נגני רחוב בשכונת מרולה (למעלה) ופינה בשכונת סן ג'יל. כשמתרחקים מהמרכז התיירותי קל לגלות את החן של בריסל | צילומים: רותם בר כהן

בעזרת אותם חברים, ששותפים לאהבתי להרפתקאות קולינריות, אני מזמינה אתכם להכיר צד טעים במיוחד של בריסל. בירת בלגיה מציעה שפע כמעט בלתי נדלה של אפשרויות קולינריות, המתאימות לכל טעם ולכל כיס. מאוכל רחוב ועד מסעדות גורמה מעוטרות בכוכבי מישלן, וכל מה שביניהם. למעשה, המסעדה המקומית Villa Lorraine היתה הראשונה מחוץ לצרפת שקיבלה שלושה כוכבי מישלן. זה קרה ב-1972, וכיום וילה לוריין היא אחת מארבע מסעדות בבריסל המעוטרות בשני כוכבים, ויש עוד 12 מסעדות בעלות כוכב אחד. כלומר, מגוון שיספק כל חובב אוכל גורמה. מידע על מסעדות מומלצות מישלן בבריסל, בהן כאלה עם כוכבים, תמצאו כאן.

פיצה מרובעת, אר נובו וכיכר היפסטרית

עם כל הכבוד לכוכבי מישלן, ויש הרבה כבוד, את הטיול הקולינרי שלנו בבריסל אני רוצה להתחיל דווקא עם פיצה. Pinsaci Tu היא פיצריה מקסימה, מעוצבת ברוב חן, עם פיצות מלבניות בסגנון רומאי. אחד המשקיעים במקום הוא השוקולטייר לורן גרבו, שעוד נגיע אליו בהמשך, ואם אתם רוצים להיראות מביני דבר, הזמינו את "הבחירה של לורן". הפיצה הזאת, שלא נמצאת בתפריט, כוללת ארבע גבינות וממרח נקניק חריף (לא כשר בעליל, ולא רק בשל השילוב של גבינה ובשר). אני בחרתי פיצה טורטופו, עם כמות נדיבה של פרוסות כמהין, קרעי סטרצ'יאטלה וצנוברים, והכל על בסיס של בצק עבה, רך במרכז ופריך ושחום בקצוות. רק ארוחה נוספת שחיכתה לי כמה שעות לאחר מכן אחראית לוויתור על פיצה שוקולד לקינוח… • סגור בימי שלישי, בשאר השבוע פתוח מ-12:00 עד 14:00 ושוב מ-17:00 עד 22:00, כתובת: Rue Americaine 89, פייסבוק.

Pinsaci Tu. פיצה עם פרוסות כמהין ונתחי סטרצ'יאטלה על בסיס של בצק עבה, רך במרכז ופריך ושחום בקצוות | צילום: רותם בר כהן

סן ג'יל (Saint Gilles, בצרפתית כידוע לא מבטאים את כל האותיות), השכונה שבה נמצאת הפיצרייה המוצלחת הזאת, היא אחד האזורים החביבים עלי בבריסל. באותו רחוב נמצא מוזיאון הורטה ואם אתם חובבי אדריכלות ואמנות, כדאי לכם מאוד לתאם ביקור. המוזיאון ממוקם בבניין ששימש סטודיו ובית מגורים של האדריכל הבלגי הנודע, ויקטור הורטה (1947-1861), ממובילי זרם האר נובו באירופה. כל הפרטים – מסורגי החלונות ומעקה המדרגות, דרך הרהיטים ועד לאחרון חפצי הנוי, מעוצבים להפליא בסגנון של בעל הבית, והתוצאה הרמונית, אלגנטית ושובת לב. הבית הזה, ביחד עם עוד שלושה בניינים בשכונה, אף הם בסגנון אר נובו, הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. • כתובת: Rue Américaine 27, פתוח בימים ג'-ו' בין 14:00 ל-17:30, שבת, א' מ-11:00 עד 17:30, סגור בימי שני. הביקור מותנה בהזמנה מראש באתר המוזיאון.

הבית שבו גר ועבד ויקטור הורטה, ממייסדי זרם האר נובו, הפך למוזיאון שכדאי לבקר בו | צילום: Santi Rodriguez / Shutterstock.com

במרחק הליכה קצרצרה נמצאת כיכר שאטליין (Place du Châtelain) המקסימה, עם שלל מסעדות, בתי קפה וברים, חנויות עיצוב וגלריות אמנות. בכל יום רביעי, בין 14:00 ל-19:00, מתקיים בכיכר שוק איכרים קטן ואיכותי עם תוצרת חקלאית מקומית, מאפים ולחמים אורגניים, פרחים, יינות ועוד. זוהי הזדמנות מצוינת לטעום מהתוצרת הבלגית המשובחת. לפני או אחרי שאתם יושבים בכיכר עם חופן של אוכמניות טריות, עוגיות טבעוניות או כוס של יין אורגני, כדאי לבקר במרכז אמנות חדש שמוקדש לצילום – Hangar שמו. במקום מוצגות תערוכות צילום מעוררות מחשבה. • כתובת: Place du Châtelain 18, פתוח ג'-שבת מ-12:00 עד 18:00, אתר

כיכר שאטליין. אחת לשבוע, בימי רביעי מתקיים פה שוק איכרים איכותי (למעלה, דוכן יין בשוק) | צילומים: רותם בר כהן

סיור שווקים

השוק של כיכר שאטליין הוא רק אחד השווקים המרנינים של בריסל. הנה עוד כמה:

שוק פארוויס דה סן ג'יל (Marché du Parvis de Saint-Gilles), אחד השווקים העתיקים בבריסל נמצא בשכונה הנחמדה סן ג'יל. מלבד הביקור בשוק עצמו, כדאי לשוטט ברגל ברחובות מסביבו ולגלות קצת מקסמו של האזור הזה, שאינו תיירותי כמו מרכז העיר. השוק פתוח מרביעי ועד ראשון, בימות השבוע יש פה בעיקר תוצרת חקלאית טרייה, בסופי שבוע מצטרפות גם משאיות אוכל (פוד טראקס), כך שרעבים לא תצאו מכאן. ואם בכל זאת נשאר קצת מקום בבטן, מסביב השוק יש בתי קפה נחמדים שם אפשר להמשיך בחגיגה הקולינרית. • כתובת: Parvis Saint-Gilles, השוק פתוח בימים ד'-ה' מ-11:00 עד 19:00, בסופי שבוע מ-8:00 עד 14:00.

שוק פארוויס דה סן ג'יל, אחד השווקים המלבבים של בריסל | צילום: רותם בר כהן

שוק פלאז'ה (Marché Flagey) – אחד השווקים החביבים עלי בבריסל. הכיכר הגדולה מתמלאת בדוכני פירות, ירקות, פרחים, מזון מוכן וגם בגדים במחירים סבירים מאוד. השוק אמנם פתוח לאורך כל השבוע, אבל האקשן האמיתי קורה בסופי שבוע, בשבת וראשון, אז המונים גודשים את הכיכר ואת בתי הקפה והברים מסביבה. לא תמיד קל למצוא שולחן פנוי, אבל אם מצאתם – שבו עם בירה, יין או קפה והסתכלו סביבכם על העוברים והשבים. תענוג אמיתי. • כתובת: Chau. d'Ixelles 7799 , מומלץ להגיע בסופי שבוע, שבת או ראשון, אז פתוח  מ-7:00 עד 14:00.

שוק פלאז'ה. האקשן האמיתי קורה כאן בסופי שבוע | צילום: רותם בר כהן

בנוסף לשווקים הגדולים, בשכונות השונות מתקיימים שווקים קטנים יותר, לרוב פעם בשבוע. כך, למשל, בשכונת אוקלה (Uccle) שבדרום בריסל תמצאו שני שווקים נחמדים עם תוצרת איכותית מאוד, כיאה לשכונה האמידה. בימי ראשון, בין 8:00 ל-14:30 מתקיים שוק פתוח בכיכר Place Homère Goossens, בימי שני, בין 8:00 ל-13:00 תוכלו לבקר בשוק שבכיכר Saint-Job.

בשכונות שונות של בריסל מתקיימים שוקי איכרים, לרוב אחת לשבוע, כמו השוק הזה בשכונת אוקלה | צילום: רותם בר כהן

אם אתם מחפשים בעיקר אוכל מוכן, כדאי לכם להגיע לשוק אוכל חדש שנמצא כחמש דקות הליכה מהכיכר המרכזית היפהפייה. הגראן פלאס (Gand Place) עברה לאחרונה קרצוף ומתיחת פנים ועיטורי הזהב של הבניינים המרהיבים שמקיפים אותה בוהקים מתמיד. Wolf Sharing Food Market או בקיצור וולף, הוא שוק של אוכל רחוב, בסגנון שרונה מרקט התל אביבי. יש פה ייצוג למגוון מטבחים במחירים הוגנים – מסושי דרך פסטה בעבודת יד ועד קינוחים של שף-קונדיטור בעל שם. אל האוכל אפשר לצרף בירה ממבשלת בוטיק שבמתחם. שוק האוכל ממוקם במה שהיה אזור הבנקים, ואפשר לראות בו סועדים מעונבים לצד צעירים ותיירים. במקום מתקיימים לעיתים אירועים, לאו דווקא קולינריים. • כתובת: Rue du Fossé aux Loups 50, פתוח כל יום מ-12:00 עד 22:00. אתר

Wolf, שוק אוכל חדש בסגנון שרונה מרקט בתל אביב

הצ'יפס המושלם – רך מבפנים, קריספי מבחוץ

לבריסל יש כמה מנות קלאסיות, שמוגשות כמעט בכל בראסרי מסורתית. בין השאר, ניתן למנות בהן מולים ברוטב יין, סטייק אמריקן – בשר טחון נא שמעליו ביצה חיה, כדורי בשר ברוטב (Boulet à la liégeoise), קרוקטים של סרטנים אפורים זעירים מהים הצפוני ועוד. אם אתם פחות מתחברים למפות שולחן מעומלנות ורוצים ליהנות ממנה טיפוסית ככה סתם ברחוב, גשו לאחד מדוכני הצ'יפס, חכו בסבלנות בתור, ובינתיים נסו להחליט איזה רוטב תרצו להזמין מתוך מבחר שיכול להגיע לכמה עשרות סוגים.

הצ'יפס, שנקראים כאן  frites, נמכרים בדוכני רחוב ברחבי בריסל, ומה שהופך אותם לטעימים במיוחד הוא העובדה שהם עוברים טיגון כפול. בדוכני ה-frites המסורתיים מוכרים את הטוגנים השמנמנים, רכים ונימוחים באמצע ופריכים בחוץ, כשהם עטופים בקונוס מנייר. את הצ'יפס אוכלים עם רוטב – המקומיים מעדיפים מיונז, אבל בהחלט אפשר לצרף להם קטשופ, חרדל, רוטב אלף האיים, צ'ילי חריף ועוד שלל אפשרויות (הרוטב לרוב בתשלום נוסף). הנה כמה דוכני צ'יפס מומלצים:

צ'יפס כאוכל רחוב. לרוב מגיע בקונוס מנייר או קרטון ונאכל תוך כדי הליכה או בישיבה על ספסל | צילום: שאטרסטוק

Antoine Masion – אחד מדוכני הצ'יפס הפופולריים בעיר שפועל כבר יותר משבעה עשורים. הדוכן, שלרוב משתרך לפניו תור ארוך, נמצא ברובע האירופי, ואחרי שתסיימו את הצ'יפס, מומלץ בחום לשוטט ברובע ולהתרשם מהאדריכלות המודרנית עתירת המתכת והזכוכית של מוסדות הפרלמנט האירופי. בתפריט – צ'יפס קטן – 3.30 אירו, צ'יפס גדול – 3.70 אירו, אפשר לבחור מתוך עשרות סוגים של רטבים, בתוספת של 0.90 אירו לכל רוטב. • כתובת: 1 Place Jourdan, פתוח 7 ימים בשבוע, מ-11:00 עד 01:00, אתר

הפרלמנט האירופי. לפני או אחרי הצ'יפס של Antoine Masion, צאו לשוטט באזור כדי להתרשם מהבניינים העוצמתיים | צילום: רותם בר כהן

Tabora Friterie– במרכז העיר, סמוך לכיכר הגדולה, תמצאו את דוכן הצ'יפס הזה, שהתור הארוך מעיד על הפופולריות שלו. יודעי דבר אומרים שפיצחו כאן באופן מושלם את הסוד להכנת  צ'יפס אווריריים מבפנים וקריספיים מבחוץ. • כתובת: 2 Rue Tabora, פתוח מ-9:00 עד 02:00.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Friterie Tabora (@friterie.tabora)

Bintje – המקום שליד כיכר שאטליין (ראו למעלה) מגדיר את עצמו "בר צ'יפס". בשונה מדוכני הרחוב שבהם נהוג לאכול את הצ'יפס בישיבה על ספסל או תוך כדי הליכה, כאן יש חלל ישיבה נעים עם שולחנות עץ בהירים, עציצים וקיר של לבנים חשופות, כיאה לסביבה ההיפסטרית. כל החומרים אורגניים – מתפוחי האדמה ועד לשמן שבו הם מטוגנים (פעמיים). לצד הצ'יפס והרטבים אפשר להזמין המבורג בשרי או צמחוני. עסקית צהרים –  10 אירו, המבורגר – 9 אירו. • כתובת: 62 rue simonis, פתוח ג'-א' בין 12:00 ל-23:00, אתר

• המלצות נוספות על דוכני צ'יפס בבריסל תמצאו כאן >>

משחקים מתוקים: שוקולטיירים מומלצים

אי אפשר לדבר על קולינריה בבריסל בלי להזכיר שוקולד. רבות נאמר ונכתב על השוקולד הבלגי האיכותי, וחברות בלגיות מפורסמות, כמו גודייבה, לאונידס, נויהאוס ואחרות פתחו סניפים במקומות רבים בעולם (חלקן גם אצלנו). על השוקולד שלהן לא נרחיב פה, תמיד אפשר לקנות קופסה או שתיים, בין השאר בחנויות דיוטי פרי ברחבי תבל. וכן, אני מכירה היטב את בוטיק השוקולד של פייר מרקוליני בכיכר סבלון הגדולה, ביקרתי בו לא מעט פעמים, אבל גם מרקוליני פתח סניפים במקומות שונים בעולם, ואני מעדיפה להמליץ על שוקולטיירים שאפשר למצוא רק (או כמעט רק) בבריסל. אז הנה שלושה מקומות שבהם תמצאו שוקולד שהוא הרבה יותר מהממתק לילדים.

Laurent Gerbaud –  לורן גרבו, שכבר הוזכר כאן בהקשר אחר (ראו פיצה, למעלה), נבחר על ידי מדריך גו-מיו לשוקולטייר הטוב ביותר בבריסל לשנת 2021. הוא מתמחה בשילוב של מרכיבים לא צפויים – מתוקים ומלוחים, חריפים ומרירים, שיוצרים טעמים נועזים ויוצאי דופן. למרות שעבר לא מעט זמן מאז שטעמתי בחנות שלו שוקולד עם זיתים שחורים, הטעם המפתיע עדיין זכור לי היטב. יש גם מבחר גדול של שוקולדים טבעוניים. • כתובת: Rue Ravenstein 2D, פתוח מ-12 עד 18:00 (עד 18:45 בסופי שבוע), סגור בשני. בשבתות, ב-11:30 וב-13:00, מתקיימות סדנאות שוקולד בתשלום ובהרשמה מראש. אתר

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Laurent Gerbaud Chocolatier (@laurentgerbaud)

Frederic Blondeel – פרדריק בלונדיל מוביל את הטרנד המכונה "בין טו בר" – מבחירת פולי הקקאו ועד חפיסת השוקולד. יותר מכל הוא גאה ביכולות הקלייה שלו, שאחראיות לטעמים של השוקולד שהוא מייצר. מטיב הקלייה אפשר להתרשם גם בקפה שמגישים בחנות-בר שלו. לצד שוקולדים ופרלינים, אפשר לקנות שם גם ממרחים מתוקים, אבקת קקאו איכותית ועוד. • כתובת Rue de Ganshoren 39, פתוח ב'-שבת 9:30 עד 18:30, ראשון מ-12:00 עד 18:00. אתר

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Frederic Blondeel Official (@fredericblondeel)

Mary – רשת מקומית קטנה של חנויות שוקולד על שמה של המייסדת, מארי דלוק (Mary Delluc). מארי, שהיתה השוקולטיירית האישה הראשונה בעיר, ייצרה שוקולד איכותי ונחשק, לא דבר של מה בכך ב-1919. הטאץ' המיוחד של ממשיכי דרכה ניכר לא רק בתוצרת המצוינת, אלא גם בעיצוב של חלונות הראווה ובקופסאות המקסימות שבהן השוקולד נארז – מתנה אידיאלית מהטיול בבריסל. יש כמה סניפים בעיר, בהם אחד בגראן פלאס. • הסניף המקורי נמצא ב-73 Rue Royale, הסניף בכיכר המרכזית נמצא ב- 23 Grand Place, שעות פתיחה ומידע נוסף באתר.

מארי, העיצוב הוא חלק מהחוויה | צילום: visit.brussels /Jean-Paul Remy ©

מתאילנד ועד מקסיקו – מסעדות אתניות בבריסל

כמו ערים אירופאיות גדולות אחרות, גם בריסל ידעה גלי הגירה גדולים לאורך השנים, וכל גל כזה תרם לעיר מבחינה קולינרית. וכך, בנוסף למטבח בלגי מסורתי, תמצאו כאן מגוון מסחרר ממש של מטבחים – מזרח תיכוניים, אסייתים, דרום אמריקאים ואחרים. קצרה היריעה מלספר על כל המסעדות המצוינות שהייתי בהן לאורך השנים בבריסל, לכן קבלו ממש על קצה המזלג המלצות לכמה ארוחות משובחות שאכלתי בביקור האחרון בעיר:

Les Larmes du Tigre – לפני 37 שנים, כשהמסעדה הזאת, שפירוש שמה "דמעות הנמר" נפתחה, המטבח התאילנדי היה בגדר אטרקציה לא מוכרת בבריסל. גם היום, כשיש לה מתחרות לא מעטות, זוהי עדיין מסעדה נהדרת, שחביבה על עורכי דין, ולא רק בשל הקרבה שלה לבניין המרשים של בית המשפט הגבוה לצדק. בימי חמישי השף מציע תפריט טעימות ב-50 אירו (השוו זאת למחיר של תפריטי טעימות במסעדות דומות בישראל…). • כתובת: Rue de Wynants 21, אתר

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Les Larmes du Tigre (@leslarmesdutigre)

KAIJU – נישאר באסיה, הפעם עם אוכל רחוב הונג קונגי. בקומת הקרקע של מלון הבוטיק JAM נפתח לאחרונה בר-מסעדה צעיר וקופצני, עם סועדים שרובם בשנות העשרים שלהם ותפאורה בהתאם. אם אתם אוהבים את המטבח של הונג קונג (ואיך אפשר שלא?) ומרגישים צעירים בגיל או ברוח, תיהנו פה מאוד, פחות מתאים לארוחה רומנטית שלווה. את הערב אפשר לסגור עם קוקטייל בבר שעל גג המלון. • כתובת: Chau. de Charleroi 132 , פתוח ב' עד שבת מ-19:00 עד 23:00, סגור בראשון. אתר

Kafenio – מסעדה יוונית מצוינת ברובע האירופי, עצירה מומלצת בדרך למוזיאון האמנות וההיסטוריה (Musée Art & Histoire), המוזיאון הצבאי המלכותי (Royal Military Museum) או מוזיאון המכוניות (Autoworld). אנחנו הלכנו על ארוחת טעימות לשניים (39 אירו לסועד), שכללה מבחר מאזטים עם לחם הבית, ולעיקריות צלעות כבש וסלט יווני. המנות לא ענקיות, אבל המבחר גדול והטעמים לא מביישים את הטברנות הטובות במולדת. • פתוח ב'-ו' מ-12:00 עד 14:45 ושוב מ-18:00 עד 22:30, שבת מ-18:00 עד 23:00, סגור בראשון. כתובת: 134 Rue Stevin, אתר

פותחים שולחן עם מזאטים יווניים ב-Kafenio | צילום: רותם בר כהן

Vérigoud – על דלת המסעדה המקסיקנית הקטנה שנפתחה לאחרונה כתוב בפשטות Food & Tequila, בפנים המקום היה עמוס בצעירים מעודכנים, מן הסתם תושבי השכונה (אנחנו שוב ליד כיכר שאטליין), שנראו שמחים מאוד בחלקם. פתחנו בקוקטייל הבית על בסיס מסקל (יש גם גרסה לא אלכוהולית), ואחרי לגימה או שתיים מהמשקה הירקרק גם אנחנו הפכנו לשמחים מאוד בחלקנו. התפריט קטן ומעניין, עם מנות כמו סביצ'ה, טאקו שרימפס, טאקו צמחוני וצ'ילי קון קרנה ירוק. יש גם תפריט קטן ומוקפד של קוקטיילים ושוטים של טקילה ומסקל. • כתובת: Rue Américaine 85, פתוח ג'-ד' 18:00 עד 22:00, ה'-ו' 12:00 עד 14:00 ומ-18:00 עד 22:00, שבת 12:00 עד חצות. פייסבוק

טאקוס וקוקטייל הבית ב-Vérigoud | צילום: רותם בר כהן

Relais Saint-Job – את ארוחת הפרידה שלי מבריסל בחרנו לערוך קום איל פו, כלומר כמו שצריך. הבחירה לא היתה קשה. כבר אכלנו כאן יחד בעבר והשכונה הנעימה והמהוגנת, לחלוטין לא תיירותית, התאימה למצב הרוח. זוהי בראסרי בלגית מסורתית בכיכר יפה בשכונת אוקלה, עם תפריט שלא נגמר וסועדים מקומיים שמרגישים פה בבית. בזמן שחיכינו לאוכל קשרנו שיחה עם הקשישה שישבה בגפה בשולחן מימין וליטפנו את הכלבלב המתוק של הזוג בשולחן משמאל. האוכל היה מצוין, היין טוב לא פחות. לקינוח זביונה שנמס בפה כמו ענן קסום, נקישת כוסות יין וברכת Santé ("לחיים") אחרונה, וזהו, תם ונשלם.  • פתוח 7 ימים בשבוע, מ-12:00 עד חצות, כתובת: Place de Saint Job 1, אתר

באוויר הצונן של הלילה, למרות הצביטה הקטנה בלב, ידעתי שממש כמו שארנולד שוורצנגר אמר בשליחות קטלנית – אני עוד אחזור. ממליצה גם לכם. • המלצות קולינריות נוספות והרבה מעבר תמצאו באתר של לשכת התיירות Visit Brussels

הפוסט טיול קולינרי בבריסל – משוקולד ועד מסעדות מישלן הופיע ראשון במסע אחר

בית קפה בשכונת מרולה, עם קיר קומיקס ברקע. אמנות הרחוב מעניקה צבע לבריסל, בין אם היא ממוסדת או מחתרתית | צילום: רותם בר כהן

בביקור האחרון שלי בבריסל, רגע לפני שהמשכתי ליעד הבא, שמעתי שעומד להתקיים בעיר סוף שבוע של גלריות – Brussels Gallery Weekend. זהו סוף שבוע ארוך שמתקיים בכל חודש ספטמבר, ובמהלכו נערכים אירועי אמנות, סיורים, סדנאות ועוד. זאת גם הזדמנות פז לבקר בגלריות, חלקן מוכרות רק לאספני אמנות רציניים. מיד ביטלתי את התוכניות ונשארתי בבריסל עוד כמה ימים, כדי לספוג קצת אמנות לצד שאר התענוגות האורבניים. אמנם סוף שבוע של הגלריות 2021 כבר הסתיים, אבל באתר הבא תוכלו להתעדכן בתערוכות שהוצגו בו ולגלות כמה מהגלריות המסקרנות של בריסל, שאפשר לבקר בהן לאורך כל השנה, לא רק במהלך סוף השבוע הספציפי.

ביקור בגלריות הפזורות ברחבי בריסל מאפשר להתעדכן בסצינת האמנות העכשווית | צילום: רותם בר כהן

סוף השבוע של הגלריות אינו האירוע התרבותי היחיד בבריסל, נהפוך הוא. במהלך כל השנה נערכים בבריסל אירועים תרבותיים ואמנותיים רבים מאוד, ולמעשה מתי שלא תגיעו, כדאי לכם לבדוק ולהתעדכן במתרחש, תוכלו לעשות זאת בקישור הבא >>

גלריות אמנות מומלצות בבריסל

כאמור, לא רק בסוף שבוע של הגלריות, לאורך כל השנה נחמד לעצור במהלך שיטוט רגלי בעיר בגלריה או שתיים או שלוש כדי להתרשם ממה שקורה בתחום האמנות ממש עכשיו. בבריסל יש עשרות רבות של גלריות, הנה על קצה המזלג כמה שהשתתפו באירוע הגלריות השנה, ותמיד כדאי לבקר בהן.

La Patinoire Royale – Galerie Valérie Bach – אם אתם מתכננים לבקר רק בגלריה אחת, אני ממליצה על זאת. חלל תצוגה מדהים שבו מוצגות תערוכות מתחלפות של אמנים עכשוויים בינלאומיים מסקרנים. כתובת: Rue Veydt 15, אתר

גלריית La Patinoire Royale ממוקמת במבנה מדהים ומציגה תערוכות מסקרנות | צילום: רותם בר כהן

Templon – הגלריה הזאת נמצאת ממש ליד הגלריה שהוזכרה למעלה, כך שכדאי לשלב ביקור בשתיהן. מוצגים פה אמנים בשלבים שונים של דרכם היצירתית, מאמנים בינלאומיים בעלי שם ועד צעירים שרק מתחילים לפרוץ. כתובת: Rue Veydt 13A, אתר

Xavier Hufkens – אחת הגלריות הנחשבות והמשפיעות באירופה עם שלושה חללי תצוגה שונים ברחבי בריסל. בכל אחת מהגלריות תחת השם הזה אפשר לראות תערוכות רב-דוריות של אמנים מצליחים. כתובות: Rue Van Eyck 44; Rue ;Saint-Georges 107 6 Rue St-Georges אתר

Arcade – לגלריה שנוסדה ב-2008 יש גם סניף בלונדון. מלבד תערוכות יחיד מתחלפות מתקיימות פה גם הופעות, הרצאות ועוד. כתובת: Rue du Marché aux Porcs 10, אתר

סוף השבוע של הגלריות, שמתקיים בכל ספטמבר, מאפשר לפגוש אמנות באופן בלתי אמצעי | צילום: רותם בר כהן

Galerie Felix Frachon – בחלל קטן, שבו פעלה מכבסה לניקוי יבש, מוצגות עבודות של אמנים עכשוויים מהמזרח התיכון, דרום אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. כתובת: Rue Saint-Georges 5, באותו רחוב, במספר 26 יש חלל נוסף של אותה גלריה, שם נערכים מפגשי אמנות, הופעות מוזיקליות ועוד. אתר

Gladstone – סניף מקומי של גלריה ניו יורקית, שמייצגת כמה מהאמנים המובילים בסצינה העכשווית. יצירות במגוון סוגי מדיה, מציור ופיסול ועד מיצגי וידיאו. כתובת: Rue du Grand Cerf 12, אתר

גלרית טמפלון. מומלץ לעצור בגלריה או שתיים במהלך הטיול בעיר | צילום: רותם בר כהן

מוזיאונים מומלצים בבריסל

תחת השם המוזיאונים המלכותיים לאמנויות יפות בבלגיה (Royal Museums of Fine Arts of Belgium) מתכנסים שישה מוזיאונים איכותיים עם אלפי יצירות מתקופות שונות – מהעת העתיקה ועד לאמנות מודרנית. סביר להניח שלא תגיעו לכל ששת המוזיאונים בביקור אחד, לכן נזכיר שניים בולטים, הנמצאים במיקום מרכזי, סמוכים זה לזה, כך שפשוט וקל להגיע אל שניהם. בשל הגבלות הקורונה, חשוב להתעדכן באתר של המוזיאונים המלכותיים לגבי הנחיות לרכישת כרטיסים אונליין, שעות פתיחה וכדומה. לפרטים לחצו כאן >>

מוזיאון אולד מאסטרס (Musée Oldmasters) מוקדש לציירים אירופיים מהמאות ה-18-15. המוזיאון נוסד בראשית המאה ה-19 על ידי נפוליאון בופרטה והוא שוכן בבניין ניאו קלאסי מרשים. בין השאר מוצגות פה עבודות של ציירים פלמים מוקדמים, דוגמת הירונימוס בוש, פיטר ברויגל האב, אנתוני ואן דייק ורבים נוספים. כתובת: Rue de la Régence.

מוזיאון אולד מאסטרס, אחד מששת המוזיאונים שמרכיבים את המוזיאונים המלכותים לאמנויות יפות | צילום: visit brussels, Jean-Paul Remy ©

מוזיאון מגריט (Musée Magritte) מציג את אוסף העבודות המקיף בעולם של האמן הסוריאליסטי הבלגי רנה מגריט. במוזיאון מוצגות יותר מ-200 עבודות שלו – ציורי שמן, רישומים, פסלים, כרזות פרסומת, צילומים וסרטים שמגריט עצמו יצר. הביקור במוזיאון מאפשר הצצה לעולמו המרתק של האמן, ואחריו מומלץ להמשיך לביתו של מגריט בשכונת ג'טה, שם התגורר ויצר במשך 24 שנים, בין 1930 ל-1954. בבית הצנוע תוכלו להתרשם מהרהיטים, החפצים האישיים, ספרים, פוסטרים ורישומים של מגריט, כמו גם מהסטודיו הקטן שלו שנמצא בגינה מאחורי הבית.

מוזיאון מגריט מאכלס את האוסף הגדול בעולם של יצירות האמן הסוריאליסטי | צילום: visit brussels, Jean-Paul Remy ©

מוזיאון מגריט נמצא סמוך למוזיאון האולסמאסטרס ב-Place Royale , הבית של מגריט  נמצא ב- Rue Esseghem 135 בשכונת Jette בצפון בריסל.

עוד על סוריאליזם בבריסל בכתבה הבאה >>

סלון ביתו של מגריט. ביקור כאן מהווה הצצה מרתקת לעולמו של האמן | צילום: visit brussels, Jean Paul Remy ©

מוזיאון MIMA הוא מוזיאון לאמנות עכשווית שנפתח בשנת 2016 במיקום מסקרן במיוחד – על גדת תעלה בשולי מולנבק, שכונת המהגרים ששמה יצא לשמצה אחרי פיגועי טרור בפריז ובבריסל. המוזיאון משקיף על בתי השכונה, והקמתו דווקא בנקודה הזאת היא חלק מהרצון לאמץ ולחבק את הרב-גוניות והרב-תרבותיות של העיר, במקום להרחיק ולדחוק אותה, דבר שעלול להגביר את הניכור וההקצנה. אבל גם אם נתעלם מהאמירה הפוליטית-חברתית, זהו מקום מרתק ממש למתעניינים בסצנה האמנותית העכשווית. כתובת:  39-41, Quai du Hainaut, אתר

מוזיאון MIMA נמצא על גבול שכונת מולנבק, חלק מהרצון לחבק את הרב תרבותיות של בריסל | צילום: Werner Lerooy, shutterstock.com

מתוך תערוכת קבע במוזיאון MIMA לאמנות עכשווית | צילום: visit brussels, Jean-Paul Remy ©

מסלול בעקבות ציורי קומיקס

עם סרטי אנימציה כמו "ואלס עם באשיר" ורומנים גרפיים כמו "קרוב רחוק" ו"מנהרות" של רותו מודן, גם אצלנו מחלחלת ההכרה שקומיקס הוא צורת ביטוי אמנותית לגיטימית, שאינה מיועדת רק לילדים. הבלגים יודעים את זה עוד מהעשורים הראשונים של המאה הקודמת, עת נולדו כמה מגיבורי הקומיקס הבלגים המפורסמים, בהם טינטין (שדוברי הצרפתית קוראים לו טנטן), של המאייר הרז'ה. אחרי שטינטין, עיתונאי צעיר שחרש את העולם בחברת כלבו הנאמן, הפך לשם דבר בבלגיה ואז בשאר העולם, הצטרפו אליו יצורים כחולים חמודים, הדרדסים, של הקומיקסאי פיו. גם לאקי לוק, אסטריקס וגיבורים מצוירים נוספים, כולם מוכרים ואהובים במולדתם בלגיה, חלקם פרצו את גבולות אירופה וזכו לפרסום בינלאומי.

קיר קומיקס, אחד מקירות מצוירים רבים הפזורים ברחבי העיר, שכיף לגלותם במהלך שיטוט רגלי | צילום: visit brussels ©

אם אתם חובבי קומיקס, כדאי לכם לבקר במוזיאון הקומיקס (Comics Art Museum). לצד תערוכות קבע שעוסקות בגיבורים המצוירים שנוצרו בבלגיה, יש גם תערוכות מתחלפות הקשורות לתחום ופעילויות למבקרים צעירים. המוזיאון ממוקם בבניין מרהיב ביופיו, בעיצובו של האדריכל והמעצב הבלגי הנודע, ויקטור הורטה, ממובילי זרם האר נובו. כתובת: Rue des Sables 20, אתר

מוזיאון הקומיקס שוכן בבניין אר נובו מרהיב בעיצובו של האדריכל הנודע ויקטור הורטה | צילום: Michael Mulkens / Shutterstock.com

את יצירות הקומיקס תוכלו לפגוש לא רק במוזיאון ובחנויות לממכר ספרי קומיקס (הבלגים מתייחסים לקומיקס ברצינות שמצדיקה הדפסת ספרים עם כריכה קשה), אלא גם על קירות ברחבי העיר. אם אתם בקיאים בתחום, תשמחו לגלות את הגיבורים והאנטי-גיבורים מתוך הסיפורים המצוירים, אבל גם אם אינכם יודעים מי הוא מי, המראה הצבעוני של הקירות הללו משמח את העין והלב. יש סיורים מודרכים בעקבות הקומיקס, ואפשר פשוט לעקוב אחרי מיקומם של קירות הקומיקס בעזרת המפה הזאת >>

בתמונה הפותחת: קיר קומיקס בבריסל  | צילום: visit brussels, Jean-Paul Remy ©

הפוסט אמנות בבריסל: מוזיאונים, גלריות וקירות מצוירים הופיע ראשון במסע אחר

אז נכון, אני משוחדת. אני מאוהבת בעיר ובכמה מהאנשים שגרים בה, והאהבה, כידוע מסנוורת. אבל הנה חמש סיבות לפשר האהבה הזאת, כי הרי היא לא נולדה יש מאין, ואולי הן ישכנעו גם אתכם ששווה לצאת לחופשה בבריסל.

למה דווקא בריסל?

• בגלל הפשטות. רוב גדול של תושבי בריסל הם דוברי צרפתית (מיעוטם דוברים פלמית, סוג של הולנדית המדוברת בצפון בלגיה), אבל אין בהם טיפה של חשיבות עצמית שכל כך מאפיינת את הצרפתים. תחשבו על פריז – נפלאה, מסחררת, מהפנטת. ועם זאת, ודאי קרה לכם לא פעם שהמלצר, המוכרת בחנות, פקיד הקבלה במלון או סתם אדם ברחוב שעצרתם לשאול משהו עיקם פרצוף למשמע הצרפתית המגומגמת שלכם או התעלם מכם כליל אם דיברתם באנגלית. בבריסל זה לא קורה. תושבי העיר (בהכללה גסה, כמובן, אחרי הכל בבירת בלגיה גרים יותר ממיליון אנשים) מתאפיינים בפשטות, צניעות וחביבות מאוד לא צרפתיות.

רחוב בבריסל, עיר נטולת גינונים מתנשאים, שגורמת לכולם להרגיש בנוח | צילום:visit.brussels – Eric  © Danhier

זה ניכר בדרך שבה קל לקשור שיחה עם מי שתפגשו באקראי ואפילו בלבוש. בבירת צרפת האלגנטיות נראית בכל נעל דקיקת עקב, בכל תיק יד מושלם, בכל שפתון שנמרח בדיוק קפדני, בכל מעיל שחובק את הגוף בדיוק בדרך הנכונה, בכל צעיף משי שנכרך סביב הצוואר כביכול לאחר יד – זה נעים לעין, בהחלט. אבל זה גם גורם למי שלא נולד עם שיק טבעי לרגשי נחיתות לא מבוטלים. בבריסל, לעומת זאת, תרגישו נוח גם במעיל מגושם ונעלי ספורט נטולות ייחוס. רק תחשבו על כך שהסמל של בריסל הוא פסל של ילדון קטן משתין ותבינו על מה אני מדברת.

• בגלל האמנות. גם אם אתם לא מאלה שחייבים לרוץ לשלושה-ארבעה מוזיאונים בכל חופשה עירונית, אל תוותרו על ביקור לפחות במוזיאון אחד מהרבים שפזורים ברחבי בריסל. תחת השם המוזיאונים המלכותיים לאמנויות יפות – The Royal Museums of Fine Arts מאוגדים כמה מוזיאונים מצוינים, אם יש לכם זמן או חשק לבקר רק באחד מהם, לכו על מוזיאון מגריט, המוקדש לצייר הבלגי הסוריאליסטי, שחי ויצר בבריסל. אני ממליצה בחום לא לוותר גם על המוזיאון של האולד מאסטרס, ולו לביקור קצר. בבניין מרשים מאין כמותו תוכלו לראות יצירות אמנות מהמאות ה-15 עד ה-18, כולל ציורי מופת של ציירים פלמים, דוגמת פיטר ברויגל (האב והבן), ואן דייק והירונימוס בוש, שאפשר לעמוד מול ציור שלו שעה ארוכה ולא לשבוע מאינספור פרטי הפרטים שבו. מוזיאון מגריט והמוזיאון של האולד מאסטרס סמוכים זה לזה, בכיכר רויאל (Place Royale), אתר.

הבית שבו גר הצייר רנה מגריט הפך למוזיאון השופך אור על חייו יצירותו | צילום: visit.brussels – Jean-Paul © Remy

ואפרופו מגריט, כדאי לכם גם לבקר בבית שבו הוא גר וצייר, המקום עצמו מעניין מאוד – שימו לב עד כמה המטבח וחדר השירותים צנועים – ומוצגים בו מסמכים, איורים ורישומים של מגריט, ששופכים אור נוסף על חייו האישיים. מוזיאון הבית של רנה מגריט נמצא בכתובת Rue Esseghem 135 , אתר.

• בגלל האדריכלות. כשאתם משוטטים בבריסל, הרימו מדי פעם את העיניים והסתכלו על חזיתות הבתים. בריסל היא גן עדן לחובבי אר דקו ואר נובו, עם אינספור דוגמאות מופת לשני הסגנונות הללו.

כשאתם משוטטים בבריסל, הרימו את העיניים והסתכלו על חזיתות הבתים, תמיד תגלו משהו שונה ומעניין | צילום: רותם בר כהן

בשכונות איקסל וסנט ג'יל הסמוכות זו לזו תגלו הרבה מאוד בנייני אר נובו מרהיבים, בהם בית טסל (Hôtel Tassel, הוטל במובן של "בית", לא מלון) ובית סולווה (Solvay), שאת שניהם עיצב האדריכל הבלגי הנודע ויקטור הורטה ואשר הוכרזו כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו. ואם כבר הזכרנו את הורטה, מומלץ מאוד גם לבקר במוזיאון הורטה, שנמצא בבית בעיצובו שבו הוא גר ויצר. כיאה לביתו של אחד מהאבות המייסדים של זרם האר נובו בסוף המאה ה-19, כל הפרטים – מגרם המדרגות הפנימי, דרך הרהיטים ועד לידיות הדלתות, הכל מתפתל ומתעקל בחן רב. כתובת: 25 rue Américaine, אתר.

מוזיאון הורטה. בבית שבו גר האדריכל הנודע כל הפרטים, הגדולים והקטנים ביותר, מעוצבים בסגנון אר נובו | צילום: visit.brussels – Jean-Paul Remy ©

דוגמה נהדרת נוספת לאדריכלות של הורטה תוכלו לראות במוזיאון הקומיקס – Belgian Comic Strip Center ובכך לשלב בין שני צדדים נהדרים של בריסל: אר נובו וציורי קומיקס. כתובת: Rue des Sables 20 , אתר.

• בגלל המלונות. בשנים האחרונות בריסל מוצפת במלונות בוטיק קטנים ונעימים, לאו דווקא כאלה שהשהות בהם מצריכה לשבור תכנית חיסכון. אם אתם מסתפקים במלונות של שלושה כוכבים, לא זקוקים לג'קוזי בחדר או למרפסת רחבת ידיים, תמצאו בנקל מלונות נעימים מאוד במחירים נוחים מאוד – בשל אופייה של בריסל, בסופי שבוע המחירים יורדים, שזה בהחלט בונוס נחמד לתיירים שלא הגיעו לכאן לישיבה דחופה בעניינים של האיחוד האירופי.

החצר השלווה של מלון הבוטיק מייד אין לואיז | צילום: רותם בר כהן

אחד המלונות החביבים עלי, שהפך כמעט לבית שני, הוא Made in Louise, בשכונת איקסל. המלון נמצא בבית מגורים נאה ובעל מידות ברחוב קטן ושקט, חמש דקות הליכה משדרות לואיז עם שלל החנויות הנהדרות. יש לו לובי קטן ונעים, עם כורסאות נוחות וקפה ומאפים טריים בחינם, החדרים ברובם לא גדולים (חלקם זעירים ממש), אבל הם חמימים ומקסימים, ארוחת הבוקר מומלצת בחום ויש גם חצר פנימית עם גינה שלווה, שלוח שחמט ענקי במרכזה. כתובת: Rue Veydt 40, אתר.

• ואיך אפשר בלי? בגלל האוכל. כאן אנחנו נכנסים לתחום שבשנים האחרונות נלקח על ידי רבים ברצינות תהומית ושרק בשבילו אנשים חוצים ימים ואוקיינוסים. ובתחום הקולינריה בריסל לא מאכזבת. ב-1972 מסעדה בבריסל היתה הראשונה מחוץ לצרפת לקבל שלושה כוכבי מישלן. כיום יש בעיר עצמה 18 מסעדות מעוטרות בכוכבי מישלן, וברדיוס של 100 ק"מ ממנה לא פחות מ-100 מסעדות עם כוכבי מישלן. אבל זאת רק טיפה קטנה ברוטב הנהדר שמרכיב את הקולינריה המקומית.

בבריסל יש בסביבות 2,000 מסעדות (כן, כן, 2,000), חלקן מסורתיות, שמגישות מנות קלאסיות כמו מולים ברוטב של יין לבן, אסקרגו, פילה אמריקן (בשר טחון נא, המוגש בתלולית גבוהה שבראשה ביצה לא מבושלת, בהחלט טעם נרכש), קרוקטים ועוד. והכל מלווה ביינות מצוינים (בהחלט גם מצרפת השכנה) ובבירות שיודעי דבר מצהירים שהן מהטובות בעולם.

חובבי בירה יחגגו בבריסל, עם אינספור סוגים של בירות מקומיות, מהטובות בעולם | צילום: visit.brussels – Jean-Paul Remy ©

לצד המסעדות הבלגיות המסורתיות, נפתחות בשנים האחרונות אינספור מסעדות אתניות, המשקפות את המגוון האתני הרחב של העיר: איטלקיות, סיניות, מונגוליות, פרואניות, פורטוגזיות, וייטנאמיות ועוד ועוד, כולל מסעדה ישראלית מצליחה, קיצ'ן 151 של השפית סימונה אלחרר. ועוד לא הזכרנו את בתי הקפה, את הפוד טראקס, את דוכני הוופל הבלגי שרק מהריח שבוקע מהם אפשר להתעלף על המקום מרוב תשוקה.

בבריסל יש כ-2,000 מסעדות, חלקן מסורתיות ואחרות משקפות את המגוון הרב תרבותי של העיר | צילומים: visit.brussels ©

אם אתם מחפשים הרפתקאות קולינריות, אל תישארו באזור של הכיכר המרכזית, הגראן פלאס (וגם בלי קשר לאוכל כדאי מאוד לגלות שכונות נוספות, מחוץ למרכז, כמו איקסל וסנט ג'יל הרב תרבותיות והנעימות מאוד שבדרום העיר). הנה על קצה המזלג ממש, כמה מסעדות מחוץ למרכז התיירותי:

כמה מסעדות מומלצות בבריסל

• Le Louis XV – נסיבות שלא פה המקום לפרטן הביאו אותנו לפאתי שכונת אוקלה (Uccle), בהחלט לא על מסלול התיירות הרגיל של בריסל, ואל מסעדה שלא ידענו עליה דבר פרט לזה שהיא היתה במקום הנכון בזמן הנכון. וכמה נכון המקום! המסעדה ממוקמת בפביליון מהודר ומעוטר מהמאה ה-19 בלבו של פארק ירוק, מה שמעניק את התחושה שאתם אורחים של לואי ה-15, רק בלי הבגדים המפונפנים (ראו סעיף הפשטות לעיל). והאוכל? נפלא ויצירתי, עם שילובים מפתיעים של יפן ואירופה, כזה שגורם להרגיש שאוטוטו השף הזה יקבל כוכב מישלן (וגם אם לא – זאת הרמה). אלגנטי, כיפי ובעיקר טעים, טעים, טעים! כתובת: Avenue Wolvendael 44, אתר.

חלל המסעדה המרהיב ואחת המנות ב-Le Louis XV, מסעדה מומלצת בפארק מקסים בדרום העיר | הצילומים באדיבות Le Louis XV

• ועוד מקום מומלץ באותה שכונה: Le Petit Pont ("הגשר הקטן" בצרפתית) – ביסטרו שכונתי נעים, בעיצוב חמים ומזמין, עם תפריט לא גדול של מנות קלאסיות, כמו קרוקטים, צדפות, סטייקים ועוד, ותפריט יינות נרחב ושווה. המקום הקטן מתמלא עד אפס מקום בסופי שבוע בעיקר בקהל שכונתי, האוכל טעים והאווירה ידידותית ועליזה. כתובת: Rue du Doyenné 114-116, אתר.

צלחת צדפות נאות ב-Le Petit Pont, ביסטרו שכונתי נעים באוקלה | צילום: רותם בר כהן

• Dam Sum – מסעדת דים סאם פופולרית בשכונת איקסל, שמגישה סוגים שונים של כיסונים ממולאים ולצדם גם כמה מרקים ומנות עיקריות (בקר ברוטב פלפל שחור, עוף פריך בלימון ועוד). אם תגיעו לפני הפתיחה, תוכלו להציץ בחלון ולראות את הטבחיות מגלגלות ביד את הכיסונים, מה שמבטיח שהאוכל טרי טרי. המסעדה הקטנה נמצאת באחד האזורים האהובים עלי בבריסל, סמוך לכיכר שאטליין הנהדרת (Place du Châtelain), שבימי רביעי מתקיים בה שוק איכרים קטן ומוצלח, ובסביבתה יש הרבה בתי קפה וברים שווים. כתובת: Parvis de la Trinité 11, אתר.

• כמה דקות הליכה משם, בשכונת סנט ג'יל, נמצאת Forcado Pastelaria – בית קפה פורטוגזי, עם מאפייה צמודה, שיחזירו אתכם במחי נגיסה אחת לטעמים האהובים של ליסבון. פשטייש דה בלם זאת רק ההתחלה, יש עוד המון מאפים נפלאים שהופכים את הדיאטה לזיכרון רחוק. המאפייה נסגרת ב-17:00 (אפשר להמשיך לשבת בבית הקפה עד 18:00), אז כדאי להגיע מוקדם. כתובת: Charleroise Steenweg 196, אתר.

וזאת רק ההתחלה

חמש הסיבות המוזכרות כאן הן רק ההתחלה. אליהן מתווספים עוד אינספור מקומות וחוויות:

• החגיגות והפסטיבלים הרבים מאוד – מפסטיבל הקומיקס, דרך פסטיבל האוכל והיין EAT! ועד לפסטיבל הג'ז המפורסם.

פסטיבל הקומיקס, אחד מהפסטיבלים הרבים המתרחשים בבריסל לאורך כל השנה | צילום: visit.brussels – Eric Danhier

• השווקים הנהדרים, בהם השוק התוסס בכיכר פלאז'ה (Marché Flagey), עם תוצרת טרייה, אוכל מוכן, פרחים ועציצים וגם בגדים ייחודיים, ושוק הפשפשים הענקי בכיכר Place du Jeu de Balle בשכונת מרולה (Marolles). שני השווקים האלה מתקיימים לאורך כל השבוע, אבל בסופי שבוע הם הומים ותוססים במיוחד.

ירקות בשוק פלאז'ה. השוק מתקיים כל השבוע, אבל בסופי שבוע הוא תוסס במיוחד | צילומים: רותם בר כהן

• עשרות סוגי הבירות הבלגיות המשובחות, כולל בירות אורגניות ממבשלות מקומיות שתמצאו בברים הנעימים והמעוצבים הפזורים ברחבי העיר.

• כיכר סנט קתרין (Place Sainte-Catherine) המקסימה, שבצדה האחד ניצב דוכן הדגים La Mer Du Nord, שבו אפשר לקנות דגים ופירות ים טריים לצד מנות שבושלו זה עתה ושאפשר לאכול אותן בעמידה ליד שולחנות גבוהים.

• אמנות הרחוב המסחררת וקירות הקומיקס המפתיעים, שמוסיפים כתמי צבע עליזים לרחובות ומעלים חיוך בכל פעם שנתקלים בהם.

אמנות הרחוב של בריסל מפתיעה ומעלה חיוך כל פעם שנתקלים בה | צילום: visit.brussels, Jean-Paul Remy ©

• הגנים והפארקים היפים – ירוקים בקיץ, נצבעים בצבעי שלכת בסתיו ומלבלבים באביב. ופעם בשנה, למשך שבועיים בחודש אפריל – החממות של ארמון המלך נפתחות לקהל הרחב ומסחררות באינספור צבעים וריחות.

פארק Wolvendael בדרום-מערב בריסל, עיר שמצטיינת בגנים ופארקים רבים | הצילום באדיבות מסעדת Le Louis XV

• בוטיקי השוקולד הרבים, במיוחד באזור כיכר סאבלון הגדולה (Sablon), והפסלים המקסימים של כיכר סאבלון הקטנה, הסמוכה לה.

• עוד המלצות, טיפים ועצות טובות תמצאו באתר של לשכת התיירות של בריסל.

וכל הדברים האלה ורבים נוספים, שאני מגלה בכל ביקור, מצטרפים לסיבות שבגללן אני אוהבת כל כך את בריסל.

הפוסט חופשה בבריסל או למה התאהבתי בבירת בלגיה הופיע ראשון במסע אחר

בחדר, שמגיעים אליו דרך סבך מוזר ושובה לב של גרמי מדרגות ומעברים נסתרים, אני ממהרת לפתוח את תריסי העץ ולהציץ החוצה, כמו תמיד בחדר חדש. מהחלונות הארוכים נשקף רחוב צר עם בתים נאים וגגות משופעים. אירופה. בריסל. כמה טוב שבאתי.

חדר הכניסה במלון מייד אין לואיז. כמה טוב שבאת הביתה | הצילום באדיבות Made in Louise ©

למחרת אני יוצאת לטייל בשכונה. מחוץ למלון, שעוד נחזור אליו, Rue Veydt הוא רחוב אירופי נעים, עם בתי אבן מצוחצחים בני יותר ממאה, מסעדה פינתית, כמה צעירים בלבוש סולידי ממהרים לעבודה, שום דבר מיוחד. ובכל זאת, משהו שונה. אולי כי הרחוב הקטן נמצא בדיוק על הגבול בין שתי שכונות של בריסל, איקסל (Ixelles) וסנט ז'יל (Saint-Gilles). רגל פה, רגל שם, הידיים נפרשות לצדדים, אושר גדול ממלא את הלב. בריסל אהובתי.

הביקור האחרון בבריסל היה נעים במיוחד, ולא רק כי העיר הזאת, שדבק בה שלא בצדק דימוי שלילי, קרובה במיוחד ללבי. ולא רק כי גרים בה כמה אנשים שאני מחבבת במיוחד ושתמיד כיף לפגוש אותם, לשוטט ביחד ברחובות, לעצור בשוק מקומי או בפארק ירוק, לאכול במסעדה שכונתית קטנה, לשמוע מה התחדש. הפעם המשימה שעמדה בפני היתה מושלמת – לבקר במלונות בוטיק באיקסל וסנט ז'יל, שתי שכונות מלבבות מדרום למרכז העיר.

כיכר שטלאן, במיקום מושלם בין שכונת איקסל וסנט ז'יל | צילום: CapturePB / Shutterstock.com

כמו מקומות אחרים בעולם, וגם אצלנו בישראל, גל מלונות הבוטיק לא פסח על בריסל. לצד מלונות של רשתות בינלאומיות, מלונות ענקיים ומלונות מהודרים, צצו בבריסל בשנים האחרונות הרבה מאוד מלונות קטנים ואינטימיים, כאלה שמציעים חווית לינה מסוג אחר לגמרי. לאו דווקא מלונות מפנקים ומפונפנים, אלא כאלה המעוצבים בצורה מיוחדת, לפעמים רצינית ומושקעת, לפעמים עם קריצה וחיוך. למרות שהשם "בוטיק" מרמז על יוקרתיות ומחירים בשמיים, הלינה ברבים מהמלונות האלה זולה למדי (לפעמים אפילו זולה מאוד), ובהתחשב במיקום המוצלח ובעיצוב הייחודי, אין ספק שזאת עסקה משתלמת.

מייד אין לואיז (Made in Louise)

מלון בוטיק מקסים בשכונת איקסל, לכשעצמה שכונה מקסימה ביותר, דקות הליכה משדרת לואיז (Avenue Louise) הנהדרת, על חנויותיה ובתי הקפה שבה. המלון, הממוקם ברחוב שקט בבניין נאה מראשית המאה ה-20, הוא פרויקט משפחתי של האחים מלאני ומרטין דשאטו (Dechateau), שמצליחים להעביר את התחושה שהגעתם הביתה. אל תצפו לפאר והדר, אלא לחמימות משפחתית נעימה בסגנון כפרי, ממש בלב העיר. הכל חמים ונעים, מהלובי המזמין, דרך הגינה הפנימית המרהיבה, שבמרכזה לוח שחמט ענקי, ועד לחדרים, שכל אחד מהם מעוצב באופן שונה וייחודי, עם נגיעות רטרו מרנינות. אחרי שנת לילה טובה, אין כמו ארוחת הבוקר המצוינת והמגוונת שמוגשת בחדר עם קיר זכוכית המשקיף על הגינה. מומלץ בחום.

חדר האוכל במלון מייד אין לואיז משקיף על הגינה היפה | באדיבות Made in Louise

איפה? Rue Veydt 40, שכונת Ixelles, אתר אינטנרט
כמה? מ-60 אירו ועד 210 אירו לחדר זוגי, תלוי בעונה וביום בשבוע.

מלון היג (Hygge Hotel)

את האדריכל הבלגי מישל פנמן (Michel Penneman) פגשתי בהזדמנות אחרת, כשהתארחתי במלון וינאג' (Vintage Hotel) הנחמד שעיצב. פנמן אחראי לעיצובם של עוד כמה מלונות בוטיק בשכונת איקסל, בהם פנטון (Panton), ידויה (Yadoya) וזום (ראו בהמשך). מלון היג הוא אחד האחרונים שעיצב, הפעם הוא בחר בסגנון סקנדינבי מינימליסטי, נקי ובהיר. המלון ממוקם בבניין מראשית המאה שעברה, עם גרם מדרגות מדהים בסגנון אר-נובו, שמשתלב באופן מפתיע בעיצוב יישר הקווים הסקנדינבי. החדרים הסטנדרטיים קטנים למדי, אבל הם נוחים ונעימים, חלקם משקיפים לחצר האחורית.

הלובי של מלון היג. עיצוב סקנדינבי בהיר, עם קווים נקיים

איפה? Rue des Drapiers 35, שכונת Ixelles, אתר אינטרנט
כמה? 130-70 אירו לחדר זוגי, תלוי בעונה וביום בשבוע – כמו מלונות רבים בבריסל, גם כאן זול יותר להתארח בסוף השבוע מאשר באמצעו.

מלון זום (Zoom Hotel)

עוד מלון בעיצובו של פנמן, במקרה הזה הנושא המרכזי, כפי ששם המלון מרמז, הוא צילום. החדרים (37 בסך הכל) והשטחים הציבוריים מעוטרים בצילומי ענק של צלמים מקומיים, שהנושא המשותף לכולם הוא בריסל ואנשיה. נגיעות נוספות, כמו קירות שחורים ומנורות פרוז'קטורים, תורמים אף הם למראה המושך. בחדר שבו מוגשת ארוחת הבוקר יש גם בר עם מבחר נאה של בירות מקומיות. אפשר לשבת עם בירה או שתייה חמה בפנים או בגינה השלווה.

הבר במלון זום. מוטיב הצילום מופיע באזורים הציבוריים ובחדרים

איפה? Rue de la Concorde 59, שכונת Ixelles, אתר אינטרנט
כמה? החל מ-60 אירו לחדר זוגי.

מלון ניופשאטל (Neufchatel Hotel)

מלון בוטיק אינטימי עם 19 חדרים בשכונת סנט ז'יל, דקות הליכה משדרת לואיז. המלון המקסים מכריז על עצמו כ"מלון בלגי" ובהתאם הוא מתהדר בסממנים בלגים טיפוסיים, החל בלוגו בצורת המגבעת העגולה השחורה של הצייר הבלגי המפורסם רנה מגריט, ועד לעבודות האמנות התלויות בחדרים, שאחת מהן עשויה מפחיות (ריקות, בדקנו…) של בירה בלגית. חלק מהחדרים מרווחים מאוד וצופים לגינה ירוקה ויפה.

חדר במלון ניושאפל. מוטיבים בלגיים מעטרים את חדרי המלון האינטימי | צילום: רותם בר כהן

איפה? Rue de Neufchatel 34, שכונת Saint-Gilles, אתר אינטרנט
כמה? מ-66 עד 135 אירו לחדר זוגי, תלוי בעונה ובגודל החדר.

לה שטלאן (Le Châtelain)

לה שטלאן שונה מאוד ממלונות הבוטיק האחרים המוזכרים כאן. ראשית, הוא גדול מהם, עם 107 חדרים, בהם סוויטות עם מרפסת שממנה נשקף נוף עוצר נשימה של העיר. הוא גם מתהדר בחמישה כוכבים, מה שאומר שיש בו מעליות, ספא, חדר כושר וחנייה מקורה. גם המיקום שלו מושלם, בכיכר שטלאן (Place du Châtelain, ראו מסגרת בהמשך), מוקף במסעדות, בתי קפה וברים.

דוכן ירקות בשוק השבועי המתקיים בכיכר שטלאן | צילום: רותם בר כהן

המלון שייך למשפחה מקומית (ולא לרשת) והוא מעוצב באיפוק ובנועם, בצבעים בהירים. בין שאר הפעילויות המוצעות לאורחים, יש גם כמה הפתוחות לקהל הרחב, למשל סדנת קוקטיילים שבמהלכה המשתתפים לומדים על ההיסטוריה של הקוקטיילים, טועמים ולבסוף מרכיבים קוקטייל משלהם. ביום ראשון הראשון בכל חודש מוגש בופה ברנץ' מושקע במיוחד, בשאר הימים אפשר לאכול במסעדת המלון או בגינה היפה מאחור.

חדר אקזקיוטיב במלון לה שטלאן. חמישה כוכבים עם כל הנלווה לכך

איפה? Rue du Châtelain 17, שכונת Saint-Gilles, אתר אינטרנט
כמה? 200 אירו לחדר אקזקוטיב מרווח במיוחד (40 מ"ר) עם מכונת אספרסו ונוף מדהים.

אודט אן ויל (Odette en Ville)

שיטוט נעים באזור של מלון לה שטלאן הוביל אותנו למסעדה מוקפדת עם בר קוקטיילים מושקע בשם אודט אן ויל. רגע לפני ששקענו בתענוגות אלכוהוליים, גילינו שמעל המסעדה יש מלון בוטיק הכי קטן, הכי משגע והכי יקר שראינו בסבב המלונות הנוכחי. 7 חדרים שהמילה המושלמת לתאר אותם היא "מדהימים", כל אחד בעיצוב שונה ובצבעים לא שגרתיים. בחדר שביקרנו היה שטיח שחור מקיר לקיר וקירות צבועים בסגול. חדר הרחצה, עם אמבטיית שיש מהודרת, היה כל כך גדול ויפה, שהתחשק לי לעבור לגור בו… האווירה הכללית מעט סנובית ומרוחקת, אבל אולי כשלנים במקום מהסוג הזה, זאת בדיוק האווירה שמחפשים.
איפה? Rue du Châtelain 25, שכונת Saint-Gilles, אתר אינטרנט
כמה? 220 אירו לחדר זוגי רגיל, 380 אירו לחדר "אודט" גדול במיוחד. ארוחת בוקר במסעדה בקומת הרחוב תוסיף 25 אירו למחיר החדר.

הקפה של מאפיית פורקדו. להתענג על פשטייש דה בלם לצד תושבי השכונה | צילום: רותם בר כהן

הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות של בריסל Visit Brussels ושל חברת התעופה בריסל איירליינס, המפעילה 14 טיסות ישירות וסדירות בשבוע בין ישראל ובריסל.

Special thanks to Pierre Massart who took me around Ixelles and Saint-Gilles to some lovely boutique hotels and great restaurants. Merci beaucoup

הפוסט מלונות בוטיק מומלצים בבריסל הופיע ראשון במסע אחר

יש לומר זאת כבר בהתחלה: בלגיה אולי נתפסת בעיני ישראלים רבים כיעד סתמי, משעמם אפילו, אבל אין רחוק מזה במציאות. נתחיל בנופים של ולוניה (Wallonie), המחוז דובר הצרפתית שנמצא בדרום המדינה, ואשר האזור המוכר בו ביותר הוא הארדנים (Ardennes). בשונה מהנופים השטוחים של מחוז פלנדריה בצפון בלגיה, שתושביו דוברי פלמית, ושל הולנד השכנה מצפון, ולוניה מצטיינת בטופוגרפיה הררית שובת לב. אלו לא האלפים הדרמטיים וקרחי הפסגות, אלא הרים עגלגלים, נוחים לעין ונעימים לטיול, מכוסים בצפיפות ביערות ירוקים.

העיירה היפהפייה דינאן. מי שאמר שבלגיה משעממת, לא טייל בחבל הארדנים | צילומים: רותם בר כהן

פרות באחו, טירות מעל הנהר

הדרך מתפתלת בין ההרים, כשמשני צדיה עצים זקופים להפליא, שמתחלפים בשדות מעובדים וכרי עשב עם פרות וסוסים הרועים בחופשיות, ובשעות הצהריים, מרוב אוויר צח ואוכל טוב, הם רובצים בעשב כאילו תמו כל הצרות שבעולם. מעבר לעיקול הדרך נגלה נהר רחב ומעבר לסיבוב הבא כפר כל כך נחמד שמתחשק לעצור את האוטו ולצאת לטיול בין בתי האבן הציוריים.

ועוד לא הזכרנו את הטירות שמתנוססות על ראשי גבעות מעל ערים עתיקות שנהר זורם במרכזן. או את המלונות הכפריים, Auberge בצרפתית, שכמעט תמיד צמודה להם מסעדת שף חלומית, כי בבלגיה, במיוחד באזור הדובר צרפתית, יודעים לחיות את החיים הטובים, השלווים והטעימים עד תום.

חמישים גוונים של ירוק ואף דאגה אחת

לא חייבים לסמן רשימת מטרות, אם אתם מטיילים בזוג, קחו את הזמן. הישארו עוד יום או יומיים במקום שאהבתם במיוחד. בדקו איך ארוחת הערב בברסרי שבה אכלתם  בבוקר פאן או שוקולה נפלא. שוטטו על גדת אגם, עצרו ביקב או במבשלת בירה, סיימו ללא כל רגשות אשמה גביע קרטון מלא בצ'יפס עם הרבה מיונז, השתתפו בסדנת שוקולד. ובעיקר תירגעו. אין לחצים, אין מלחמות, ואם יש כאן בעיות – הן לא שלכם.

הנה כמה המלצות למקומות לינה רומנטיים ולעצירות נהדרות בדרך, וכמה הצעות למטיילים עם ילדים, כי הארדנים הם לא רק יעד רומנטי להפליא, זהו גם אחד היעדים המצוינים לטיולי משפחות. מפתיע, אבל לגמרי מדויק.

הטירה של הדוורים

עוד לפני שרואים את טירת הדואר, Chateau de la Poste, נדהמים מהיער המקיף אותה, מהמדשאות והגנים הפורחים. ואז נגלים צריחי הטירה ולרגע נדמה שהתבלבלנו בכתובת. אבל אין פה טעות, זה המלון שלנו הלילה, ולמרות המראה המלכותי, זהו מלון של שלושה כוכבים עם מחירים צנועים בהתאם. ועוד הפתעה: הטירה, שנבנתה במאה ה-19, הוסבה בשנות ה-50 לבית הארחה של עובדי הדואר (מסתבר שנחמד להיות דוור בלגי) בטרם הוסבה פעם נוספת לבית מלון.

שאטו דה לה פוסט, טירת הדואר. בית ההבראה של הדוורים הפך למלון שלא תרצו לעזוב | צילום: סופי דקרס

42 חדרים בבניין המרכזי ובבניין סמוך מרוהטים בפשטות, חלקם קטנים למדי או נמצאים בקצהו של גרם מדרגות תלול וצר. אין מעלית וגם לא שירות חדרים או בריכה. אבל מי צריך את אלה, כשיש אח אבן בלובי ושיחים פורחים בוורוד מטורף שחובקים את שבילי החצץ ומחלון החדר שלי סופו של היער לא נראה באופק. בערב אנחנו אוכלים ארוחה נהדרת במסעדה עם מרפסת לנוף. ואם זה לא מספיק רומנטי, אפשר להזמין את בית העץ – בקתה זוגית, שעץ ענק חובק אותה והיא מבצבצת בקושי מבין ענפיו. חדר זוגי סטנדרטי עולה החל מ-65 אירו, לא כולל ארוחת בוקר.

כתובת: Ronchinne 25, 5330 Maille, אתר אינטרנט

שווה ביקור: מעל ומתחת לאדמה בנאמור

בדרך מבריסל לטירת הדואר, מומלץ בחום לעצור בנאמור (Namur), בירת ולוניה ועיר מקסימה ביותר, שנהר המז חוצה אותה. יש בה רובע עתיק עמוס בחנויות קטנות, בתי קפה, ברים ומסעדות ומעליה חולשת מצודה מרשימה (Citadelle de Namur), שלאורך שנים רבות, עד שנות ה-70, שימשה כמחנה צבאי. מהרחבה מחוץ למצודה יש תצפית נהדרת על העיר והנהר. אבל העיקר נמצא מתחת לאדמה – רשת מדהימה של מנהרות שנחצבו עמוק בבטן האדמה כדי לשמש מקלט לחיילים בעת מלחמה. מתוך שבעה קילומטרים, ארבעה נגישים, אנחנו טיילנו קילומטר וחצי מתחת לאדמה, שמחים שהבאנו מעילים קלים שכן גם בעיצומו של הקיץ הטמפרטורה כאן היא 12 מעלות.

מתחת לאדמה: רשת מנהרות נמתחת לאורך 7 ק"מ מתחת למצודה של נאמור

המנהרות מעוטרות באנימציה מרתקת שמוקרנת על הקירות ומדגימה את השימושים הצבאיים השונים של כל אזור. הסיור במנהרות נעשה רק באופן מודרך, יש סיורים גם באנגלית, בדקו את השעות לפני שאתם מגיעים. אתר אינטרנט

מהטירה יוצאים שבילי הליכה פנורמיים וצמוד לה יש חנות בשמים של גאי דלפור (Guy Delforge), שרוקח בשמים בריחות שונים ממה שתמצאו בדיוטי פרי או בחנויות הפארם ובמחירים הוגנים בהחלט.

כיכר ברובע העתיק של נאמור. עיר יפה עם נהר, טירה והרבה בוטיקים ובתי קפה

דרך מהנה וקלה על הרגליים לראות את האתרים המרכזיים בעיר העתיקה של נאמור היא סיור במעין אופני ריקשה. אתם יושבים בנחת במושב האחורי בזמן שהמדריכה הנחמדה והנמרצת מדוושת באופניים, מתמרנת בסמטאות צרות ועוצרת מול בניינים מעניינים, אתרים מיוחדים ופסלים משעשעים עם הקשרים מקומיים. הסיור אורך כחצי שעה ועולה 7 אירו לאדם, 10 אירו לזוג. פרטים נוספים באתר

השף מקסים והמשפחה התומכת

ההחלטה הכי רומנטית שתקבלו במהלך טיול בארדנים היא לבחור את האוברג', המלון הכפרי, הנכון. סביב ההחלטה הזאת אפשר לבנות את שאר היום. קחו למשל את השולחן של מקסים, Le Table de Maxime – מסעדה של השף הצעיר והמוכשר מקסים קולאר (Maxime Collard), שבגיל 26 כבר זכה בכוכב מישלן. מעל המסעדה יש שישה חדרי אירוח נעימים, עם קורות עץ ותקרות משופעות. החלון הקטן בחדר שלי השקיף על גינת צמחי תבלין ומעבר לה – שדה עם כמה כבשים שמנמנות שאחריו יער עבות. בהחלט עוד מקום שלא מתחשק לעזוב.

המסעדה של מקסים מבחוץ…

…ומבפנים | צילום: סופי דקרס

במיזם האירוח של השף קולאר (יש לו בסביבה הקרובה עוד שלושה מקומות של לינה כפרית) עוזרים גם ההורים, שניהם מורים בגמלאות: את אבא של מקסים פוגשים בדלפק הקבלה, אמא שלו מבשלת ומגישה את ארוחת הבוקר לאורחים.

משפחה, משפחה, אבל בכל זאת מדובר במסעדה מעוטרת בכוכב מישלן… אז מה בתפריט? באופן מפתיע, לצד המנות א לה קארט יש גם תפריט עונתי במחיר הלא ייאמן של 50 אירו לאדם, שכולל ארוחה רבת מנות ומורכבת טעמים. כוס שמפניה (אמיתית, מצרפת השכנה מדרום) לפתיחה ומיד אחריה מגיעות צלחות קטנות עם כמה מתאבנים מושלמים, Amuses-bouche, משעשעי חיך בצרפתית. אחריהם – מנה ראשונה קלילה של פורל נהרות על גספצ'ו מלפפונים עם פרוסות דקיקות של צנון, ואז מנה עיקרית של צלעות כבש עם ניוקי שום שחור, בצל מקורמל ואפונת גינה. קינוח מעלף ששיחק במרקמים וטעמים של תות שדה סגר היטב את הפינה. אבל דבר לא מנע מאיתנו לסיים עד תום את צלחת הממתקים מתוצרת בית שהוגשה לצד האספרסו. מבחר יינות שמלווים את הארוחה יוסיפו  24 אירו למחיר. המסעדה פתוחה מיום רביעי עד ראשון. לילה בחדר זוגי מעל המסעדה עולה בסביבות 120 אירו, כולל ארוחת בוקר לשניים – לחמים, מאפים, מיץ סחוט טרי, קפה וחביתה שאמא של מקסים מכינה.

כתובת: Our 23, 6852 Paliseul, אתר אינטרנט

צלעות כבש במסעדה של מקסים. במחיר של ארוחת המבורגר במסעדה תל אביבית תקבלו כאן ארוחה של ארבע מנות (וכוכב מישלן)

שווה ביקור: בירה של נזירים

במרחק של קצת יותר מחצי שעה נסיעה מהמקום של מקסים, בעיירה פלורנוויל (Florenville), מומלץ לעצור בחנות השוקולד של אדוארד באשו (Edouard Bechoux). הכי רחוק מבוטיקי השוקולד המפונפנים של בריסל, המקום של אדוארד חמים, מזמין ומושך, וחוץ משוקולדים וגלידות מתוצרת ביתית אפשר גם לשבת כאן לבירה וארוחת צהרים קלה. אבל הסיבה העיקרית לבקר היא סדנאות השוקולד המפתות שאדוארד מעביר לזוגות, משפחות וקבוצות. אפשר לבחור בין סדנת טעימות, שאורכת שעה וכוללת הסברים, הדגמות וטעימות (מינימום חמישה משתתפים, 7 אירו לאדם) לבין סדנה מעשית של שעה וחצי, שבה לובשים סינרים ומלכלכים את הידיים בדרך הכי נעימה ומתוקה שיש. אנחנו למדנו להכין פרלינים של מרציפן ומדליוני שוקולד מעוטרים באגוזים ופירות יבשים. התוצרת, שעשתה בהצלחה מרובה את כל הדרך לישראל, שימחה מאוד את הנשארים בבית (מינימום שבעה משתתפים, 25 אירו לאדם).

כתובת: Place Albert 1er 36, 6820 Florenville, אתר אינטרנט

סדנת שוקולד אצל השוקלטייר אדוארד באשו. את היצירות האישיות אפשר להביא הביתה כמתנות מתוקות

עשר דקות נסיעה מפלורנוויל נמצא מנזר אורבל (Abbaye d'Orval) שהנזירים החיים בו – בשיא היו פה 130 נזירים, כיום נותרו רק 13 – מקפידים על חלוקה שווה של היממה: שמונה שעות תפילה, שמונה שעות עבודה ושמונה שעות שינה. את שעות העבודה הם מקדישים, בין השאר, למבשלת הבירה ולמפעל הגבינות של המנזר ובנוסף הם מתחזקים בית הארחה פשוט בתוך המנזר עצמו, שבו גם נשים יכולות לשהות בתנאים בסיסיים, כשחלק מהזמן מוקדש להתבוננות פנימית והתנתקות מהעולם החיצון.

מנזר אורבל. יומם של הנזירים נחלק בין תפילה, שינה ועבודה בגינה ובמבשלת הבירה

מלבד הבירה והגבינות, שאפשר לטעום מהם בפונדק דרכים הסמוך למנזר, הדבר המיוחד כאן הוא העובדה שהמנזר המקורי, שנשרף בתקופת המהפכה הצרפתית, נותר כשרידים רומנטיים להפליא בין מדשאות וערוגות תבלין. מעבר לחומה נבנה מנזר חדש, שרק לנזירים ולאורחי בית הארחה מותר להיכנס בשעריו. הביקור כאן מרתק בכל מקרה, מומלץ בחום להזמין סיור מודרך עם אוולין, המדריכה הנהדרת שדוברת אנגלית רהוטה ומתבלת את הסיור בסיפורים היסטוריים וברכילות עסיסית (למשל על נזיר שהתאהב באחת האורחות ועזב את המנזר אחרי 40 שנה!). פרטים נוספים באתר המנזר.

טירה הרוסה ומלון רטרו

על גבעה מעל העיירה שובת הלב לה רוש אן ארדן (La Roche en Ardenne) מתנשאת טירה הרוסה, שהטיפוס אליה, בשביל מרוצף אבן, חושף עוד ועוד מהתצפית הנפלאה על בתי העיירה והנהר. למי שצלח את הטיפוס מחכה פרס קטן בצורת בר במרתף, עם שולחנות מול הנוף. אם אתם מרגישים נמרצים, תוכלו לטפס עוד קצת לראשו של מגדל, משם הנוף יפה עוד יותר.

השביל המוביל אל הטירה ההרוסה החולשת על העיירה לה רוש אן ארדן

בעיירה עצמה יש כיכרות נעימות עם בתי קפה ומעדניות ובשוליה תגלו את Hostellerie de La Claire Fontaine, מלון משפחתי מתוק להפליא, שיגרום לכם להרגיש כאילו נכנסתם למכונת זמן. עיצוב רטרו, ריהוט של פעם ושני אחים על סף הקשישות שמנהלים את המקום ברוך ונועם. ועם לא נרגעתם מספיק, את העבודה ישלימו גנים נפלאים שבתחתיתם זורם נחל קטן. גם ארוחת הערב, שנפתחת בקוקטיילים וכריכוני פטה במרפסת התלויה מעל הגן ועוברת לשולחן בחדר פנימי, עם מפה לבנה וכלים מצוחצחים – מהווה חזרה לימים של פעם. החדרים במלון מרווחים מאוד, רובם עם מרפסת הצופה לגנים, והשלווה המבורכת תורמת אף היא לתחושה שהשארתם מאחור את המאה ה-21 התזזיתית.

כתובת: Rue de Vecpré 64, La Roche-en-Ardenne, אתר אינטרנט

שווה ביקור: היקב של הברונית

ונסה וקסלר מקבלת את פנינו בחיוך רחב בכניסה לטירה ולוקח לנו כמה דקות להבין: Château de Bioul היא לא טירה לתצוגה, זה הבית של וקסלר, בעלה וילדיהם. וקסלר עצמה, למרות החביבות העממית לגמרי, היא בת למשפחת ברונים, אשר ויתרה על התואר למען האהבה (בעלה אינו שייך למשפחת אצולה), אבל נשארה לגור בטירה המשפחתית, שם היא נטעה כרם והקימה יקב ומוזיאון יין קטן. ברוח הזמנים, היקב אורגני, ויותר מכך – ברקע נשמעת מוזיקת עולם מלווה בציוצי ציפורים, מתוך אמונה שלמה שהדבר משפיע על איכות היין. בין אם הוויברציות של המוזיקה משפיעות או לא – בטעימות הנערכות אחרי הסיור, היין אכן מצוין. פרטים על סיור וטעימות באתר האינטרנט

ונסה וקסלר בפתח היקב. מאמינה שמוזיקה משפיעה על טיב היין

אחרי היין, אין טוב מלרדת בנסיעה קצרצרה אל העיר הקטנה והיפה כמו גלויה, דינאן (Dinant), שכמו כל כך הרבה ערים ועיירות בוולוניה, גם היא נמצאת על גדת נהר רחב וגם לה יש טירה מרשימה על ראשו של מצוק נישא (אפשר להגיע אליה ברכבל). אבל בשונה ממקומות אחרים, רק כאן תראו סקסופונים צבעוניים מקשטים את הגשר החוצה את הנהר, כי דינאן היא עיר הולדתו של אדולף סאקס, ממציא הסקסופון. לאורך טיילת הנהר תמצאו שולחנות של בתי קפה ומסעדות. שם, אם אתם אוכלים פירות ים, תוכלו ליהנות מקדרה ענקית של מולים ברוטב יין, מנה בלגית טיפוסית.

הפוסט טיול בארדנים: יש אהבה באוויר הופיע ראשון במסע אחר

דמויות שחורות גולשות על כדור כסוף, מצחצחות אותו מתחת לשמיים בהירים. האם זהו סוריאליזם? השאלה מהי מציאות ומהו דמיון צצה שוב ושוב במהלך הביקור האחרון שלי בבריסל, שכן העיר מאמצת לחיקה בימים אלו את הסוריאליזם של אחד מבניה המפורסמים והמוכשרים, רנה מגריט, שבקיץ 2017 מלאו 50 שנה למותו.

שמי תכלת, עננים לבנים ודמויות זעירות על הכדורים של האטומיום | צילומים בכתבה: רותם בר כהן

ובתוך כדורי האטומיום – תצוגה של דימויים בולטים של מגריט

לציון התאריך העגול מתקיימת כעת בבריסל תערוכת אמנות חשובה, Magritte Broodthaers & Contemporary Art (עד 18 בפברואר 2018, במוזיאון מגריט). גם האטומיום, אחד מאתרי התיירות הפופולריים בעיר, מארח את האמן הסוריאליסטי באופן קל לעיכול, עם הדימויים המוכרים של תפוחים ירוקים, עננים לבנים, יונים וכן הלאה על מסכים גדולים. ויש גם תפאורה מגריטית טיפוסית, שאפשר להצטלם בתוכה משל הייתם אחת מדמויותיו האניגמטיות (מגריט באטומיום, עד 10 בספטמבר 2018, פתוח שבעה ימים בשבוע מ-10:00 עד 18:00).

מבקרים באטומיום מצטלמים על רקע תפאורה מגריטית טיפוסית | הצילום באדיבות Atomium

בגידת הדימויים

Ceci n'est pas une pipe – זוהי לא מקטרת, כתב רנה מגריט מתחת לציור ריאליסטי להפליא של מקטרת. חושבים שאתם מבינים מה אתם רואים? לא בהכרח. הציור של המקטרת שאינה מקטרת נקרא "בגידת הדימויים", La trahison des images, והוא אחד המזוהים עם מגריט ועם הסוריאליזם הבלגי. בעוד שהסוריאליזם בצרפת, שנציגו המפורסם היה סלבדור דאלי, עסק בחלומות, הסוריאליסטים הבלגים התעניינו יותר באשליות, בקשר החמקמק בין המציאות לדימוי שלה.

בגידת הדימויים ("זוהי לא מקטרת") של רנה מגריט. בוחן את הקשר בין דימוי למציאות | מתוך התערוכה במוזיאון מגריט

התנועה הסוריאליסטית נולדה בעקבות זוועות מלחמת העולם הראשונה ותחושת הריקנות, הכאב והאכזבה שהותירה אחריה. תחת השמיים המוארים והשלווים של מגריט, עם עננים פסטורליים משייטים בהם, תמיד מסתתר דבר מה נוסף, עוכר שלווה: בתים חשוכים, דמות שפניה עטופים בבד (תכריכים?), אדם בחליפה ומגבעת שחורה, שפניו מוסתרים על ידי תפוח גדול.

הומאז' של קית הרינג לציור המפורסם של מגריט | מתוך התערוכה במוזיאון מגריט

אלא שבניגוד לדימוי האמן המיוסר שעובד לבדו, מנותק מהחברה והסביבה, רנה מגריט היה חלק מחבורה תוססת של משוררים, סופרים וציירים. הללו נהגו להיפגש דרך קבע בדירה הזעירה של בני הזוג מגריט. החבורה, חמישה או שישה חברים קרובים, התכנסה בכל שבוע בבית הלבנים הצנוע שברחוב אסגהם 135 (Rue Esseghen). שם מגריט הציג בפני חבריו את היצירות האחרונות שלו והם נתנו לציורים שמות ברוח הסוריאליזם.

הסלון של בני הזוג מגריט. החברים היו מתאספים כדי לתת שמות ליצירותיו של מגריט

ציורים כדי לסגור חוב במכולת

ביקור בבית שברחוב אסגהם, שבו גרו בשכירות רנה מגריט ואשתו ז'ורז'ט במשך 24 שנים, מעשיר ומרתק. הבית הקטנטן והצר לא עמד כולו לרשותם: בני הזוג חיו בקומת הקרקע, בקומות מעליהם גרו משפחות אחרות. אנשי השכונה שעדיין חיים זוכרים איש חביב ומעט מוזר, שנהג להציע ציורים בתמורה לחוב במכולת או כמחוות ידידות לילדי השכנים.

חדר השינה של הזוג מגריט בדירה ברחוב אסגהם. על המיטה בן דמותו של לולו, כלבם האהוב

ב-1954, כשרווחה כלכלית אפשרה זאת, רנה וז'ורז'ט רכשו בית רחב ידיים ומוקף בגינה בשכונה אחרת. הבית ברחוב אסגהם, שבו יצר מגריט במשך יותר משני עשורים, נקנה בשלמותו אחרי מותה של ז'ורז'ט והפך למוזיאון משובב לב. בקומה התחתונה שוחזרה בדייקנות דירתם של בני הזוג עם רהיטים מינימליסטיים וישרי קווים. על המיטה בחדר השינה רובץ כלב לבן, בן דמותו של לולו, כלב המחמד של המגריטים. במטבח הזעיר התארחו אמנים סוריאליסטים לארוחות ולשיחות אל תוך הלילה. יפה במיוחד הגן הקטנטן, שבסתיו עלי שלכת מעטרים אותו ובקצהו ניצב ביתן סטודיו. בסטודיו הזה מגריט יצר כרזות פרסומיות, שמימנו את אורח החיים הצנוע שלו, את ציוריו הוא העדיף לצייר בסלון, ליד החלון המשקיף אל הרחוב.

הסטודיו בקצה הגן הקטן מאחורי הדירה של מגריט

בשתי הקומות מעל הדירה מוצגות עבודות שונות של מגריט – כרזות, רישומים ושרבוטים, וכן ציורים שלו שנהרסו במהלך השנים וצוירו מחדש בידי אחרים.

מוזיאון הבית של רנה מגריט, כתובת: Rue Esseghem 135 , אתר אינטרנט

רחוב אסגהם ביום סתווי. מגריט גר במשך 24 שנים בבית מספר 135

זאת לא בירה כהה

הקשר ההדוק בין מגריט לאמנים אחרים נמשך עד סוף חייו. בתערוכה Magritte Broodthaers & Contemporary art, המוצגת במוזיאון מגריט שבכיכר רויאל במרכז בריסל, אפשר לעמוד על ההשפעות של מגריט על יוצרים אחרים, שחלקם היו חבריו הקרובים. התערוכה כוללת יותר מ-150 עבודות – ציורים, פסלים, מייצבים, צילומים וסרטים של מגריט ושל אמנים נוספים. השיטוט בין החדרים חושף עולם מרהיב של דימויים, טקסטים וסאב-טקסטים.

"גילוי האש", La decouverte du feu, של מגריט | מתוך התערוכה במוזיאון מגריט

פרשנות של ארמן לציור של מגריט: "הזמן כבר לא מאיים", Le temps n'est plus menacant | מתוך התערוכה במוזיאון מגריט

היצירות בתערוכה לוקטו מרחבי העולם וזאת הזדמנות נדירה לראותן תחת קורת גג אחת. למשל, ציור של מגריט שנקרא "אסור לשכפול", La reproduction interdite, שמוצג במוזיאון האמנות של רוטרדם תלוי כעת בתערוכה בבריסל. זהו פורטרט של המשורר אדוארד ג'יימס, בו הוא נראה עומד בגבו אל הצופה ומתבונן בראי – אלא שבמקום שפניו ישתקפו בראי, אנחנו רואים השתקפות של הגב שלו. זוהי גם הזדמנות נהדרת לראות את ציור המקטרת המפורסם, שהגיע לבלגיה מלוס אנג'לס במיוחד לתערוכה.

"אסור לשכפול" של רנה מגריט. השתקפות מתעתעת | מתוך התערוכה במוזיאון מגריט

אחרי הביקור בתערוכה מומלץ בחום להמשיך לשאר המוזיאון, המציג יותר מ-200 עבודות של מגריט – ציורי שמן, גואש, רישומים, פסלים ועוד. אם נותר לכם כוח, בקרו גם במוזיאון לאמנויות יפות, שמוזיאון מגריט הוא חלק ממנו.

לפני שאתם ממשיכים הלאה, אל תפספסו את חנות המוזיאון הנהדרת, שם תוכלו להצטייד במזכרות מגריטיות, כמו לוח שנה עם ציורים שלו, מגנטים אלגנטיים, כוסות שתייה ואפילו בירה מיוחדת, שיוצרה לכבוד שנת מגריט, שיתוף פעולה בין המוזיאון למבשלת הבוטיק Brasserie de la Senne. הסוריאליזם ניכר גם בבקבוק בעל התווית בצבע השמיים של מגריט – Witte van de Magritte נראית כמו בירה כהה, אבל כשלוגמים ממנה מגלים שזוהי למעשה בירה בהירה.

Witte van de Magritte, הבירה שיוצרה במיוחד לתערוכה. הצבע לא מרמז על הטעם

כיוון שרוח לא הולכת בלי קצת לחם, סיימו את הביקור בתערוכה ובמוזיאון ב-Bozar Cafe (כתובת: Ravenstein 23), המסעדה המקסימה של המוזיאון לאמנויות יפות שבה תוכלו לטעום מנות מוצלחות מהמטבח הבלגי העכשווי. ואם תאוות השוקולד לא נותנת לכם מנוח, פשוט חצו את הרחוב אל חנות השוקולד של השוקלטייר המוכשר לורן גאבו (השלט Laurent Gerbaud ינחה אתכם למקום הנכון), שיוצר יצירות שוקולד מפתיעות, סוריאליסטיות למדי.

במהלך התערוכה, מוזיאון מגריט יהיה פתוח שבעה ימים בשבוע (בדרך כלל הוא סגור בימי שני), מהשעה 10:00 עד 17:00 בימי חול ועד 18:00 בסופי שבוע. כתובת: Place royale / Koningsplein 1, אתר אינטרנט.

בתמונה הפותחת: סמלים טיפוסיים למגריט מוצגים באטומיום, שאף הוא סמל טיפוסי של בריסל | באדיבות Atomuim

הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות של בריסל visitbrussels ושל בריסל איירליינס, המפעילה 14 טיסות שבועיות מתל אביב לבריסל וטיסות המשך נוחות ליעדים באירופה, אמריקה ואפריקה.

הפוסט סוריאליזם נוסח בריסל הופיע ראשון במסע אחר

בדרך אל החנות של השוקולטייר המוכשר לורן גרבו אני עוצרת: משהו מוכר תופס את עיני. הספסל! על המדרכה עומד ספסל של המעצב הנחשב זבייה לוסט (Xavier Lust), שאת הרהיטים שלו ראיתי יום קודם לכן במרכז העיצוב החדש MAD. אל האנשים והמקומות שהוזכרו כאן אחזור בהמשך, בינתיים אני חושבת שוב עד כמה אני מחבבת את בריסל. מי שמתנער מהקלישאות של עיר משעממת או אפורה יגלה לא רק עיר מקסימה ומלאת חן, אלא בעיקר עיר שלא מפסיקה להתחדש ולהפתיע. כך, למשל, הספסל של לוסט – מתכתי ומחורר, שמוצג במוזיאון מצד אחד ועומד בנונשלנטיות על מדרכה בלב העיר מצד שני. אני מתיישבת עליו לרגע, גם כי במוזיאון אסור לשבת על המוצגים וגם כדי להרגיש איך זה לשבת על כל החורים האלה. האמת? נוח באופן מפתיע.

הספסל של לוסט במרכז לעיצוב MAD | צילום: רותם בר כהן

הספסל של לוסט על מדרכה במרכז בריסל | צילום: רוני ערן

את בריסל אני מכירה כבר לא מעט שנים ואני חוזרת אליה שוב ושוב, מוקסמת מהרחובות הקטנים, מבתי הקפה היפים, מהכיכרות, מבנייני האר דקו והאר נובו, מהגלריות וציורי הקיר. אני נמשכת לאו דווקא למה שנראה לעין המבקר לרגע, אלא לניואנסים הקטנים שהופכים אותה למה שהיא: בירה אירופית נטולת גינונים, לא מתנשאת, מחבקת את הבאים בשעריה ומאפשרת להם להרגיש בבית.

אין כמו לפתוח את הבוקר בבריסל עם סלסילת מאפים של Le Pain Quotidien | צילום: רותם בר כהן

כהרגלי, גם הפעם נמנעתי מביקור באתרי החובה של בריסל. את הגראן פלאס, הכיכר המרכזית עצומת הממדים ועטורת הבניינים העתיקים, בהחלט צריך לראות פעם אחת, לא חייבים לחזור אליה בכל ביקור. גם את המנקן פיס, אותו פסלון זעיר שמשתין לתוך קערת אבן מעוצבת, אין צורך לבקר פעמיים. אבל לרשת בתי הקפה החביבה עלי, Le Pain Quotidien, בעיקר לסניף בשדרות לואיז (כתובת: Avenue Louise 124) אני חוזרת בשמחה, כמו גם למסעדת קולונל הטרנדית (Rue Jean Stas 24, אתר אינטרנט), שבארוחת צהריים מושחתת אחת אכלתי בה יותר בשר אדום מאשר בשנה שלמה בארץ (וטוב שכך) ושקינוח הבית, "הקולונל וחייליו", משאיר אותי מסוחררת מהאלכוהול שבו שוחות תלוליות הסורבה החמצמצות. גם וינטאז' הוטל, מלון בוטיק עם עיצוב וינטז'י משעשע וצוות לבבי במיוחד, מעבר לרחוב מהקולונל, הוא עוגן מזמין ומחבק (Rue Dejoncker 45, אתר אינטרנט).

וינטאז' הוטל, מלון בוטיק מקסים עם עיצוב וינטז'י מלבב | צילום: Vintage Hotel ©

אל המקומות המוכרים והאהובים נוסף בביקור האחרון בונוס משמח: האביב. התוכנית המקורית כללה ביקור ב-MAD, מרכז עיצוב חדש שזה עתה נפתח, ב-ADAM, מוזיאון העיצוב הצמוד לאטומיום, וביריד האמנות המשובח והמומלץ ארט בריסל (Art Brussels) שמתקיים פעם בשנה בחודש אפריל ב-Tour & Taxi, אזור תעשייתי שעובר מתיחת פנים מרנינה. לכל אלה, האביב הוסיף אפשרויות חדשות ומלאות צבע.

מתוך ארט בריסל, יריד אמנות איכותי שמתקיים כל שנה באביב | צילום: רותם בר כהן

מרכז עיצוב כמשל

באביב הנוכחי התחדש מרכז MAD לעיצוב ואופנה, שמטרתו לתת במה למעצבים בתחומים שונים ולעודד מעצבים צעירים, בבית חדש (כתובת: Place du Nouveau Marché aux Grains 10, אתר אינטרנט). בניין ישן ומתפורר קיבל הרבה יותר משיפוץ כללי והפך ליצירה אדריכלית מרהיבה, בצבעי לבן ואפור בהיר, עם חללים פתוחים במישורים משתנים, מוצפים באור טבעי שנכנס דרך חלונות זכוכית ענקיים. שיטוט לעומק הבניין הוא לא רק מעבר בין חדרים, אלא גם בין רחובות ולמעשה בין שתי שכונות שונות מאוד זו מזו: חזית אחת של הבניין משקיפה אל רובע דאנסר (Dansaert) השיקי, בעוד שהחזית השנייה משקיפה אל מולנבק (Molenbeek) שכונת המהגרים ששמה יצא לשמצה כמעוז של אסלאם קיצוני ושעיריית בריסל מנסה לעמעם את הדימוי הזה על ידי שילוב של פרויקטים חברתיים ואמנותיים בשכונה.

אחד משלושה מוקדים של גינון פנימי במרכז לעיצוב MAD | צילום: רוני ערן

המעבר הפיזי והנפשי בין חלקי הבניין – והעיר – מתבטא גם בגינון הפנימי שעליו אחראית חברת אדריכלי הנוף Bas Smets: בלובי הכניסה המזרחית נטועים 20 עצי לבנה מההימלאיה, במרכז הבניין שתולה צמחייה ים תיכונית ואילו מעל הכניסה המערבית, על מרפסת גג המשקיפה על מולנבק, נשתלו עצי תפוח. באופן טבעי הצמחייה משתנה כל הזמן: העצים גדלים, מלבלבים, פורחים, מניבים פרי.

תצוגה של אנלי דה ואט ב-MAD. קיר הזכוכית מימין משקיף אל שכונת מולנבק | צילום: רותם בר כהן

התצוגות ב-MAD מתחלפות כל כמה חודשים, חלקן, בעיקר הפוליטיות שבהן, נראות מעט פשטניות בעיני מי שבא מלב הסכסוך המזרח תיכוני, אחרות, כמו הרהיטים של המעצב התעשייתי והפסל זבייה לוסט, מרתקות. זאת גם הסיבה שהמפגש האקראי באמצע הרחוב עם אחד מהספסלים המחוררים של לוסט הפתיע ושימח כל כך.

כחמש דקות הליכה מ-MAD אפשר לאכול ארוחת צהריים מצוינת, לא זולה במיוחד אבל מספקת מאוד, ב-Bonsoir Clara המקסימה (כתובת: Rue Antoine Dansaert 22, אתר אינטרנט).

פחות מחמש דקות הליכה ממרכז העיצוב נמצאת המסעדה המקסימה בונסוואר קלרה | צילום:  Bonsoir Clara ©

הפסקת קניות (או מה תביאו הביתה מבריסל)

נגיד שאתם אוליגרך או שייח' מאחת ממדינות המפרץ, לא תרצו לפנק את אהובת לבכם באיזה תיק קטן? בחנות הדגל של דלוואו (Delvaux) מותג תיקים בלגי ותיק ויוקרתי תוכלו לקנות תיק יד לא גדול במיוחד ב-11,500 אירו – לידו מוצב שלט קטן: "אסור לגעת, אבל תרגישו חופשי להתפעל, להעריץ וכן הלאה". האמת, גם לו היו לי כמה עשרות אלפי שקלים מיותרים לא בטוח שהייתי מקדישה אותם לאחד התיקים הללו, פשוטים למראה ובעלי ידית קצרה, כך שאי אפשר לשאת אותם על כתף בנונשלנטיות. אבל גם בלי לקנות דבר, מומלץ בהחלט לשוטט ברחבי החנות המרהיבה, שבה תקרות גבוהות, חלונות ענק, גרם מדרגות מרשים להפליא ורהיטים ומנורות של מעצבים בלגיים צעירים ורבי דמיון (כתובת: Boulevard de Waterloo 27, אתר אינטרנט).

תיקים של דלוואו. 3,450 אירו והתיק האדום שלכם | צילום: רותם בר כהן

כעשר דקות הליכה משם חובבי התה שבכם ימצאו היכל כלבבם – Palais des Thes. אינספור סוגים של תה, בתפזורת או בשקיות שנראות כאילו נתפרו ביד, מסחררים את החושים ומכניסים למערבולת של לבטים. האם ללכת על משהו פיקנטי או פירותי? תערובת מורכבת או אולי תה ירוק נקי טעמים? אני מרחרחת בפעמוני הזכוכית שמכסים את התערובות השונות, מתלבטת, טועמת מהתה שהמוכרת החביבה מוזגת לי, מרחרחת עוד קצת וקונה הרבה יותר קופסאות ממה שתכננתי. בבית, פחות משלושה שבועות אחרי שאני חוזרת, תה היסמין הקסום נגמר ואני מבינה שאין דבר כזה יותר מדי תה משובח (כתובת: Chaussée de Charleroi 25).

עוד צעד וחצי, צמוד למלון Witcher's Steigenberger המהודר, תמצאו חנות צעצועים מלבבת, Serneels שמה. גם מי שכבר חי בעולמנו כמה וכמה עשורים ימצא כאן צעצועים משמחים, חלקם מזכירים ילדות רחוקה, אחרים מעוררים הרהורים נוגים על כך שלא נולדתם לבית מלוכה, שכן משפחת המלוכה הבלגית נוהגת לקנות כאן, מה שמרמז על רמת המחירים. חיילי בדיל, סוסי עץ, בובות של פעם עם עיניים שנעצמות כשמשכיבים אותן לישון, המוני דובונים וחיות פרוותיות נוספות, מכוניות להרכבה, צעצועים רכים לפעוטות ועוד (כתובת: Avenue Louise 69).

צעצועים רכים לפעוטות בחנות Serneels. גם משפחת המלוכה קונה כאן | צילום: Serneels ©

ואיך אפשר בלי שוקולד בלגי? המלצה אישית: גשו לחנות של לורן גרבו (Laurent Gerbaud), שוקולטייר מוכשר כמו שד, שרוקח טעמים מהסוג שלא תמצאו בשום מקום אחר. החנות שלו, שילוב של בית קפה ובוטיק שוקולדים, נטולת גינונים מתנשאים. כאן לא תרגישו שאתם נכנסים בחרדת קודש אל מקדש-קט לשוקולד כמו בכמה מהמקומות האחרים בבריסל. גרבו עצמו מצטרף אלינו לשולחן ומחייך בסיפוק למראה הבעת הפנים שלי כשאני טועמת מהפרלינים שלו: עם טחינה, עם ג'ינג'ר וגולת הכותרת – עם ממרח של זיתים שחורים! נשמע הזוי, אבל הטעמים העזים משתלבים להפליא בשוקולד המריר ומשאירים אותי, בעלת ניסיון עשיר באכילת שוקולד בלגי, נדהמת. הזמינו כמה פרלינים לצד כוס הבירה או האספרסו שלכם ואל תשכחו לקנות קופסה הביתה. בכל שבת, בין 11:30 ל-13:00 גרבו מעביר (לקבוצות, בתיאום מראש) סדנת שוקולד הכוללת הסברים, הדגמות והתנסות (כתובת: 2d Rue Ravenstein, אתר אינטרנט).

שוקולדים של לורן גרבו. פרלינים יצירתיים מהסוג שלא תמצאו בשום מקום אחר בבריסל | צילום: Chocolats Gerbaud ©

אצל המלך בגינה

אם בחנות התיקים השתעשעתי באפשרות להפוך לאוליגרכית, הרי שהגנים המקיפים את ארמון המגורים של מלך בלגיה בשכונת לאקן (Laeken) בצפון בריסל העלו תהיות האם כדאי להיות מלכה. הארמון עצמו (אל תבלבלו בינו לבין הארמון במרכז העיר, המשמש רק לצורכי עבודה) גדול באופן מוגזם, ודאי בהתחשב בכך שגרות בו רק שש נפשות – למלך פיליפ ולמלכה מתילד יש ארבעה ילדים, הבכורה כמעט בת 16. והגנים המקיפים אותו… אין מילים לתאר אותם. יפים כמו חלום, מטופחים בדיוק במידה הנכונה – כך, למשל, פרחיו של עץ המגנוליה או עלי הכותרת של הוורדים שנשרו על הדשא אינם נאספים והם מוסיפים כתמי צבע ענוגים שמשתלבים באופן מושלם בתמונת הנוף הכוללת. אגם אמיתי, לא בריכת נוי מעוצבת, ממוסגר ביער מהאגדות, ובלב הגנים ניצבות חממות זכוכית ענקיות, שיכולות להכיל בתוכן ברווחה כפר קטן על כל בתיו ואנשיו ועוד יוותר מקום לשדות, לכרמים ולמטעים.

לו הייתי מלך: הגנים המלכותיים נפתחים לציבור פעם בשנה, למשך כשבועיים וחצי באביב | צילום: רותם בר כהן

כשחבר מקומי סיפר לי שתושבי העיר דורשים כי הגנים ייפתחו לטובת היוצאים לריצה ספורטיבית בבקרים, לפני העבודה, גיחכתי. אבל כשראיתי את שטחם המטורף של הגנים המוקפים בחומה הדרישה נשמעה הגיונית לגמרי. בינתיים, כל היופי הזה, בלב שכונת מגורים אמידה ויוקרתית, נגיש לציבור הרחב רק פעם בשנה, למשך כשבועיים וחצי – מאמצע אפריל עד תחילת מאי, תקופה בה הפריחה מגיעה לשיאה.

כחצי שעה לפני מועד פתיחת הגנים התור המשתרך לפני שער הארמון הולך ומתארך, אנשי ביטחון עוברים לאורכו ומסבירים לממתינים כי אי אפשר להיכנס עם תיקים, גם לא תיקי יד אישיים – המודעות הביטחונית גברה מאוד בעקבות סדרת הפיגועים שהיו בבריסל בשנה החולפת – מה שגורם למלמולי התמרמרות בקרב מי שהגיעו בתחבורה ציבורית ואין להם איפה להשאיר את התיק.

אגם מוקף בעצים ושיחים פורחים, חלק מגני המלך הנרחבים בשכונת לאקן | צילום: רותם בר כהן

אחרי כחצי שעה של ציפייה, אחד המאבטחים עוצר את התנועה בכביש שמפריד בינינו לבין הארמון ואנחנו עוברים דרך השער המעוטר, נפרדים מאירו וחצי לאדם ונכנסים ביחד עם עשרות רבות של אזרחים פשוטים שבאו לראות את הגינה של המלך והמלכה.

לא פחות משעתיים לוקח להשלים את הסיבוב בגנים ובחממות, יותר מזה אם אתם מרבים לעצור לצד השיחים והעצים הפורחים במלוא תפארתם. במהלך הביקור מותר ללכת רק בשבילים המסומנים, רובם צרים למדי, כך שצריך לחכות בסבלנות בעת שהצועדים לפניכם עוצרים כדי להצטלם לצד עציץ או שיח מעוצב. השוטרים והמאבטחים שעומדים פה ושם בהצטלבות של שבילים מבהירים היטב שלא כדאי לנסות לקצר את הדרך, לחצות את הדשא או לעקוף חממה.

מבקרים משוטטים באחת החממות המלכותיות | צילום: רותם בר כהן

אז איך זה להיות מלך באביב? צבעוני ומרהיב ללא ספק. אבל גם יותר מדי, על כל המשתמע מכך – יותר מדי אנשים מסתובבים לך בגינה, יותר מדי חשמל ומים נדרשים כדי לתחזק את החממות האדירות האלה, יותר מדי שומרים צריכים להשגיח שאף אחד לא יקטוף פרח או ישב לנוח על הדשא. פרטים על הגנים, החממות ומועדי הביקור תמצאו באתר האינטרנט.

היער הכחול וערוגות הצבעונים

בדיוק בקצה ההפוך של הסקאלה נמצא היער של האל (Halle) שדוברי הצרפתית בבריסל מבטאים את שמו אל. האל היא עיירה חביבה ומטופחת ממערב לבריסל, בצד הפלמי של בלגיה. ממש מחוץ לה משתרע היער של האל, Hallerbos, אחד המקומות הנעימים שאפשר לתאר, עם שבילי הליכה מקסימים שעוברים בין עצים תמירים ודקי גזע.

היער ליד האל. באפריל הוא מתכסה בפריחה עדינה של פעמוניות כחולות | צילום: רותם בר כהן

נחמד לטייל כאן כל השנה, אבל באביב, בערך במחצית אפריל, המקום הופך לקסום במיוחד עם מרבדים כחולים של פרחי פעמוניות המכסים בצפיפות את רצפת היער. הפרחים העדינים, שצריך להתכופף לגובה העשב כדי לראות את פרטיהם, צובעים את היער בכחול וממלאים את הלב בשמחה שקשה להכיל. אפשר לטייל כאן ברגל במשך שעות כמעט בבדידות מזהרת, אם תגיעו כמונו באמצע השבוע, ולהרגיש צביטה קטנה על כך שכל היופי הזה ייעלם בתוך ימים ספורים.

אינספור צבעונים פורחים בפלורליה | צילום: רותם בר כהן

והיו עוד פריחות מופלאות: חובבי צבעונים שמאסו בהמונים הגודשים את גני קוקנהוף בהולנד באביב, ישמחו לגלות את פלורליה (Floralia), תצוגת פרחים שנתית המתקיימת בחודש אפריל בטירת Groot-Bijgaarden קילומטרים ספורים ממערב לבריסל. כמו בגנים ההולנדים המפורסמים, גם כאן יש ערוגות של צבעונים הפזורות לאורך נחל, בלב יער ובשולי כרי דשא, לצד פרחים נוספים שמנקדים בשלל צבעים את השטח העצום המקיף את הטירה. אלא שכאן אתם כמעט לבד: במשך כשעתיים שוטטנו בין הערוגות הפורחות בשלווה לא מופרעת, רק קבוצה קטנה של נשים, כולן בשיער לבן עשוי בקפידה, נראתה במרחבים המופלאים.

בשונה מגני קוקנהוף ההולנדיים, בפלורליה הבלגית תוכלו לשוטט בין הפרחים כמעט בלי לפגוש באיש | צילום: רוני ערן

מגדל אבן עתיק פיתה אותנו לטפס מעלה-מעלה בהמון מדרגות צרות ומתפתלות אל ראשו, משם יכולנו להשקיף על הפרחים, על הטירה ועל השדות מסביב. מעט הלאה משם השתרעה בריסל, שזיהינו מיד לפי האטומיום, שכדוריו הכסופים נצצו בשמש האביבית.

___

הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות של בריסל visit brussels ושל בריסל איירליינס המפעילה 14 טיסות שבועיות בין תל אביב לבריסל.

הפוסט אביב בבריסל – עיצוב, פריחות ושוקולד הופיע ראשון במסע אחר

"אתם יכולים להיכנס עכשיו, המאסטר תיכף יתפנה אלינו", אמר בן לווייתנו בנימת קול מלאת יראת כבוד, השמורה לפגישות עם רוזנים ונסיכים, חתני פרס נובל או מורים רוחניים דגולים. קשה לומר שהיינו לבושים בצורה הולמת לפגישה עם הוד מעלתו. למען האמת, היינו לבושים בצורה מגוחכת במיוחד. עטופים בחלוקי נייר חד פעמיים וחבושים בכיסויי ראש דמויי כובע אמבטיה, נראינו חינניים בערך כמו גלילי נייר טואלט מהלכים. אבל מה לעשות, אלה תנאי הכניסה לסדנת האמן (לא מפעל, חלילה) של גאון השוקולד  פייר מרקוליני.

מרקוליני, בלגי ממוצא איטלקי, זכה במקום הראשון בכל תחרויות השוקולד הנחשבות, היוקרתית שבהן היא אליפות העולם לשוקולטיירים בליון. יש לו מותג שוקולד שנושא את שמו, מפעל (סליחה, סדנה) שמייצר יותר ממאתיים טונות של שוקולד, תשע חנויות בבלגיה, וסניפים בפריז, בלונדון, בטוקיו, בניו יורק ובמלמה שבשוודיה. הוא מפקח בקנאות על כל שלבי הכנת השוקולד במפעל שלו, כולל נסיעות לאפריקה ולאמריקה הדרומית כדי לבחור בעצמו את הזנים הנכונים של פולי קקאו לטעמים שהוא רוצה לייצר.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד בלגיה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

יש לו צירופים יצירתיים כמו שוקולד עם תימין, שוקולד עם עיטורי זהב (אכיל כמובן) ועיצובים חגיגיים של מקלעות שוקולד לחג המולד, דקיקות כתחרה. היצירות הללו מיוצרות אחת־אחת, בעבודת יד. כל אגוז, שקד וצימוק מונחים באופן אישי, ולא בעבודת מכונה, חס וחלילה.

בבלגיה, מקום שנותנים בו כבוד לשוקולד לא פחות (ואולי יותר) מאשר לדגל ולהמנון, יודעים להעריך את כל אלה, ומעניקים למאסטרים של השוקולד יחס בהתאם, כמו לשפים מובילים או לאופנאים קובעי טעם כגוצ'י או ורסצ'ה.

ניחוח עז של פינוק
"להגיד שהבלגים אוהבים שוקולד זה אנדרסטייטמנט", כותבת רות ואן־ווירביק בספר הבישול והקולינריה המבריק שלה, "כולם אוכלים טוב בבלגיה". "השוקולד הוא תשוקה, התמכרות וגאווה לאומית. בבלגיה לא באים לבקר קרובים, חברים או מכרים בידיים ריקות. קופסה של פרלינים משובחים – אפילו קטנה, אבל תמיד עטופה ומקושטת להפליא – היא פשוט חובה".

חנות הדגל של חברת נויהאוס. 75% ממחזור המכירות מגיע מתיירים

המבקר מן החוץ מוצא עצמו נפעם מהרצינות שבה לוקחים הבלגים את השוקולד שלהם. אין ויכוח על כך שבבלגיה מייצרים שוקולד נפלא. רך, נימוח, בעל מרקם קטיפתי וטעם אסרטיבי. אבל האיכות המעולה אינה סוף הסיפור אלא רק תחילתו.

סביב השוקולד, ייצורו וצריכתו, יש תרבות שלמה. המבינים מדברים על זנים שונים של שוקולד, על שנים טובות ורעות ביבול, כמו ביין, על טכניקות שונות לערבול עיסת השוקולד ועל הטעמים החדשים בקולקציה הנוכחית. יש בבלגיה שוקולטריות – חנויות יוקרה שמתמחות בשוקולד משובח – בכל פינה, כמו חומוסיות בישראל. לפי ספירה רשמית, קרוב ל־2,500. לא מעט בשביל אוכלוסייה של כעשרה מיליון תושבים. וכמו שלכל ישראלי יש טעם אישי בחומוס, עם העדפות אישיות, מסורת, זכרונות ודעות מוצקות – ככה הבלגים עם השוקולד. בדומה לדיונים שמנהלים חומוסאים ישראלים בכובד ראש על החומוס של אבו גוש לעומת זה של העיר העתיקה בירושלים ועל החומוס של עכו מול זה של יפו, בבלגיה מתווכחים על "ליאונידס" לעומת "גודיבה", על "נויהאוס" מול "מרקוליני". כולם טובים, כולם משתמשים בחומרי גלם מעולים, כולם יצירתיים, ולכל אחד מהם חסידים משלו.

השוקולטריות הן הרבה יותר מסתם חנויות לממכר שוקולד. הן יפות להפליא, ודומות לחנויות תכשיטים יותר מאשר לחנויות ממתקים. כבר בכניסה מכה בך הריח, מתוק ומשכר וסמיך עד שאפשר לטעום אותו על קצה הלשון: ריח של שוקולד טרי, עם ארומה של קפה טרי שנטחן זה עתה וניחוח עז של פינוק.

בית מרקחת לפרלינים
האסתטיקה היא חלק חשוב מהסיפור. השוקולדים היפהפיים מונחים מאחורי דלפק זכוכית מבהיק, מוארים היטב ומוצגים לראווה כמו יהלומים. כמו בכל פולחן, לאריזה ולעיצוב יש תפקיד מכריע. הם חיוניים לייצור התחושה לא פחות מהמוצר עצמו. למעשה, הם חלק בלתי נפרד מהמוצר עצמו.

בשוקולטריות המובחרות של היצרנים האיכותיים מחליפים בכל עונה את עיצוב החנות כולה, כולל חלון הראווה, ניירות העטיפה וסרטי האריזה. הביקור שלנו התקיים בסתיו, וכל החנויות הצטבעו בגוני שלכת. דוגמאות השוקולד היו בצורת עלים נושרים. ניירות האריזה קושטו בעלים אדומים וצהובים, בפירות אסיף בשלים ובסרטי סאטן כתומים או מלמלה ירוקה עם שולי זהב. בחורף מתקשטים בגוני ירוק־אדום של חג המולד, ובאביב בצבעים ודוגמאות של פריחה, ביצי שוקולד וארנבוני פסחא. בשוקולטריות מושקעות כמו "גודיבה" או "נויהאוס" מחליפים את עיצוב החנות, החלון והאריזה לא מדי עונה אלא בכל חודש.

כל אגוז, שקד וצימוק מונחים באופן אישי, ולא בעבודת מכונה, חס וחלילה

אחת השוקולטריות היפות ביותר היא חנות הדגל של חברת "נויהאוס", הנקראת על שם ז'אן נויהאוס, האיש שהמציא את הפרלין ב־1912. נויהאוס היה רוקח, והשוקולטרייה היפהפייה של החברה הנושאת את שמו ממוקמת בבית המרקחת הישן שלו, ששמר על עיצובו המקורי מסוף המאה ה־18: מגירות ומדפים עתיקים בצבע לבן־קרם עם פיתוחים, נברשת קריסטל ענקית מנצנצת על המראות האליפטיות. במראות הללו משתקפים טורי שוקולדים מעוצבים, סדורים בשורות ישרות כמו חיילים. מוכרות בכפפות לבנות שולות אותם אחד־אחד, בזהירות ובעדינות כמו טיפלו בפנינים נדירות. אחת המוכרות הללו היא יפנית, וזה לא מקרי. 75 אחוזים ממחזור המכירות של החנות מגיעים מתיירים, בעיקר יפנים, וזו סיבה מספיק טובה להעסיק בקביעות מוכרת דוברת יפנית.

אימפריית השוקולד
בלגיה היא מעצמת שוקולד, שמייצרת כמאתיים אלף טונות שוקולד בשנה, כולל מוצרים נלווים כמו ממרחים, עוגות ועוגיות. אמנם גם בצרפת מייצרים שוקולד מעולה, והשוקולד האנגלי והגרמני גם הם טובים, אבל הבכורה מתחלקת בין שווייץ לבלגיה. שווייץ מתמחה בשוקולד, בלגיה – בפרלינים.

שלא יהיו אי הבנות: כל דמיון לבונבוניירות של דודות מפולניה מקרי בהחלט. הפרלינים הבלגיים הם קליפה דקה וקשיחה של שוקולד משובח ומבריק, שבתוכו מילויים מגוונים – ממילוי קלאסי של שקדים ואגוזים, דרך מילויי פטל, מנתה, ערמונים, קרם שמנת, קפה, תה, אלכוהול, ועד הלהיט העכשווי: תבלינים כמו לבנדר, תימין ואפילו צ'ילי ופלפל שחור, במעין סגירת מעגל עם מקורותיו הקדומים של השוקולד.

שוקולד בלגי מוערך לא מיוצר במפעל תעשייתי אלא בסדנה קטנה יחסית כמו אצל מרקוליני, קורנה או דובאל

איך הפכה בלגיה לאימפריה של שוקולד? על כך אין תשובה אחת, גם לא לבלגים עצמם. סיפורו של השוקולד הבלגי – וגם השווייצרי, הצרפתי וההולנדי – הוא בעצם סיפורה של אירופה ומערכת היחסים המורכבת שלה עם העולם השלישי, ספק המותרות האולטימטיבי שלה ומקור עושרה.

בדומה לתה, לקפה, לסוכר ולשאר מוצרי המותרות שאירופה אוהבת (ומיטיבה לייצר), גם השוקולד הבלגי הוא מוצר שפע מערבי מובהק, שנעשה מחומרי גלם לגמרי לא אירופאיים, שגדלים באקלים בלתי אירופאי, והפכו זמינים בשל המושבות האירופאיות באסיה, באפריקה ובעולם החדש. אלה סיפקו לאירופה המתעוררת שפע של חומרי גלם חדשים ומלהיבים וגם כוח אדם זול. והם ממשיכים לספק: לפי "החברה לביטול העבדות", עובדים במטעי קקאו באזורים כפריים במערב אפריקה מועסקים עדיין בתנאים של עבדות.

בדומה לצמח התה הסיני וההודי, שהפך את הבריטים (ולא את הסינים וההודים) לעשירים, כך חייבת בלגיה את תרבות השוקולד שלה לעצי הקקאו שגדלו בקונגו (זאיר לשעבר), בעבר מושבה בלגית. אחד ההסברים לאיכותו המעולה של השוקולד הבלגי הוא האחוז הגבוה של פולי קקאו מאפריקה, הנחשבים לאיכותיים יותר מהזנים הדרום אמריקאיים.

כל יצרני אבקת הקקאו, שממנה מייצרים את השוקולד, מערבבים פולים מארצות שונות, כדי למנוע תלות במרכיב דומיננטי אחד, שבלעדיו יהיה קשה להסתדר בשנה שבה היבול לא עולה יפה. אבל בניגוד לשוקולד האמריקאי, שמתבסס על פולי קקאו מאמריקה הדרומית והמרכזית, בבלגיה שומרים על אחוז גבוה יחסית של קקאו אפריקאי – בעיקר מקונגו, גאנה, קמרון וחוף השנהב. לכל שוקולטייר יש טעם משלו, וטועמי שוקולד מנוסים יודעים לזהות למי שייכת כל תערובת.

מעדן של בני אצולה
המפגש של אירופה והשוקולד התרחש בשנת 1502, במסעו הרביעי של כריסטופר קולומבוס לעולם החדש. בשובו הוא אמנם הביא דוגמאות של אגוזי קקאו, אך מכיוון שקולומבוס וצוותו לא התרשמו ממשקה השוקולד שהכינו להם המקומיים, הם פספסו את הפוטנציאל הגלום בו.
רק ב־1519, במסע לכיבוש מקסיקו של הרנן קורטס, נפל האסימון. קורטס הבין את ערכו של השוקולד ושלח למלך ספרד קרלוס החמישי פולי קקאו בצירוף המלצה. המלך אהב את המשקה, ובחצרו נערכו ההתאמות הראשונות של משקה השוקולד המקורי לטעם האירופאי. במקום הצ'ילי והפלפל שבהם תיבלו האצטקים את המשקה, הוסיפו הספרדים סוכר, וכך בא לעולם הממתק האהוב. מספרד התפשט השוקולד במהירות לשאר ארצות אירופה, בהן בלגיה, שהיתה כבושה אז בידי הספרדים.

פלאי שוקולד קטנים של חברת "נויהאוס" המיוצרים אחד-אחד בעבודת יד

עד סוף המאה ה־19 היה השוקולד מעדן של בני אצולה בלבד. הוא היה יקר ואקזוטי, ונוצרה סביבו הילה מיוחדת. מדאם דה פומפדור, אהובתו של המלך לואי ה־15 מצרפת, עיצבה סט ספלים מיוחד ויוקרתי לשתיית שוקולדה, ומארי אנטואנט העסיקה שוקולטייר אישי, שהכין לה משקה שוקולד מתובל במי פריחת הדרים (כנראה אבי הטעם הפופולרי שוקולד־תפוז).

עד לשליש הראשון של המאה ה־19 המשיך השוקולד לשמש משקה בלבד. פולי הקקאו הכתושים אמנם נדחסו לטבלאות, אך המיסו אותן במים חמים. רק ב־1828 התרחשה פריצת הדרך, כשרוקח הולנדי בשם קונרד ואן הוטן פיתח שיטה להפרדת חמאת הקקאו מהאבקה, ויצר את אבקת הקקאו הנמסה היטב במים. המצאתו של ואן הוטן הניעה שרשרת של פיתוחים ותגליות, שאחראים על מגוון מוצרי השוקולד שאנחנו מכירים היום.

סוד השוקולד האיכותי
חמאת הקקאו המופרדת היא־היא הסוד העיקרי של תעשיית השוקולד האיכותי, במיוחד הבלגי והשווייצרי. ככל שמשתמשים באחוז גבוה יותר של חמאת קקאו, כך השוקולד נחשב משובח יותר. אלא שחמאת הקקאו היא חומר יקר. יצרנים רבים בעולם מוהלים את חמאת הקקאו המיוחסת בסוגים זולים יותר של שמנים צמחיים, וזה כמובן משפיע על הטעם. יש כאלה שמוסיפים חומרים נחותים ממש, כמו שעווה או שמנים ירודים, והטעם והמרקם בהתאם.

תקנון השוק האירופאי המשותף מאפשר הוספת שמנים צמחיים לצד חמאת הקקאו. הבלגים מזדעזעים מעצם הרעיון, ומתנגדים לקביעת תקן אחיד לשוקולד האירופאי. הם ממשיכים לדבוק במסורת, שמסייעת להם להמשיך ולהשאיר את המתחרים מאחור עם שוקולד איכותי, על טהרת חמאת הקקאו.

גאון השוקולד פייר מרקוליני, נוהג לדחוף אצבע לכל עיסת שוקולד בסדנה שלו

הפרופורציות השונות בין אבקת הקקאו לחמאת הקקאו הן שעושות את ההבדלים בין שוקולד מריר, חלב ולבן. היחסים המדויקים משתנים מיצרן ליצרן, אבל הנוסחה הבסיסית היא כזו: ככל שיש יותר אבקת קקאו ופחות חמאת קקאו, השוקולד "מריר" יותר; כשהיחס הוא בערך חצי־חצי, ומוסיפים לשוקולד גם אבקת חלב, נוצר שוקולד חלב; כשיש רק חמאת קקאו ללא אבקת קקאו כלל, מתקבל השוקולד הלבן (שהקפדנים לא מכירים בו בכלל כשוקולד, בגלל היעדר אבקת הקקאו, ואילו המתירנים מכירים בכל שוקולד כאח אובד, בלי הבדל אבקה, חמאה או צבע).

הדבר הבא, שוקולד רוחני
השוקולד המוערך באמת הוא לא השוקולד הבלגי שאנחנו מכירים מהדיוטי פרי, על אף שזה כמובן שוקולד איכותי, העשוי מהחומרים הטובים ביותר בתנאי ייצור מחמירים. שוקולד טוב באמת עשוי מחומרים טריים, במילוי על בסיס שמנת או קרם פרש, ובלי חומרי שימור, ולכן צריך לאכול אותו טרי. אפשר לשמור אותו לכל היותר חמישה ימים מיום הקנייה. הוא מוצר רגיש ומפונק, שצריך לשמור אותו במקום קריר ויבש, רצוי לא במקרר, פן יספוג ריחות שיפגעו בארומה שלו.

שוקולד מוערך לא מיוצר במפעל תעשייתי אלא בסדנה קטנה יחסית כמו אצל מרקוליני, קוֹרְנֵה או דוּבַאל. לא יותר משישה־שבעה עובדים, שבמו ידיהם מגלגלים ומרדדים את המרציפן, נועצים אגוזים ושקדים, מגררים פיסטוקים ונותנים טיפול אישי מוקפד לכל בונבון ובונבון.

רק עם המהפכה התעשייתית, שאפשרה ייצור המוני וזול של מה שהיה פעם נחלת העשירים בלבד, הפך השוקולד למוצר צריכה בסיסי. אבל לגבי רבים, חלק מקסמו של השוקולד האיכותי נעוץ דווקא בכך שהוא חוזר לימים של ההכנה הידנית. אצל מרקוליני הפרדוקס הזה מודגש במיוחד: חלק מהשוקולד שהוא מייצר הוא בעל מראה היי־טקי ממש – חפיסה דקה ומעוצבת שמזכירה קצת דיסק של מחשב. אבל גאוותו של המפעל היא על כך שהם מייצרים שוקולד "כמו פעם", במכונות ישנות ובמקסימום עבודה ידנית. במיוחד הם מתגאים במכונה גרמנית עתיקה שהם קוראים לה בחיבה "הטרקטור".

ההכנה הידנית של "שוקולד בוטיק" משביחה אמנם את האיכות, אבל גם מעלה את המחיר. קופסה קטנה של פרלינים איכותיים מבית היוצר של שוקולטייר מוביל עולה 12־18 אירו, בין שמונים למאה שקל. אבל נראה שזה עושה רק טוב לעסקים. קנייה של שוקולד אנין ויקר עד אימה מאפשרת לקונה להרגיש לרגע מעין תחייה של העולם הישן, שבו היה סדר. שוקולד היה שוקולד, אצולה היתה אצולה, והעניים ידעו את מקומם. לא כמו היום, בעידן השוקולד לכל פועל.

כדי לחדד את ההבדלים, עוטפים את השוקולד לא רק בנייר אריזה משובח, אלא גם בפילוסופיה. כמו השוקולד הרוחני בנוסח הפנג שווי של "גודיבה". מה זה אומר? זו סדרה שנקראת "ארבעת היסודות", ובה מייצגים השוקולדים יסודות ואיכויות מעולם הרוח. את יסוד האש מייצג שוקולד בצבע אדום, שמסמל את התשוקה, והוא ממולא בצ'ילי (פלפל קאיין). יסוד המים מיוצג בשוקולד תכלת, שממולא שמיר (כן, באמת!) ומסמל את הרוגע. האדמה היא שוקולד חום, ממולא בעשב תיבול מפרובנס, ומסמל את יכולת הריכוז. האוויר הוא שוקולד צהבהב שממולא בקארי, ומסמל את הוויטאליות. המסר ברור: אכול שוקולד – והיה אדם שלם, מרוכז, מלא חיים ומחובר לעצמך. זה עובד. מניסיון. אפילו עם שוקולד פרה של עלית.

לקריאה נוספת:

מסע מתוק בעקבות השוקולד ממשקה הקקאו שהאצטקים נהגו לשתות כדי לרפא כאבי בטן ועד הפרלינים הבלגים המשובחים – מסע שכולו מתיקות ועונג בעקבות השוקולד, הממתק שגם מבוגרים לא עומדים בפניו

 

הפוסט בלגיה: תרבות השוקולד הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט המדריך הדיגיטלי הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט שימושון הופיע ראשון במסע אחר