד איזור בצרפת שעבר ידיים, ובצורה אלימה, פעמים כה רבות. אלזאס היה שדה קרב חביב על פולשים למיניהם, בהם הרומאים, ובעיקר על שתי המדינות החזקות שממערב וממזרח – הצרפתים (עוד כשנקראו פרנקים) והגרמנים (עוד כשהיו אלמאנים). מוזר שדווקא יהודים וישראלים נוטים לראות את אלזאס במשקפיים גרמניים. רבים קוראים את שמה אֶלזאס (באלף סגולה), כמו בגרמנית. לקיסר צרפת שארלמאניה (Charlemagne) קוראים אצלנו קרל הגדול, ולחבל לוֹרֵן (Lorraine), ששמו התחבר לשם אלזאס רק מפני שהגרמנים סיפחו גם אותו ב־1870, עדיין יש הקוראים לוֹתְרינְגֵן. ההיגוי הגרמני של שמות יישובים ואנשים מקשה על התפישה ועל הזיכרון של מי שאינו מתרבות זו. נסעתי לאלזאס בחשש מסוים: לגלות אהדה לגרמניה. לו חשתי שסביבי מתגעגעים לתקופה הגרמנית, הייתי עוזב מיד. לפיכך במסעדות, בכרמי היין ובכפרים הקטנים שבהם ביקרתי הצגתי בפני אנשי שיח מגוונים שאלות בדבר הקשר בין אלזאס לגרמניה ובין אלזאס לצרפת. נוכחתי שבעיות מהותיות של היסטוריה ושל זהות טרם מצאו את פתרונן. טירת או־קניגסבורג נראית ממרחקים, חולשת על כפרי היין במבנה המאסיבי ובצריחה הגבוה, הנראה כאצבע משולשת גרמנית זקורה בעורפה של אלזאס הצרפתית מפות ומדריכים מודפסים ליעד צרפת, בהנחה לגולשי מסע אחר! נניח לשפה וניקח את הכסף בשנת 842 נכתב בשטרסבורג (Strasbourg) "שבועת שטרסבורג" – מסמך שהוביל לחלוקת הקיסרות של שארלמאניה בין נכדיו: האחד ירש את גרמניה, השני את צרפת. הגרמנים מעולם לא התחשבו במסמך, שהותיר את אלזאס בידי צרפת. שאיפתה התמידית של גרמניה להשליט את מרותה ואת תרבותה הפכה את אלזאס לאיזור שבו הפוליטיקה וההיסטוריה הן חלק מכל תחום, מכל עיסוק, מכל שיחה כמעט. גרמניה וצרפת מעולם לא התייחסו לאלזאס כאל שטח כיבוש גרידא, אלא שוב ושוב כאל חבל ארץ השייך מאז ומתמיד למנצחת, נלקח ממנה בכוח והנה הוא "מוחזר". הגרמנים עשו בשטח "המוחזר" דברים שלא עשו בשום מקום אחר שכבשו. בכל הזדמנות ניסו לכפות עליו את שפתם ואת תרבותם, מה שלא ניסו לעשות בשאר חלקי צרפת, כשכבשו אותה מעת לעת. הם גם אילצו אלזאסים לשרת בצבאם. בקומה הראשונה, קומת המגורים, מצביע כ"ץ על המגרעת שמתוכה נעקרה, אי פעם בעבר, מזוזה. באלפי בתים באלזאס, שבכולם חיים כיום נוצרים, יש סימנים לעבר יהודי ממושך דוגמה מוחשית למאבק על אלזאס נוגעת לתחום ההוראה. באמצע המאה ה־17, בתום מלחמת שלושים השנה, השתלטה צרפת על אלזאס. לואי ה־14 סיפח אותה לממלכה, ובבתי הספר שלה החלו מלמדים צרפתית, אבל ללא כפייה. ב־1870 שבו הגרמנים, עם הניצחון על נפוליאון השלישי. המורים הצרפתים גורשו והוחלפו בגרמנים. שפת ההוראה שונתה. בתום מלחמת העולם הראשונה סולקו המורים הגרמנים ושבו הצרפתים. עימם שבה גם הצרפתית. ביוני 1940 שוב סולקו הצרפתים. הגרמנים חזרו לאלזאס עד סוף 1944, אז גורשו – וחזרו הצרפתים. בסך הכל החליפה מערכת החינוך שפה ותרבות חמש פעמים ב־74 שנים. כמו כן החליפו רחובות ומוסדות שמות מדי כיבוש. הטראומה עדיין יוקדת. אלזאסים שעימם שוחחתי, ותיקים וגם כאלה שהוריהם חוו זאת על בשרם, זוכרים את המאבק על השפה כסמל לניכור היסטורי. והם בכלל דיברו ועדיין מדברים בשפה משלהם, המזכירה גרמנית, אך יש בה מלים מושאלות משפות רבות, בעיקר מיידיש, מצרפתית ואפילו מעברית. מספר אמיל יונג, אחד משלושת טבחי הצמרת של אלזאס, המגדיר את מטבחו כ"מטבח אלזאסי מתרבות צרפת": "כשכבש את אלזאס, אמר לואי ה־14: 'נניח לשפה וניקח את הכסף'. עקב כך נוטה אלזאס מבחינת השפה לגרמניה. התרבות שלי צרפתית ואני כותב בצרפתית, כך שאני קורבן השפה האלזאסית, שהיא גרמנית. התרבות שלי היא המכורה שלי: אני צרפתי. אבל אמי גרמנייה. מה זה אומר לגבי? אני חצוי ויש לי תסביכים, של עליונות ושל נחיתות. על מנת להיות בסדר עם כולם, האלזאסי החצוי משתדל יותר מהדרוש, הוא מגזים. האם אני עצמי איני עושה יותר מדי כרגע, בנוכחותך? האלזאסי רואה חובה להתנצל בגלל ההיסטוריה". פלאס אטואל, אוברנה. בעיר נולדה במאה השביעית הקדושה אודיל, פטרונית אלזאס. היא נולדה עיוורת, הוטבלה ואז שבה אליה הראייה. הר סנט אודיל, הנקרא על שמה, הוא אתר עלייה לרגל סמסמל את ההתנגדות ההיסטורית לגרמנים | צילום : ברוך גיאן להקדים תרופה למכה חמישה עשורים של התפייסות היסטורית לא לגמרי הועילו. בהדרכה המשודרת באוזניות לשטים בסירות התיירים בתעלות שטרסבורג מובעת משאלה, שחזרתה של אלזאס לצרפת ב־1944 היתה "סופית". עצם קיומה של ההערה הוא עדות אחת מני רבות לכך שקבוצות ימין גרמניות עדיין לא השלימו עם המציאות. גם באלזאס יש קומץ המתגעגע לגרמניה. כשעולות בעיות של ביטחון אישי בשכונות, יש זקנים שאומרים: "אצל הגרמנים זה לא היה קורה". "מה שקורה באלזאס הוא מדהים", אומרת מדריכת תיירים מהעיירה סאבֵרְן (Saverne). "אפילו בכפרים שאין בהם ולו זר אחד מנצחת החזית העממית, הקוראת לגירוש הזרים מצרפת. 'להקדים תרופה למכה', אומרים תושבים. זו חרפה". ומוסיפה עובדת ציבור בכירה: "למי שנולד לפני ארבעים או חמישים שנה אין שאלה, ברור לו שאלזאס היא צרפת. אבל היסטורית, החוויה של 1870־1914 תחת שלטון גרמניה היתה טובה יחסית. עם השחרור ב־1918 והשיבה לחיק צרפת אחרי כמעט חמישים שנות שלטון גרמני, שררה באלזאס התלהבות אדירה, שהתחלפה באכזבה. כי צרפת הפכה בינתיים למדינה חילונית וריכוזית, להבדיל מגרמניה, שנותרה דתית ומבוזרת". אצבע משולשת גרמנית באלזאס פזורות מאתיים טירות, רובן על פסגות ההרים החולשים על שפלת הריין. לאחר שכבש את אלזאס וסיפח את האיזור לצרפת, ציווה לואי ה־14 להרוס את הטירות על מנת למנוע צבא זר מלתפוס ביצורים שיקשו על שחרור אלזאס. אחת מהן היא אוֹ־קניגסבוּרג (Haut–Koeingsbourg) שמול סלסטה (Selestat). היא נראית ממרחקים, חולשת על כפרי היין במבנה המאסיבי ובצריחה הגבוה, הנראה כאצבע משולשת גרמנית זקורה בעורפה של אלזאס הצרפתית. "אני מרגישה אלזאסית. נכון שהאלזאסים מרגישים יותר אלזאסים מצרפתים, אבל איש אינו רוצה להיות גרמני" בעיני, או־קניגסבורג היא החרפה הגדולה של אלזאס, לצד הסמל הגרמני של העיר אוברנה (Obernai) – העיט ההבסבורגי. לא בכדי המתינו שלטונות צרפת עד העשור האחרון כדי להכיר באו־קניגסבורג כמונומנט היסטורי, ולא בכדי מתקשים להסביר לילדי בית הספר, המבקרים שם כיתות כיתות, במה מדובר. הקיסר הגרמני וילהלם הראשון שיקם את או־קניגסבורג לאחר מלחמת 1870 כדי להראות את כוחו לאלזאסים. הוא הקים בה מוזיאון נטול ערך אמנותי כ"תרומה" לתושבים. המוצגים – בעיקר רהיטים וחפצים עתיקים – נלקחו מהם בכוח. אלזאסים שדיברנו איתם התייחסו למקום בביטול. ההתנגדות לגרמנים שזורה בדברי ימי אלזאס, אבל בעיקר באורח סמלי. באוברנה נולדה במאה השביעית הקדושה אודיל, הפטרונית של אלזאס. אביה, דוכס אוברנה, ניסה למנוע את כיבוש עירו בידי האלמאנים. היא נולדה עיוורת, הוטבלה, וכמו במטה קסמים שבה אליה הראייה. אודיל חוללה נסים והקימה מנזר על הר מדרום לעיר, 800 מטר מעל למישור. זהו הר סנט אודיל, אתר עלייה לרגל דתי ותיירותי, המושך המוני מבקרים ומסמל את ההתנגדות ההיסטורית לגרמנים. גם בשנים 1870־1918 היתה ההתנגדות לגרמניה שולית, בעיקר התנגדות שבשתיקה: גרמניה גירשה את מתנגדיה המעטים והענישה את מי שלא גירשה. ב־1913 אירע בסאברן אחד ממקרי ההתנגדות החריפים ביותר לגרמנים, חריג בטיבו. הכל החל בהתנהגות לא יאה של קצינים גרמנים כלפי צעירים בני העיר, שגויסו לצבא הגרמני. התקרית הוכיחה לאותם אלזאסים שעדיין היו זקוקים לכך, שהגרמנים רואים באלזאס שטח כבוש, ובאוכלוסייה – גרמנים מסוג ב'. התקרית חישבה להידרדר למרי עממי. הוכרז מצב חירום, נערכו מעצרים. העולם נרעש. לבסוף נאלץ יורש העצר הגרמני לבוא למקום ולכפר בדברי פיוס על היוהרה הפרוסית של קציניו. אבל סאברן אינה שוכחת ואינה סולחת. "אלזאס הוא איזור צרפתי קנאי, אבל לאיזור וליינותיו יש בעיה של זהות. רבים אומרים שאלה יינות הריין. לא רוצים שמות בעלי צליל גרמני" ההיסטוריה וזכר העבר פולשים לכל עיסוק, גם ליין. כמעט כל אחד מיצרני היין שפגשתי דיבר על העבר, על מה שגרמה ההיסטוריה ליין. לאון בייר יודע היטב שאלזאס צרפתית ושמשפחתו צרפתית: המרשאל טוּרן, מפקד צבאו של מלך צרפת בסוף מלחמת שלושים השנה, לן בבית אבותיו של בייר בלילה שקדם לקרב המכריע בשנת 1675, שבו גברו עשרים אלף צרפתים על שישים אלף גרמנים והקנו את אלזאס לצרפת. הוא אומר: "אלזאס הוא איזור צרפתי קנאי, אבל לו וליינותיו יש בעיה של זהות בבריטניה ובארצות הברית. רבים שם אומרים שאלה יינות הריין. לא רוצים שמות בעלי צליל גרמני". מרסל דייס, מהמקוריים שביצרני היין, מאשים את הגרמנים בהרס מכוון: "בין 1898 ל־1907 עקרו הגרמנים את כרמי אלזאס. באיזור נוטים להסתיר את המידע הזה, כי הוא אחת מחצרות היהודים באוברנה, שרידים לנוכחות יהודית מתמשכת בעיר מהמאה ה-12. בבתים רבים שמורות כתובות יהודיות עתיקות | צילום : ברוך גיאן כואב. ההיסטוריה הרסה את המסורות ואת זכרן. כשאנו עומדים מול כרם, אין לנו מושג מה היה עברו – שללו מאיתנו את השפה, את התרבות, את הזיכרון". הגרמנים אהבו את האלזאסים כל עוד הם היו בידיהם. הצרפתים אהבו אותם כל עוד הם באלזאס. הכמיהה הצרפתית להשבת אלזאס ולורן, שהיתה אחת הססמאות הפוליטיות העיקריות מ־1870 ועד 1918, היתה דו משמעית: אלזאס שלנו, אבל שהאלזאסים יתכבדו ויישארו במחוזותיהם. לא רוצים אותם בצרפת, עם השפה המוזרה שבפיהם. בסתיו 1939, עם ההכרזה על מלחמת העולם השנייה, חששו הצרפתים מפלישה מיידית של הנאצים לאלזאס. ממשלת צרפת הורתה לפנות כל יישוב הסמוך לגבול, לרבות שטרסבורג. מזוודה אחת, כסף – ולדרך. רק הכבאים נשארו ועימם הכלבים והחתולים. האוכלוסייה הובלה ברכבות לדרום־מערב צרפת. אלפי משפחות אירחו אלזאסים על פי צו. המקומיים התקשו להבדיל בינם לבין הגרמנים ולא אהבו את העקורים, דוברי "העגה הגרמנית". אלא שבניגוד לחששות הגרמנים לא זזו עד יוני 1940, ואז נכנסו לעיר פרזות ריקה וקראו לאלזאסים, פרט ליהודים, לשוב. שני שלישים מהפליטים שבו לאלזאס, שכבר סופחה לגרמניה. תזמורות קיבלו את פניהם. מדוע שבו? מפני ששם היה ביתם, משום שזכר הכיבוש הגרמני הקודם לא היה נורא, וגם כי בצרפת לא הרגישו בנוח. אומרת אשה, שהוריה היו עקורים ולא שבו: "נולדתי בדרום־מערב צרפת, אך אני מרגישה אלזאסית. בשנות החמישים התייחסו אלינו שם כאל גרמנים מלוכלכים. השפה האלזאסית היתה שנואה ואף נאסרה לשימוש אחרי מלחמת העולם השנייה. נכון שהאלזאסים מרגישים יותר אלזאסים מאשר צרפתים, אבל הרצון להיות צרפתים הוא עז. איש אינו רוצה להיות גרמני". מר כ"ץ, הקשיש ממארמוטיה ללא היהדות, ההיסטוריה של אלזאס אינה שלמה, כפי שלמדנו בעיירה מארמוטיה גרמניה וצרפת מעולם לא התייחסו לאלזאס כאל שטח כיבוש גרידא, אלא כאל חבל ארץ השייך מאז ומתמיד למנצחת, נלקח ממנה בכוח והנה הוא "מוחזר" (Marmoutier), השוכנת צפונית־מזרחית לשטרסבורג. האגף היהודי של המוזיאון הקטן לאמנויות ומסורות עממיות שוכן בבית בן 410 שנה, שהיה בבעלות יהודית בין 1680 ל־1920. חשיבותו של המוזיאון הנוצרי־יהודי היא בסמליותו. הקימה אותו לפני 25 שנה קבוצת אזרחים לא יהודים, שהחלה באיסוף מוצגים הקשורים ליהדות. ברחוב מקבל את פנינו מר כ"ץ הקשיש, שבימינו הוא כל הקהילה כולה. בשיאה, באמצע המאה ה־19, מנתה הקהילה 500 נפש, חמישית מכלל אוכלוסיית העיירה. לפני שנכנסים, מורה כ"ץ על המבנה העתיק ומבקש שנסיק מחזיתו כיצד אפשר לדעת שגרו בו יהודים. הוא מצביע על הלוג'יה, מעין מרפסת קטנה סגורה בסגנון כמו ונציאני – פריט שכיח בבתים מסורתיים אלזאסיים – ומציין שניכר שגגה היה נפתח. בסוכות היא שימשה כסוכה. בקומה הראשונה, קומת המגורים, מצביע כ"ץ על המגרעת שמתוכה נעקרה, אי פעם בעבר, המזוזה. קומת הקרקע, הוא מבאר, שימשה למסחר ונכנסו אליה גויים. על כן לא נקבעה בה מזוזה. באלפי בתים באלזאס, שבכולם חיים כיום נוצרים, יש סימנים לעבר יהודי ממושך. הנוצרי שנכנס לבית אחרי צאת היהודי הותיר את המגרעת. כמו בכפרים אחרים, חיש קל השתלטו יהודי מארמוטיה על המסחר, מה שעורר קנאות ומאבקים. רוב האטליזים היו בידי יהודים, והגויים אכלו כשר. אבל הקצבים התחשבו: הם פתחו את החנויות במוצאי שבת כדי למכור לגויים את הצלי של יום ראשון. היו חיי קהילה ענפים – רבנים, חזנים, מורים, מקוואות, בתי מדרש – וכשקראו את המגילה בפורים, כל הכפר שמע את הרעשנים. "כשמשפצים בתים ישנים, מוצאים פריטים יהודיים, והדיירים מביאים אותם אלינו", מספר כ"ץ. במוזיאון מוצגים מעניינים, למשל, כתב המינוי לרב הקהילה של יוסף קופנהיים, מ־1755, שנעשה על ידי לא אחר מאשר אבי המנזר. האיש הקדוש הרשה ליהודים לחיות בעיירה, מינה להם רב, אך אסר עליהם להקים לעצמם בית יראה. כמו ביישובים רבים, בית הכנסת הוצנע בקומתו הראשונה של בית פרטי, וגם כך הוא הכיל מאתיים איש. במרתף המוזיאון יש מקווה עתיק. מי התהום במקום, שהוא הנמוך ביישוב, היו עולים עד מטר מתחת לפני הקרקע, וכך אפשר היה לקיים מקווה בצנעה. חצרות היהודים והכובע המחודד יהודים באו לאלזאס לראשונה עם לגיונות יוליוס קיסר. עדויות כתובות לנוכחותם יש מהמאה ה־12. הם מעולם לא היו רבים: בסוף המאה ה־18 נמנו 19,707 יהודים – שלושה אחוזים מהאוכלוסייה. תשעים אחוזים מהם לא חיו בעיר באלפי בתים באלזאס יש סימנים לעבר יהודי ממושך. רוב האטליזים היו בידי יהודים, והגויים אכלו כשר. אבל הקצבים התחשבו: הם פתחו את החנויות במוצאי שבת כדי למכור לגויים את הצלי של יום ראשון הגדולה, אלא היו פזורים ביותר מ־150 יישובים. ב־1939 היו באלזאס 12 אלף יהודים. מקצתם נספו בשואה, רובם התפזרו בצרפת וברחבי העולם או עלו לישראל אחרי מלחמת ששת הימים. היום חיים באלזאס 16 אלף יהודים, מרביתם ילידי צפון אפריקה הגרים בעיר הגדולה, אך נוכחותם והשפעתם היו ועודן מעל ומעבר לשיעורם באוכלוסייה. שטרסבורג היא במוצהר עיר קתולית, פרוטסטנטית ויהודית, כפי  שהיא מוצגת, למשל, בנוסח ההדרכה באתרי תיירות. באלזאס נמצאים 75 אחוז מנכסי המורשת היהודית בצרפת, מפני שבמשך מאות שנים נאסר על היהודים להתגורר בערים והם חיו בקהילות קטנות במאות כפרים ועיירות, שכל אחת מהן סיפקה בכוחות עצמה את צרכיה הדתיים והרוחניים. היום יש כאן הרבה מאוד כפרים ללא יהודים כלל, אך עם שרידים רבים לנוכחות יהודית – מאות בתי כנסת, מקוואות, בתי קברות, בתי מגורים עתיקים, כתובות על קירות. באוברנה, למשל, יש שורה של חצרות יהודים, שרידים לנוכחות קטנה אך מתמשכת מהמאה ה־12. כתובות יהודיות עתיקות שמורות על גבי קירות הבתים. היחס ליהודים היה מאז ומתמיד דו משמעי: אנטישמיות וחיים משותפים. הרעל על רצח ישו טופטף דור אחר דור, והאנטישמיות לא היתה פחותה בחריפותה מזו ששררה בכל מקום אחר באירופה. היהודים חויבו לחבוש כובע מחודד, והיה גם טלאי צהוב, שאותו הנהיגה הכנסייה ב־1215. בקולמאר (Colmar), על קיר שמימין לשערי כנסיית סן מארטן מראשית המאה ה־13, בולטת דמות אנושית נלעגת, היונקת מעטיני עז. מי שאינו יודע לא ישים לב. המדריך שלנו רואה לנכון להצביע עליה ולהסביר: "הכובע המחודד הוא סימן ליהדות. מה אומר הפסל? היהודים לא רק לוקחים את כספנו, הם גם שותים את חלב עזינו". כלומר, היהודים מותירים את הנוצרים ללא כלום. בצד אחר של הכנסייה פסל מכוער עוד יותר: יהודי בועל קולמאר. כל מי שמטייל באלזאס וניחן ולו במידה זעומה של סקרנות למה שמעבר לנופים, לאוכל וליין, משוטט גם בשבילי ההיסטוריה ובמחשבות על העתיד | צילום : ברוך גיאן חזירה. לפני שיצאו בדרכם לארץ הקודש, הכריזו צלבנים: הבה ונעשה תחילה סדר בביתנו. אז נטבחו בעמק הריין חמשת אלפים יהודים. בשטרסבורג, במקום שהוא היום כיכר הרפובליקה ואז היה בית הקברות היהודי, כינס אספסוף אלפיים יהודים ושרף אותם. אנטישמיות היתה הפן המובהק ביחס ליהודים. מצד שני, בכפרים חיו יהודים ונוצרים בדו קיום סביר, שלא מנע אמנם פרעות מדי פעם, אך אִפשר הבנה ואפילו ידידות. יותר משלוש מאות שנה חיו היהודים בכפרים לצד הנוצרים וביניהם – לא תמיד בשלום, אך בסך הכל דר רב עם כומר והכנסייה נהגה סלחנות. יהודים שירתו בצבא הגרמני, שגבר על צרפת ב־1870. המוצג המרשים ביותר באולם היהודי שבמוזיאון ברתולדי בקולמאר הוא ציור המתאר חיילים יהודים מתפללים ביום הכיפורים במהלך המצור הגרמני על מץ (Metz) שבלורן.  תקופת הכיבוש הגרמני, 1870־1914, לא היתה רעה ליהודים. הקהילות שגשגו. היתה סובלנות. נבנו רבים מבתי הכנסת החדשים, הגדולים, שהחליפו את הקטנים של ימי הביניים. באוברנה, למשל, הוקם בית הכנסת משאריות האבן האדומה ששימשה לכנסייה החדשה, והקהילה קיבלה, לבקשתה, מים בחינם למקווה. הצרפתים שבו לעשרים שנה. בספטמבר 1939, כשפונו שטרסבורג ועוד יישובים, "אפילו בכפרים שאין בהם ולו זר אחד מנצחת החזית העממית, הקוראת לגירוש הזרים מצרפת. 'להקדים תרופה למכה', אומרים תושבים. זו חרפה" נשלחו גם מרבית היהודים לדרום־מערב צרפת. רבים עברו שם את המלחמה, הסתתרו ושרדו. עם כניסת הנאצים ביוני 1940, גורשו היהודים שנשארו באלזאס לצרפת הכבושה, יחד עם אוהדי צרפת המובהקים. פקיד המועצה בא אל בתי היהודים ונתן התראה של 24 שעות לעזוב, עם 500 פרנק ו־15 קילוגרם מיטלטלין. שאר הרכוש נבזז או הוחרם בידי גרמנים ונמכר לכל המרבה במחיר. כך קרה גם במארמוטיה. יהודי העיירה שלא עזבו קודם לדרום־מערב צרפת גורשו לצרפת הכבושה, אך לא הושמדו. אלה שנספו בשואה נתפסו במקומות אחרים. לוח הזיכרון מעיד על כך שהושמדו במחנות ב־1943 ו־1944. העיירה שוחררה בנובמבר 1944. משחזר כ"ץ: "אבי חזר בדצמבר. לפני המלחמה היה לנו בית שכור בכיכר העירייה. בעל הבית החזיר לו מיד את המפתחות. כעבור חצי שעה התייצב אדם, הודיע להורי שריהוט חדר השינה שלהם נמצא בביתו ושאל מתי יבואו לקחת את הרהיטים. לעומתם היתה אשה שהתגאתה במשך שנים בחדר האוכל היפה שבביתה. הריהוט בו היה שלנו, והיא לא החזירה אותו. יש אנשים נפלאים ולצדם מנוולים". בעקבות הזיכרון היהודי יהדות אלזאס נפגעה פחות מיהדות צרפת בכללותה. עם זאת כשהונהג הפתרון הסופי, גם באלזאס הוקמו מחנות ריכוז – בשטרוטהוף (Struthof) שליד אוטרוט (Ottrott) ובשירמק־וורברוק (Vorbruck-Schirmeck) שבהרים. אחרי המלחמה שבו יהודים רבים לאלזאס, אך הקהילות הקטנות נידלדלו מהר מאוד. בתי כנסת שממו והוסבו לשימושים חילוניים, למגורים ולמסחר. דוגמה חריגה להצלת מורשת יהודית היא העיירה בוקס־ווילר (Bouxwiller) שמצפון־מזרח לשטרסבורג. את בית הכנסת הסבו הנאצים למפעל תחמושת. הוא הוחזר לייעודו המקורי אחרי המלחמה, ובראשית שנות השמונים מכרה אותו הקהילה הדועכת לבעל מרכול. שמע על כך ז'ילבר וייל, אדריכל יליד היישוב ודיקן בית הספר לאדריכלות באקס־אן־פרובאנס, והתקומם. הוא גייס תמיכה ציבורית וכסף, והחנות הרפתה מבית הכנסת. במשך 15 שנה נבנה בו מוזיאון, שנחנך ב־1998. מימין לכניסה שחזרו בקנה מידה קטן את בית הכנסת. מעל לארון – הצוהר העגול המסורתי. הזכוכית היתה צבעונית, והיהודים, שלא היה להם שעון, ידעו שהשבת נכנסה או יצאה כאשר חדלו להבחין בצבעי החלון. הכניסה משחזרת באופן סמלי רחוב יהודי. בהמשך עשרות אזורי תצוגה קטנים, מוצגים רבים ומרתקים ופרטים מחכימים. שם אפשר ללמוד, למשל, שהשם הנפוץ בלוך הוא כינוי לצרפתי בשפה הווָלָכית. יהודי אלזאסי שעקר במאות הקודמות לגרמניה כונה בלוך ושמר על השם בשובו. החיים היהודיים כמעט שנעלמו מכפרי אלזאס. במארמוטיה יוסיף האזרח כ"ץ לחקור את העבר היהודי ולתעדו כל עוד יהיה הדבר לאל ידו, ועימו תיעלם סופית גם הקהילה, כפי שנעלמו מאות קהילות יהוד־יות קטנות ברחבי אלזאס. אך פעולות השימור וה־הנצחה של המורשת, הנעשות בשנים האחרונות בזכות יוזמות יהודיות ונוצריות, פרטיות ורשמיות, מקומיות ואזוריות, כבר מנעו את אובדן הזיכרון.

הפוסט אלזאס – נוף, טירות ועבר הופיע ראשון במסע אחר

"קדימה, חמש דקות למסדר, אנחנו מאחרים!", שאג החייל הגבוה, וגלימתו האדומה בעלת שרוולי הזהב התנופפה מעל לנעליים הצבאיות הכבדות. ראשו היה מכוסה בכאפייה אדומה שמגן דוד רקום עליה, והיא מהודקת למקומה בסרט זהב סביב המצח. החיילים האחרים – הנמוך בגלימה הסגולה עם הסינר החום, השמנמן בגלימה הלבנה בעלת ציציות הזהב וכל חבריהם – מיהרו להעמיס את הציוד. כעבור חמש דקות בדיוק התייצבו כולם מול המפקד בשורה ישרה ובדום מתוח.
"אתה, אתה ואתה תעמדו בצפון מזרח ותפקחו עין", הנחית המפקד, בבגדים אזרחיים ובנעליים צבאיות. "אתה ואתה תשמרו בפינה המערבית. אתה נשאר ליד האוטו ושומר על הציוד. אני מבקש לדווח בקשר על מועדי התחלה וסיום, ולא להתפנות מהשטח לפני קבלת אישור ממני או מהכוהן הגדול הרגדיה". לפי הטון הצבאי אפשר היה לחשוב ש־11 הגברים הצעירים בתלבושות הצבעוניות יוצאים לפעולת אבטחה בשטחים, ולא לאחר צהריים שטוף שמש בטיימס סקוור (Times Square), ניו יורק. התדריך הסתיים בהצדעה חגיגית: כולם חבטו באגרוף קמוץ על החזה, הניפו את היד המאוגרפת למעלה וקראו בקול גדול "יאהווה, יאהווה, יאהווה, יקדש השם", כך, השם המפורש בעברית, במבטא אמריקאי כבד.
יום שבת, אחת בצהריים. רחוב 126 בהארלם, ליד מחסן הציוד של הכנסייה

"מחנה" טיימס סקוור, האתר שעימו מזוהים האיזראליטים יותר מכל מקום אחר. הרבה עוברים ושבים, הרבה תיירים, סיכוי לא קטן שמישהו יעצור לשמוע את המסר

האיזראליטית, רחוב אחד מהכנסייה עצמה. זו הקבוצה שיוצאת ל"מחנה" טיימס סקוור. האיזראליטים אוהבים את העגה הצבאית. כל גזרת הטפה נקראת "מחנה" (Camp), כל אחראי שטח הוא "מפקד" (Commander) וכולם כמובן "חיילים". בימי השבוע הם אזרחים מן השורה שמתפרנסים מעבודות שגרתיות, לכן הפעילות מתקיימת בעיקר בערבים ובסופי שבוע, כשהחיילים בחופשה.
טיימס סקוור היא אולי האתר שעימו מזוהים האיזראליטים יותר מכל מקום אחר. זוהי גזרת הפעולה המועדפת עליהם: הרבה עוברים ושבים, הרבה תיירים, סיכוי לא קטן שמישהו יעצור לשמוע את המסר.
לשומע המזדמן – בעיקר הלבן, במיוחד היהודי ועל אחת כמה וכמה הישראלי – לא ברור מה עדיף, לצחוק או להתרגז. המסר הוא תערובת ביזארית של פרשנות סהרורית לתנ"ך, שנאת לבנים, שנאת יהודים ותחושה כללית של פרנויה. האיזראליטים טוענים שהם בני ישראל האמיתיים, ואילו היהודים אינם אלא מתחזים. בהקשר זה האיזראליטים אוהבים לצטט את הסיפור המקראי על יעקב שלקח את הבכורה מעשו, כשהם בתפקיד יעקב, כמובן.
לשיטתם, "השבטים האבודים" אינם אבודים כלל. הם נמצאים ברחבי אמריקה הצפונית, הדרומית והמרכזית, ונקראים בטעות שחורים והיספאנים. בני שבט יהודה הם אפריקאים־אמריקאים, בני בנימין – שחורים מאיי הודו המערבית (West Indies), לוי הם בני האיטי, שמעון – דומיניקנים, זבולון – היספאנים מגווטמאלה עד פנמה, אפרים – פורטוריקנים, מנשה – קובנים, גד – אינדיאנים מאמריקה הצפונית, נפתלי – ארגנטינאים וצ'יליאנים, וכן הלאה.
ומיהם היהודים? אלה, טוענים האיזראליטים, הם בכלל בני אֱדום, שהם כידוע מצאצאי עשו. אחרי הגליית בני ישראל האמיתיים, כלומר השחורים, מארץ כנען (שלפי התפיסה הגיאוגרפית האיזראליטית אינה שוכנת באסיה, אלא דווקא בצפון מזרח אפריקה), סיפחו האדומים את התרבות העברית לעצמם. בהמשך הם היגרו לאירופה והתערבבו עם בני העמים האירופיים, בעוד בני ישראל האמיתיים נמכרו לעבדות באפריקה. זה ההסבר, לדעתם, לצבעם הבהיר של היהודים ולצבעם הכהה של "בני ישראל".
כבר במפגש הראשון שלי עימם היתה בינינו היתקלות סביב הנקודה הזאת. עמדתי והקשבתי להטפות שלהם, מנסה להחליט מה מופרך ומגוחך יותר, המלל או הבגדים. בשלב מסוים משכתי את תשומת ליבו של אחד המטיפים. את שלב השם הפרטי עברנו בשלום ("שאול, כמו המלך שאול בתנ"ך"), אבל כשהגענו לנושא הלאומיות, כבר לא עזר לי כלום, אפילו לא העובדה שפירוש שם המשפחה שלי ביידיש הוא "שחור".
"מאיפה אתה?"
"ישראל".
"אוהו… ישראל… אתה ישראלי? מה זה ישראלי?"
"אחד שבא ממדינת ישראל".
"ומנין ההורים שלך באו?"
"מגרמניה ומפולין".
"אשכנזי?", אמר במבטא אמריקאי, במלרע.
"כן", עניתי.
"אשכנאצי", תיקן אותי.

11 סניפים וארגון משוכלל
מחלקת ההסברה של האיזראליטים נותנת הנחיות ברורות לטקסי התעמולה המתנהלים ברחובות: אחד עומד על הבמה ומצטט פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה, בעוד השני מפרש אותם לקהל. רק חייל בדרגת כוהן גדול (High Priest) רשאי לדבר בציבור. החיילים הפשוטים מסתובבים בשטח, לומדים את הטכניקות של הכוהנים, ובינתיים מחלקים עלונים, פוקחים עין ושומרים מפני הטרדות.
אחרי לא מעט פעמים שבהן השקפתי על עצרות כאלה, למדתי כבר את הטכניקה. אחת ההתרסות הנפוצות היא לשאול אדם לבן מהקהל אם כל בני האדם נוצרו שווים. רובם עונים כמובן שכן, ובתגובה, שולפים האיזראליטים פסוקים מספר הספרים, שלפיהם יעקב, שהוא בעצם ישראל, אבי האומה, הוא המבורך, מול עשו המקולל. אז חוזר המטיף לאיש הנשאל ומטיח בפניו את נחיתותו הלבנה במבט זועף. בשלב הזה מתבלבלים רוב האנשים ומשתתקים.
כשנתקלתי בהם לראשונה חשבתי שהם סתם תמהונים, עוד קבוצה אחת מרבבות

רחוב 126 בהארלם. "מסדר יציאה" לפעילות. כך מצדיעים האיזראליטים: חובטים אגרוף על החזה, מניפים את היד המאוגרפת וקוראים: "יאהווה, יאהווה, יאהווה, יקדש השם"

המשוגעים שמסתובבים בניו יורק ומזהירים מפני יום הדין הקרב ובא, מפלישת עב"מים או מהחטא שבהפלות מלאכותיות. אבל אז התחלתי לשים לב שאני פוגש אותם לעיתים קרובות, שבעצם הם מצליחים לאסוף לא מעט מאזינים, שהם מפגינים נוכחות במקומות הכי מרכזיים, כמו טיימס סקוור בניו יורק ווניס ביץ'
(Venice Beach) בלוס אנג'לס. יתר נקודות ההטפה שלהם ממוקמות בדרך כלל בשכונות שחורות או היספאניות, שם מצוי קהל היעד העיקרי.
קשה לקבוע מה גודלו האמיתי של הארגון. דוברים רשמיים מטעמו טוענים אמנם ל־100 אלף חברים בארצות הברית בלבד ולסניפים נוספים בקנדה ובאירופה, אבל המספרים האלה מוגזמים מאוד. להערכתי, הגרעין הקשה של הכנסייה האיזראליטית – כאלה שממש באים לפעילויות, לובשים מדים ורואים עצמם כ"חיילים" – מונה לכל היותר כמה מאות בניו יורק וכמה אלפים בכל הסניפים האחרים יחד, אבל גם המספרים הללו מדהימים למדי.
לאיזראליטים יש 11 בסיסים ברחבי ארצות הברית. ה"מפקדה" בניו יורק, ויתר הסניפים בקליפורניה, מרילנד, פלורידה, ניו מקסיקו, טקסס, אוקלהומה, אורגון, מישיגן, קרוליינה הצפונית וניו ג'רזי. בכל אחד מהם מתרחשת פעילות שבועית תוססת: שיעורי דת יומיים, שידורי רדיו (בניו יורק גם שידורים טלוויזיוניים), מפגשים חברתיים, חגיגות, אירועים וחגים – מראש השנה ויום כיפור ועד פסח, הנקרא  Abib(אולי שיבוש של "חג האביב"), שהוא החג החשוב ביותר, שכן הוא מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות.
יש גם תנועת נוער, ומדי כמה שבועות נפתחים חוגים לגיוס חברים חדשים. כמקובל בכיתות, המצטרפים החדשים מסגלים לעצמם אורח חיים חדש, בגדים חדשים, שפה חדשה ואף שם חדש, "עברי". פירוש שמו של הכוהן הגדול הרגדיה, לדוגמה, הוא "ההורג משבט גד". השם הישן, האמריקאי, נחשב "שם העבדות", והם ממעטים להשתמש בו.

פרנואידים, אבל בצדק
מצאתי את עצמי הולך שוב ושוב להארלם, מסוקרן, מנסה לרחרח. זה לא היה קל. האיזראליטים מאורגנים ככת צבאית למחצה, עם היררכיה נוקשה ובטחון שדה מופתי. הם לא אוהבים להתראיין, להצטלם או לארח. הכנסייה המרכזית שלהם נמצאת בקומה השלישית בבניין דירות בין רחוב 124 ל־125 בהארלם. בכניסה עומד שומר ומברר לאן פניך מועדות. אם התשובה היא "לכנסייה האיזראליטית", הוא מיד מדווח בקשר.
אני עולה במדרגות לקומה השלישית. למעלה כבר מחכים לי, פותחים שער סורגים גדול וכבד, ונועלים אותו מיד אחרי שאני נכנס. בכניסה תלוי שלט האוסר על הכנסת אלכוהול, סמים ונשק. הדבר הראשון שרואים בפנים הוא ציור קיר ענקי של הסעודה האחרונה. במרכז ישו, שחור, וסביבו כל השליחים, לבנים. כל הקירות מכוסים בתמונות של ישו השחור.
מכניסים אותי לחדר צדדי. יש בו כמות מפתיעה של מחשבים, מצלמות וציוד הגברה באיכות מעולה. האיזראליטים מקפידים לצלם ולהקליט את עצמם ללא הרף. מבחינתם הם נביאים, וחלק מהשליחות היא תיעוד הנבואות. לא רק את עצמם הם מצלמים, כפי שגיליתי כעבור דקות אחדות. גם את המבקרים.
בחדר ישבו שישה אנשים. רק אחד מהם הסכים להזדהות, גבר גדל גוף כבן 50 שהציג עצמו בתור הכוהן הגדול יאשיה. הם השתמשו בתרגיל שליטה מוכר (ועם זאת אפקטיבי): הושיבו אותי על כיסא נמוך, כשהם יושבים על במה גבוהה ממולי. וכך, מלמעלה למטה, כשמצלמת וידיאו מכוונת אלי, שאלו אותי שוב ושוב מי אני, מה הסיפור שלי ולמה אני מתעניין בהם. כל אותו זמן צילמו אותי, אבל לא נתנו לי לצלם אותם. הם מסבירים שהכל "מסיבות בטחוניות".
קבוצה איזראליטית אחרת, שהתפלגה מהם לפני זמן מה ומכנה את עצמה "איזראליטים עבריים" (Hebrew Israelites), קיצונית אפילו יותר מבחינת אמצעי הביטחון שהיא

כיסויי הראש, המדים והאביזרים נתפרים ומעוצבים אישית לכל חבר: גלימות, מכנסיים, חגורות, בנדנות, נעליים ומגפיים, כולם מקושטים בסמלי הכת. מחלקת המכירות מציעה גם קלטות לווידאו ולטייפ, דיסקים, ספרים וחפצי אמנות

נוקטת. הם ממוקמים בדירה ברחוב 140, ולא נותנים לזרים להיכנס, ודאי שלא לאדם לבן. הם דיברו איתי באינטרקום, ואחד מהם ירד במדרגות ושוחח איתי בחוץ. לא היה מה לדבר על צילומים.
אין ספק שהם פרנואידים, אבל זה לא אומר שהם טועים בכך שרודפים אחריהם. מאז אמצע שנות התשעים נעשו כמה נסיונות להוציא את האיזראליטים וקבוצות דומות להם מחוץ לחוק, בטיעון שהם "קבוצת שנאה" (hate group), אך ללא הצלחה. הבעייתיות בהגדרה האמריקאית ל"קבוצת שנאה" מזכירה את הקושי באכיפת החוק נגד הסתה בישראל. קשה מאוד, ולעיתים בלתי אפשרי, לקבוע בבירור איפה עובר הגבול שבין חופש דיבור לגיטימי לבין הסתה. בארצות הברית, שבה לתיקון הראשון לחוקה, המגן על חופש הדיבור, יש מעמד מקודש כמעט, זה קשה אפילו יותר.
עם זאת, ברור לכל שהאף.בי.איי וארגונים נוספים פוקחים עין על האיזראליטים ודומיהם, מנסים לחדור לשורותיהם ולדעת מה מתרחש שם. אחרי הפיצוץ באוקלהומה, האף.בי.איי לא יכול לקחת סיכונים מצד קבוצות של תמהונים – שחורים או לבנים – שמדברים על יום הדין הקרב ובא, שבו תיערך מלחמת גוג ומגוג (ארמגדון) בין בני אור לבני חושך.
לפי האמונה האיזראליטית, כל המלחמות והאסונות הם מכות שמנחית האל על החוטאים. השואה, למשל, היא בעיניהם עונש שהטיל אלוהים על בני העם היהודי בשל מעשיהם הרעים. נראה שליהודים שמורה שנאה מיוחדת בקרב האיזראליטים. הם אלה שגזלו מהם, לדעתם, את שמם ואת תרבותם, הם אלה ששולטים בתקשורת ובכלכלה ומעצבים את התרבות הלבנה, העוינת לשחורים.
אבל כל זה עומד להשתנות ביום הדין הקרב ובא. בקרב ארמגדון הגדול (שיתחולל לדעתם על גבעה ליד ירושלים, ולא ליד מגידו כמקובל בנצרות), יבעיר אלוהים את האדמה במלחמה גרעינית כוללת, ויציל רק את נביאיו וצדיקיו במעין תיבת נח מודרנית.

להיות איזראליטי זה לתמיד
ערב כניסת המילניום הקים האף.בי.איי את "פרויקט מגידו", מרכז איסוף מידע על כיתות מסוג זה. התנועה האיזראליטית ובמיוחד הזרמים היותר משיחיים שלה נזכרים בו. ארגונים שחורים טוענים שאחת מספקיות המידע הרציניות של הביון האמריקאי היא ה־ADL, הליגה נגד השמצה (Anti Defamation League), שפוקחת עין על גילויי אנטישמיות בארצות הברית ומחוצה לה.
ב־1991 הוציאה הליגה דו"ח שעורר סערה גדולה בארצות הברית, הכולל מיפוי של קבוצות אנטישמיות שונות. פרק שלם הוקדש לגזענות ולאנטישמיות שחורות, ובו התייחסות נרחבת לקבוצות המגדירות עצמן כבני ישראל האמיתיים. הקיצוניוֹת שבהן רואות באדם הלבן "מוטציה נחותה של השחור", ואף "ישות שטנית שיש למחות אותה מעל פני האדמה". היהודים מושמצים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הדו"ח הזה עורר נגד הליגה גל של האשמות בגזענות, וסיבך את מרקם היחסים הסבוך ממילא שבין הקהילה היהודית והקהילה השחורה באמריקה. עוד נטען שחלק מהמידע הושג בדרכים לא כשרות, על ידי סוכנים וחוקרים פרטיים שהושתלו בתנועה האיזראליטית. הליגה, כצפוי, הכחישה את כל ההאשמות.
האיזראליטים אינם נזכרים במפורש בדו"ח הזה או באחרים. אולי משום שהם קטנים מדי או חדשים מדי, ואולי משום שהסצנה האיזראליטית כולה מתפצלת ללא הרף לתת לקבוצות ולזרמים בעלי אידיאולוגיה דומה ושמות שונים. בליגה אומרים כי לא מן הנמנע הוא שיש בקרבם כאלה שמסתתרים תחת שמות שונים, והעמימות משרתת את מטרותיהם.
יש להניח שהזהירות הרבה בנושא השמות קשורה לארגון בשם ה"יאהוויים" (Yahwehs), שגם הם טענו כי הם בני ישראל האמיתיים, וב־1990 הוצאו אל מחוץ לחוק. הליגה מגדירה אותם כארגון איזראליטי (Hebrew Israelite Organization), בעל אופי אנטישמי ואנטי לבן. היאהוויים טענו שהם נצר לשבט יהודה האמיתי, אבל זה לא הפריע לאף.בי.איי לעצור 17 מחברי הקבוצה, כולל את המנהיג (שנשא את השם המצטנע יאהווה בן יאהווה, אלוהים בן אלוהים). כתב האישום כלל, בין היתר, איומים ומעשי אלימות נגד לבנים ושחורים שהתנגדו לפעילותם של אנשי הכת, החזקת נשק ואף ניסיון לרצח. לפני המעצר נהנה יאהווה בן יאהווה ממעמד מכובד בעירו מיאמי (Miami), מהון שהוערך בשמונה מיליון דולר ומפרס שהעניק לו ראש העיר על תרומתו לקהילה, בעיקר במלחמה בסמים בשכונות העוני של מיאמי.
הכוהן הגדול יאשיה מקפיד להתבדל מהארגון ההוא. "אין לנו שום קשר אליהם. ראית את השלט בכניסה, שאוסר על הכנסת אלכוהול, נשק וסמים. אנחנו לא 'קבוצת שנאה' ולא ארגון אלים. אין לנו סיבה להיות כאלה. אנחנו בסך הכל נביאים. אלוהים הוא זה שיעשה את המהפכה, ואנו בוטחים בו לחלוטין". קשה לדעת עד כמה אפשר לבטוח באדם קיצוני כמו הכוהן הגדול יאשיה, שחייליו מצייתים לכל מלה שלו ללא עוררין. כשאני שואל אותו איך עוזבים את הכת, הוא עונה: "לא עוזבים. להיות איזראליטי זה לתמיד".

הביסו את ראש עיריית ניו יורק
ה"איזראליטים" אמנם לא מופיעים בדו"ח של הליגה נגד השמצה, אבל "האיזראליטים העבריים השחורים" (Hebrew Israelites) דווקא כן. רשמית, אין קשר, אבל הקורא מוזמן לשפוט בעצמו: אלה ואלה רואים עצמם כבני ישראל האמיתיים, השחורים, בני שבט יהודה, מול היהודים הלבנים, המתחזים, צאצאיו של עשו האדומי. אלה ואלה משתמשים במלים עבריות ובסמלים יהודיים כמו מגן דוד ומנורה.
והם לא היחידים. תחת המטרייה האיזראליטית הרחבה מצטופפים עוד ארגונים וקבוצות שטוענים כי הם בני ישראל האמיתיים, צאצאי השבטים שאינם אבודים כלל. כמה מהם מקפידים על כשרות, אחרים לא. גם "העברים השחורים", המוכרים בארץ כ"כושים העבריים" מדימונה, מוצאם בתנועה האיזראליטית.
רוב הזרמים הם בעצם נוצרים ומאמינים בישו, אבל יש גם כאלה שלא. יש בהם שנטבלים, ויש שנימולים. יש שלא שותים יין ולא מעשנים, יש שאוסרים על עגילים וקעקועים. הכל מכל וכל. ברור שלא כל הקבוצות האיזראליטיות הן אלימות ומסוכנות, אבל אפשר להבין למה הצירוף של קבוצה בדלנית בעלת סממנים של כת, אידיאולוגיה קיצונית ומבנה צבאי למחצה מלחיץ גורמים רבים כל כך.
האחרון שניסה לתבוע את האיזראליטים לדין היה ראש עיריית ניו יורק רודולף ג'וליאני,

כיסויי הראש, המדים והאביזרים נתפרים ומעוצבים אישית לכל חבר: גלימות, מכנסיים, חגורות, בנדנות, נעליים ומגפיים, כולם מקושטים בסמלי הכת. מחלקת המכירות מציעה גם קלטות לווידאו ולטייפ, דיסקים, ספרים וחפצי אמנות

והוא שילם על כך ביוקר. בנובמבר 1998 ניסה ג'וליאני למנוע מהם להטיף בטיימס סקוור, בטענה שהם גורמים מטרד רעש. העניין הגיע לבית משפט, שקבע כי טענתו זו היא הפרה של התיקון הראשון לחוקה בדבר חופש הדיבור. עיריית ניו יורק הפסידה במשפט ונאלצה לשלם לאיזראליטים פיצויים בסך 54 אלף דולר.
מאז האיזראליטים מקפידים מאוד שלא לעבור את רף הווליום המותר במקומות ציבוריים, כדי לא לאפשר שוב פתח לתביעה נגדם. בכל תדריך מזכירים להם לבדוק את רמת הווליום בציוד ההגברה. באחת הפעמים שהצטרפתי אליהם הייתי עד לוויכוח בין האיזראליטים לבין שוטר שבא למדוד את עוצמת הרעש שלהם במכשיר מיוחד. "אם לא היינו שחורים, לא היית נטפל אלינו", אמרו לו.

ההיגיון שבשיגעון
בהתחלה הם נראו לי פשוט משוגעים. איך אפשר להתייחס ברצינות לאנשים שטוענים כי אחת ההוכחות לכך שבני קֵדר המוזכרים במקרא היו שחורים היא היפוך אותיות של המלה dark (שחור, כהה)? שהשחורים שלטו באירופה במשך אלף שנה, וזה מקור הביטוי האנגלי לימי הביניים "Dark Ages"? שההוכחה לכך שאיוב התנ"כי היה שחור היא הפסוק "עוֹרי שחר מעלי" (איוב ל', ל')? שאם מסתכלים בעיון בפסלו של סוקרטס ואפילו בתמונתו של וויליאם שייקספיר, רואים שם  בעצם תווי פנים נגרואידיים? וכי הלבנים מסתירים את האמיתות האלה כחלק ממזימה כוללת לדחוק את רגליהם של השחורים מבימת ההיסטוריה?
אבל אחרי המבוכה, מתעוררת התהייה מה עומד מאחורי כל זה. הם קיצוניים, לא אמינים, דמגוגים, אנטישמים, גזענים וחשוכים ביחסם לנשים ולמיעוטים. ייתכן שחלקם מסוכנים. אבל נראה שבלתי אפשרי לטעון שכל כך הרבה אנשים לא מסוגלים להבחין בין דמיון למציאות. יש בשיגעון הזה סוג של היגיון.
מאחורי ההיגיון הזה, עקום ומפותל ככל שיהיה, עומד שבר גדול. חוסר אמון גורף ומוחלט של שחורים בלבנים. הבדלנים השחורים חושבים שאחרי כל כך הרבה שנים שבהן זווית הראייה האמריקאית היתה לבנה באופן בלעדי כמעט, אי אפשר להתייחס ברצינות לנתונים שהיא מספקת ולאמיתות שנבנות על סמך הנתונים האלה. "יום אחד אתם, הלבנים, תגידו שגם מייקל ג'ורדן היה לבן", אמר לי אחד האיזראליטים. "כמו שאמרתם שקולומבוס גילה את אמריקה, שהאינדיאנים שמצא שם היו פראים, שהעבדים שהובאו מאפריקה חיו על עצים, כמו קופים. היום אנחנו יודעים שהרבה דברים שהיו כתובים בספרים שלכם מעולם לא היו נכונים".
תמונת העולם האיזראליטית היא הסמן הקיצוני בשוליו של ויכוח המתחולל כיום בארצות הברית. בעשרות השנים האחרונות גדל מאוד מספר האקדמאים  והחוקרים השחורים באוניברסיטאות. צורת הסתכלותם משפיעה גם על המחקר בתחומים שונים, ומעמידה עוד ועוד תיאוריות שמדגישות את מקומם של השחורים ואת תרומתם להיסטוריה האנושית.
במסגרת הוויכוח הזה יש כמה היסטוריונים שחורים, שמטילים ספק בהנחות יסוד של מה שנחשב בחוגים אחרים לעובדות היסטוריות. אלה אמנם תפיסות שנויות במחלוקת, אבל כיום כבר לא מקובל לחשוב שיש היסטוריה אחת "נכונה" לכולם – לשחורים וללבנים, לנשים ולגברים, לאינדיאנים ולאמריקאים. לכל קבוצה תיאור משלה למה שהתרחש "באמת" באותם מאורעות היסטוריים.
ייתכן גם שלקבוצות מיעוט יש צורך פסיכולוגי להראות שהן מרכזיות יותר ממה שחושבים שהן, בדומה להיסטוריונים יהודים שמוצאים יהודים במרכזו של כל תהליך היסטורי וחברתי, לא משנה היכן.
עם זאת, יש משהו טרגי באיזראליטים. הטרגדיה טמונה לא רק בחוסר האמון העמוק והשורשי שלהם בשיטה ובחברה האמריקאיות. גם לא התחושה הכואבת (ואולי מוצדקת) שלהם שאם לא יצעקו, איש לא יקשיב להם. לא פחות טרגית היא העובדה שקרה להם מה שקורה לפעמים לקורבן – שהוא נהיה דומה למענה שלו. את ההגדרה הקולעת ביותר לתנועה האיזראליטית סיפק דווקא טום מצגר, פעיל מרכזי ב"תנועת ההתנגדות הארית הלבנה" (White Arian Resistance), תנועה גזענית אמריקאית, הטוענת לנחיתות השחורים מול הלבנים: "האיזראליטים הם תמונת ראי שלנו. הם בעצם בדיוק כמונו, רק בשחור".

תודת המערכת לליגה נגד השמצה (ADL) בישראל ובארצות הברית על העזרה בהכנת הכתבה. תודה מיוחדת לד"ר אירית בק מאוניברסיטת תל אביב.

הפוסט ניו יורק: כת היזראליטים במנהטן הופיע ראשון במסע אחר