הפוסט למה דווקא קמרון? הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט שימושון הופיע ראשון במסע אחר

מפות ומדריכים מודפסים ליעד קמרון, בהנחה לגולשי מסע אחר! "במרכז החבורה צעד אדם גבוה ודק גזרה, בעל פנים נסוכות חיוּת והומור. לבוש היה גלימה לבנה פשוטה והכיפה שלראשו היתה נקייה מקישוטים, אך על אף היעדר הצבעים ייחדתיו מיד כאדם בעל חשיבות כלשהי באורחה הקטנה — כל כך מלכותיות היו הליכותיו. זה היה הפון של באפוט, שליט ממלכת ארץ הסַוָנה הגדולה שנסענו בה ואוכלוסיית הנתינים השחורים עצומה שלה. עשיר מופלג היה, ואת ממלכתו הנהיג, כפי שידעתי, בערמומיות ובתבונה, ולוּ גם באבק רודנות. הוא נעצר לפני בחיוך קל והושיט לי יד גדולה וכחושה. 'ברוך הבא', אמר". ("חברברי הסונה", ג'ראל דארל) חלמתי להגיע לקמרון מאז שקראתי בילדותי את ספרו של ג'ראלד דארל "חברברי הסוונה". סיפוריו על הרפתקאותיו בביקורו בממלכת באפוט (Bafut) הצחיקו אותי ועוררו את דמיוני. לא פלא אם כן שכשנשאלתי מה ברצוני לראות במסעי בקמרון, הדבר הראשון שאמרתי היה: ממלכת באפוט. ריקוד המסכות. בנות ובנים רוקדים לחוד, כאשר הגברים מחופשים לבעלי חיים או לציידים שרוקדים את ריקוד היציאה לציד מאז קבלת העצמאות מצרפת ואנגליה ואיחוד שני חלקיה של קמרון למדינה אחת ב־1961, כוננה בקמרון רפובליקה נשיאותית. המדינה מחולקת לעשר פרובינציות שונות, בעלות דרגה מסוימת של אוטונומיה, ובנוסף, קיימות בה עשרות ממלכות שענייני הפנים שלהן מנוהלים באורח כמעט עצמאי על ידי המלך המקומי, שנעזר במועצת חכמים. מלך זה מכונה לרוב "פוֹן", אולם בצפון המדינה הוא יכול להיקרא גם סולטן, למידו או למה (בעיקר בחברות המוסלמיות). כל ענייני הממלכה מנוהלים על ידי הפון ומועצת חכמיו ורק במקרים חריגים פונים לרשויות המדינה. אם משפט מגיע למערכת המשפט הכללית של המדינה, הפון יראה בכך כישלון שלו בפתרון הסכסוך. גם את המסים משלם כל תושב לממלכתו, בהתאם ליכולתו ולמקצועו. כך למשל נהג משאית יתרום לפון כמה ימי משאית וחלק מתכולת ההובלות שלו. מערכת היחסים הייחודית בין המדינה לממלכה מצביעה, מצד אחד, על כוחה של המסורת, הנשמר גם במדינה הפוסט קולוניאלית, ומצד שני על חולשתה של המדינה, הנאלצת להתמודד עם כוחות מפצלים רבים. משלחת מלכותית גשם ירד, ולילך ואני ישבנו במקלט הקופים שבלימבה (Limbe), והמתנו לנהג שנשלח לאסוף אותנו (על הקופים היתומים בקמרון כאשר הגענו לממלכה יצאה לקראתנו דורה, אחת משמונים נשותיו של הפון. עשרת ילדיה מהווים רק אחוז קטן מ־500 צאצאיו של הפון ראו "מסע אחר" 88). כמה דקות לפני הזמן המיועד נכנס למקלט גבר שחור עור ענק, שבידיים שריריות עבות כרגליים החזיק בעדינות מטרייה. "מי זה מסייה דנדן?", הכריז. "אני מוֹדוֹ", הציג עצמו כשהזדהיתי. לאחר סבב לחיצות ידיים ליווה אותנו תחת מטרייתו למכונית טויוטה לנד קרוזר חדשה ומבריקה, נושאת לוחית זיהוי של משמר הנשיא. בדרך ליעדנו חלפנו על פניהם של כ־15 מחסומי דרכים, בעיקר של המשטרה ושל הז'נדרמריה. בכולם פונתה הדרך מיידית והשוטרים הצדיעו בדום מתוח. נפנפתי לכיוונם באבירות תוך שאני נזכר בנסיעתי הראשונה בקמרון במונית מקומית: ישבנו שמונה אנשים במונית — שלושה במושב הקדמי וחמישה באחורי — ובכל מחסום עצרנו לבדיקת רשיונות, תעודות ודרכונים, ולסדרת שאלות. בחנות הראשונה הנהג קנה שוקולד למריחה ומרח אותו על מדבקת רשיון המונית כדי שהשוטרים לא יבחינו שהוא יצא מאזור העבודה שלו. בחלק מהמחסומים, גם לאחר שלא הצליחו למצוא שום בעיה בניירת, ביקשו קאדו בית ההארחה שבממלכת באפוט, שבו התארח דארל ושאותו תיאר בספרו. ספירת המדרגות שערכו הסופר והפון נעשתה ככל הנראה לאחר שתיית כוסות וויסקי רבות (טיפ, בקשיש). את אותו המרחק שעברנו אז ביותר משש שעות, גמאנו הפעם בתוך שעתיים בלבד, מרחמים על ידית ההילוכים וההגה שנמעכו תחת ידיו האימתניות של מודו. במדינה כמו קמרון, כך מתברר, להיות אורחי שר ההגנה זה מהפך. משלחת ביקורי הנימוסים שלנו כללה את אבי וטלילה סיוון, זוג ישראלי המתגורר בקמרון בשנים האחרונות, מודו הנהג, זכריה שומר הראש, שמש – גורת שימפנזה יתומה שאומצה על ידי אבי וטלילה, כלבתם, לילך ואנוכי. בהחלט שיירה ייצוגית מוזרה לביקורים ממלכתיים. את מסענו התחלנו לאורך "כביש הטבעת" שבצפון־מערב קמרון, אזור הררי לא גבוה שעדיין מכוסה בחלקו ביערות גשם ובו ריכוז גבוה של מלכויות. פה צילמו את אחד מסרטי "טרזן". לאורך כביש הטבעת פזורות מלכויות רבות, בהן פומבן (Foumban) ובבאנג'ו  (Babanjou), בה לפון יש ארמון בוץ ומחסנים מלאים פסלים שנצברו במשך דורות. הפון של בבאדג'ו (Babadjou) הוא ה־17 בשושלת המלוכה. לאביו היו יותר ממאה צאצאים, מתוכם 57 בנים, שמהם בחר אביו בן ליורשו. הפון של בפוסם (Bafoussam), לדבריו, הוא כבר ה־97 בשושלת. בביקורנו סיפר לנו כי היה שקוע בלימודי התואר השני בפיזיקה כאשר אביו נפטר ונודע לו כי הוא נבחר לרשת את מקומו. 500 ילדים בפנקס העיקר עבורי באזור כביש הטבעת היה ללא ספק ממלכת באפוט, בה ביקר בשנות הארבעים של המאה הקודמת הסופר ג'ראלד דארל (1925־1995), ועליה כתב את "חברברי הסוונה" ומאוחר יותר את "גן חיות במזוודה". אמנם הפון שאצלו התארח דארל כבר הלך לעולמו, וכעת מולך יורשו, אולם התחושה היא שבאפוט נותרה כשהיתה. כאשר הגענו לממלכה יצאה לקראתנו דוֹרָה, אחת משמונים נשותיו של הפון, ומי ששימשה כמדריכתנו בביקור המלכותי. עשרת ילדיה של דורה מהווים רק אחוז קטן מ־500 צאצאיו של הפון, והרשימה המלאה של שמותיהם כתובה בפנקס מיוחד, אותו דורה הציגה בפנינו. קל לזהות את נשותיו של הפון: כולן גרות בחצר הארמון וכולן עונדות צמיד עטור קונכיות קטנות. במתחם הארמון מתגוררות לצדן גם אלמנות הפון המנוח. השער שבכניסה לארמון מעוטר בציורי קיר המתארים אריות המגינים על הפתח. בניין מועצת החכמים נמצא באגף המרוחק מבתי הנשים, ובמקום גם מוזיאון המכיל את המתנות שקיבלו הפונים במשך השנים – אוסף מרשים ביותר של פסלי עץ, שרפרפי עץ מעוטרים, עורות בעלי חיים, שנהבים ועוד. במרכז חצר הארמון ניצב היכל הקודש, שהכניסה אליו מותרת רק לשמש ההיכל ולפון. מהיכל זה יצא אלינו הפון, לבוש גלימה לבנה, והתיישב זקוף קומה בכיסאו שבמרפסת, פניו החכמים שופעי ההומור ושמחת החיים תאמו להפליא את תיאוריו של דארל. כאשר ניתן האות חמישה נגנים התנפלו על קסילופון ענק והחלו לנגן בו בצוותא. במקביל, קבוצת מתופפים הכניסה את הנוכחים לקצב. הריקודים החלו: בנות ובנים רוקדים לחוד, והגברים מחופשים לבעלי חיים או לציידים שרוקדים את ריקוד היציאה לציד. הקצב סוחף וגם מי שלא משתתף בריקוד זז לפי הקצב. אחד הרקדנים רוקד על מוטות ארוכים ומגובה של שלושה־ארבעה מטרים מתכופף ונותן לכל אורח עלה ירוק. בסוף הריקוד הוא חוזר ואוסף את העלה, שמקובל להחזירו עם קאדו — טיפ לרקדנים ולתזמורת. הקאדו הוא מנהג מקובל ואפילו הפון נותן. כשעמדנו לעזוב את ממלכת באפוט הרגשתי שפרעתי חוב ילדות ישן, אבל נותר עוד דבר אחד קטן: "כשהגענו לראש גרם המדרגות הארוך שהה והביט בי רגע במבט מהורהר, אחר כך הושיט זרוע ארוכה והורה כלפי מטה: 'שבעים וחמש מדרגות', נהרו פניו. 'יופי מאוד', הסכמתי במנוד ראש. 'אנחנו נספור אותן', אמר הפון מתענג על הרעיון […] כיוון שלא יכול לזכור את המספרים האנגליים שלמעלה מן המספר שש, התבלבלנו קצת באמצע הירידה וכשהגענו לתחתית המדרגות גילינו שלפי הערכתו של הפון חסרו שלוש מדרגות. 'שבעים ושתיים?', שאל את עצמו. 'לא, צריכות להיות שבעים וחמש. לאן הלכו?' […] חזרנו ועלינו מעלה אל המרפסת כשאנו מונים בקול רם, ואז, ליתר ביטחון, חזרנו ומנינו אותן בירידתנו, וראיתי שאם לא ייעשה משהו עתידים אנו להוציא את כל הלילה בחיפוש אחר המדרגות החסרות".   ספירת המדרגות בכניסה למבנה שבו התגורר דארל בעת שהותו במקום ושכיום משמש בית הארחה נעשתה ככל הנראה לאחר שהפון וג'ראלד שתו כוסות רבות של וויסקי. בהתרגשות רבה ירדתי גם אני בגרם המדרגות וספרתי כל אחת ואחת מהן. איזו אכזבה – בסך הכל חמישים ושלוש מדרגות.

הפוסט ממלכת באפוט בקמרון הופיע ראשון במסע אחר

קמרון היא אחת המדינות הפחות מוכרות ופחות מתוירות באפריקה, וחבל – משום שיש לה הרבה מאוד מה להציע: טבע פראי ועשיר, גיוון נופי עצום (יערות גשם יחסית בלתי פגועים, חופים, מדבר), שמורות טבע עם מגוון בעלי חיים, מפלי מים מרשימים ועושר תרבותי אדיר.

אחד ממפלי המים המפורסמים של קמרון, הנראה בכתבת הווידיאו שלפנינו, הוא Chutes d'Ekom, כ-80 מטר של מים נופלים בתצוגה מרהיבה של טבע עוצמתי. אגב, המפל הזה נכנס להיסטוריה של הוליווד מכיוון שבו צולם אחד מסרטי טרזן.

כאמור, גם מבחינה תרבותית ואנושית הריבוי והעושר של קמרון מהממים. יש בה יותר מ- 130 קבוצות אתניות שונות, והללו מדברות בעשרות שפות שונות. קמרון מורכבת ממספר ממלכות, שלכל אחת מהן מלך מקומי משלה. דנדן בולוטין ולילך לוי, כתבי "מסע אחר", חזרו מקמרון ובכתבת הווידיאו שלפניכם הם מציגים רשמים מחצרו של הפון (המלך) של באפוט (Bafut), אחת הממלכות הללו, במערב קמרון.

חצר המלוכה הזו התפרסמה בשל ספרו הידוע של ג'רלד דארל, "חברברי הסוואנה" והיא אחת הגדולות במדינה. קל לטעות בהתחלה ולראות בה אוסף בקתות, אך הסתכלות מקרוב מגלה עושר תרבותי רב. זהו מרכז של אמנות ואומנות אפריקאית, ממסיכות ועד גילופי עץ, כמו גם מוזיקה וריקוד.

בסרט שלפניכם נראה מופע מחול של באפוט. הבנות (בחצאיות קש) והבנים (במסיכות) מדגימים ריקודים מסורתיים. החניתות שבידי הבנים מצביעות על כך שזהו ריקוד ציד. הריקוד מתבצע לצלילי קסילופון עץ ענקי, שארבעה אנשים יכולים לנגן בו בו-זמנית. גם זה כלי נגינה מסורתי מקמרון. בקהל הצופים בהופעה נראים צעירים וצעירות בבגדים ססגוניים. אלה הם הנסיכים והנסיכות, ילדיו של הפון מחמשת נשותיו הרשמיות (ועוד כ-80 פחות רשמיות).

הפוסט קמרון, בארצו של טרזן הופיע ראשון במסע אחר

רעש של מסור מכני נשמע ביער והצטרף אל שירת הציפורים ואל זמזום החרקים. אני מרימה ענף כבד וזורקת אותו הצדה, מביטה בבן זוגי. הוא מנסר גזע עץ גדול, זיעה נוטפת ממצחו, שבבי נסורת ניתזים ומכסים את פניו. עידן ואורן עומדים לידו ומוסיפים שמן למסור הגדול. שאר חברי המשלחת מפוזרים ביער, מפלסים את השביל בעזרת מצ'טות. אני מועכת חרק בלתי מזוהה שהתמקם לו על עפעף העין שלי, מוציאה קוץ טורדני מהמכנסיים, בודקת שעיטם התינוק ישן בנחת במנשא שעלי ומסירה את כפפות העבודה. אני מסתכלת שוב בעץ, שגובהו כשלושים מטרים, מנסה לחשב לאיזה צד יקרוס. דנדן מנסר בנחישות, ואני סומכת עליו – לפי נטיית העץ הוא יתמוטט ממני והלאה. "עץ נופל", שואג דנדן, ולפתע אני רואה את אשר, אחד מחברי המשלחת, מגיח מתוך היער בדיוק בכיוון שהעץ עומד ליפול בו. אני מחסירה פעימה. אשר לא מודע לסכנה, מאושר שמצא אותנו לאחר שהלך לאיבוד ביער. אני צועקת ומסמנת לו לזוז. מאוחר מדי: שקט, ומיד אחריו רעש מחריש אוזניים. העץ נופל, שובר בדרכו ענפים של עצים שכנים ושיחים. כל היער רועד, אבק ועלים מתעופפים, ומתוכם מגיח אשר, מחייך.

שימפנזה צעיר משתעשע במתקן שהקימו עבור הקופים

טלילה מבקשת עזרה
טלילה כתבה לנו שהיא זקוקה לעזרה בגידור ארבעים דונם ביער כדי להקים שם מכלאה לגורילות צעירות שאמותיהן ניצודו לבשר. צריך לגייס תרומות כדי לקנות גדר חשמלית, היא פירטה, וצריך לעזור בפינוי השטח שבו תוקם הגדר – ארבעה שבילים באורך מאתיים מטרים כל אחד, שמקיפים את החלקה. פינוי שביל ביער טרופי אינו מבצע פשוט: יש לכרות עצים בגובה של עשרים עד ארבעים מטרים, לפנות את הגזעים הכרותים ולנקות את השטח מענפים ומשיחים קוצניים, וכל זאת מבלי להשתמש בכלים כבדים, שכן טלילה מבקשת למזער את הפגיעה ביער ככל האפשר.

את טלילה סיוון הכרתי בעת שעבדתי במקלט לגורילות, שימפנזים וקופים אחרים בלימבה (Limbe) שבקמרון שמונה שנים לפני כן. באותה תקופה חלקו טלילה ובן זוגה אבי את ביתם עם גורת שימפנזים שאמה ניצודה למאכל. היא זכתה לשם שמש וגדלה כתינוקת אדם חכמה ומפונקת. סיפרתי לטלילה על גן החיות ביאונדה (Yaoundé), ויחד לקחנו את שמש לשם כדי שתסתובב עם בני מינה. למראה שימפנזים בני גילה צרחה שמש מהתרגשות, והביקורים בגן החיות הפכו יום-יומיים. בעקבות השתלבותה של הגורה בחברת השימפנזים האחרים התנדבה טלילה בארגון שתומך בגן החיות, קרן סיוע לחיות בר בקמרון (Cameroon Wildlife Aid Fund). בשנת 2002 היא ובעלה קיבלו עליהם את האחריות המלאה לארגון, שהוקם שש שנים קודם לכן. בניהולם של השניים הפך גן החיות ממקום עלוב שבו הקופים חיים בכלובים קטנים, ללא מחסה וללא תזונה מתאימה, לגן חיות מרווח ומנוהל היטב. זאת ועוד, הם הקימו גם מקלט לגורילות ושימפנזים ביער מפו (Mefou), במרחק של כשעה נסיעה מיאונדה.

אף שהחוק בקמרון אוסר על ציד קופים, אכילה של בשר קופים היא דבר מקובל. לשון גורילה, למשל, נחשבת למעדן. במדינה שבה אנשי הרשויות רגילים לראות בשר שימפנזה בצלחת, רווחת הקופים או נושאים של תיירות אקולוגית אינם עומדים על סדר היום. הגורילות והשימפנזים שניצודו מגיעים לשווקים כשהתינוקות עדיין צמודים לאמותיהם המתות – בשר של גורילה מיניקה נחשב מעדן, והוא יקר יותר. אחרי שחוו את הטראומה ולעתים אף נפצעו, התינוקות משווקים כחיות מחמד. אם טלילה או מתנדבים מהארגון מצליחים לגלות בזמן את הגורים שהגיעו לשוק של יאונדה, הם מביאים אותם למקלט ביער או לגן החיות. הגורים באים לשם במצב קשה נפשית וגופנית, חולים ורעבים למגע ולאהבה. מיד עם הגיעם מוצמד להם מטפל אישי שעוזר לשקם אותם, ועם הזמן הם מצטרפים לקבוצה המתאימה להם.

עיטם (עם אבא דנדן, מאחור) פוגש את הגונון שגר בבית של טלילה

המקלט ביער מפו הוא יחיד מסוגו בקמרון ובאפריקה המשוונית בכלל. הוא משתרע על עשרות דונמים של יער חצי בתולי, מוקף בגדר חשמלית, ושם שימפנזים וגורילות חוזרים לחיות עם בני מינם ובני גילם, חיים בריאים ומאושרים עד כמה שאפשר. אי אפשר להחזירם לטבע, שכן בקמרון אין יערות מוגנים, ובכל מקום תרחף מעליהם סכנת ציד או כריתת היער.

אופק ואשל מגלות את סודות היער
בקיץ 2005 התארגנה משלחת ישראלית לקמרון כדי לעזור בהקמת מכלאה חדשה לגורי גורילות. המשלחת כללה 21 אנשים, בהם שלושת הילדים שלנו: אופק בת החמש, אשל בת השלוש ועיטם, שהיה אז בן ארבעה חודשים. הייתי עייפה מהלידה ומארבעה חודשים של חוסר שינה, אבל הידיעה שאחזור לראות גורילות ביער הזרימה בי כוחות חדשים. ההכנות לנסיעה כללו שיחות עם חברי המשלחת על התנאים המצפים לנו: שינה באוהלים, בישול בשטח, שירותים ומקלחות שדה, הרבה יתושים ומחלות, עבודה פיזית קשה, 95 אחוזי לחות. אספנו תרומות וקנינו טוריות, כפפות, מסורים, שמנים ופילטרים למסורים, תרופות ואבקות חלב לגורילות, חבלים ורשתות דיג לבניית מתקני שעשועים לשימפנזים, קסדות, מגפיים, מצ'טות, מזמרות ועוד – בסך הכל מאות קילוגרמים של ציוד. גם את הילדים הכנו למשימה: תפרנו לעיטם כובע עם כילה כדי שלא ייעקץ, לקחנו את הבנות לקבל חיסונים, הכרנו להן את חברי המשלחת, ארזנו ביחד, קנינו איתן מתנות למקומיים והסברנו להן כמה חשוב ללבוש בגדים ארוכים כדי שלא ייעקצו ויחלו במלריה.

מיד עם בואנו ליער מפו יצאנו לבדוק את השטח. כבר במבט ראשון היה ברור שלא יהיה קל: עצים עבותים עם שורשי תמיכה ושורשי לחות, עצים שיש להם יחסי גומלין עם נמלים עוקצות, מטפסים קוצניים, ערמות של עלים וענפים קוצניים על קרקעית היער, והכל עטוף בלחות מעיקה ובעננים של חרקים טורדניים. לפנות שבילים בתוך כל הערבוביה הזאת – ועוד בשבועיים העומדים לרשותנו – זה נראה כמשימה בלתי אפשרית.

דנדן ניהל את כריתת העצים. למדנו לנחש לאיזה כיוון העץ יקרוס ולתפוס מחסה כשנשמעת הצעקה "עץ נופל". העץ שנופל מפיל עמו ענפים ועצים קטנים יותר, ולפעמים קן של נמלים קורס עם העץ, ואז כולם מתגרדים בטירוף ושולפים מגופם נמלים ענקיות בצירוף קללה עסיסית. אחרי הנפילה כורתים את העץ לגזעים קטנים, ואותם יש לגרור אל מחוץ לשטח המכלאה, עם הענפים, המטפסים והשיחים יחד. ההתקדמות היתה אטית ומפרכת. חזרנו מהעבודה ביער רעבים ונוטפים זיעה מעורבת בלכלוך ובחרקים מחוצים.

אוהל סיירים גדול ביער הפך להיות הבית שלנו למשך שבועיים, ואוהל נוסף שימש מטבח וחדר שיחה. את הגנרטור שפעל כמה שעות בכל יום ניצלנו כדי להטעין סוללות ולקרר מצרכים. פעם ביום יצאה משלחת לכפר הקרוב כדי לשאוב מי שתייה מהבאר. סדר היום שלנו כלל ארוחת בוקר קלה, יציאה ליער לעבודה, הפסקה לארוחת צהריים ולטיפול במסורים, המשך העבודה ביער וחזרה למחנה בשש, כשמחשיך; ארוחת ערב גדולה ומזינה ואחריה כיבוי אורות בשמונה, כשהגנרטור כבה. ואז שיחות וצחוקים לאור עששיות, סיפורים לבנות ושינה.

מאהל המשלחת. בכל ערב כובד הגנרטור, וחשכה ירדה על המחנה

הבנות השתלבו בין חברי המשלחת ובכל פעם אימצו לעצמן הורים חדשים. הן טיילו ביער ומצאו מציאוֹת רבות ומפתיעות: מרבה רגליים ענקי, זחלים צבעוניים, חרקים מוזרים, פטריות ופירות, חלזונות עצומים. אלא שההליכה ביער היתה קשה, ענפים בולטים ועצים כרותים היוו מכשולים, ואשל מצאה עצמה לא אחת שרועה על הקרקע. לכן העדיפה להישאר במחנה ולעזור בהכנת האוכל. כשחזרתי מהעבודה ביער מצאתי אותה לרוב נחה בערסל, מספרת לעצמה סיפורים או משחקת עם הדברים החדשים שמצאה. קמרון תיזכר לאשל כמדינה שבה הצליחה בפעם הראשונה בחייה לגעת בפרפר.

אופק היתה עצמאית יותר. היא מצאה לעצמה חברים מקומיים בכפר, עזרה לטלילה לאסוף פירות לקופים ופינקה את מרשל – גוּנוֹן לבן-אף שגר בביתם של טלילה ואבי. עיטם התינוק היה צמוד אלי במנשא בזמן שניסרתי עצים והרמתי בולי עץ גדולים. הייתי צריכה לוודא שנמלים וחרקים אחרים לא יעקצו אותו, וכשהינקתי אותו ביער הזעתי כפליים בגלל החום שהוא ואני ייצרנו. אחר הצהריים נשארתי במחנה. בזמן שעיטם שיחק מתחת לכילה שלו, אני ניקיתי את המסורים, הכנתי אוכל לקבוצה, טיילתי עם הבנות ביער, בניתי מתקני שעשועים לקופים, רחצתי את הילדים במקלחת שדה מאולתרת, ואפילו מצאתי זמן שקט כדי לשבת מול הגורילות והשימפנזים.

דנדן פוגש את דנדן
באחד הימים הגיע למקלט הקופים גור של גוּנוֹן לבן-שפה שנמצא בעיר. טלילה אימצה אותו לחיקה, עטפה אותו בבד והלכה לחפש אבקת חלב מתאימה. גודלו היה כגודל כף יד אדם. בערב נכנסה טלילה לאוהל עם הקוף עטוף בחיתול קטנטן וסיפרה לנו שהחליטה לקרוא לו דנדן, מזכרת מהמשלחת הישראלית. דנדן הקטן הסתכל בנו בעיניים פעורות וינק בהנאה חלב.

ערב אחד נשמעו קולות לא מוכרים. אל היער בא רכב ועליו שני כלובים גדולים, שמתוכם בקעו צרחות קורעות לב. אלה היו גורי שימפנזים שציידים הרגו את הוריהם. טלילה מיהרה להצמיד אליהם שתי מטפלות שישהו איתם באזור מבודד ביער. הקופים החדשים צריכים לשהות בהסגר של כמה חודשים, כדי לוודא שאינם נושאים נגיפים של מחלות מידבקות. קופי אדם ובני אדם נדבקים באותם וירוסים וחיידקים, אבל מחלות שאנו מחוסנים בפניהם באופן טבעי עלולות להיות קטלנית אצל שימפנזים שמעולם לא נחשפו אליהן, ולכן חברי המשלחת שלנו לא הורשו לגעת בקופים. בשנת 2002 מתו 90 אחוזים מאוכלוסיית גורילות השפלה המערבית בצפון קונגו ממחלת האבולה שהועברה מהמקומיים.

העבודה ביער התקדמה היטב, ועכשיו, כדי להגיע לאזור העבודה, יכולנו ללכת בשבילים הפתוחים שהכשרנו. ככל שעבר הזמן נעשינו יעילים ומתוזמנים היטב. עבודה שתוכננה לעשרה ימים הסתיימה בתוך שבוע. המטפלים המקומיים נדהמו מיכולת העבודה של הלבנים העדינים שהגיעו ליער שלהם, ואנחנו היינו גאים ומלאי סיפוק. ידענו שהעזרה שלנו היא רק טיפה בים של בעיות וצרות: ציידים ואוכלי בשר קופים, כריתת יערות גשם, הרס של בתי גידול, גורילות שגורלן נחרץ. ובכל זאת יש הרבה אושר בידיעה שתרמנו כמיטב יכולתנו למען עתיד טוב יותר לגורילות.

לקריאה נוספת:

קמרון – התנדבות במקלט פרימטים יערות הגשם בקמרון הולכים ונעלמים, חברות העצים יעילות מתמיד, אנשי השבטים אובדי עצות, ציידי הקופים חוגגים והסחר בגורי גורילות ובאיברים נמשך. במקלט ייחודי לפרימטים ניסה צוות קטן של מתנדבים לתת סיכוי לפיצ'ו, ניינגו וחיות אחרות לכתבה המלאה >

הפוסט קמרון – להציל את הקופים הופיע ראשון במסע אחר

מערב קמרון
העיר דואלה (Douala) משמשת כבסיס היציאה לטיול במערב קמרון. היא נמצאת במרכז חלקה המערבי של המדינה על גדות נהר וורי (Wouri). מדרום לה שוכן אחד משני שדות התעופה המרכזיים של המדינה. על אף שכתר הבירה נמצא בידי יאונדה, דואלה היא העיר הגדולה ביותר בקמרון ומשמשת כמרכזה הכלכלי והמסחרי וכנמל העיקרי במדינה. זוהי עיר ענקית ורועשת, אך תחנת מעבר הכרחית בדרך לאתרים המעניינים שבצפון-מערב. לתיירים היא מציעה חיי לילה, שוק אמנויות, קתדרלה ומוזיאון עירוני נחמד, המציג אמנות של שבטי באמון ובמילקה.
עיירת החוף לימבה (Limbe) נמצאת במרחק של כשעה נסיעה בלבד מדואלה, ומיקומה האסטרטגי הפך אותה לאחד מיעדי הנופש הפופולריים במדינה, במיוחד עבור תיירות הפנים של קמרון. בסופי שבוע המקום מתפקע מנופשים הנוהרים אל החופים הנאים וזוללים מנות דג נפלאות וטריות היישר מהים. בשאר ימות השבוע העיר שלווה ונינוחה יותר. האטרקציה המרכזית היא כמובן החופים לאורך האוקיינוס האטלנטי, הנקראים ברובם באופן נוח על פי המרחק שלהם מהעיירה. החופים 6, 8 ו-11 מייל נחשבים לטובים ביותר.
אתר מומלץ לביקור בעיר הוא מרכז החי-בר של לימבה (Limbe Wildlife Resort), המזמן מפגש עם הפרימאטים של קמרון, שכיום, לאחר שנים של בירוא יערות וציד, קשה לאתר אותם לצפייה בטבע. המרכז משמש מקלט לקופים יתומים ופצועים, ומחיר הכניסה משמש כתרומה להמשך פעילותו. כאן ניתן לפגוש את גורילות השפלה המפורסמות לצד שימפנזים וקופי מנדריל. אתר מעניין נוסף בלימבה הוא הגנים הבוטניים שהוקמו במקום בתקופה הקולוניאלית.
הפסגה הגבוהה ביותר בקמרון, הר קמרון (Mount Cameroon), מתנשא לגובה של 4,095 מטר מעל פני הים בסמוך ללימבה ולבואאה (Buea). הר געש זה אינו רק הגבוה בהרי המדינה אלא גם במערב אפריקה. ההר נחשב קדוש לבני הבקוורי (Bakweri) המתגוררים בקרבתו, המכנים אותו "הר הרעם". ההר אכן הרעים בשנים האחרונות, וניתן לראות את זרמי הלבה שהתקרשו מההתפרצויות ב-1999 ו-2000. מסלול הליכה מפרך מוביל לפסגה דרך יערות גשם מוריקים וסבוכים ואורך שלושה עד חמישה ימים, תלוי במסלול. מספר בקתות צנועות מפוזרות לאורך הטרק, וכדאי להצטייד בשק שינה ובבגדים חמים. עונת הטיולים בהר היא בין נובמבר לאפריל. ארגון Mount Cameroon Ecotourism Organisation יוכל לארגן עבורכם את כל הדרוש לטיול ממשרדיו בבואאה, כולל מדריך. בנוסף מפעיל הארגון סיורים קצרים יותר לכפרים וליערות באזור.
טלפון: 237-3322038
דואר אלקטרוני: mailto:mountceo@iccnet2000.com 

הפארק הלאומי קורופ (Korup National Park) שוכן בסמוך לגבול עם ניגריה וכולל יער גשם עתיק יומין המכיל מגוון עצום של חי וצומח. העיר הקרובה ביותר היא מונדמבה (Mundemba), ובה נמצאים משרדי הפארק שדרכם מארגנים את הסיור ביער. זהו אחד האתרים החביבים ביותר על חובבי צפרות במדינה, אולם כדאי לזכור שהיער סבוך ואפל וקשה לעתים לאתר את החיות המתגוררות בו, והלחות הגבוהה מתישה במיוחד. פרט לעולם החי והצומח ביער יש מסלולי הליכה שונים, מפלים ומערות. ניתן ללון בבקתות פתוחות המצויות במקום ולהתרחץ בנחל סמוך.
במנדה (Bamenda) הינה נקודת עצירה פופולרית בזכות קרבתה לאחד הכבישים הנופיים המפורסמים במדינה, המכונה The Ring Road. בעיר יש שפע של מסעדות ומקומות לינה, תושבים דוברי אנגלית וחנויות למלאכות יד מקומיות. סביבה פרושים מטעי תה ירוקים, אגמים, כפרים מסורתיים, מפלים ושווקים, ביניהם ניתן לטייל. אורכו המלא של הכביש הטבעתי הוא כ-360 קילומטר, וחלקים ממנו אינם עבירים בעונה הגשומה. ניתן גם לצאת לסיורים בחלקים ממנו, אם אין אפשרות או רצון לעשות את המסלול כולו. בכל מקרה, אל תפספסו ביקור בארון הפוֹן של ממלכת באפוט (Bafut). כביש הטבעת עובר בשטחן של ממלכות שונות, אך המפורסמת והגדולה בהם היא ממלכת באפוט, שהונצחה בשניים מספריו של ג'ראלד דארל ("חברברי הסוונה" ו"גן חיות במזוודה"). הפון הוא הכינוי למלך המקומי, המנהל את ענייני הממלכה. בארמון ניתן לראות תצוגה של מתנות שקיבלו הפונים במשך השנים, ועם קצת מזל תוכלו לפגוש את הפון עצמו בטקס הכולל מוזיקה וריקודים.
פומבן (Foumban) היא עיירה קטנה אך מעניינת, בתחומה של ממלכת במון (Bamoun). כדאי לבקר בארמון הסולטן שבנייתו החלה בסוף המאה ה-14 ובו מוזיאונים של כלי נשק שבטיים, כלי נגינה, תלבושות מלכותיות, תכשיטי הממלכה ועוד. מדרום לעיירה שוכן כפר אמנים, בו ניתן לקנות חפצי אמנות ומלאכות יד מקומיות.

דרום-מערב קמרון
העיירה הקטנה קריבי (Kribi) מרוחקת כשעתיים-שלוש שעות נסיעה מדואלה. חופיה יפים ובעלי חול לבן, יש בה שוק אוכל מוצלח ובסביבתה כפרים נחמדים לביקור. אל תתפתו להעביר את כל זמנכם בבטלה בחוף ובארוחות דגים מהנות. כדאי לצאת לשיט על גבי נהר לובה (Lube), העובר ביער גשם ירוק עשיר בציפורים. לעתים ניתן מהסירה להבחין גם בקופים מסתתרים בין העצים. כשמונה קילומטר מדרום לעיירה נשפך הנהר במפל יפה לבריכה, מקום מקסים לעצירה ולרחצה.

צפון קמרון
מיאונדה (Yaounde) דרך דואלה (Douala) נוסעת הרכבת במסלולה הארוך צפונה לנגאונדרה (N`gaoundere). הנסיעה אורכת 16-12 שעות בין נופי סוואנה ויערות גשם, אם כי חלקה בשעות החשיכה ועל כן אל תצפו לראות יותר מדי מהנוף. בסיום פסי הרכבת ממשיכים את הדרך הארוכה באוטובוסים, בדרך אל הפארק הלאומי המרתק ביותר במדינה.
אך הדרך אליו עוד ארוכה. העיירה גרואה (Garoua) אינה ראויה לציון מיוחד, אך לרוב עוצרים בה למנוחת לילה. כחמש שעות הלאה בהמשך הדרך, מורה (Maroua) מצדיקה את העצירה בה – היא משמשת בסיס טוב ליציאה לטרקים וסיורים בהרי מנדרה (Mandara Mountains) שממערב לה ולשוק הנהדר בטורואו (Tourou). הרי מנדרה הם גן עדן לחובבי טרקים. הנוף דרמטי ומנוקד בכפרים מסורתיים. הכפר הקטן רהומסיקי (Rhumsiki) הוא נקודת המוצא של רוב המסלולים.
הפארק הלאומי וואזה (Waza National Park) הוא גולת הכותרת של הביקור בקמרון. הפארק משתרע על פני 1,700 קילומטר רבוע של שטחי סוואנה, בהם מתגוררים אנטילופות, אריות, יענים, היפופוטמים, פילים, צבועים, ג'ירפות, קופים ומיני עופות רבים. כמה בורות מים בשטח מושכים אליהם בעלי חיים רבים. העונה הטובה ביותר לביקור בפארק הלאומי היא בעונה היבשה, בין דצמבר למרץ, אז קל במיוחד למצוא את בעלי החיים סביב בורות המים. התנועה בפארק היא ברכבי שטח בלבד, וחובה להצטייד במדריך (המשמש גם כנהג). ניתן ללון בשמורה או במקומות לינה ספורים בכניסה לפארק.
 

הפוסט הופיע ראשון במסע אחר

אשרות ושגרירויות
ישראלים הנוסעים לקמרון זקוקים לאשרה.

שגרירות קמרון בישראל
כתובת: רח' ז'בוטינסקי 50 א', תל אביב
טלפון: 03-5298401

שגרירות ישראל בקמרון
כתובת: רובע בסטוס, מול מועדון "אולימפיה הישן", מאחורי המסעדה הסינית "שה וו, יאונדה.
טלפון: 237-2201644
דואר אלקטרוני:
info@yaunda.mfa.gov.il

איך להגיע
גם ביאונדה וגם בדואלה יש שדות תעופה בינלאומיים המקושים ליעדים מרכזיים באירופה ובאפריקה. חברת התעופה של קמרון מפעילה טיסות למגוון יעדים במרכז ומערב אפריקה.
 

מתי להגיע
בצפון קמרון עונת הגשמים נמשכת מאפריל/מאי עד ספטמבר/אוקטובר. החודשים החמים ביותר הם בין מרת למאי, אז הטמפרטורות מגיעות עד 40 מעלות. בדרום קמרון שורר מזג אוויר טרופי, חפ ולח, ויורדים גשמים במשך כל השנה. בכל קמרון, החודשים היבשים הם בין נובמבר לפברואר וזהו גם בזמן הטוב ביותר להגיע לביקור במדינה.
 

חיסונים ובריאות
בקמרון מספר רב של מחלות טרופיות ובראשן המלריה ומחלות דרכי העיכול. חשוב מאוד להישמר, היות ושירותי הרפואה לא מפותחים, אינם מומלצים ואינם ערוכים לתת סיוע במקרי חירום.
טרם הנסיעה מומלץ לפנות ללשכות הבריאות המחוזיות ולקבל את החיסונים הנדרשים. בעת הנסיעה חשוב להצטייד בפנקס החיסונים.
חשוב לזכור כי רשויות קמרון דורשות להציג פנקס חיסונים ובו מצוין חיסון נגד קדחת צהובה, כתנאי כניסה למדינה.
יש לוודא שהביטוח הרפואי שלכם כולל גם אפשרות של פינוי אווירי במקרה הצורך.

בשל איכות המים הירודה, יש להימנע משתיית מי ברז ולהקפיד לשתות רק מים מינרליים. מומלץ לצחצח שיניים במים מינרליים. יש לחטא ולשטוף היטב ירקות ופירות לפני כל אכילה, ולהימנע מאכילתם במסעדות מקומיות. יש להשתדל להימנע מאכילת בשר בדוכנים ברחוב. רצוי להימנע מרחצה בנהרות/נחלים, שכן המים רוויים בטפילים שונים.

הפוסט הופיע ראשון במסע אחר

בכי קורע לב נשמע מתוך החדר. דנדן יצא, ואחריו אופק (בת חמש וחצי) ואשל (כמעט בת ארבע). זהו, נגמר, אמרתי להן בעידוד, ולא ידעתי שכל אותו היום נסבול כולנו מכאבי שרירים. נכנסתי לחדר וקיבלתי גם אני ארבעה חיסונים כואבים.

המסע לקמרון שבמערב אפריקה נרקם במהירות. יום אחד קיבלנו מכתב מטלילה ואבי סיוון, זוג ישראלים שגרים בקמרון ומחזיקים שם מקלט לגורילות, לשימפנזים ולקופים אחרים שמשפחתם ניצודה. הכרנו אותם כשנסענו להתנדב במקלט לגורילות ולשימפנזים בלימבה (Limbe) שבקמרון, ונוצרה בינינו חברות עמוקה. לאחר שחזרנו לארץ נשארנו איתם בקשר, ובינתיים עברנו לגור בחווה, הקמנו מקלט לחיות בר ארצישראליות, ונוספו לחיינו שתי בנות ותינוק.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד קמרון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

במכתב שטלילה ואבי שלחו הם ביקשו עזרה בהקמת מתחם לגורילות צעירות. זמן רב נדרש לנו עד שהצלחנו לגייס זמן ו־16 ישראלים אוהבי בעלי חיים שמוכנים לעבוד קשה. אחרי העבודה הקשה ביער תכננו טיול באזור המלכויות של קמרון.

איך מתכוננים?
אופק ואשל התכוננו למסע כמונו. זהו לא טיול רגיל עם ילדים, זהו מסע עבודה ביער במדינת עולם שלישי: ישנים ביער באוהלים, אין מקלחות, השירותים זה בור, את האוכל מכינים לבד, יש המון חרקים וגשם. הסברנו להן מה נעשה בקמרון, מה לובשים, איך מתנהגים, ממה נזהרים ואיך מבלים. הכנה מוקדמת מאפשרת לילדים להתמודד, וחשוב גם לשתף אותם בקבלת ההחלטות. הכנתי את אשל שבקמרון לא לובשים גרביונים וחצאיות כמו שהיא אוהבת. בסתר לקחתי לה חצאית אחת לסוף הטיול, שיהיה לה כיף. קנינו איתן מגפי גומי ליער, סוכריות והפתעות לילדים המקומיים, וסידרתי עם כל אחת תיק קטן עם דברים שהיא אוהבת.

אופק טיילה איתנו בגרנלנד ובשפיצברגן כשהיתה בת חצי שנה. כשאופק היתה בת ארבע ואשל בת שנתיים הן הצטרפו אלינו למסע לאנטארקטיקה. הן רגילות לתנודות, אוהבות את זה וזורמות עם החיים שלנו בחווה ועם הטיולים בעולם. קשה לטייל בעולם עם שתי בנות ותינוק, אבל אני מאמינה שילדים צריכים להשתלב בחיי ההורים ולהיות שותפים בהגשמת החלומות.

דנדן, עיטם וגור נוסף | צילום: עידן צ'רני

לטייל עם תינוק זה החלק הפשוט. אני נושאת אותו עלי במנשא, מחתלת ומיניקה אותו בשטח. אני לא מקפידה על סטריליות, מניחה אותו על האדמה ומגדלת אותו בצמוד לחיות בר. כך גידלתי את אופק ואת אשל, והן כמעט אף פעם לא חולות. לעיטם הכנתי חיתולים וכובע עם כילה נגד עקיצות יתושים. התייעצנו לגבי מחלות במשרד הבריאות וחיסנו את הבנות. הפחד היחיד היה ממלריה, והחלטנו לנסות לא להיעקץ.

המחנה
כשהגענו לקמרון הקמנו מחנה ביער, אוהל ענקי ומתחתיו האוהלים הקטנים של המשלחת. המקלט נמצא כשעה נסיעה מיאונדה (Yaounde), בירת קמרון, ביער פגוע חלקית, ליד הכפר מפו (Mfou). מטרת העבודה היתה לנקות שביל ביער ולתחום שטח של כארבעים דונם עבור הגורילות הצעירות והיתומות. הן הגיעו למקלט של טלילה מסכנות וחולות, טופלו, שוקמו, ועוד מעט יהיה להן יער כמעט בתולי לגדול בו, בלי ציידים ודאגות.

סדר היום במחנה: בבוקר אוכלים משהו קל, מי שיכול הולך ליער לעבוד, ומי שלא – נשאר לעבוד במחנה בבישולים, בשאיבת מים מהבאר, בצילום ועוד. עשרה ימים עבדנו ביער. מי שלא היה מעודו ביער טרופי צריך לדמיין מקום שורץ חרקים, רטוב, לח, בוצי, חם, גזעי עץ נחבאים בין העלים, וצריך ללכת בזהירות כדי שלא ליפול. תנאי היער קשים, אבל אופק לא ויתרה ובאה איתנו ליער. היא אהבה לראות את היצורים המוזרים ולאסוף שבלולים, גזעי עץ, פירות וחרקים. אשל פוחדת מחרקים, אבל מה שעשה אותה מאושרת הם המוני הפרפרים. היא התקרבה אליהם בשקט ונגעה בהם. היער היה אכזרי מדי עבורה, היא נפלה בו הרבה והעדיפה להישאר במחנה.

מדי כמה ימים חיממתי סיר גדול עם מים ורחצתי את הילדים. זה לא פשוט לתמרן בין הרחצה ללבישת בגדים בלי להתלכלך שוב. רוב הזמן אין לי בעיה עם לכלוך, אבל חשוב לי שבלילה, כשנכנסים לישון, האוהל יהיה מסודר ונקי.

היו גם רגעים קשים. אשל נחתכה בכף הרגל, אופק היתה יום אחד עם חום גבוה, אבל זה לא היה מלריה והיא התאוששה מהר, ולעיטם עוד כאבה הבטן, והיו לילות שלא ישנו והסתובבנו איתו ביער. גם החרקים העוקצים היו בעיה – די ביתוש אחד כדי להדביק את כולם במלריה. ביער, הנמלים העוקצות היו הכי גרועות. הן נצמדו לעור מתחת לבגדים, ועד שפשטנו את הבגד ותפסנו אותן, האזור כבר היה אדום ונפוח.

הבנות התרגלו לשגרת המחנה ולקופים מסביב, אבל לא היה מגע עם קופים מלבד אלה שטלילה החזיקה עליה, לא מחשש שידביקו אותנו במשהו, אלא דווקא מהפחד שאנחנו נעביר מחלות אליהם.

הטיול
אחרי העבודה ביער טיילנו עשרה ימים בקמרון, מדינה מדהימה מבחינת נופים, תרבויות וג'ונגלים (מה שנשאר, יערות נכרתים בהיקפים עצומים). ביערות הטרופיים שבדרום המדינה חיים שבטי הפיגמים, ציידים־לקטים קטני קומה. צפון קמרון שונה מיתר המדינה: יש בו סוואנות עם פילים, ג'ירפות ואריות, וחיים בו שבטים נוצריים, שבטים מוסלמיים ושבטים מעורבים.

אופק והמלכה החשובה ביותר במלכות הבמונים | צילום: עידן צ'רני

אנחנו נסענו למרכז המדינה המחולק למלכויות. לכל מלכוּת יש מנהגים, ריקודים ותלבושות משלה, ובראש כל אחת עומד מלך. קמרון היא אמנם רפובליקה נשיאותית, אבל המלך הוא הקובע את מדיניות הפנים באזור שלו. הרגשנו כאילו חזרנו בזמן אלפי שנים, לתקופת התנ"ך.

ביקרנו את הפון (המלך) של באפוט (Bafut). שמונים נשים יש לו, 500 בנים (רשום לו בפנקס) ומספר לא ידוע של בנות. אחרי סיור שערכו לנו וארוחת צהריים, הופיעו מולנו רקדנים והפכו את הביקור לחגיגה. הבנות הרגישו כמו באגדה, ועיטם התרפק על המלכה שופעת החזה, שיחק לה בפייטים ומדי פעם גם פלט עליה. היא מצדה רצתה להפוך אותו לנסיך. הגענו גם למלכות החשובה בקמרון, זו של הבמונים (Bamouns). המלך, שנקרא כאן סולטן, הוא איברהים נג'ויה, והאישה האחרונה שנשא היא החשובה ביותר. היא הגיעה מארצות הברית ככתבת, פגשה את הסולטן בפומבן (Foumban), הגדולה שבערי המלכות, והם התאהבו. אופק הצטלמה עם המלכה, והרגישה כמו נסיכה.

טיילנו גם בכפר של אמנים שמעצבים בנחושת הנמצא ליד בפוסם (Bafoussam). עבודות הנחושת של קמרון נחשבות לטובות וליקרות ביותר באפריקה: הן מדויקות, כוללות מרכיבים שבטיים ונטולות השפעה מערבית. בפתח אחד מבתי הכפר ראינו מקומית מסרקת את בנותיה, והיא הזמינה את אופק ואשל לתסרוקת. אחרי רבע שעה של חיוכים מבוישים ותסרוקת יפה נתנו לבנות שלה מתנה והמשכנו. בלילות ישנו במלונות, אבל לפעמים לא היו מים וחשמל. רוב בתי המלון נפתחו עבורנו בהזמנה מראש.

הבנות נהנו גם בשוק הבדים של יאונדה הבירה. אשל קנתה בד ענקי מלא נצנצים, ואופק קנתה בגד מקומי ותוף גדול. את סוף הטיול העברנו בבית נופש מפנק בעיירת הדייגים קריבי (Kribi) שלחוף האוקיינוס האטלנטי. ביום טיילנו על החוף ואספנו צדפים, אבנים, קוקוסים. בערב צפינו בסרטנים היוצאים לחוף ובנינו ארמונות מחול.
מה שקשה לבּנות במסעות זה הסוף, הפרידה מהאנשים שאיתם בילו. החוויות שהן צוברות בטיולים מעצבות אותן והופכות אותן, כך אני מאמינה, למה שהן.

הפוסט קמרון: החוויה האפריקאית הופיע ראשון במסע אחר