תרועת החצוצרות נשמעה ראשונה, מעט אחריה הלמות התופים, ויחד עמן, בערבוביה מרנינה, צלילי כלי ההקשה והנשיפה האחרים. על הפנים צרובות השמש של הכפריים, ילידי הרמה הבוליביאנית השוממת והקפואה, נראו חיוכים יוצאי דופן. להקות החוגגים עברו זו אחר זו, ושפע הצבעים והתחפושות נראה סוריאליסטי כמעט על רקע האפרוריות של בתי הבוץ המכוסים בגגות פח מחלידים. עיר הכורים אורורו (ORURU) שבבוליביה חגגה את קרנבל השטן, הדיאבלדה (DIABLADA) כפי שהוא מכונה כאן, עם כל הלב. מפות ומדריכים מודפסים ליעד בוליביה, בהנחה לגולשי מסע אחר! בנסיעת האוטובוס הארוכה מלה פאז הבירה לאורורו שבמערב בוליביה, השוויתי בתסכול את האלטיפלאנו, הרמה הקודרת שבה נסענו, לאסוציאציה של ארץ טרופית יפה, שמעוררת בדרך כלל המלה "קרנבל". הרמה הבוליביאנית, איזור סחוף רוחות המיושב על ידי אנשים קשי יום, אינה דומה במאום לארץ טרופית. בעין מיומנת אפשר אולי להבחין בסימנים ראשונים לקרנבל: ערימות עצים ענקיות, מקושטות בסרטים צבעוניים לכבודה של פאצ'א מאמא – "אמא אדמה" – אחת מגיבורות הפולקלור הבוליביאני. עיירת הכורים אורורו, מקבץ של בתי חומר עלובים למראה, לא הבטיחה הרבה יותר. רק האוטובוסים הרבים שפרקו מאות בני אדם בתחנה המרכזית רמזו לכך שמשהו לא שגרתי עומד להתרחש כאן. כולם היו שם יום פתיחת הקרנבל היה שטוף שמש. נסענו ברחובותיה הצרים של העיירה באיטיות רבה, נזהרים לא להתנגש במכוניות שהצטופפו בכל פינה. מראש ההר נראו המכרות הנטושים. פעם הפיקו כאן כמויות גדולות של כסף, שהעשירו את הספרדים הכובשים והמיתו עשרות אלפי עבדים אינדיאנים. הכיכר המרכזית של העיירה, פלאסה דה ארמס (PLAZA DE ARMAS), המתה אדם. מבקרים הגיעו לאורורו מכל רחבי בוליביה. היו כאן סטודנטים שהגיעו באוטובוסים ישנים אחרי שעות רבות של נסיעה, בני עשירים מלה פאס וקוצ'במבה שבאו במכוניות פרטיות, אישי ציבור ומועמדים לכס הנשיאות שבאו לראות ולהיראות, ובעיקר אינדיאנים מקומיים, המכונים כאן "קמפסינוס" (CAMPEZINOS), שהגיעו במשאיות, ברכיבה על חמורים שקושטו לכבוד האירוע או ברגל מהלך של יום או יומיים. המצעד של הקרנבל התחיל בשמונה בבוקר, במרחק חמישה קילומטרים מפלזה דה ארמס. מסלול הרקדנים עבר ברחוב מרכזי, משם הגיע לכיכר, סובב אותה והמשיך בתהלוכה במעלה ההר אל הכנסייה. חמישים להקות שונות השתתפו בתהלוכה הארוכה של אותו יום, ולהקות נוספות לקחו חלק בתהלוכות של שלושת הימים הבאים. לא היו להקות המוניות של אלפי רקדנים כמו בקרנבל המפורסם של ריו דה ז'נירו, גם לא עגלות ענק מקושטות באופן מעורר השתאות. לא היו תלבושות מפוארות, אפילו לא כוכבות טלוויזיה או דוגמניות בעלות שם עולמי. היתה כאן הצגה ססגונית ומרשימה של המאפיינים המסורתיים של האלטיפלאנו רחב הידיים, ובעצם – של בוליביה כולה. כבר בשעות המוקדמות היו המושבים בפלזה דה ארמס גדושים קהל. שוטרים אדישים למדי ניסו ללא הצלחה לשמור על הסדר ולהרחיק את אלפי האנשים המחופשים שניסו להידחק לרחוב הראשי. מעבר לטריבונות, בכיכר המוקפת מבנים קולוניאליים הדורים ובדרך הראשית המובילה אליה, משמונה בבוקר רקדו לצלילי מוסיקה סוחפת להקות עוטות מסיכות בתוך ענן של עשן צבעוני. בין הרקדנים היו עשרות נערות חובשות מסיכות של השטן, שנקרא גם לוזבל (LUZBEL), ואחריהן נערות עם מסיכות שטניות לא פחות של אשת השטן, צ'ינה סופאי (CHINA SUPAY). לצדן היו מיני מסיכות של דמונים מהמיתוסים האינדיאניים והספרדיים. אנשים מחופשים לספרדים, למוסלמים, לשחורים, לאינדיאנים ולכורים מהמאה ה־16 צעדו אחריהם, וביניהם הסתובבו קבוצות של ילדים מחופשים לליצנים ונערים מחופשים לבעלי חיים. היתה זו ערבוביה עליזה של תלבושות ומסיכות. הקרנבל של אורורו הוא, קודם כל, קרנבל של מסיכות, בעיקר של בני שטן, דבר הנרמז כבר בשמו, דיאבלדה, "קרנבל השטן". אבל המסיכות אינן מיוחדות לקרנבל של אורורו, הן חלק בלתי נפרד מתרבות הקרנבלים בעולם כולו, וכאן כמו במקומות אחרים הפך עיצובן לענף כלכלי חשוב, ואומנים שוקדים על הכנתן במשך השנה כולה. הקרנבל באורורו. מסיכות ממלאות בו תפקיד מרכזי | צילום: Jose Porras השטן יוצא מהמחילות קרנבל השטן של אורורו הוא מסורת בת כמה מאות שנים, שנולדה בעקבות המפגש המורכב בין האינדיאנים, תושבי המקום, לספרדים הכובשים. הספרדים הגיעו לאלטיפלאנו – שכונה אז "פרו העליונה", לימים בוליביה – במאה ה־16, ולאחר שהתגלו עפרות הכסף עלתה חשיבותו. היזמים הפרטיים שפיתחו את המכרות וייצאו את העפרות לאירופה קיבלו מהכתר הספרדי את הזכות לנצל מכסות קבועות של פועלים, שיטה שכונתה אנקומיינדה. כדי לנצל את המכסות הנדיבות, השתמשו האדונים הספרדים בדרך כלל באינדיאנים. אלה נשלחו למחילות הצרות של המכרות בגיל צעיר מאוד, וגירדו את עפרות הכסף מהקירות בידיים צנומות וחלשות. רבים מתו ברעב, במחלות או בהתמוטטויות של המחילות. מהחיים הקשים הללו צמח פולחן השטן – לוציפר. השטן, ולא האדונים הספרדים, נתפס על ידי הפועלים כאדון המכרות, כמשעבד והמדכא האמיתי. ואולי היתה זו צורה של התנגדות לכובשים ולכנסיית "החסד והרחמים" שהביאו עימם לעולם החדש. עבודת השטן נעשתה בדרך כלל בלילה, במקדשים נסתרים שנבנו במחילות של המכרות, הרחק מעיני האינקוויזיטורים הקתולים שאיימו להעניש כל מי שאינו הולך בדרכי ישו. במהלך הזמן, השתלב פולחן זה עם פולחן אינדיאני נפוץ אחר – העבודה לאלת האדמה האינדיאנית, פאצ'א מאמא. עם הזמן, יצא פולחן השטן מן המנהרות אל הרחובות והתמזג עם הקרנבל, החגיגה הנוצרית, הנחגגת במקומות שונים בעולם. כמו חלק מהקרנבלים האחרים, גם זה של אורורו מתרחש בימים האחרונים שלפני צום לנט, צום "הארבעים", בין לידתו של ישו, תקופה של ריקודים והילולות, לבין צליבתו – תקופה של צומות וסיגופים. כמה ימים לפני "יום רביעי של האפר", שבו מתחיל צום הארבעים הנמשך עד חג הפסחא, נערכים קרנבלים במקומות שונים בעולם, חגים דתיים של פריקת עול שבמהלכם מסירים את הכבלים החברתיים וכל איש עושה כאוות נפשו. בעוד שפולחן השטן נולד מתוך מצוקה כלכלית קשה, היו חגיגות הקרנבל בבוליביה פרי יוזמתם של הלבנים בני החברה הגבוהה, שחיקו מסורת אירופית עתיקת יומין. החגיגות החלו, למעשה, במועדוני הלילה האקסקלוסיביים של לה פאז והפכו לנחלת המעמדות הנמוכים רק לקראת אמצע המאה ה־19. הקרנבל כונה אז אנטרודו (ENTRUDO) והיה חג אָלים, שכלל השתוללות המונית ברחובות, מלווה בהתזת מים ובזריקת כדורי בוץ. המפגש בין פולחן השטן לקרנבל יצר בבוליביה אינטראקציה תרבותית מעניינת. ישו ומריה הצטרפו לפאצ'א מאמא ולאלי טבע אחרים, ולצד השטן הופיעה דמותו רבת החסד של המלאך מיכאל, אחד מגיבורי הקרנבל במתכונתו הנוצרית. מרבית ראשי הכנסייה הקתולית המקומית הבינו כי המאבק במסורות ובפולחנים הפגאניים המקומיים נדון לכישלון ולא פעלו נגדם. הם התאימו לכל חג אינדיאני קדוש נוצרי, וכך הפכו אותו לפולחן נוצרי. הבתולה של סוקבון (LA VURGEN DE LA SOCABON) היא הגרסה הנוצרית של אמא אדמה, ומושא התפילה העיקרי של הקרנבל באורורו. הפולחן לבתולה של סוקבון נערך בשבת, כאשר הלהקות הגיעו לכנסייה. בדרכם לבית התפילה, עברו הרקדנים את הכיכר המרכזית, הקיפו אותה למצהלות הצופים, ואז כשלו במעלה הרחוב בהתלהבות הולכת ופוחתת. חלקם הסירו את המסיכות ולגמו משקאות חריפים. אבל כשהגיעו לרחבת הכנסייה, הם חבשו שוב את המסיכות על פניהם ושבו לרקוד בהתלהבות עצומה. בפתח הכנסייה, שנבנתה על מכרה שבו עבדו פעם את השטן, חדלו הרקדנים לרקוד ובחרדת קודש נכנסו פנימה. המתפללים, קהל מעורב של לבנים, אינדיאנים, עשירים ועניים, הביטו ביראת כבוד לעבר פסל הבתולה של סוקבון. במרחק כמה מטרים מן הפסל ירדו כולם על ברכיהם, הסירו את המסיכות במחווה של כבוד, מלמלו תפילה והתייפחו. לאחר התייחדות עם הפסל, נסוגו על הברכיים, התרוממו בהדרגה ויצאו מהכנסייה בהילוך לאחור, בלי להפנות לבתולה את הגב. חיץ מעמדי ותרבותי המפגש בכנסייה היה אחד המגעים הנדירים בין המעמדות החברתיים השונים בבוליביה. כל ימות השנה מתנהלים חייהם של אנשי הרמה הבוליביאנית, השחורים צאצאי העבדים שהובאו לכאן על ידי בעלי המטעים הספרדים, וחייהם של בני המעמדות הגבוהים, צאצאי האירופאים, בקווים מקבילים. האחרונים מתגוררים בשכונות היוקרה של לה פאז ואינם מסתובבים אפילו בשווקים וברחובות ההומים של העיר. אפשר לפגוש אותם במסעדות הפאר ובמועדוני הספורט היקרים ולראות אותם דוהרים במכוניותיהם ברחובות הבירה. ובכל זאת, לקרנבל באורורו הם מגיעים בהמוניהם. אפשר לזהות אותם בקלות יחסית, משום שרובם לבנים. עם זאת, הקרנבל של אורורו אינו משמש מקום למפגש אמיתי בין המעמדות והגזעים השונים בבוליביה. למרות שהלבנים העשירים הסתובבו ברחובות העיירה במהלך הקרנבל, לא נוצר קשר של ממש ביניהם לבין האינדיאנים העניים. אמנם רבים מהם לבשו, כמו האיכרים, תלבושות אינדיאניות מסורתיות, אבל לא היה בכך לומר דבר על קרבה מעמדית, אלא הצהרת השתייכות ללאומיות הבוליביאנית, שהפכה בשנות השבעים את התלבושות האלה לאחד מסמליה. וכמו להגביר את הניכור החברתי, ערכו הלבנים העשירים מסיבות פרטיות שהיו סגורות בפני בני המעמדות והגזעים האחרים. גם אירוע עממי כמו הקרנבל לא ביטל את החיץ התרבותי־מעמדי החד. לפעמים היה החיץ הזה בולט במיוחד. מצלמות הטלוויזיה הנציחו ללא הרף את ראש עיריית לה פאז שרקד עם אינדיאניות מקומיות ואת שיחותיו של המועמד לנשיאות עם הצופים והרקדנים. אבל המצלמות הללו הופעלו פחות כאשר לתוך מגוון הלהיטים הקליטים והמוסיקה המסורתית השתרבבו שירי מחאה נגד העוני, הרעב והסבל, ובעיקר נגד הקיפוח של האינדיאנים על ידי השליטים.  ילדות צועדות ברחובות אורורו. הקרנבל נולד כתוצאה מהמפגש בין התרבות האינדיאנית המקומית לבין זו של הספרדים הכובשים השתוללות גוברת הפער החברתי־תרבותי מעולם לא נעלם במהלך הקרנבל. באמצע המאה ה־19, במקביל לאנטרודו הסוער שניהלו המעמדות הנמוכים ברחובות, החלו העשירים לחגוג את הקרנבל בנשפים מפוארים ואקסקלוסיביים. הם ניסו לחקות את הנשפים הענקיים של אירופה ולהרחיק את "בני הטובים" מהאנטרודו. כך התנהלו שני קרנבלים במקביל: זה של העשירים מפואר יותר ונראו בו תלבושות מורכבות ולהקות מרהיבות עין, וזה של העניים היה נוצץ פחות אבל חי וסוער יותר. בקרנבל אורורו השתמר הרבה מהאנטרודו של פעם. תהלוכות הקרנבל מלוות בהשתוללות כללית. המשתתפים מטילים שקיות מים ומתיזים קצף גילוח על עוברי אורח. זו הזדמנות לצעירים לצאת מהאיפוק שהם מחויבים לו במשך השנה והזדמנות לעניים לפרוק עול ולפגוע בבני המעמד העליון במים ובקצף. האירוע נראה כמו מלחמת הכל בכל. מפעם לפעם נזרקה גם על ראשי שקית מים, או רוססתי במיכל קצף והפכתי לאיש שלג, לקול צחוקם של העוברים ושבים. ההתפרעות התגברה מיום ליום. בשבת היא היתה עדיין חבויה. התהלוכות שהתחילו בבוקר נמשכו עד חצות, ולפעמים עד זריחת השמש למחרת. למעשה, התחיל הקרנבל חודש קודם לכן עם שלל אירועים: תפילות המוניות בכנסיות, קונצרטים של מוסיקה עממית וקלאסית ותהלוכות של רקדנים בתחפושות. יום ראשון בשבוע היה חזרה צנועה על האירועים שהתרחשו יום קודם לכן, כשרק הלהקות החשובות צעדו בסך. יום שני, המכונה יום השטן והשחור (DIA DEL DIABLO Y DEL MORENO), הוקדש ללהקות של בני שטן וללהקות של שחורים ומולאטים. לכל להקה מוסיקה משלה, וחיש קל נוצר כאוס גמור. היום האחרון לחגיגות מכונה החגיגה המקומית (LA FIESTA DOMESTICA). בעבר, יוחד יום זה לביצוע טקסים אינדיאניים מסורתיים. היום, לאחר שהפך הקרנבל לאירוע לאומי ותיירותי, ולאחר שהשבת הפכה לשיאו של הקרנבל, הוקדש יום זה – יום לפני תחילת צום לנט, להשתוללות בלתי מרוסנת. ביום זה נראו רחובות אורורו כמהפכת סדום ועמורה. נערים רצו ברחובות, הפכו דוכנים בשוק, שפכו דליי מים על ראשי המוכרים, יידו שקיות מים בעוברים ושבים והשתכרו עד עילפון. התזת המים היתה המוטיב העיקרי. אין פלא לכן שבשנים האחרונות זכה יום זה לכינוי "יום המים" (DIA DEL AGUA). על אף שקהל הקרנבל היה מורכב מכל הגזעים החיים בבוליביה, בלטו בעיקר האינדיאנים. כמעט כל כפר אינדיאני מרחבי המדינה הענקית הזו שלח את נציגיו לאורורו. היו כאן אנשי טרבוקו (TARABUKO) בכובעי העור הנוקשים, בפונצ'וס המפוספסים ובדורבנות כסף על מגפי הרכיבה. אנשי קנדלריה (CANDELARIA) רכבו על סוסיהם הזעירים שכוסו בפונצ'וס רקומים. אבל את מרבית התשואות קצרו אנשי פוטולו (POTOLO), שהפונצ'וס המסורתיים שלהם רקומים בקונדורים בצבעי אדום ושחור. המשתתפים רוקדים לצלילי מוסיקה סוחפת כשהם מכוסים בענן של עשן צבעוני תמורות ותהליכים צבעי הפונצ'וס מאפשרים להבחין בין קבוצות האינדיאנים, אבל זו כלל אינה המצאה אינדיאנית, אלא יבוא מספרד. הספרדים, שרצו להקל על שליטתם בתושבים, סיפקו לשבטים השונים פונצ'וס שונים. כשעזב השלטון הספרדי נשכח מקורה של ההבחנה הזו, והיא אומצה כסממן אתני. עניין זה מעיד, בין השאר, על היחס המורכב כלפי הספרדים. מורכבותו היא גם חלק מהקרנבל באורורו. מסיכות משופמות מגוחכות יותר או פחות, בעלות תווים ספרדיים, הן חלק מהפולקלור המקומי. השינוי ביחס לפונצ'וס ולספרדים הוא רק אחד מהשינויים התרבותיים שחלו בבוליביה במהלך מאות השנים, ואשר עקבותיהם ניכרות בקרנבל. זקני לה פאז מספרים, כי בנעוריהם נסעו לקרנבל של אורורו ברכבת קיטור. היום נוסעים באוטובוסים ובמכוניות. אז היה זה פסטיבל עממי חסר יומרות של צבעים ומסיכות, ללא טריבונות למושבים ואורחים מכובדים וללא אלמנטים של הפולקלור הבוליביאני הלאומי; כעת הוא הופך בהדרגה, כמו כל הקרנבלים בעולם, למקור הכנסה, ובשל כך הוא עבר תהליך מסוים של התמסחרות. אבל מה שחשוב ומעניין יותר, ואולי מיוחד לבוליביה, הוא שקרנבל השטן באורורו, שהיה במקורו קריאת תיגר של האינדיאנים המדוכאים על מדכאיהם הלבנים, הפך למכשיר ליצירת הזהות הלאומית הבוליביאנית החוצה את כל הגזעים והמעמדות. הוא גם הוצא מהקשרו הדתי־חברתי – כמקום מפגש בין בני השטן לקדושים, כרגע של השתוללות – והפך לפסטיבל של פולקלור בוליביאני. זוהי אולי עוד הוכחה לתפקידו החברתי־תרבותי המגוון והמשתנה של הקרנבל.

הפוסט הקרנבל באורורו – בוליביה: מפגש השטן והקדושים הופיע ראשון במסע אחר

תהלוכות הקרנבל הגדולות בריו מתקיימות באזור ה- Sambodrome שמשתרע לאורך רחוב Avenida Marques de Sapucai, ומסתיים בכיכר Apotheosis. ברחבי המתחם יש שלושה סוגי מקומות ישיבה: מושבים על הקרקע (Cadeiras), מדרגות תצפית (Arquibancadas) ותאי תצפית יוקרתיים (Camarotes או Frisas). הישיבה בתאים מקנה זכות לאוכל ושתייה חופשיים. אזורים 7, 9, 11, 5 ו-3 הם הטובים ביותר (לפי הסדר). מחיר: 1,000-200 דולר.

מידע נוסף: אתר האינטרנט הרישמי של הקרנבל

קרנבל בסלבדור דה בהיה
24-19 בפברואר 2009
בסלוודור, בירתה של באהיה, מתקיים במקביל לקרנבל הגדול של ריו דה ז'ניירו, קרנבל שופע חיים, אך פחות ממוסחר ומיוחצן. הקרנבל, שנמשך שבוע, מתאפיין בסגנון אפרו-ברזילאי עם מסיבות ריקודים על החוף, תהלוכות צבעוניות של משאיות עמוסות ברקדניות, כוכבי זמר באהיאיניים (טריוס אלקטריקוס) ולהקות אפריקאיות שמנגנות מוזיקה לטינית קצבית. אחד האלמנטים המרשימים ביותר בקרנבל הוא מפגן הקבוצות הדתיות, כל אחת בתלבושות אופייניות, ריקודים וסגנונות המאפיינים את שורשיהם.

חגיגות הקרנבל בסלוודור דה באהיה מתקיימות במהלך כל היום והלילה ברחבי העיר.

מידע נוסף: אתר הקרנבל

חגה של ימאנז'ה
2 בפברואר 2009
חגה של ימאנז'ה הוא אחד הפופולריים והחשובים של דת הקנדומבלה בברזיל. זוהי דת אפרו-ברזילאית, שילוב של אמונתם של העבדים האפריקאיים שנחטפו והובאו לברזיל, עם אלמנטים מהדת הנוצרית שכפו עליהם אדוניהם בעולם החדש. תוצאת המפגש הזה היא פנתיאון גדול של אלים ואלות, האחראים על תחומי חיים שונים, בהרמוניה מלאה עם הקדושים של הנצרות הקתולית, דת המדינה בברזיל. בחלקים שונים של ברזיל (ובאמריקה הדרומית כולה) יש ואריאציות שונות על הנושא, אבל פולחן ימאנז'ה נפוץ במיוחד בבהיה.

ימאנז'ה היא אלת הים, ובתרבות שבה רבים מבניה מוצאים את פרנסתם מן הים – ברור שהיא חשובה מאוד. ימאנז'ה היא פטרונית המלחים, אבל גם אהובתם, וזה אומר שלפעמים היא לוקחת אותם אליה, והם לא שבים יותר לחוף.

בחודש פברואר חוגגים לה בפייסטה גדולה, שמנוהלת על ידי כוהנות קנדומבלה – בדרך כלל נשים שחורות, גדולות ועבות בשר בשמלות לבנות צחורות. הן שרות, רוקדות ונכנסות לטראנס, והקהל בעקבותיהן.

חלק מהטקס נערך כמובן על שפת הים, ובו משלחים בסירות דייג מנחות לאלת הים. האלה אוהבת בעיקר פרחים, תמרוקים, מסרקים, בקבוקוני בושם ושאר מתנות נשיות. את המנחות משליכים אל קרקע הים, ואם הן ייפלטו בחזרה אל החוף – סימן שהמנחה לא התקבלה, וצפויה שנה רעה.

מרוץ גרנד פרי בסאו פאולו
18-16 באוקטובר 2009
מסלול המרוצים המפורסם של סאו פאולו, Interlagos Circuit, מארח בכל שנה באוקטובר את הגרנד פרי של ברזיל, מרוץ הסיום של ארועי הפרומולה 1 של אותה שנה. זהו אחד המרוצים המרגשים והצבעוניים ביותר של השנה, כשהיציעים מתכסים בהמוני דגלי ברזיל.

סיפור האהבה של הברזילאים עם מרוצי פורמולה 1 החל עם הקמת ענף הספורט הזה בשנות ה-50. ברזיל ייצרה סדרה של נהגים מדרגה ראשונה, כולל שנים מהנהגים הטובים ביותר אי פעם: נלסון פיקט (Nelson Piquet) ואיירטון סנה (Ayrton Senna).

מסלול המרוצים באינטרלגוס נפתח בתקופה שנחשבת לתור הזהב של ספורט מרוצי המכוניות הברזילאי. בתחילת שנות ה-70 אמרסון פיטיפלדי (Emerson Fitipaldi) זכה בשתי אליפויות עולם ברציפות, והיה הברזילאי הראשון שעשה זאת. ב-1973, אירח המסלול באינטרלגוס את המרוץ הראשון.

פורמולה 1 הוא המרוץ העיקרי והנחשב ביותר של הספורט המוטורי. מאז המרוץ הראשון בשנות ה-50, מושך אליו האירוע את טובי הנהגים המעוניינים לזכות בפרס הכספי הנחשק של המרוץ, וכמובן בתהילה והיוקרה שבאה עם הזכייה בתואר אלוף פורמולה 1. גם הצופים במרוצים זוכים לחוויה מדהימה. מהירות הנסיעה של המכוניות היא כמעט בלתי נתפסת והרעש מהמסלול ממש מחריש אוזניים.

עונת מרוצי פורמולה 1 מתחילה באוסטרליה וממשיכה על פני 4 יבשות ו- 17 מרוצים ומסתיים בגמר הגדול בברזיל. המרוצים העיקריים הם הגרנד פרי במונקו, שמתקיים בכבישי מונטה קרלו, והגרנד פרי האיטלקי שם ניתן לפגוש באוהדים שרופים של פרארי.

למידע נוסף: האתר הרשמי של פורמולה 1

ארגנטינה
ראלי דקר
18-3 בינואר 2009
בראלי דקר משתתפים מדי שנה כ-400 נהגים שמתחרים זה בזה לאורך מסלול מרוצים ארוך ומאתגר. ב-2009 יתקיים ראלי דקר לראשונה בדרום אמריקה, במסלול מעגלי בן 9,000 ק"מ בין בואנוס איירס וואלפראיסו
(Valparaiso) בצ'ילה.
המתחרים, שמגיעים מכל רחבי העולם, נוהגים בשלל סוגי כלי רכב החל מעגלות למיניהן, דרך אופנועים וכלה ברכבי שטח, אך רק כרבע מהם צפויים לסיים את מסלול המרוץ שיעבור בהרים מדבריות וחוות בקור עז ובחום לוהט.
מרוצי ראלי דקר התחילו ב-1977 וההתעניינות בהם גוברת בכל שנה.

למידע נוסף: אתר ראלי דקר

פסטיבל הטנגו של בואנוס איירס
28 בפברואר – 8 במרץ 2009
פסטיבל הטנגו מתקיים בבואנוס איירס, בירת הטנגו, מדי שנה בסוף פברואר ותחילת מרץ. במהלך הפסטיבל מצטרפים רקדני הטנגו הטובים בעולם לרקדנים המקומיים בסדרה של הופעות, קונצרטים, הרצאות שיעורים וסדנאות.

למידע נוסף: אתר פסטיבל הטנגו

פסטיבל בינלאומי לקולנוע עצמאי בבואנוס איירס
25 במרץ עד 5 באפריל 2009
ארגנטינה, כמו מדינות נוספות באמריקה הלטינית, מייצרת קולנוע מצוין. את הצלחתו של הקולנוע הארגנטינאי בקהלים ברחבי העולם אפשר לזקוף לפסטיבל הזה ולאחרים מסוגיו. הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע עצמאי בבואנוס איירס הוא פסטיבל חדש יחסית ומרתק שמקבל ביקורות חיוביות מאוהבי קולנוע ברחבי העולם. בפסטיבל מוצגים סרטי איכות עם דגש על איכותו של הבימוי ובמאים צעירים מציגים את עבודותיהם. הפסטיבל הוא תחרותי ובסופו ניתנים פרסים בקטגוריות שונות. בנוסף להקרנות הסרטים כוללת תוכנית הפסטיבל סדנאות ודיונים.

מידע נוסף: אתר הפסטיבל

פרו
חגיגות יום הקמת לימה
18 בינואר 2009
לימה, בירתה של פרו, הוקמה על ידי פרנסיסקו פיזארו בשנת 1532, כאשר, לפי המסורת, הוא תקע את חרבו במיקומה של הכיכר המרכזית של העיר. בכל שנה ביום השנה למעשה הזה חוגגים תושביה הגאים של לימה בסדרת אירועים דתיים וצבאיים וחגיגות צבעוניות. בבוקר מתקיימת תהלוכה ובצהרי היום מתקיימת מיסה מסורתית בקתדרלה. זרי פרחים מונחים לרגלי פסלו של פיזארו ומופעי מחול מסורתי, בלט ומוזיקה מתקיימים בהמשך היום. את החגיגות נועל מופע זיקוקים מרהיב.

חגיגות הבתולה מקנדלריה בפונו
2 בפברואר 2009
מדי שנה בשניים בפברואר חוגגים ברחבי אמריקה הדרומית את חגה של הבתולה מקנדלריה. החגיגות מתקיימות סימולטנית בפרו, בבוליביה, בצ'ילה, באורוגוואי ונצואלה, אבל מומלצות במיוחד החגיגות סביב אגם טיטיקקה, שחלקו בבוליביה וחלקו בפרו . האירועים מתקיימים בשני מקומות הקרובים זה לזה, קוֹפקבּנה שבבוליביה ופוּנוֹ שבפרו.

הכובשים הספרדים חשבו שאין אתר מתאים יותר מאשר אגם טיטיקקה המקודש לאינדיאנים שחיים לחופיו מדורי דורות) לקיום הקַנְדְלֵמאס – חג הטהרה של מרים הקדושה, שנחגג בעבר בכל רחבי העולם הנוצרי בשניים בפברואר, ארבעים ימים לאחר תאריך לידתו של ישו.

לפסל הבתולה שבמקום מיוחסים כוחות, ומכל קצות המדינה מגיעים אנשים כדי לחגוג, לבקש נסים ורחמים. הפסל מוצא לתהלוכה, ומולו המונים כורעים ברך וזורקים סוכריות ופרחים לעברו. המאושרים מצליחים גם לנגוע בה או להעביר לידה את הילדים, במיוחד את התינוקות. יותר משישים להקות מתחרות זו בזו ומבצעות ריקודים קדומים, שרק חגיגה זו משמרת אותם. הרקדנים ממחיזים את מלחמת האור בחושך והשטן באלה הקדמונית.

מידע נוסף: אתר תיירות בפונו, אתר העיר קופקבנה

חג הפולחן אינטי ריימי (פסטיבל השמש)– קוסקו
24-21 ביוני 2009
השמש, מקור האור, החום והחיים של כל יושבי כדור הארץ, נחשבת אצל בני האינקה לכוח הנעלה ביותר ביקום. בני תרבות מסתורית זו מאמינים כי הם בניה של השמש, הנחשבת לאחת מהאלים הראשיים, ופירוש השם אינקה הוא בני השמש, בני האור.
באתרי האינקה החשובים בפרו ישנן אבנים מיוחדות שמטרתן לקבוע מתי חלים היום הארוך, היום הקצר וימי השוויון בשנה. בימים אלו מתגלית תופעה מרהיבה בעקבות פגיעתן של קרני השמש, תופעה הנותנת אור על החשיבות הרבה של פולחן השמש לבני האינקה.
חוקרים גילו כי קוסקו (Cuzco), עיר הבירה של שבט האינקה בהרי האנדים, נבנתה בדמות פומה שראשה הוא מקדש סקסאיהוומאן (Sachsayhuaman). ביום הקצר בשנה, ה-21 ביוני, פוגעות קרני השמש בדיוק רב בראש הפומה (במקדש) ואחר כך בהדרגה מאירות את כל גופה של הפומה (העיר קוסקו.(
בשאר אתרי האינקה מתרחשות תופעות דומות: במקדש קנקו (Quenqo) נוצר צל מושלם הנראה כמו פנים של פומה; במקדש בצ'וקיטו (Chucuito) חודרות קרני השמש דרך שער המקדש ופוגעות בדיוק רב בפינה שממול; ליד הכפר קופאקבנה (Copacabana) ישנה אבן קדושה ולידה סלע עם חור קטן דרכו חודרת קרן שמש ופוגעת באבן הקדושה; ליד הכפר אויינטטמבו
(Ollantatambo) ישנן טרסות היוצרות צורת פרמידה, ב-21 ביוני קרני השמש פוגעות בדיוק בקודקוד הפרמידה.
שלושה ימים מאוחר יותר, ב-24 ביוני, מתקיים האינטי ריימי – פסטיבל פולחן השמש המסורתי וחג לאומי בפרו. זה הזמן לשתות הרבה אלכוהול, לאכול מטעמים מדוכני האוכל הפזורים ולרקוד למוזיקה הקצבית שמתנגנת ברקע.
הפסטיבל מתחיל בהכרזה חגיגית של קיסר האינקה במקדש השמש של קוריקנצ'ה ומשם יוצאת תהלוכה לכיוון הכיכר המרכזית, בה נערך טקס קצר. התהלוכה ממשיכה לכיוון אתר העתיקות סקסאיהוומאן, בו עומדים תושבי העיר משעות הבוקר בגלימות אדומות ודגלים בכל צבעי הקשת המסמלים את ממלכת האינקה. כולם מחכים לטקס המרכזי ולפתיחת חגיגות השמש הסוערות.

בזמן שלטונה של אימפריית האינקה נחגג הפסטיבל לפחות תשעה ימים וכלל הקרבת קורבנות לאל השמש, פולחן שתייה וריקודים. מושלים, אנשי צבא וצמיתים מכל רחבי האימפריה נאספו בבירת האינקה כדי להשתתף בטקס הפולחני החשוב.
עם הכיבוש הספרדי לפני כ-500 שנה, הפסיקו בני האינקה לחגוג את חג הפולחן, אך ב-1944 זכה הפסטיבל לחיים חדשים.

כדי לראות את פגיעת קרני השמש המופלאה יש להגיע אל אתרי האינקה ב-21 ביוני. פסטיבל אינטי ריימי מתקיים ב-24 ביוני. התיירים שבאים לצפות בטקס המרכזי של הפסטיבל, יושבים על רמפות שנבנות מסביב לאתר ומחויבים בדמי כניסה.

לשכת התיירות הפרואנית:
כתובת: Mantas 188, Cusco.
טלפון: 51-84263176

בוליביה
פסטיבל השטן באורורו
פברואר 2009
פסטיבל השטן (La Diablada) בעיר אורורו (Oruro) הוא קרנבל אותנטי ואפל יותר מאחיו הברזילאי, וכיאה לעיירת כורים המבלים חלק ניכר משעותיהם מתחת לאדמה, קרוב יותר לעולם השאול. הקרנבל הוא שילוב של מסורות אירופאיות עם פולחנים אינדיאנים עתיקים, ונועד להבטיח את שלום הכורים מפני השטן במעמקי האדמה. הוא נחוג בשלושה ימים רועשים ושמחים, המלאים במוזיקה, ריקודים ותחפושות מופלאות של בני השטן, מכשפות, רופאי אליל, חיות, מפלצות ושדים. הצבעוניות המרהיבה מגיעה לסיומה במלחמת מים גדולה וסוערת. בעוד התפריט המוזיקלי בריו מתמלא אט אט בלהיטי דאנס מודרניים, הקרנבל הבוליביאני מציע את הדבר האמיתי ושומר על אופיו העממי המיוחד שנה אחר שנה.
עיירת הכורים אורורו מצויה כמאתיים קילומטר דרומית ללה-פאס. בעיר יש מלונות ופנסיונים זולים. לקראת ביקור בתאריכי הפסטיבל רצוי להזמין מקום לינה מראש.

צ'ילה
פסטיבל תיאטרון בינלאומי בסנטיאגו
ינואר 2009
מדי שנה בינואר מתקיים בסנטיאגו פסטיבל התיאטרון הבינלאומי. כ-150 אלף איש, תושבי העיר ותיירים נהנים במהלך החודש ממופעי תיאטרון ממוסד, תיאטרון ניסיוני, פרינג' ותיאטרון רחוב שמתקיימים ברחבי העיר. גולת הכותרת של הפסטיבל היא הצגות אורחות מכ-30 מדינות ברחבי העולם. כדי לאפשר לקהל ליהנות ממופעי התיאטרון, מתקיימות במהלך הפסטיבל הצגות ללא תשלום.

החגיגה של קוואזימודו, סנטיאגו
19 באפריל 2009
תקופת הסמנה סנטה היא בעלת חשיבות בכל רחבי אמריקה הלטינית. בשבוע שבין יום ראשון של הדקלים ויום ראשון של הפסחא מתקיימים טקסים ותהלוכות, לכל יום הטקסים המיוחדים לו. בצ'ילה נמשכות החגיגות גם בשבוע שאחרי הפסחא ומגיעות לשיא בחגיגה של קואזימודו שמתקיימת ביום ראשון שאחרי הפסחא. שורשי החגיגה בזמנים בהם הסתובבו הכמרים בין חברי הקהילה שלהם מלווים בשומרי ראש. החגיגה שנקראת Correr a Cristo מתקיימת ברחובות סנטיאגו במשך יום שלם. היום נפתח במיסה חגיגית נושאים את כומר הקהילה במרכבה מקושטת בתהלוכה כשהוא מלווה באבירים רכובים על סוסים לבושים בתלבושות ססגוניות, אופניים, עגלות וקהל משולהב לבוש לבן שמלווה את התהלוכה בקריאות "יחי ישו המלך". התהלוכה עוברת ברחובות העיר ומשתתפיה עוצרים רק כדי לאכול ולשתות.

מידע נוסף: אתר תיירות של צ'ילה

ונצואלה
קרנבל באל קלאו (El Callao)
פברואר 2009
חגיגות הקרנבל הפרועות ביותר של ונצואלה מתקיימות בעיר אל קלאו שבמזרח המדינה. אל קלאו היתה כור היתוך מאז הקמתה ב-1853. הרפתקנים מחפשי זהב הגיעו אל העיר מאנגליה, אמריקה, צרפת והאיים הקריביים. את השחרור מהעבודה הקשה במכרות הזהב מצאו אנשי העיר בחגיגות הקרנבל שאפשרו להם לחגוג עד אבדן חושים. גם העבדים השחורים בעיר ניצלו את תקופת הקרנבל להתפרק ולהשתחרר בתקופה היחידה בשנה שאפשרה להם להתנהג כשווים לשאר האוכלוסייה. אוכלוסיית השחורים בעיר אימצו לעצמם את הנוהג להתחפש בתקופת הקרנבל למלכות, מלכים ואנשי חצר לבושים בתחפושות ססגוניות שיובאו מטרינידד השכנה.
מטרינידד הגיעה גם הקליפסו, המוזיקה שמלווה את הקרנבל, שלצליליה נערכות תהלוכות וריקודים. משתתפי הקרנבל משתמשים בשלל מסכות ותחפושות, בחלקן ניכרת השפעה מודרנית והיום ניתן למצוא בקרנבל גם את סופרמן, זורו ושלגייה.
בין הרקדנים בולטות ה- Madamas שלובשות תלבושות נשים מגוואדלופה ומרטיניק שניכרת בהן השפעה אפריקנית. בין הרוקדים אפשר למצוא גם שטנים עם מסכות מפחידות ותלבושות באדום ושחור.

דרום אמריקה – למידע נוסף>>

הפוסט דרום אמריקה – החגיגות הגדולות הופיע ראשון במסע אחר