בתוך המגוון הזה יש קבוצה אחת שהגיעה לדרום הודו רק לפני כ-60 שנה: הטיבטים.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

למה הטיבטים הגיעו ממרומי ההימלאיה לדרום הודו?

ב 1959, כאשר סין ובראשה מאו צטונג, כבשה את טיבט, הטיבטים התחילו לברוח מטיבט להודו. הדלאי למה עצמו ברח מלהסה, בירת טיבט, באישון לילה, כאשר היה מצור סיני על ארמון הקיץ שלו, והוא הוקף בטיבטים מודאגים. מחופש לאחד המתקהלים, הוא ומלוויו התרחקו ברגל עד המקום בו חיכו להם סוסים, ומשם רכבו על סוסים במשך ימים ארוכים, בהרי ההימלאיה הגבוהים, עד שלבסוף הגיעו לצפון מזרח הודו. הם ידעו שראש ממשלת הודו, ג'והלה נרו, יקבל אותם ויארח אותם בארצו. המניע: הומניסטי לחלוטין.

נזירים במנזר נמדרולין, במדינת קרנטקה שבדרום הודו | צילום: AJP / Shutterstock.com

כאשר סין החלה לפלוש לטיבט ב-1950, עקבה הודו בדאגה רבה על הנעשה. רק שנים בודדות קודם לכן הם קיבלו את עצמאותם מידי הבריטים (1947), וידעו כמה קשים הם החיים תחת כיבוש.

הקשרים של הודו עם טיבט היו קשרי אהבה הדוקים, אשר התחילו מ-540 לפני הספירה, כאשר בודהה הגיע להארה בסרנאט שליד ורנסי, ונמשכים אלפי שנות היסטוריה עד היום. מהמאות הראשונות לספירה ובמשך כ-1000 שנים הודו היתה בודהיסטית. עד היום ההודים אוהבים כל דבר הקשור בבודהה. לרוב הנהגים בהודו, בין אם זה נהג מונית, משאית או אוטובוס, יש תמונה של בודהה ליד המראה הקדמית, שוכנת אחר כבוד לצד אלים הינדואיסטים.

כ-80,000 טיבטים הגיעו להודו מיד אחרי בריחתו של הדלאי למה, וראש ממשלת הודו "שבר את הראש" איפה לשכן אותם. בסופו של דבר הוא נתן להם שני אזורים: דרמסלה שבצפון הודו, אזור שרק עתה ננטש על ידי הבריטים, ושני אזורים במדינת קרנטקה, שבדרום הודו. האחד נקרא בילקופי (Bylakuppe) והשני מונגוד (Mundgod).

מנזר גנדן באזור מונגוד שבצפון מדינת קרנטקה | צילום: AnilD / Shutterstock.com

ממשלת הודו נתנה לטיבטים אוהלים, ולאט לאט, כשהם מנקים את האזור ומכשירים אותו לבנייה, הוקמו פה התיישבויות קטנות ומנזרים על ידי המורים הטיבטים הגדולים שהגיעו להודו. מנזרים אלו הוקמו במקום אלפי המנזרים שנהרסו על ידי הסינים במהלך הכיבוש ולאחריו- בזמן מהפכת התרבות.

קהילת הטיבטים שמגיעים ממרחק 2,500 ק"מ מנוף הררי ומושלג, נאלצים להתמודד עד היום עם תנאים שונים לחלוטין ממה שהורגלו: חום, לחות, גשמים רבים ואפילו פילים שפולשים להם לשדות. רבים מהטיבטים חלו במחלות ריאות שונות ובריאותם התדרדרה, אך כיום הקהילות יציבות ומשגשגות בזכות העזרה הנדיבה של ממשלת הודו, אשר הקימה בתי ספר ומרפאות ותמכה בתלמידים מצטיינים. חלק מהטיבטים בקרנטקה עוסקים בחקלאות, רבים עוסקים במסחר של סוודרים (איך לא?), אבל עיקר הטיבטים פה הם נזירים ונזירות שמאכלסים את המנזרים הגדולים.

באזור ביילקופי, דרומית למייסור, נמצא מנזר נמדרולין של זרם הניגמה-פה שהוקם ב-1963 ומונה כ-5,000 נזירים. במתחם שלו נוכל לבקר במקדש המוזהב, אחד המקדשים היפים במקום.

המקדש המוזהב במתחם מנזר נמדרולין בביילקופי

מנזרי סרה מיי וסרה ג'יי הוקמו בעקבות ההפצצה הסינית על המנזר בטיבט, אשר הותיר כ-6,000 נזירים מתים. הבודדים שניצלו ברחו להודו וקיבלו שטח מיוער מממשלת הודו, בו הקימו ב-1970 את המנזרים, המונים כיום כ-5,000 נזירים. מפה נבחר המורה החשוב ביותר בקהילה הטיבטית –  הגנדן טריפה, הנחשב למחזיק הידע הגדול ביותר.

מנזר טשי לומפו הקטן מונה כ-400 נזרים, והוקם במקום המנזר בטיבט, אשר בראשו עמד הפנצ'ן למה, הנזיר שאמור להנהיג את הטיבטים לאחר מות הדלאי למה, ולכן הוא חשוב מאוד. לאחר גילוי הגלגול שלו בטיבט, הוא נחטף על ידי הסינים (בגיל 9!) ומאז מוחזק במאסר ואיש אינו יודע היכן.

נזירים במנזר נמדרולין בביילקופי

באזור מונגוד, בצפון מדינת קרנטקה, לא רחוק מהובלי, וכחמש שעת נסיעה מגואה, הוקמה התיישבות טיבטית ב-1966. פה נמצא את מנזר גנדן, המונה כ-2,000 נזירים מגיל 6 ועד 96, מנזר דרפונג לוסלינג המונה כ-3,000 נזירים ומנזר דרפונג גומג המונה כ-1,950 נזירים. במנזרים אלו יש גם תלמידים זרים –  נזירים או נזירות מארצות הברית, רוסיה, מונגוליה, קוריאה ואפילו ישראל. אם יתמזל מזלנו נוכל לפגוש את אחד מהם לשיחה מרתקת.

שער הכניסה למנזר במונגוד | צילום: AnilD / Shutterstock.com

הטיבטים ממשיכים לברוח מטיבט, שבה אסור ללמוד או לתרגל בודהיזם, ומגיעים לדרום הודו כדי ללמוד. כל האזור הומה טיבטים, יש חנויות המוכרות פריטים טיבטיים, כגון דגלי תפילה, טנגקות ופסלים, המסעדות בבעלות טיבטים ומגישות אוכל טיבטי טעים.

מומו, כיסונים טיבטיים, מהמטעמים שמוגשים במסעדות טיבטיות בדרום הודו

מפת קרנטקה:

_____

עירית להב – מנהלת טיולי הודו בחברת איילה גאוגרפית

הפוסט המנזרים הטיבטים בדרום הודו הופיע ראשון במסע אחר

בהדרכת יואב בן זקן ובהנחית אודליה אייזנברג
טיול בוטיק – להעצמה אישית ורוחנית
31.10.17 – 15.11.17

הקסם ההודי הוא טיול בוטיק ייחודי, שונה מסוגו
מיועד לנשים וגברים כאחד, משלב הדרכה מקצועית של יואב בן זקן, יועץ ומלווה קבוצות בכיר ומנוסה להודו, שבקיא בכל רזי התרבות ההודית, המראות ההודים, עם ליווי רוחני, טיפולי ואימוני של אודליה אייזנברג מנחת קבוצות, מאמנת ומטפלת רוחנית.
בטיול שלנו אתם יוצאים למסע מעשי ורוחני, שיאפשר לכם להציב מטרות ויעדים בחייכם האישיים, לעבור דרך המראות והתרבות ההודית כשיקוף של המסע הפנימי שלכם, ולחזור מהטיול מחוזקים, בעלי עוצמה פנימית, יכולת קבלת החלטות וניהול עוצמתי של החיים.

איתנו תלמדו –שהכל אפשרי

יוצאים לדרך

תוכנית הטיול:
31.10.17
ניפגש בהתרגשות בשדה התעופה בן גוריון כ-3 שעות לפני הטיסה ונטוס לניו דלהי דרך יעד ביניים .

1.11.17
לאחר הנחיתה נפתח את היום בארוחת בוקר במלון ובסיומה נצא להכרות ראשונה עם הרחוב ההודי הססגוני . נתחיל בביקור במסגד הגדול של דלהי. לאחריו נצא לטיול על ריקשות, לחוות את השוק הססגוני מקרוב, נמשיך לביקור בשער הודו , נצפה במשכן הנשיא ובגנים המטופחים . נבקר בראג' מנדיר , אתר ההנצחה לגנדי , שם נערוך מדיטציית יעדים .
לעת ערב נסע לבקר בקנין הגדול של דלהי .
לינה וארוחת ערב בדלהי .

02.11.17
לאחר ארוחת בוקר מוקדמת , נטוס בטיסת פנים לאמריצר, הממוקמת במדינת פאנג'אב. אמריצר משלבת את האווירה האורבנית הפשוטה של בעלי המקצוע מול הרוחניות הדתית השוררת בה.
לאחר הנחיתה נסע לבקר במקדש הזהב המקודש לדת הסיקית , נראה את מפעל ההסעדה במקדש ואת הטקסים הנערכים במקום.
נסייר בעיר ונכיר את בעלי המקצוע: סנדלר, רופא השיניים.
אחר הצהריים נצפה בטקס הצבעוני והמרשים של החלפת המשמרות בגבול הודו-פקיסטן בו חיילים הודים ופקיסטנים צועדים במצעד מיוחד לתרועות עידוד של הקהלים משני הצדדים.
נחזור למלוננו למנוחה קלה ולאחר ארוחת ערב במלון, נצא לביקור לילי במקדש הזהב המהמם ביופיו ונצפה בטקס הלילה המרשים.
לינה במלונינו באמריצר

3.11.17
לאחר ארוחת הבוקר במלון, נצא בדרכנו לצ'אנדיגר היפיפייה בירת פנג'אב.
נבקר בגן הפסלים המפורסם, נצפה בפסלים המיוחדים שעשויים מפסולת ממוחזרת כדון שברי צלחות, כדים וצמידיםונשלב מדיטציה ושיחות שיתוף על הדמויות והמסרים . נמשיך לביקור בפארק האגם ונראה את ציירי הרחוב הפזורים במקום.
הערב נאכל ונלון במלון הפנאי
LEMON TREE

04.11.17
לאחר ארוחת הבוקר במלון, נפתח את היום בביקור בגן הוורדים המרשים, שם נערוך מדיטציית העצמה קבוצתית.

מצ'נדיגר נמשיך בנסיעה לרישיקש, המהווה מוקד עליה לתיירים מכל העולם בשל הקדושה הרוחנית שניתן למצוא בה.
בהגיענו לרישיקש בשעות אחר הצהרים, נשוט על מימי נהר הגנגס השקטים ברישיקש, נסייר ברחוב הראשי שעל גדות הנהר, נעבור דרך החנויות המשקפות את האווירה במקום, בתי ספר ללימוד יוגה נבקר באשראם, ונשתתף בטקס הפוג'ה המרהיב על גדות הגנגס אליו מגיעים אנשים מכל קצות העולם
DIVINE RESORTנאכל ארוחת ערב ונלון במלון
ששוכן על גדות הגנגס.

05.11.17
לאחר ארוחת הבוקר הצופה אל הגנגס, נצא ברכבים קטנים לתצפית על רכסי ההימלאיה הרגועים, נשקיף על הנוף המדהים, נערוך מדיטציית הגשמת משאלות ליד עץ המשאלות. נערוך טקס פוג'ה במקדש המקומי ונמשיך לביקור באחת משמורות המפלים הרבות שבאיזור.
בערב נחגוג אצל משפחה הודית בערב מסיבת פולקלור מקומי וארוחה.
נחזור למלוננו ברישיקש.

06.11.17
לאחר ארוחת הבוקר בדרכנו להרידוואר, נבקר בכפר צוענים ונתרשם מאורח חייהם המיוחד.
בהמשך נגיע לעיר הקדושה הרידוואר, הנחשבת לאחד מהאתרים הקדושים ביותר בדת ההינדו ומכונה גם השער לוישנו. מהווה מוקד עליה לרגל עבור ההינדים ומורגשת בה אווירת קדושה וססגוניות. נעפיל ברכבל למקדש המשאלות שבראש ההר, נסייר בשווקים הססגוניים ולעת ערב ,נשתתף בטקס פוג'ה על גדות הנהר הקדוש
נחזור לרישיקש לארוחת ערב וללינה.

07.11.17
נפתח את הבוקר בשיעור יוגה על ידי עישה, מדריכת יוגה מקומית. לאחר ארוחת הבוקר, נצא ליעד הבא – ניו דלהי, עיר הבירה של הודו. נבקר במקדש לקשמי מנדיר שנבנה לכבוד אלת השפע ובן זוגה וישנו . לעת ערב, נחגוג אצל המשפחה המארחת שלנו במסיבת קוקטייל בסגנון הודי.

HOLIDAY INNנגיע למלון, לארוחת ערב ולינה במלון

08.11.17
יום גדוש מראות ואתרים בניו דלהי. נפתח את היום בביקור במקדש הלוטוס של הבאהיים, שנחשב למקדש האם של תת-היבשת ההודית, אחד משמונת בתי התפילה הבהאיים ברחבי העולם.
נבקר במוזיאון גנדי. מהאטמה גנדי היה מנהיג פוליטי ורוחני הודי, שהוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית.

MAIN BAZAR ניסע לטייל ב-
מעוז הגסטהאוסים של התרמילאים, נראה את בית חב"ד,
connaught placeומשם נמשיך, להפסקת צהריים ב-
השוק המקומי המרהיב והצבעוני בהתגלמותו, בו תוכלו למצואבדים, מפות, צמידים, תיקים וכל מה שתעלו בדמיון.
שם גם נפגוש את המשפחה המאומצת שלנו.

בהמשך נגיע לקוטובמינאר, הוא מגדל עתיק במתחם קוטוב שבדלהי זהו המינרט הבנוי מלבנים הגבוה ביותר בעולם, גובהו 72.5 מטר.
נסייםאת היום בקניון הגדול והמפורסם של דלהי (בהתאם לזמנים ולאפשרות) ארוחת ערב ולינה בדלהי.

09.11.17
נצא ברכבת בוקר מוקדמת לא'גמר, המהווה תחנת מעבר לפושקר הסמוכה.
שם ימתין לנו האוטובוס שלנו, שאיתו נמשיך בנסיעה לפושקר המהממת, השוכנת לגדותיו של אגם פושקר היפהפה, שהטבילה בו נחשבת לבעלת סגולות ריפוי מנטליות ופיזיות. פושקאר היא עיר ציורית הנמצאת במדינת רג'אסטן ונחשבת לאחד מחמשת המקומות הקדושים ביותר לדת ההינדו.
לאחר מנוחה והתארגנות,נצא לספארי גמלים בפאתי מדבר טהר ונצפה בהופעת
פולקלור מרהיבה של הצוענים החיים במקום.
בערב, ניסע בריקשות לשפת האגם, לקפה מול האגם.
. BRAHAMA HORIZON נלון במלון

10.11.17
היום מוקדש ליום כיף בפושקאר. לאחר ארוחת בוקר, נצא ביחד לטייל בעיר המדהימה, נראה את העיר מתעוררת לעוד יום צבעוני ושוקק, נגיע לאגם הקדוש של פושקאר שם נערוך טקס פוג'ה מיוחד הכולל ברכות לשפע, פרנסה, בריאות.
לאחר מכן, תוכלו להסתובב באופן חופשי בשוק הססגוני ובו צעיפים מרהיבים, תכשיטי כסף, סארי, קטורת, אבנים, מוצרי הימלאיה
והפלאפל הכי שווה בעיר.

אחר הצהריים, מדיטציית הדלקת נרות משותפת.
בערב נצא יחד לבית חב"ד לקבלת שבת בלתי נשכחת עם מאות התרמילאים הישראלים,
הכוללת ארוחת ערב.

11.11.17
את הבוקר , נפתח בשעור יוגה עם יוגי המדריך המיתולוגי.
לאחר ארוחת הבוקר–נצא בדרכנו לג'ייפור–הידועה בכינויה העיר הוורודה, בירתה של מדינת רג'סטאן.
כדי ללמוד על התעשיה הענפה בעיר, נבקר במפעל שטיחים וטכסטילבו נלמד איך אורגים את השטיחים בעבודת יד, נמשיך לביקור במפעל תכשיטים של אבני חן יקרות, נלמד על האבנים, על תכונות האבנים, אופן כריית אבני החן מהאדמה, ותוכלו כמובן לרכוש שטיח, טבעת, מצעים.
נקנח בסרט הודי בקולנוע, ראג'-מנדיר המפואר, ונחווה את חוויתהצפיה בסרט יחד עם הקהל GOLDEN TULIPההודי המשמש שותף פעיל במהלך הסרט.ארוחת ערב ולינה בג'ייפור במלון

12.11.17
נשכים בבוקר ונצא לרכיבה על פילים צבעוניים, במעלה מבצר אמבר. המבצר נבנה בשנת 1592 ע"י הראג'ה מאן סינג ה-1 ושימש למגורים של הראג'ות ושל משפחותיהם. שמו של המבצר נובע מן השם אמבה, שהיא האלה האם.
, מצפה הכוכבים המדהים, Jantar Mantarנבקר במתחם
בו נלמד איך עובד המצפה ואיך ניתן לחזות באמצעותו, וכל אחד יוכל להצטלם ליד המזל האסטרולוגי שלו.
, הידוע בשמו ארמון הרוחות ולאחר מכן, HAWA MAHAL נראה את ה-
תוכלו לטייל בזמנכם החופשי בשווקים הססגוניים שבסביבתו.
בערב נתארח בארוחת ערב מסורתית אצל משפחה הודית מקסימה
ונחזור ללינה במלון.

13.11.17
לאחר ארוחת הבוקר , נצא לביקור במקדש הקופים, נטייל בין הקופים ונאכיל אותם, יחד עם מוגלי מלך המקום. בדרכנו לאגרה, נעצור לביקור בעיר פטהפור סיקרי, שהייתה בירת האימפריה המוגולית בתקופת שלטונו של אכבר. ונראה את המסגד הגדול והארמון שתוחזקו לאחר שהעיר חרבה בעקבות מגפה.
לקראת ערב נגיע לאגרה, הנחשבת לאחת הערים הצפופות בהודו. העיר הייתה בעבר אחת הערים החשובות והמפוארות בשלטון המוגולי, ובה נמצא אחד מפלאי תבל – הטאג' מאהל.
נצפה במופע מרהיב המספר את סיפור הטאג' מאהל כהכנה לדבר האמיתי.
. לארוחת ערב ולינהCLARKS SHIRAZ נגיע למלונינו

14.11.17
הגענו לגולת הכותרת, אחד מפלאי תבל – הטאג' מאהל. בהינדית הוא "כתר הארמון" נחשב לאחד המבנים היפים והמרשימים ביותר בעולם. המבנה הוא מעין אחוזת קבר אותו בנה הקיסר המוגולי שאה ג'האן, על מנת להנציח את אשתו שמתה בגיל 38 לאחר לידת בתה. הטאג' מאהל הפך להיות סמל בינלאומי לאהבת נצח ורומנטיקה.

במתחם הטאג' נעשה מדיטציית העצמה.
נבקר במבצר האדום הסמוך לו, ולאחר מכן ,

נצא בנסיעה בחזרה לניו דלהי .
לקראת ערב בדלהי, נבקר בבאקשרדהאם, מתחם מקדשים מרהיב ביופיו שבו נטייל בתוך הגנים המקסימים, נראה את הפסלים המרשימים של האלים, נכיר את נפלאות הודו מתוך סיור מדהים בסירות בתוך המוזיאון ונסיים את הביקור בצפיה במופע האורקולי המרשים של המזרקות הצבעוניות.

בהמשך נצא לארוחת ערב ושיחת סיכום הטיול . בסיומה , העברה לשדה התעופה לטיסת לילה לתל אביב

15.11.17
נחיתה בשעות הבוקר בתל אביב

אז מה תקבלו בטיול?
14 ימי טיול מלאים (ללא ימים חופשיים וסיורי בחירה)
טיסות תל אביב – ניו דלהי
ניו דלהי – תל אביב
טיסת פנים ניו דלהי – אמריצאר
נסיעה ברכבת בוקר מניו דלהי לאג'מאר
מלונות מפוארים בדרגת 4 כוכבים
על בסיס חצי פנסיון
אוטובוס תיירים נח וממוזג, כמקובל בהודו
מדריך ישראלי מנוסה–יואב בן זקן ,
ומלווה, קאוצ'רית, מנחת קבוצות ומטפלת – אודליה אייזנברג.
מדריך מקומי
כניסה ללא תשלום נוסף לכל האתרים
מופע צוענים מרהיב בפושקר, ספארי גמלים בפושקר, סיור בריקשות בניו דלהי, כניסה לסרט הודי בקולנוע ראג'מנדיר בג'איפור, רכיבה על פילים במבצר אמבר בג'איפור, שיעורי יוגה עם מדריכי יוגה מקומיים ומדיטציות העצמה אישיות וקבוצתיות
עלייה ברכבל בהרידוואר
אירוח אצל משפחות מקומיות ממעמדות שונים בחברה ההודית
טיפים לנותני שירות מקומיים
שירותי מזוודות עד החדר
ועוד הפתעות בדרך
כולל תשלום מס ממשלתי

* זמנים ואתרי הביקור יכולים להשתנות בהתאם לתנאי השטח בהודו.
** יש לזכור שזו עונת התיירות בהודו והמלונות עשויים להשתנות אך יהיו באותה רמה.
***הטיול מותנה ברישום ספר מינימום של משתתפים

מחיר הטיול:
3,580$ לאדם בחדר זוגי
780$ תוספת ליחיד בחדר

התשלום מתבצע דרך חברת דיזנהאוז חיפה באמצעות העברה בנקאית
מזומן, כרטיס אשראי ((ניתן לשלם ב 3 תשלומים ללא ריבית).
דמי הרשמה הכלולים במחיר הטיול 450$ המשולמים ביום הרישום
ואינם מוחזרים במקרה של ביטול מצד הנוסע.

המחיר אינו כולל:
ויזה להודו
מיסי נמל בחו"ל במידה ויחולו
כל מה שאינו כלול בסעיף הטיול כולל.
טיפ למדריך הטיול (נהוג לתת 5$ ליום)
טיפ לנהג האוטובוס
ביטוח נסיעה

באחריות המטיילים:
דרכון בר תוקף (יש לוודא דרכון בתוקף של 6 חודשים לפחות מיום תחילת הטיול)
ויזה להודו (ניתן לעשות דרך משרדי דיזנהאוז בעלות 160$)
ביטוח אישי ל- 16 יום כולל טיסות
חיסונים בהתאם להמלצות מרפאות מטיילים
תרופות אישיות
תקשורת סלולרית (מומלץ לעשות חבילה לשיחות ולגלישה)

הפוסט הקסם ההודי- טיול בוטיק להעצמה, תרבות, היסטוריה ונוף אנושי הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט שימושון הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט למה דווקא מרכז ודרום הודו? הופיע ראשון במסע אחר

לולא החום הכבד והלחות הבלתי נסבלת של סוף חודש מרץ, הייתי ללא ספק נשארת להתגורר חודש וחצי נוספים ב-North Cliff של וראקלה. זה ממש לא מפתיע. רבים כל כך מאלה שמגיעים למקום הזה מתאהבים בו באופן טוטאלי וחוזרים לכאן מדי שנה. ובעצם, איך אפשר שלא? וראקלה (Varkala) הייתה מבחינתי התחנה האחרונה בקראלה, דרום הודו. אחרי מסע מתיש שבמהלכו חציתי מדינות ברכבות, אוטובוסים וריקשות, הגיע הזמן לפרוש לונגי על החול הרך ולתת לגוף היגע להירגע ולהיטען לצלילי הגלים הנשברים. עם קוקוס (הכי טעים בהודו) ביד האחת, ואננס בשנייה, ספר, משקפי שמש ודיסקמן, זה בהחלט מקום שראוי מבחינתי להגדרה "גן עדן עלי אדמות". רק כאן, בעצם, הצלחתי להבין כיצד חיים במדינת קראלה מוסלמים, בודהיסטים, הינדים, יהודים ונוצרים תחת שלטון קומוניסטי שנבחר בבחירות דמוקרטיות. מפות ומדריכים מודפסים ליעד מרכז ודרום הודו, בהנחה לגולשי מסע אחר! הים כחול ועמוק, שורץ דולפינים. מדי פעם נראית באופק שורה של סירות דרקון, אטרקציה תיירותית. החוף לבן ורחב, ולאורך הצוק האדום  עשרות חנויות צבעוניות, מסעדות ובתי קפה, גסט האוסים וחבורות ילדים שמוכרים לונגים ותכשיטים. הבחורים המתופפים יציעו לך לקנות תופים מעץ מנגו ולא יתביישו לנג'ס, ילדים שמסתובבים עם "מטריות" ובתוכן מדבקות גם הם יקוו שתעשה להם Morning good luck ("ספתח" על הבוקר). על המרפסות ובתוך הערסלים – תיירים מנומנמים שותים מיץ אננס, צ'אי, לאסי. אשה עושה יוגה על הצוק הדרמטי מעל החוף של ורקאלה | הצילומים בכתבה: אייסטוק ההליכה לאורך הצוק אף פעם אינה משעממת. הסוחרים הקשמירים יזמינו אותך לתה זעפרן ובאותו הזמן אתה כמובן תוכל לבדוק את הסחורה שלהם. בעלי החנויות בשוק הטיבטי יספרו לך סיפורי מעשיות על הדלאי למה והמוכרות הקשישות ימשיכו לחייך אלייך בחביבות ולהציע: "קאם אנד לוק מיי שופ" – אפילו אם זו הפעם העשרים שעברת שם ולא נכנסת. ואם נורא מתחשק, תמיד אפשר לתפור איזה בגד אצל החייטים המקומיים. דבר מדהים: הם תמיד יודעים את שמך ומאיזו מדינה אתה. תה זעפרן, מומו ועוגיות לאור השקיעה בשעות החום אוהבים התיירים האירופיים להיצלות על החוף כמו לובסטרים ורדרדים. מאוחר יותר, מעט לפני השקיעה, נערך על החוף משחק הכדורגל המסורתי בין נבחרת הודו-טיבט למקומיים ותיירים. זוגות ומשפחות הודיות רוחצים בים – הגברים בבגד מסורתי הנקשר על המותניים או מכנסיים והנשים בסארי צבעוני, ונועצים מבטים סקרניים בתיירים בבגדי הים. בעלי העסקים על הצוק משתדלים שלא להחמיץ אפילו שקיעה אחת: הם יוצאים מפתח החנות ליהנות מצ'אי ועוגיות. איש הצ'אי מגיע סמוך לשקיעה עם מייחם גדול מחובר לסבל האופניים שלו, ואקווריום קטן עם עוגיות מלפנים. העיטים החומים מנצלים את הבריזה החמימה כדי לצלול מעצי הקוקוס אל החוף. משפחות של כלבים מנמנמות לאורך הצוק, שומרות על יציבות שני סנטימטרים מפי תהום. בצוק של וראקלה שמעתי את הסיפורים המעניינים ביותר מפי תיירים: טרוור, טייס קנדי בן 32, מומחה בהטסת מטוסים שנוחתים על המים, ביקר כמה פעמים באנטרקטיקה. פיטר, אמריקני מאורגון, הוא פקח רשות שמורות הטבע בפארק ילוסטון. הוא עובד שישה חודשים בשנה וביתר – נח. בפרויקט האחרון שלו מיפה את אוכלוסיית הצפרדעים בשמורה ונהג לצלם מדי בוקר את הראשנים בביצות. שיווא ההודי, קים הקנדית, ומונה, עיתונאית אוסטרית, הגיעו, כל אחד בנפרד, להירגע על הצוק ולקבל השראה לספרם החדש. אלן הבלגי הגיע לווראקלה בכרטיס טיסה שקיבל מנזירה שזכתה בו בהגרלת לוטו. שגרת החוף והשלווה הגדולה אפשרו לי להכיר את המקומיים לעומק וליצור רשת ענפה של קשרים חברתיים. כולם הכירו אותי על הצוק. בשוק הטיבטי התחברתי עם זוג מוכרים טיבטי ועזרתי להם להכין שרשראות וצמידים ולמכור אותם. בתמורה נהגו להזמין אותי לארוחות מומו מסורתיות (כופתאות אורז במילוי צמחוני או בשר באפלו) וזכיתי לשמוע סיפורי משפחה מרגשים על הגירוש מטיבט. על כוס תה זעפרן שמעתי מפי ידידיי הקשמירים (שמעולם, אגב, לא ניסו לשכנע אותי לקנות משהו מחנותם), תיאורים צבעוניים של שדות הזעפרן בעמק שבו שוכן הכפר שלהם, והם זכו לשמוע ממני, בתמורה, סיפורים על שגרת החיים בישראל. ים, מיצים ומצוקים – מתענוגות חוף וראקלה מחול קתאקלי וטיפולים אלטרנטיביים בתקופה שהתגוררתי על הצוק הייתה לי הזדמנות נדירה למצוא בעצמי כשרונות חבויים: כך קרה שמצאתי את עצמי משקיעה את רוב הבקרים כדי ללמוד את התנועות והצעדים הבסיסיים של ריקוד הקתקאלי המסורתי של קראלה. הקתקאלי הוא אמנות עשירה ומורכבת, המשלב מחול, מוסיקה ומשחק, ומבוסס על סיפורים מהמיתולוגיה ההודית. לשחקן מקצועי דרוש ניסיון של לפחות 15 שנה באמנות הייחודית הזו, לפני שהוא רשאי להופיע על במה. כשהוא מבוצע במקדשים אורך המופע מספר שעות, אך הגרסה לתיירים מקוצרת, וכוללת הסברים על הבעות פנים וידיים שמשולבות בריקוד. המופע הזה מאפשר לקהל לצפות בשחקנים גם בשלב ההכנות, כולל איפור ותלבושות. האיפור המיוחד עשוי מחומרים טבעיים – אבקות שמיוצרות מאבנים כתושות, אורז ושמן קוקוס. בריקוד המסורתי מופיעים רק גברים, המשחקים גם בתפקידי נשים, אבל למען התיירים מותר לכופף את הכללים, וכך, בתום קורס מזורז של שבוע, מצאתי את עצמי מופיעה בלבוש ואיפור מלאים בפני קומץ חברים ותושבים מקומיים, כשאני מחופשת לשדון שחור. שגרת החוף של וראקלה אפשרה לי גם לחזק את הצד הרוחני שבי וכך זכיתי להעניק טיפולים אלטרנטיביים לארבעה אנשים מדי יום, ובתמורה לקבל פינוקים שונים: עיסוי אירווודי בשמנים, טיפול רייקי, פינוק בסלון היופי של קליאופטרה. ההיכרות עם המקומיים והתיירים מולידה מדי פעם פירות מפתיעים: באחד הבקרים פרצה דליקה שכילתה ארבע בקתות קש על הצוק – שתי חנויות ושני בתים. המשפחות ובעלי העסקים ההמומים נותרו חסרי כל. עוד באותו הערב התארגנה קבוצת תיירים קטנה שעברה לאורך הצוק ואספה כסף לשיקום הנזקים במטרה לסייע למשפחות שנפגעו. כעבור זמן קצר כבר החלו עבודות שיקום המבנים – והמשפחות היו אסירות תודה. דוכן תבלינים בשוק בוורקאלה קנייקומרי – שלושה ימים, שלושה צבעים אז אמנם היה קצת קשה להתנתק מהקסם של וראקלה, אבל באחד הימים נפל הפור והוחלט לעשות קפיצה קטנה לקנייקומרי (Kanyakumari). זהו השפיץ הדרומי של הודו, קצה היבשת. המקום שבו נגמרת היבשה והים הערבי, האוקיינוס ההודי ומפרץ בנגל מתאחדים. כאן השמש זורחת ושוקעת בים, במקביל לירח, ולמים שלושה גוונים: כחול עמוק, טורקיז ואפור. לקראת השקיעה מקבלים השמיים גוון אפור עמוק, והסלעים – גוון כסוף. סוף העולם. אז נסענו לסוף העולם. אמנם מרחק של ארבע שעות בלבד ברכבת מווארקלה, אך למעשה העיירה שייכת כבר למדינת טאמיל נאדו. אלפי עולי רגל מגיעים למקום הקדוש הזה מדי יום כדי לצפות בזריחה, להתפלל ולטבול במים הקדושים. מעט אחרי הזריחה אפשר לראות אותם רצים למקום שבו מתאחדים הימים, עורכים טבילת היטהרות, ממלאים בקבוקי פלסטיק במים הקדושים, משליכים מטבעות למים, מצחצחים שיניים ומסתרקים. השוק מלאים בדוכנים לממכר מזכרות: צדפים כונכיות וגלויות. כמעט ורנאסי של הדרום. בעיירה הקטנטנה הזו שני מקדשים עתיקים – אחד מהם שוכן על אי קטן, מרחק 500 מהחוף ואפשר להגיע אליו בסירה. על פי האגדה שם התגוררה קנייקומרי. חבר טיבטי מווראקלה סיפר לי שמשמעות המילה "קנייקומרי" היא "אשה לבד". על פי האגדה, לפני אלפי שנים חיה שם מלכה שמעולם לא נישאה. קחו את הזמן אזור הדרום בהודו נחשב אמנם למתוייר וממוסחר פחות מאיזור הצפון ומרג'סטאן, אך התפתח מאוד במהלך השנים האחרונות. התשתית שמציעה לתיירים וראקלה – עד לפני כמה שנים כפר דייגים צנוע – היא מפתיעה. בעיר תוכלו למצוא תחנת רכבת ומוניות, סוכנות דואר, מקדשים ומרכז מסחרי. לאורך הצוק יש בתי משפחות מארחות, גסט האוסים ומלונות פאר. בנוסף יש גם שירותי אינטרנט וטלפון, מסעדות ובתי קפה, סוכנויות נסיעות, פיתוח תמונות, חנויות ספרים (גם להחלפה), בתי ספר לרפואה אלטרנטיבית המציעים קורסים לאיירוודה (עיסוי הודי עם שמנים), יוגה, רייקי ומדיטציה – וכן טיפולים שונים, ואפילו סלון יופי. מרחק שעתיים נסיעה מווראקלה, לא הרחק מטריבנדרום הבירה, נמצא האשראם של שיבננדה ליוגה ואירוודה. בכלל, מומלץ להגיע לווראקלה לתקופה של יותר משבועיים כדי לקלוט את האווירה ולהשתמש במקום כבסיס לטיולים באזור: שייט בתעלות המים בין אלאפי לקולאם, חוף קובלאם הפופולרי, עיירות הנופש הצוננות בהרים (Hill Stations) – מונאר וקודאי קנאל, קנייקומרי ("השפיץ"), שמורת הטבע של פריאר (Periyar) וטריבאנדרום הבירה. חובבי מקדשים ישמחו לגלות בעיר מאדוראי (Madurai) שבמדינת טאמיל נאדו הסמוכה, מקדשים – מהמרהיבים בהודו. בהודו לא צריך סיבה למסיבה – כמעט בכל יום בשנה יש פסטיבל אחר ואתם תוכלו להיות שותפים לו. בדרך כלל סוכני הנסיעות ישמחו לעדכן אתכם. אמנם, הם גובים עמלה מכובדת, אך כדי לקצר תהליכים ולחסוך זמן בכל מה שקשור לרכישת כרטיסי רכבת-טיסה-אוטובוס וחבילות תיור, מומלץ להיעזר בסוכני הנסיעות. כשמתרחקים מהאזור המתויר מגלים כפרי דייגים שלווים, כמו זה מצפון לצוק, מרחק חצי שעה הליכה, בכפר דייגים שקט, שוכן לו מסגד. ככל שמצפינים ומתרחקים מהאזור המתויר החוף נעשה שקט יותר, והחול מקבל צבע זהב-שחור. מדרום לצוק, למרגלות כפר אחר, נמצא אתר של שריפת גופות שם עורכים המקומיים לוויות. מומלץ (טוב, לפחות פעם אחת) לקום מוקדם על מנת לצפות בדייגים הפורשים את רשתות הדייג. בלילה מתמלא האופק במאות אורות קטנים של סירות הדייג. המסעדות לאורך הצוק מתמחות בהכנת דגים ופירות ים: רק תבחר דג, והטבח כבר ינקה אותו עבורך, יתבל אותו כהלכה ויכניס לטנדורי. לא לוותר על: צ'יקן ביריאני ב"קפה דל מאר", סיזלר גאוני ב"קראלה קופי האוס" ומומו במסעדה הטיבטית. המשוגע, המכשפות ורגל הפיל ולסיום, הנה אגדה קצרה שסיפר לי אחד המקומיים, שמסבירה מעט את ההיגיון של תושבי קראלה: משוגע אחד, בעל רגל פיל (מחלת הפיל), מסתובב באמצע הלילה ביער חשוך ומלא במכשפות. האגדות בקראלה מספרות שמכשפות נראות כמו נשים רגילות במהלך היום, אך בלילה לובשות צורה אחרת: הן מפזרות את שיערן ושיניים חדות מבצבצות מפיהן. המכשפות, שאינן רגילות לאורחים, שהרי מי ששכל בראשו לא מסתובב ביער ובטח שלא באמצע הלילה, הופתעו. המשוגע, שהתעייף מהדרך, החליט לתפוס תנומה דווקא בקרחת היער, שם נוהגות המכשפות לערוך טקסים בלילות. "אם לא אכפת לך", פנו אליו המכשפות, "אנחנו צריכות לבצע כאן טקס, אז בבקשה, תלך". "אני לא הולך, אני רוצה לישון", התעקש המשוגע. המכשפות הופתעו. הן אינן רגילות שמישהו מתנגד להן. ביראת כבוד פנו אליו שוב בהצעה: "אם תלך, נוכל למלא בקשה אחת שלך". "טוב", השיב המשוגע, "אני מבקש שתעבירו את רגל הפיל שלי מצד ימין לצד שמאל". עוד מידע על טיול להודו לקריאה נוספת: קתקאלי – מסורת ושינוי במקדשיה של מדינת קראלה שבדרום הודו נאבקים עדיין אלים ומפלצות במחול סוער ומרתק. אך הקתקאלי, תאטרון המחול ההודי, עומד בפני איום על מהותו המקורית לכתבה המלאה

הפוסט וראקלה: האגדה שבקצה תת-היבשת ההודית הופיע ראשון במסע אחר

מעטים בלבד, גם מבין אלה שביקרו בשני המקומות, עשויים לקשור את הטאג' מהאל המפואר באגרה עם המקדשים האירוטיים בקהאג'וראהו (KHAJURAHO), כ-300 קילומטרים דרומית-מזרחית משם. למרות ההבדלים התהומיים והשוני המהותי יש להם כמה מכנים משותפים: הן הטאג' מהאל והן המקדשים בקהאג'וראהו הם ביטוי והתגלמות האהבה הפיסית, האירוטית והרוחנית. המקדשים האירוטיים הפכו במהלך עשרים השנים האחרונות לאחת האטרקציות הבינלאומיות הבולטות בהודו כולה, שנייה כנראה רק לטאג' מהאל.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

הטאג' מהאל הוא קרוב לוודאי הקבר המפורסם ביותר בעולם. גוש שיש מצועצע, מוכר עד כדי זרא, ומפתיע מחדש בכל פגישה. "ניחוח עלה ממנה, כמו הטאג' בליל ירח", כתב הסופר האמריקאי ריימונד צ'אנדלר על אחת מגיבורותיו. על הטאג' מהאל כבר נשפכו קיתונות של דיו כדי לשבח את יופיו, וצלליתו המוכרת מאלפי צילומים הפכה אותו לאחת הקלישאות הוויזואליות השחוקות של זמננו.

הקיסר המוגולי החמישי, שאה ג'אהאן, בנה את הקבר המפואר לאשתו מומטאז מאהאל, "הכתר שבארמון". בגיל 39, כשליוותה את בעלה למסע קרבות נגד שליט הדקאן, כרעה ללדת את ילדה ה-14 ומתה (ב-1630 לספירה). בעלה מיאן להתנחם, צם שנתיים, והקדיש את 15 השנים הבאות לבניית אחוזת הקבר לאשתו האהובה (חישוב מהיר מגלה שלכל שנת נישואין הוקדשה שנת בנייה). אדריכל איראני ומומחים מבורדו ומוונציה תרמו להפיכתו של המקום לאובייקט המזוהה עם הודו יותר מכל מבנה אחר.

אחד המקדשים בקהאג'וראהו. תופעה ייחודית ומסקרנת | צילום: Airunp, GFDL

ארוטיקה בשם הדת
מקדשיה של קהאג'וראהו אינם פרי יצירה או חזון של אדם אחד. הם תופעה ייחודית ומסקרנת שאין עליה עדיין תשובות מספקות. קשה לדעת מה גרם להתפרצות הנפלאה הזו של פיסול אירוטי, יצרי וחושני. גם ההודים עצמם לא יודעים בדיוק איך למקם את סיפורם של המקדשים ביחס לתרבותם שלהם, ונוכח עיניהם המתעגלות של האורחים מרחבי העולם למראה הפסלים הנמרצים האלה.

מה שתואר בכתבי עת מלומדים של תחילת המאה, כ"מקדשים שנבנו ככל הנראה למטרות טובות ובשם הדת", עלה למפת התודעה המערבית לאחר כאלף שנות שכחה מוחלטת, הזנחה והתעלמות. את המקדשים, שהג'ונגל איים לכסותם כליל גילה מודד בריטי בשם פרנקלין בראשית המאה ה-19. בשנות ה-60 של המאה הנוכחית עטו עליהם מבקרים מן המערב.

מלכי צ'נדלה, שושלת רג'פוטית ששלטה באיזור זה במרכז הודו במאות ה-10 עד ה-12, הם שבנו את המקדשים. הרג'פוטים, הקרויים גם "בני המלכים", הם גזע מעורב של הודים, אפגאנים ובני שבטים שונים שהופיעו על במת ההיסטוריה במאה ה-7, ומאז הצטיינו במלחמות בלתי פוסקות ובאהבתם לציד ולאלכוהול. תכונות אלה הבדילו אותם מייתר שכניהם ההודים הפוריטניים. עד היום הם רואים עצמם כבני מעמד הקשאטריה (הלוחמים), שלפי הברהמינים כבר איננו קיים כלל. הרג'פוטים ידועים בזכות ה"ג'והאר", מנהג לוחמים שקרא להתאבדות קולקטיבית כאשר נראה היה שהקרב המתנהל אבוד, ואין עוד סיכוי לנצח את היריב. הגברים הרג'פוטיים לבשו אז שמלות בצבע כרכום, ונשותיהם עטו בגדי כלולות. הם היו מעלים מדורות ענק שבאישן שרפו עצמן הנשים, שעה שהגברים פתחו את שערי המצודה ויצאו לקרב שממנו אין חוזרים.

נמלי התעופה של אגרה, עיר הטאג' מהאל, קהאג'וראהו עיר המקדשים, ובנארס או ואראנאסי (VARANASI) שעל גדות הגנגס, הם כיום צווארבקבוק עמוס באלפי תיירים מערביים מציצניים, הבאים להתבשם מעשרים וכמה המקדשים שהתפוררו לאיטם במרוצת אלף השנים האחרונות.

פסלים בקיר החיצוני של אחד המקדשים

תשוקה עזה כאבן
במקדש לאקשמאנה שבקהאג'וראהו, המוקדם במקדשים הגדולים, שנבנה בשנת 950 לספירה, ישנן 4,000 דמויות המתארות את מעשה האהבה. אין טעם לתאר את כולם, אך אי-אפשר שלא להזכיר את הבולטים שבהם, ובייחוד את אלה שהשתמרו במצב סביר. מימין לכניסה למקדש ניצב פסלה של אשה שעקרב, סמל התשוקה, זוחל על ירכה. עם עליית העקרב עולה התשוקה, וכך גם הסארי של הגברת. גברת אחרת, הממוקמת לא רחוק משם, לבושה בסארי קצר ושקוף, דבר הדורש יכולת מדהימה כאשר מדובר בפיסול באבן חול. באחד התבליטים המעניינים ביותר, המצוי במקדש קנדריה מאהאדווה, המפואר במקדשי קהאג'וראהו (1030 לספירה), עומד גבר על ראשו, וסביבו שלוש נשים המייצגות את שלושת דרכי קבלת האנרגיה (השאקטי) מן הנקבה.

תבליטים אחרים מתארים אורגיות עליזות ובהן הרבה מאוד פאלוסים גדולים, ליטופים, מציצות וקיום יחסי מין עם בעלי חיים. האחרונים זוכים כאן לפופולריות רבה: ציפור מנקרת בשדיה של גברת, סוס השוגל אשה או קוף המטריד זוג אוהבים. הקוף הוא קוף המחשבות, והלקח הנלמד מן הפסל הוא שבמעשה האהבה, כמו במדיטציה, צריך לדעת להתעלות אל מעבר למחשבה הארצית.

באחד התבליטים הזכורים לי במיוחד נראית פלוגת חיילים החוזרים משדה הקרב, וזוכים לפינוק מיני ולשחרור קבוצתי על-ידי להקת נשים, ככל הנראה "קדשות המקדש". כל הדמויות הללו מקיפות במה שהיתה מקום ההוללות האירוטית. (קדשות המקדש – הדוואדאסי היו "שפחות האלים", נשים שהוקדשו למקדש מיד לאחר לידתן או בגיל צעיר מאוד. המוכשרות ביותר מביניהן שימשו כרקדניות לפני צלם האל, לאחר שבמשך שנים ארוכות למדו ריקודים הודיים קלאסיים. ברבות הימים הזדלזלה המסורת, ובמקדשים רבים הפכו נשים אלה לזונות שמכרו את שירותיהן לבאי המקדש, ותמכו בהחזקת המקדש וברהמיניו, אם כי המשיכו לשמר את מסורתו). כל הפעולות המיניות האלה נעשות כאן תמיד במרץ רב, המשאיר את הצופה ההוזה בחום המעיק של קהאג'וראהו כשהוא תוהה מהיכן לקחו הפסלים את המוטיבציה האדירה הזו.

במקדשים רבים בהודו יש מוטיבים אירוטיים, אבל כאן האירוטיקה דומיננטית

מין בכל מקום
מקדשי ימי הביניים של הודו כולה מלאים במוטיבים אירוטיים. קשה לאמוד בדיוק את מידת התופעה או את מספר המקדשים "השותפים" לעניין, אבל אין ספק שמדובר באתרים רבים מאוד הפזורים בכל רחבי תת-היבשת. המבדיל אותם ממקדשיה של קהאג'וראהו היא העובדה שברובם הפיסול האירוטי אינו המרכיב הדומיננטי, אלא חלק מהעיטור לצד תבליטים ודמויות של חיות, אלים, שדים, וכדומה. הפסלים האירוטיים במקומות אחרים אינם מרוכזים במקום אחד כמו כאן, ואיכות הפיסול אינה כה ייחודית. אם נתחשב בכך שהלינגאם (הפאלוס) של שיווה מופיע באלפי מקדשים, לעיתים כצלם המקודש עצמו ולעיתים בתוך היוני (אבר המין הנקבי), מתברר שממדי התופעה אדירים. המקדש הגדול בטאנג'ור (TANJORE), למשל, מעוטר בטורים טורים של לינגאמים.

בקונאראק (KONARAK), על שפת מפרץ בנגאל בחבל אוריסה שבמזרח הודו, ישנו מקדש מופלא בצורת מרכבת שמש אדירה בעלת שנים-עשר גלגלים ששבעה סוסים מושכים אותה. כל זוג גלגלים מציין חודש בשנה, וכל סוס את אחד מימי השבוע (אברו של אחד הסוסים חלק מנגיעות המאמינים). המרכבה כולה מעוטרת במוטיבים אירוטיים: נימפות שמימיות ומלכי נחש ברגעי התעלסות והנאה עילאית.

בדרום, בבלור (BELUR) ובהאלביד (HALEBID), ערים חשובות במאה ה-12 וכיום כפרים קטנים, ישנם שני מקדשים מגולפים ומעוטרים באופן דומה, אם כי מעט יותר צנוע. בבלור, למשל, העיטורים הם שיר הלל ליופיה של האשה (במקומות רבים בהודו עוסק הפיסול האירוטי באידיאל היופי הנשי, שמעניין להשוותו לאידיאל היופי הנשי אצל היוונים, הרומאים ואצלנו).

הסובבים את המקדש בכיוון השעון רואים את האשה היפה שעה שהיא משוחחת עם תוכי מאולף, או כותבת מכתב לאהובה. למעשה, זהו סיפורה של מרגלת, ששתתה ארס נחשים עם חלב עד שגופה היה גדוש ברעל, ואז נשלחה לחסל בנשיקת מוות את אויבי השושלת.

בבהובאנשוואר (BHUBANESWAR), "עיר המקדשים", נותר ריכוז גדול מאוד של מקדשים. חלק גדול מהם מעוטרים בפסלים אירוטיים, לעיתים בעלי יופי יוצא דופן. כ-500 מתוך 7,000 המקדשים שהקיפו את האגם המקודש בינדו סאגר (BINDU SAGAR) ניצבים עדיין על תילם. כמאה מהם עדיין פעילים (כלומר, לאלים השוכנים בהם יש עדיין כוח חיים המטופח בעזרת תפילות בלתי פוסקות), וכשלושים אפילו שמורים היטב. רוב המקדשים נבנו בין המאות ה-7 וה-15 בידי אנשים פרטיים, שרצו להבטיח בעזרתם שהגלגול הבא יהיה טוב יותר מן הנוכחי.

באופן טבעי מתעוררת שאלת הקשר בין תופעת הפיסול האירוטי ליצירות ספרות הודית אירוטיות שהמוכרת שבהן היא "הקאמה סוטרה". טקסט זה, המיוחס לרישי (חכם) ואטסיאיאנה, נכתב במאות הראשונות לספירה, כנראה במאה השלישית, כלומר כ-700 שנה לפני שנבנו המקדשים בקהאג'ראהו. כאחרים ששרדו הוא חלק מהנטייה הפדנטית משהו של ההודים דאז לעסוק ביסודיות בכל היבט של החיים האנושיים, להתפלמס, ליצור אסכולה וכדומה. המין, מעשה האהבה, המשגל, הם כידוע חלק מן העיסוק האנושי מאז ומתמיד וגם נוטים להם חיבה לא מעטה. אז עוסקים גם בהם. קשה יהיה איפוא להצביע על קשר ממשי יותר בין הפסלים לבין איוריו המוכרים של הקמא סוטרא.

יתכן שהפסלים נועדו לספק ריגוש חושני-אסטטי לפני המפגש עם האל

הסחת הדעת
הפיסול האירוטי נראה כמנוגד לכל המטרות והאידיאלים של התרבות ההינדואית המוכרת לנו, המערביים, כרוחנית. התופעה מציגה פרדוקס בין מטרות תרבותיות לבין תכנים של אמנות. השאלה היא: אם אכן מין ואירוטיות נחשבים כ"מסיחי דעת" בדרך להגשמה העצמית, מדוע הם מופיעים על בניינים בעלי אופי דתי?

אחד הדברים היותר משעשעים הוא לשמוע מדריכי תיירים הודיים המסבירים ו"מתרצים" את התופעה. רובם הגדול נמצאים בעניין זה בדילמה מביכה, שכן חינוכם הוא פרי ה"רכש" של החברה ההודית – צניעות שראשיתה בכיבוש מוסלמי ובנורמות הצביעות הוויקטוריאנית של הבריטים שבאו אחריהם. התשובה המקובלת על רובם של המדריכים היא שהפיסול האירוטי במקדשים הוא ביטוי לניוון ולהתפרעות מינית. תשובה שונה ומעניינת קיבלתי בקונאראק. מדריך מקומי עשה שם חלוקה "טופוגרפית", והסביר לי שתיאורי הפילים ושאר החיות המופיעות בשורה התחתונה נועדו לשעשע ילדים. התיאורים האירוטיים הצנועים בשורה האמצעית נועדו לחנך זוגות שזה עתה נישאו. תיאורי האלים והאלות המופיעים בשורה העליונה נועדו להארה רוחנית של המבקרים המבוגרים. פיסול זה מייצג עולם שהוא "קדוש" בזכות סגולות של יופי, עושר ושפע.

האירוטיקה, שנותרה כיום רק על קירות המקדשים, חגגה בעבר גם בהיכלות פנימה. אבה דובואה, כומר וחוקר שחי בהודו בראשית המאה ה-19 וכתב שם ספר בשם "אורחות, מנהגים וטכסים של בני דת ההינדו", מספר על אורגיות שנערכו במקדשים רבים בההשתתפותם של כוהנים ברהמינים ונשים שבאו לבקש להן פרי בטן, או בין מאמינים, נשים וגברים, שנאספו שם. לדבריו, נשים אחרות, מתוך דבקות ואמונה, הפכו בידיעת בעליהן לזונות. אחד המראות, שדובואה מעיד כי דחה אותו במיוחד, היה משגל בין שני צלמי אלים, זכר ונקבה, שנישאו על גבי כרכרה באחד הפסטיבלים, וזווגו באמצעות מנגנון מיכני סבוך. בן למעמד הטמאים, שנבחר לאחר שלמד את כל ניבולי הפה של השפה ההינדית, עמד על הכרכרה וקילל באופן שוטף. דבריו נחשבו כדברי האלה.

אחד ההסברים המקובלים הוא שפיסול התבליטים האירוטיים בא לשכך את זעמם של אלי הטבע, ולהביא את המאמינים לידי ריגוש חושני-אסתטי לפני המפגש עם האל. הסבר זה מתיישב היטב עם הטאנטרה, תיאוריה של מיסטיקה אירוטית שהיתה מקובלת בהודו בימי הביניים. הטאנטרה הדגישה אמצעים לא קונבנציונליים, ולעיתים קרובות אסורים על פי הדת, להשגת הגאולה. המעניין מכל בנושא הטאנטרה הוא שהמאמינים ביטלו בטכסיהם את הטאבו של הקאסטות ההודיות ואת חוקי הטהרה. קבוצות קטנות של מאמינים היו נפגשות בלילות, במקדשים, בבתים או במקומות שבהם שרפו גופות. הקבוצה יצרה מעגל סביב דיאגרמה מאגית הידועה בשם מאנדלה או יאנטרה. למרות שקבוצה כזאת כללה אנשים מרמות חברתיות שונות ואף כאלה האסורים במגע, הרי בזמן הפולחן היו כולם שווים. לאחר הפולחן עברו לעסוק בשתיית משקאות אלכוהוליים, אכילת בשר ודגים, תנועות ידיים סימבוליות ומשגל. בקבוצות מסוימות נהגו הגברים להביא את נשותיהם למעגל, ובאחרות היו אורגיות של כל בני הקבוצה או אוננות.

במהלך הזמן הפכה הטאנטרה לתנועה כלל-הינדואית, שסחפה את מאמיני כל הדתות החשובות וגרמה לעידוד העיסוק באירוטיקה ולטיפוח הגוף, אולם, כפי שקורה פעמים רבות, היחס הרציני הראשוני הפך להדוניסטי גרידא. הרווח המשמעותי נותר מעיסוקים אלה דווקא בתחומי האמנות: מוטיבים אירוטיים החלו להופיע באופן חופשי באמנות המקדשים.

המקדשים האירוטיים בקהאג'וראהו אינם פעילים (במקדש פעיל נוכח צלם אל, אבל גם פעילותו של זה תלויה בנוכחותם של המאמינים). מאחר שהמקדשים ננטשו על-ידי המאמינים, הרי שגם האלים ביטלו את נוכחותם.

בקהאג'וראהו יש קבוצת מקדשים נוספת, פעילה עדיין, השייכת למאמיני הג'אין. מקומות אלה מעניינים פחות. אפשר לראות בהם את דמויות מהאווירה, מייסד הדת, ו-24 המורים הקדושים של הדת. בחצר אחד המקדשים ישנו מוזיאון קטן של פיסול ואדריכלות ג'אינה. דת הג'אין אינה מתירה למאמיניה שום פתח לעיסוק האסור בפיסול אירוטי, ואין לו זכר במקדשיה.

שימורם של אתרים אלו היא בעיה כאובה ומוכרת בהודו. חלק מהמקדשים בקהאג'וראהו נמצאים במצב של התפוררות. סוג של פטריה או חזזית מכסה ומאכל את אבן החול. כמות התיירים הגדולה, ונחיתות והמראות המטוסים, אינם תורמים אף הם לשיפור המצב. אחד הרעיונות שהועלו בארגון אונסק"ו הוא כיסוי את המקדשים בציפוי פלסטיק שקוף כדי לשמרם לדורות הבאים. מאומה לא נעשה עדיין באופן מעשי, אבל קשה יהיה אפילו לדמיין את הפסלים הנמרצים ובעלי החיות הרבה כל כך בעטיפת פלסטיק סטרילית.

בעיית שימור הפסלים קשה, ויש מי שהציע לצפות אותם ביריעת פלסטיק שקופה

איך מגיעים?
הרוצים להגיע לקהאג'וראהו טסים בדרך כלל בקו התיירים העמוס המחבר את דלהי עם אגרה וממשיך לבנארס. דרך מעניינת יותר היא להגיע מהדרום דרך שני מקומות מרתקים אחרים: אורצ'ה (ORCHHA), עיר של חורבות מפוארות בתוך חורש טבעי, או סנצ'י (SANCHI), שם נמצאת הסטופה הגדולה, האתר הבודהיסטי החשוב ביותר בהודו.

לקונאראק מגיעים מפורי (PURI) בדרך יפהפייה החוצה חורשות קזוארינות, שפע של ציפורים וים – בדרך כלל בג'יפים או במיניבוסים. לפורי מגיעים באוטובוס או רכבת מבהובאנשוואר, בירת מדינת אוריסה (ORISSA). לבלור והאלביד מגיעים באוטובוס ממייסור או באנגלור. מעט מסובך. מומלץ להצטרף לסיור מקומי של חברת תיירות ממשלתית.

עוד מידע על טיול להודו

הפוסט קג'ורהו – מקדשים אירוטיים בהודו הופיע ראשון במסע אחר

איים בתוליים עם חופים לבנים, ים בצבע תכלת משגע, אתרי צלילה משובחים ושלווה אינסופית. אם זה נשמע כמו תיאור של גן עדן, ודאי תשמחו לשמוע שמדובר במקום ארצי לגמרי, שרק נראה ומרגיש כמו גן עדן. איי אנדמן, קבוצה של יותר מ-300 איים הפזורים במפרץ בנגל, מדרום להודו, מציעים טבע בתולי, אוכלוסייה מקומית מרתקת ותחושה של ראשוניות שקשה למצוא במקומות אחרים.

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר להודו
• איי אנדמן – החיפוש אחר האי המושלם
• איי אנדמן – לשחות עם פילים

איי אנדמן קרויים על שמו של האל ההינדי האנומן, שגופו כגוף אדם ופניו פני קוף. האל-הקוף, הקרוי לפעמים האנדומן, הוא מגינו של האל ראמה ואחראי על שמירת ההרמוניה. במשך אלפי שנים התגוררו באיים שבטים שהיו מנותקים משאר העולם, וכשהזרים הראשונים הגיעו הם התקבלו במטר של חצים. אבל במאה ה-19 גן העדן הזה נכבש על ידי הבריטים וסופח לאימפריה שלהם, שכללה גם את הודו הסמוכה. במלחמת העולם השנייה האיים נכבשו על ידי יפן, וב-1947, כשהודו זכתה בעצמאות, איי אנדמן סופחו אליה.

רק 40 מהאיים מיושבים, כשהאוכלוסייה הילידית המקורית הפכה למיעוט, ורוב התושבים כיום הם צאצאי מהגרים שהגיעו לכאן בתקופת השלטון הבריטי. לפני שנים אחדות איי אנדמן התגלו על ידי כובש מסוג אחר – התיירים. אבל גם כיום, כשהתיירות מפותחת למדי, איי אנדמן עדיין מציעים יופי טבעי, הרבה רוגע ושלווה ומפגשים מרתקים עם האוכלוסייה הילידית, כפי שאפשר לראות בסרטון הבא:

לשחות עם פילים

למרות שרב הפיתוי לבלות את החופשה באנדמן ברביצה על החוף, לצד דקל נטוי על צדו, כשים אנדמן הכחול משתרע ממול, האיים מציעים לא מעט אטרקציות ופעילויות למבקרים בהם, וכדאי להתנסות לפחות בכמה מהן.

האי המתויר ביותר הוא האבלוק (Havelock), עם חופיו היפים ותשתיות התיירות הטובות. באי יש כמה חופים שכדאי להגיע אליהם, ואחד המיוחדים שבהם נקרא חוף הפילים, על שם דייריו הענקיים, שמשמשים ככוח עבודה מרכזי בתעשיית העץ המקומית. כדי להגיע לחוף הפילים צריך ללכת כברת דרך בג'ונגל, אבל המאמץ משתלם – מעבר לעובדה שזהו חוף מקסים, אפשר לראות בו פילים עובדים, הולכים על החוף ואפילו שוחים. כדי שיוכלו לעבור מאי לאי, הפילים המקומיים אולפו לשחות. אחת החוויות המיוחדות שהמקום מציע היא לשחות לצדם של הפילים או לצלול בזהירות לידם ולהתבונן כיצד הם מניעים במים את רגליהם המאסיביות בקלילות שאינה תואמת את משקלם העצום.

חוף באי האבלוק, המתוייר מבין האיים

בהאבלוק נמצא גם אחד ממועדוני הצלילה היחידים באיים. מועדון Barefoot המצוין מציע קורסי צלילה למתחילים ולמתקדמים וצלילות מיוחדות לבעלי רישיון צלילה. בזכות העובדה שהאזור אינו נמצא על מפת הצלילות העולמית, השוניות כאן נותרו שמורות היטב ואפשר לראות שפע של דגים ואלמוגים בצבעים מרהיבים. ספורט ימי נוסף שצובר פופולריות רבה (אם כי פגיעתו במרקם האקולוגי העדין עלולה להיות הרסנית) הוא דיג. מהאבלוק יוצאות הפלגות דיג, שהמשתתפים בהן כמעט תמיד חוזרים עם שלל מרשים – ותמונות למזכרת לאלבום המשפחתי.

עוד דרך להתרשם מהסביבה הימית העשירה היא לבקר בפארק הלאומי הימי על שם מהטמה גנדי ( Mahatma Gandhi Marine National Park), הכולל 15 איונים קטנים ואת המים המקיפים אותם. הפארק נועד להגן על החיים התת-ימיים בכלל ועל אוכלוסיית צבי הים המקומית בפרט, והאיסור בדיג או ציד הופך את המקום לתצוגה יפהפייה של עולם החי והצומח העשיר. אל הפארק מגיעים בהפלגה מהאי וונדור (Wandoor), ואפשר לסייר בו בסירה עם קרקעית מזכוכית, לצלול או לשנרקל. בכל מקרה, מובטחים לכם מראות יפהפיים מעל ומתחת למים.

פיל בחוף האבלוק באיי אנדמן

ביקור בעיר

לא רק טבע וים יש באיי אנדמן, אלא גם עיר. אמנם אחת ויחידה, אבל מעניינת מאוד. פורט בלייר, בירת האיים והעיר היחידה בהם, משמשת נקודת מוצא לטיולים בסביבה ולהפלגות בין האיים (כאן גם נמצא שדה התעופה היחיד באיי אנדמן, ומגיעות אליו טיסות מקומיות מהודו). אחד מאתרי החובה בעיר מחזיר את המבקר לעבר העגום של האזור – בית הכלא סלולאר (Celular Jail, מהמילה האנגלית "תאים"), שבו נהגו הבריטים לכלוא את ההודיים שהתנגדו לשלטונם. פעמיים ביום יש מופע אורקולי העוסק בלוחמי החופש, ויש גם מוזיאון קטן המוקדש לנושא.

בית הכלא הקולוניאלי בפורט בלייר, בירת איי אנדמן

אם הגעתם בהרכב משפחתי, קחו את הילדים לפארק גנדי במרכז העיר (לא להתבלבל בינו לבין הפארק הימי על שם גנדי), שיש בו לונה פארק קטן עם מתקני שעשועים לילדים, אגם, שבילי הליכה, מסעדה ומקדש. פורט בלייר מציעה גם פעילויות של ספורט ימי במרכז מיוחד המיועד לכך והכולל גלשנים וסירות מסוגים שונים – משוטים, פדלים, קיאקים ועוד. כדאי גם לבקר בשוק העירוני שבו אפשר לקנות סחורה מקומית.

מצפון לפורט בלייר נמצא הר הארייט, שמפסגתו המתנשאת לגובה של 365 מ' מעל פני הים נשקפת תצפית מרהיבה. חובבי הליכה ייהנו לטפס על ההר, אחרים יכולים להגיע אליו בהסעה מאורגנת היוצאת מהבירה.

מידע מעשי על איי אנדמן

איך להגיע לאיי אנדמן? טיסות לאיי אנדמן פועלות מכמה ערים בהודו, בהן קולקטה, בנגלור וצ'נאי. משך הטיסה – כשעתיים וחצי. בנוסף, יש מעבורות ששטות לפורט בלייר מקולקתה ומצ'נאי. השייט נמשך כ-60-50 שעות.
אשרת כניסה: עם ההגעה לאיי אנדמן יהיה עליכם לקבל אשרת כניסה מרשויות ההגירה. תוכלו לקבל את האשרה ממשרדי רישום הזרים בדלהי, מומבאי, צ'נאי וקולקתה. האשרה תקפה ל-30 ימים.
מתי להגיע? בחודשים אוקטובר-מרץ מזג האוויר נעים ויורד רק מעט גשם. זוהי התקופה הטובה ביותר לביקור, אך יש לקחת בחשבון שזוהי עונת השיא והמחירים בהתאם. באפריל ומאי חם יותר אך פחות צפוף, ובסוף מאי מתחילים המונסונים הראשונים. נסו להימנע מביקור בחודשים יוני-ספטמבר. זוהי עונת המונסונים המאופיינת בגשמים כבדים.
תחבורה באיי אנדמן: מהבירה פורט בלייר יוצאות מעבורות לשני האיים התיירותיים – האבלוק וניל. בנוסף, ספינות פרטיות מציעות גם הן שייט לאותם איים, אך מחיר השייט בהן יקר בהרבה. אוטובוסים יוצאים מפורט בלייר ליישובים הסמוכים.

הפוסט איי אנדמן – אם יש גן עדן הופיע ראשון במסע אחר

אני עושה את דרכי ברחוב היהודים (Jew Street) שבעיר קוצ'ין (Cochin), במדינת קראלה. לאורכו של הרחוב הצר פזורות חנויות קטנות בעלות שמות יהודיים, כמו "שלום סטור" ו"ג'ודייקה". אני עובר מבית לבית, מנסה לגלות סימנים למזוזות, מתעלם מקריאות בעלי החנויות להיכנס אליהן. על משקוף אחת הדלתות אני מבחין בגומחה ריקה אלכסונית, אני ממשיך הלאה ומגלה בהתרגשות גומחה נוספת ובה מזוזה.

לקהילה היהודית של קוצ'ין יש היסטוריה ארוכה מאוד (יש הטוענים כי מגיעה לימיו של שלמה המלך). יהודי קוצ'ין נחלקו לכמה קבוצות. הקהילה הוותיקה יותר מכונה יהודי מלבר, על שם האזור – חוף מלבר שבמערב מדינת קראלה. קהילת מלבר היתה מורכבת משתי קבוצות: "היהודים החומים", הקהילה המקורית שהתיישבה באזור, ו"היהודים השחורים", שהגיעו לכאן מממלכת פרס לאחר כיבושה בידי המוסלמים במאה ה-7. קבוצה נוספת, קטנה יותר, כונתה "היהודים הלבנים", ואלה הגיעו לכאן לאחר גירוש ספרד במאה ה-16 וכן מעיראק ומתימן. כמו כן, חיו פה מי שכונו הקנאים, יהודים שהמירו את דתם לנצרות בעקבות פעילות מיסיונרית.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

בית הכנסת פראדסי בקוצ'ין. נא לחלוץ נעלים בכניסה | צילום: שגיא רוזנברג

בביתה של גברת שרה כהן
בסופו של רחוב היהודים ניצב בית הכנסת פָּראדֶסי (Paradesi Synagogue), שנבנה ב-1568 ואשר עבור תיירים מישראל מהווה ללא ספק את פסגת הביקור בקוצ'ין. שלטים באנגלית ובסנסקריט מורים להפקיד את המצלמה בדלפק אצל השומר, שכן חל איסור חמור על צילום. אני מנסה לבטל את רוע הגזרה והשומר מסביר לי שיש רק אדם אחד שיכול לאשר להכניס מצלמה לבית הכנסת, הגברת שרה כהן שגרה בבית הירוק ברחוב היהודים. אני עוזב את התור הארוך בכניסה לבית הכנסת וממהר לחזור לרחוב כדי לחפש את הבית הירוק. אני עובר בית אחר בית: כחול, צהוב, לבן, ואז מרחוק אני מבחין בבית ירוק. בחזית הבית חלון ובו חנוכיות ופמוטים, ועל דלת הכניסה תלויה מודעה ישנה המזינה להשתתף בליל הסדר בקוצ'ין. אני חולץ נעליים ונכנס לתוך הבית האפלולי.

אישה הודית צעירה מובילה אותי לחדר שבו יושבת עוד אישה צעירה. בעוד הן משוחחות ביניהן, אני שומע קול מכיוון מיטה הנמצאת בחלקו האחורי של החדר. אני מתקרב ורואה שבמיטה שוכבת ישישה בהירת פנים, בעלת שיער לבן, שסימני יופי עדיין ניכרים בפניה. אני מתיישב על כסא קטן ומציג את עצמי באנגלית. שרה כהן מתרגשת מאוד ומספרת לי כי בקוצ'ין עצמה נותרו רק שמונה יהודים. בעבר, היא אומרת, הקהילה היהודית שגשגה והיהודים חיו בשלום עם שכניהם המקומיים, אלא שכמעט כולם עלו מזמן לישראל. לדבריה, בעבר היו ברחוב היהודים כמה וכמה בתי כנסת, כיום נותר רק אחד. אני מנסה לדלות ממנה את סיפורה האישי, והיא אומרת שהוריה הגיעו לקוצ'ין מעיראק. אני מתקשה לעזוב אבל היא כבר עייפה. אני מנשק את ידה ויוצא אל החום שבחוץ.

מזוזה ברחוב היהודים בקוצ'ין. רק יהודים בודדים נותרו לגור כאן

הפעם אני נכנס לבית הכנסת. לאורך החומה הפנימית יש כמה מצבות אבן ישנות עם כיתובים בעברית. בכניסה לבית הכנסת עצמו כולם חולצים נעליים, כנהוג במקדשים ההודים. בפנים, בית כנסת מדהים ביופיו: ארון קודש מכוסה פרוכת, בימה ועזרת נשים חסומה (בעבר ניתן היה לעלות) מוסתרת על ידי מחיצה מגולפת מעץ. מהתקרה השתלשלו נברשות זכוכית צבעוניות, שיובאו מבלגיה, הרצפה מרוצפת באריחים כחולים שיובאו מסין. בפינה אחורית אני מגלה דף ניר גדול ועליו כתוב בכתב יד ילדותי, לוח שנה תוצרת עצמית. שלושה טורים של תאריכים: עברי, לועזי (מערבי) והודי, וליד התאריכים שמות הפרשות של כל שבת וזמני כניסת השבת.

ביציאה מבית הכנסת השומר מפנה אותי לחדר צדדי שבו יש תערוכה על ההיסטוריה היהודית בהודו. שם, בין קבוצת תיירים הודים, אני לומד איך היהודים הגיעו לקראלה וקיבלו את חסותו של המהרג'ה ששלט באותה תקופה. לפני שאני יוצא, אני שם לב לשלט על הקיר ובו רשומים שמות בתי כנסת אחרים באזור מדינת קראלה. אני ממהר להעתיק את השמות. מול בית הכנסת, ליד שער גדול המוביל לבית קברות, אני פוגש אדם מבוגר שלראשו כיפה גדולה. הוא מציג את עצמו כמר קוצר ומספר שהוא יליד המקום, שעלה ארצה עם משפחתו לפני שנים רבות. פעם בשנתיים הוא חוזר לקוצ'ין כדי לבקר דוד זקן. אלא, שהדוד נפטר לא מזמן ולדאבונו הוא לא יכול להיכנס לבית הקברות הנעול. אנחנו ממשיכים לשוחח ארוכות על ילדותו, בתי הספר בהם למד והמלאכות בהן עסק עד עלייתו ארצה. יחד אנו עושים את דרכנו לאורך הסמטה, והוא מספר שבחלק זה של הרחוב חיו היהודים יוצאי עיראק בהירי העור, ובחלק המרוחק יותר גרו היהודים יוצאי הודו שחומי העור. כשאנחנו מגיעים לבית דודו, אנחנו נפרדים לשלום, ומבעד לדלת הפתוחה אני מבחין בתמונות משפחתיות ישנות התלויות על הקירות.

ארון הקודש בבית הכנסת בקוצ'ין | צילום: שגיא רוזנברג

מסע בעקבות בתי כנסת
החלטה גמלה בלבי: מחר אצא לחפש את שאר בתי הכנסת שאת שמם ומיקומם העתקתי מהשלט הקטן בבית הכנסת פראדסי. עייף אך מלא אדרנלין אני חוזר לאכסניה ומתחיל לתכנן את יום המחרת. דבר ראשון, עלי למצוא רחב. הפקיד באכסניה מציע שאחיינו, ראמה, יסיע אותו בטוקטוק של דוד אחר (כמובן תמורת תשלום) לאן שאחפוץ. בבוקר אנו עושים את דרכנו צפונה וחולפים על העיר פארור (Parur), אליה עוד נחזור.

יעדנו הוא הכפר צ'אנמאנגאלם (Chennamangalam), שעל פי המידע שבידי היתה בו קהילה יהודית. כפר שקט, כמה בתים קטנים, שבילים צרים הנעלמים לתוך צמחייה עבותה, בלי אף מבנה המזכיר בית כנסת. אנחנו עוצרים ושואלים מישהו היכן נמצא ה"סינאגוגה" של היהודים. הוא מפנה אותנו שמאלה וימינה, בסוף הסמטה ניצב בניין בן שתי קומות, שחזיתו מזכירה בית כנסת אך הוא יכול להיות גם כנסייה. כולי נרגש אני מתחיל לחפש סימן שאכן זהו בית כנסת. דלת העץ הכבדה נעולה ואין שילוט. ליד הכניסה באר ענקית לשאיבת מים, אך נראה שזמן רב לא היתה בשימוש. בזווית העין הבחנתי בפתח שדרכו אפשר להיכנס לחצר בית הכנסת. נכנסתי וליד הקיר הגבוה הבחנתי במספר מצבות אבן. לבי החסיר פעימה למראה מגני דוד החרוטים באבן. אני עובר ממצבה למצבה, מנסה לקרוא את האותיות העבריות ואת שמות הנפטרים. המצבות מכוסות בירוקת ואזוב בן שנים רבו ופענוח המילים היה קשה. אך אין כל ספק, זהו בית כנסת.

בית הכנסת בכפר צ'אנמאנגאלם

אני למד שבית הכנסת נפתח בשעה 10:00, ועד אז החלטתי לבקר בבית הקברות היהודי. אנחנו מסתבכים בשבילים, כשלפתע מתוך הצמחייה יוצא גבר מבוגר, פיסת בד מסביב לחלציו. הוא מברך אותנו לשלום ואנחנו מסבירים לו שאנחנו מתקשים למצוא את בית הקברות היהודי. האיש מבקש שנמתין לו כמה דקות והוא יורד להביא מגל מביתו. אני עומד ומחכה, חסר סבלנות בחום הכבד, מרגיש את אגלי הזיעה יורדים בין כתפי אל שיפולי הגב. האיש חוזר עם מגל ומורה לנו לבוא אחריו. אנחנו נעלמים בתוך צמחייה גבוהה וצפופה, עוברים בדרכנו ליד שלוליות של מים עומדים, באוויר נשמע זמזום יתושים. אנחנו עוקפים פרה שרובצת באמצע השביל ונכנסים לתוך חלקת תירס, שגבעוליו הצפופים מסתירים את שמעבר לשדה. אנחנו יוצאים מהחלקה, אני כמעט דורך על פרה השוכבת בצמחייה הגבוהה וכמעט מתייאש. לפתע הכפרי מורה בידו על שטח גדול בצלע הגבעה – כאן נמצא בית העלמין היהודי.

הכותב (עם כובע שחור) והכפרי עם המגל מפלסים דרך בסבך הצמחייה

מצבות בסבך הצמחייה
אני מאמץ מבטי, אך האזור מכוסה כולו בעשבייה גבוהה וצמחים מטפסים שחיברו את עולם הצמחים התחתון עם עולם העצים שמעל. מבט נוסף גילה לי קצה של מצבת שיש. כאחוז אמוק אני מתחיל לפנות מעט מהצמחייה העוטפת את המצבה, וידי מתחילות לצרוב ולשרוף – בין הצמחים הרבים הסתתרו גם סרפדים. עלינו למעלה אל בתי הכפר ומלוונו ביקש מאחת הנשים שתעזור לי עם הצריבות בידיים וברגליים. היא מיהרה להביא בקבוק של שמן, שאיני יודע מה טיבו, מרחה אותו על אזורי הגוף הנגועים ומיד כל האדמומיות והצריבה חלפו כאינם.

חזרנו לאזור המצבות והכפרי המשיך לברא את הצמחים במגל. אט אט מתגלה אבן מצבה עתיקה ועליה כמה מילים, מהן אני מזהה רק את השם כהן, וסמל של מגן דוד. לבי מחסיר פעימה וצמרמורת חולפת בגופי. אני מנסה להתקרב אך איש הכפר מזהיר אותי מנחשי קוברה הנמצאים בסביבה. אלא שהרצון שלי לגלות מה מסתתר מאחורי הצמחייה גובר על הפחד מנחשים ואני ממשיך לפנות צמחייה בניסיון לגלות עוד מצבות.

במעלה הגבעה אני מבחין במצבה ענקית, או יותר נכון אחוזת קבר משפחתית. לאחר דקות ארוכות של בירוא הצמחים המטפסים שכיסו הכל, מתגלה הקבר בכל הדרו. עמודים ובאמצעם לוח עם שמות הנפטרים ומועדי פטירתם. הדמעות חונקות את גרוני. גם ראמה, הנהג, לא יכול היה להישאר אדיש, וכך במשך כשעה אנו עולים ויורדים בין הצמחייה והסלעים שעל הגבעה, מחפשים סימני מצבות ומנסים לחשוף אותן. אנחנו מזיזים, מנקים, מגלחים את הצמחייה וחושפים את המצבות. ליד כל מצבה שנחשפה אני עומד וקורא. מי האיש? מתי חי? אני יודע שמזמן לא ביקר כאן יהודי, ושעוד זמן רב יחלוף לפני שיגיע יהודי נוסף, ואני מרגיש שהנני מקיים מצוות כבוד המת. כשהייתי בפולין, במסגרת משלחת צה"ל "עדים במדים", עבדנו על שיפוץ וניקוי בית קברות יהודי, אך אז היינו קבוצה גדולה, מסודרת, עם כל הכלים הדרושים ועם תוכנית עבודה. כאן אני לבד, עם בחור הינדי צעיר ואיש מהכפר, והכלי היחיד שעומד לרשותנו הוא מגל. אך השליחות שחשתי, לא היתה פחותה מהשליחות שהרגשתי בפולין, ואולי אפילו יותר.

מצבה מוסתרת בסבך הצמחייה בבית העלמין היהודי בצ'אנמאנגאלם

המצבה לאחר ניקוי של הצמחייה שכיסתה אותה

אני עוצר ומביט סביבי, רואה את כל המצבות שהצלחנו לגלות, אך יודע שבתוך זמן קצר הכל ייעלם והצמחייה תשוב ותעטוף את הכל. בדרך חזרה אל בית הכנסת, דמיינתי לעצמי איך בימים עברו היתה תהלוכת לוויה עושה דרכה בין שבילי הצמחייה העבותה. יכולתי לדמיין פני האבלים ואת תושבי הכפר הלא יהודים עומדים לרגע בפתח ביתם, מביטים בהשתאות במסע הלוויה.

להאיר את החשכה
אישה צנומה ובידיה חישוק מתכת שעליו תלויים מפתחות בגדלים שונים מתקרבת לבית הכנסת בכפר. אני מברך אותה ומחכה בסבלנות בחום הכבד. מפתח גדול וחלוד פותח את דלת העץ, הדלת נפתחת על שתי כנפיה והיא מסמנת לי לחלוץ נעליים. למרות שכנפי הדלת פתוחות, הכניסה קטנה וצרה ועלי להתכופף מעט כדי להיכנס. בפנים שורר חושך מוחלט, עד שהדלת השנייה אף היא נפתחת ועיניי מתחילות להתרגל לחשכה. המבואה מכוסה אבק, אך ניתן להבחין בארונות זכוכית ישנים ושבורים ובהם כמה פריטי יודאיקה: כיפה שפעם היתה לבנה, סידור גדול ומאובק, טלית קטנה ומרופטת. אני מוציא הפריטים אחד אחד ומסדר אותם על המדף. כאחוז טירוף אני מתחיל לפתוח את החלונות המחופים בתריסי עץ כבדים, פותח את הבריחים החלודים, דוחף את תריסי העץ ואת חלונות הזכוכית. בהדרגה נכנס אור ואוויר צח ואני מרגיש שלמרות שאין כאן יהודים, מעט נשמה יהודית נכנסת לבית הכנסת.

לאחר שהתריסים הכבדים נפתחו, אור חודר לבית הכנסת החשוך

בית הכנסת דומה מאוד לזה שבקוצ'ין: הבימה המעוגלת, עזרת הנשים, הספסלים המעטים הפונים לכיוון הבימה והנברשות, וכך גם צורת ארון הקודש. בית הכנסת מעוטר בגילופי עץ צבועים באדום וזהב, צורות פרחים מעטרות את העמודים, ארון הקודש ואת התקרה, שכולה מכוסה בריבועי עץ צבועים. בידיים רועדות אני פותח את ארון הקודש. בפנים שתי קופסאות עץ גליליות פתוחות וערומות, כאן שכנו פעם ספרי תורה. גרוני נשנק: הגלילים הפתוחים מסמלים עבורי את ה"אין", אך מצד שני אני מרגיש את קדושת המקום. אני עולה במדרגות העץ אל עזרת הנשים המוסתרת מאחורי שתי וערב של עץ מגולף, מרגיש את קולות העבר, רואה את הצבעוניות, יכול לשמוע את קולות ילדי היהודים המשחקים בחצר למטה.

בלב כבד אני סוגר את החלונות והתריסים. בית הכנסת שב והופך אפל וחשוך. אור העולם החיצון ממתין לי בחוץ, ואני יוצא אליו בידיעה שאת האור האמיתי השארתי שם בחשכה. באיטיות אני נועל את נעליי אך מתקשה לשרוך כי ידיי רועדות ועיניי לחות מהתרגשות.

עזרת נשים. אפשר לדמיין כיצד נשמעו מכאן הקולות

לפתוח את הדלתות הנעולות
הטוקטוק מרעיש ומקרטע, מקפץ בין הבורות, ואנו עושים את דרכנו לעיירה הסמוכה פארור. לשאלתנו, תושבי המקום מפנים אותנו למבנה גדול ומרופט בסמטה צדדית. מעל השער הנעול יש אותיות שבורות בעברית, שמהן אפשר לקרוא את המילה "כנסת". אישה הגרה בשכנות לבית הכנסת מפנה אותי לאיש שבידיו מפתחות בית הכנסת. בתמורה לכמה מאות רופי הוא מוסר לי את צרור המפתחות. אני פותח את השער הנעול ועושה את דרכי בזהירות בין כלי העבודה המונחים על הרצפה. פותח בזהירות את המנעול של דלת נוספת, עובר דרך חצר פנימית ובה מעבר מקורה המוביל לדלת הבאה. כל דלת נראית עתיקה יותר מקודמתה והבריחים החלודים והישנים נפתחים בקושי. אני פותח עוד דלת למבואה של בית הכנסת ועוד דלת לבית הכנסת עצמו.

הפעם אני לבד ואין מי שיגיד שעלי לחלוץ נעליים. ובכל זאת, אני מתכופף וחולץ, שכן הרגשתי שאולי יהודי המקום נהגו לחלוץ את נעליהם. יחף אני עושה את דרכי פנימה את בית הכנסת הדומה מאד לזה שבכפר צ'אנמאנגאלם. שוב טקס פתיחת תריסים וחלונות, ועם כניסת אור יום אני מבחין בפיתוחי עץ נפלאים, לא צבועים, המכסים את התקרה. ארון הקודש הוא לא יותר מארון קטן הנמצא בגומחה, שבה היה כנראה ארון קודש גדול ומפואר, הבימה עגולה ועזרת הנשים מכוסה בפיתוחי עץ. ספסל שבור ובודד נשאר מיותם. אני עולה בזהירות לעזרת נשים, מדרגות העץ חורקות וחלקן שבורות, אך מראה בית הכנסת מבעד לפיתוחי העץ מרהיב.

ארון קודש בבית הכנסת בצ'אנמאנגאלם. ספרי התורה אינם עוד

בדרכי החוצה, בחצר הפנימית, אני רואה כמה מצבות ישנות שוכבות בין העשבים. אני עובר דרך החצר הגדולה ורואה בעיני רוחי כיצד היא מתמלאת ביהודים הבאים לתפילה של שבת. לרגע המקום לובש אווירת חג, אך תוך שנייה הוא שוב ריק, שומם ועזוב. שער אחרון, מנעול אחרון, ואני מחזיר את המפתחות ומודה על העזרה. פרידה אחרונה מבית הכנסת, שנבנה עוד במאה ה-17 כנראה על שרידי בית כנסת קדום יותר מ-1165. יש לציין, שלמרות שקהילת היהודים עזבה מזמן את עריה וכפריה של מדינת קראלה, והמבנים של בתי הכנסת הולכים ומתפוררים עם הזמן, ארגונים שונים והממשל המקומי דואגים לשימור, ואהדת האוכלוסייה המקומית אף היא תורמת להשאיר את בתי הכנסת כעדות לעבר המפואר.

נעול בבית הקברות
חזרנו לרחוב היהודים בקוצ'ין, כשלפתע אני מבחין ששער בית הקברות פתוח. מבלי לחשוב לרגע אני קופץ מהטוקטוק. בחור הודי צעיר עומד מול השער, מתכוון לנעול אותו. אני מבקש שייתן לי לבקר, אך הוא מסרב. אני מתחנן והוא מסכים שאכנס, אבל רק לשתי דקות. כמטורף אני רץ פנימה: אני רץ דרך העשבים הגבוהים אל גלילי המצבות שאותן ראיתי אתמול מבעד השער הנעול. אני שולף את המצלמה ומגלה שהסוללות נגמרו. בידיים רועדות אני מחפש בכיסים, אבל לא מוצא. אני עובר שוב את כל הכיסים, מצאתי! בידיים רועדות אני מצליח סוף סוף להפעיל את המצלמה. רץ כמטורף בין המצבות, מצלם ללא הרף. העיקר לתעד. אני נזכר במר קוצר, שלא הצליח לבקר את קברי בני משפחתו, ואני עומד לרגע ליד הקבר הטרי ביותר, שכנראה שייך לדודו, ואומר קדיש.

"שחור על לבן זכר ללחורבן" – שלט בחצר בית הכנסת בקוצ'ין

חלק מהקברים עתיקים מאוד ובנויים כגלילי בטון, אחרים גדולים ונראים כאחוזות קבר. אני נזכר שבתוך העשבייה יכולים להסתתר נחשים, אך הרצון לראות עוד ועוד גובר על הפחד. כך חולפות הדקות ואני נזכר שהבטחתי לצאת בתוך שתי דקות. אני חוזר לשער בית הקברות ומגלה שהוא נעול בשרשרת ומנעול. מבעד השער לא נראה איש, גם לא חברי עם הטוקטוק. תשוש מהחוויות הרבות שעברתי ביומיים האחרונים, אני מתיישב לנוח על אבן. שעת דמדומים ואני נעול בתוך בית קברות, מסביבי חומה גדולה שעליה שברי זכוכית. אני שואל את עצמי מאין יבוא הגואל?

לפתע אני שומע קולות ליד השער. הבחור הצעיר עם המפתחות חזר כדי לפתוח את המנעול. מסתבר שחברי עם הטוקטוק הלך לקנות לי בקבוק מים וכשחזר ראה את השער נעול והלך לחפש עזרה כדי לחלץ אותי. מודה לכולם על העזרה, מתיישב בטוקטוק ועושה דרכי אל האכסניה, כשהמראות של בתי הכנסת ובתי הקברות היהודיים מלווים אותי. בלבי אני חצוי, מחד חש כאב על קהילה מפוארת שנכחדה, ומאידך אני שמח בידיעה שכמעט כל הקהילה עלתה לישראל.

עוד מידע על טיול להודו

לקריאה נוספת:

קוצ'ין: על נהרות קראלה תעלות המים של מדינת קראלה שבדרום הודו, על דקלי הקוקוס, שיחי האננס ומטעי התבלינים שלהן, משכו סוחרים ומתיישבים מאז ומעולם, בהם גם יהודים. ביקור בעולם הולך ונעלם, אצל הקהילה הנכחדת של יהודי קוצ'ין לכתבה המלאה >

הפוסט יהודי קוצ'ין: בעקבות היהודים של דרום הודו הופיע ראשון במסע אחר

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר להודו
• מדריך מסע אחר למרכז ודרום הודו
• מדריך מסע אחר לצפון הודו
• וראקרלה: האגדה שבקצה תת היבשת ההודית
• שיקום פילים בטאמיל נאדו

גואה – לא רק חופים ומסיבות

אזור גואה (Goa) מפורסם בשני דברים – החופים היפים והמסיבות הפרועות, שסמים מהווים כמעט תמיד חלק בלתי נפרד מהן. אבל למרות המוניטין השלילי שדבק בו, מדובר באזור יפהפה בו אפשר ליהנות מחופשה שלווה, גם אם מסיבות וסמים זה לא הצד החזק שלכם. חופים לבנים, עצי קוקוס, כפרי דייגים שלווים ושקיעות מרהיבות – מה יכול להיות רע?

החופים היפים ביותר נמצאים בקצה הדרומי המרוחק של גואה. חוף פאלולם (Palolem) הוא חוף יפהפה ועטור דקלים עם חול לבן, אך יש הטוענים שהוא סובל בשנים האחרונות ממסחור יתר. יש בו מבחר גדול של מסעדות ושפע של מקומות לינה, בעיקר בבקתות במבוק בסמוך לחוף. כדי למצוא שקט ושלווה כדאי להגיע לחוף פאטנם (Patnem) או לחוף אגונדה (Agonda), שעדיין נותרו שלווים ולא מאוד מפותחים. סצנת המסיבות מתרחשת בעיקר בקצה הצפוני של גואה, בחופים ואגאטור (Vagator) וצ'אפורה (Chapora).

חוף טיפוסי בגואה. חול לבן ועצי קוקוס | צילום: שאטרסטוק

לגואה יש עוד הרבה מה להציע חוץ מחופים יפים. בירתה של גואה היא פאנאג'י (Panaji), ששוכנת על שפך נהר מנדובי (Mandovi). מן המאה ה-16 ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה גואה נתונה תחת שלטון פורטוגזי, והדבר עדיין ניכר היטב באדריכלות הקולוניאלית ברחובות פאנאג'י. בסמוך נמצאת גואה העתיקה שהיתה בירת הודו הפורטוגזית וננטשה במחצית השנייה של המאה ה-18 בשל מגפות. ב-1986 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. לפני נטישת העיר היו בה כשישים כנסיות, שהקנו לעיר את הכינוי "רומא של המזרח". מהן נותרו היום רק שש כנסיות שהשתמרו במצב טוב, וכדאי מאוד לבקר בהן.

אסור להחמיץ גם ביקור בשוק של אנג'ונה (Anjuna) שבצפון גואה, שוק פשפשים שמתקיים בימי רביעי. השוק החל כשוק מטיילים היפי בשנות השבעים והיום יש בו תערובת מעניינת של מטיילים ותרמילאים, אנשי ניו אייג' שהשתקעו באזור, סוחרים טיבטיים וקשמיריים, נשים מכפרי הסביבה ועוד. בנוסף לעניין האנתרופולוגי, תוכלו למצוא פה דבר או שניים לקנות בין הדוכנים, שמציעים בגדים, תכשיטים, עבודות יד, פסלונים, תבלינים ועוד.

תבלינים בשוק של אנג'ונה

חובבי הטבע ימצאו עניין בשמורת חיות הבר בונדלה (Bondla) שבצפון מזרח גואה, שמורה קטנה ויפה, עטורת צמחייה טרופית, שיש בה גן בוטני, גן ורדים, פארק צבאים וגן חיות. כדאי לבקר גם בשמורת הציפורים Dr. Salim Ali Bird Sanctuary. מדובר בביצה מוקפת בצמחיית מנגרובים ובה 400 מינים של ציפורים, בעיקר אנפות אפורות ולבנות אך גם קורמורנים, שלדגים, דיות ועוד. מפלי דודסגר (Dudhsagar), שגובלים בקרנטקה, הם אתר טבע נפלא נוסף. המפל, החמישי בגובהו בהודו, נופל מגובה של 310 מטר בינות לעצים וצמחייה טרופית, והמראה מרשים במיוחד בעונת המונסונים.

מפלי דודסגר בגואה, המפל החמישי בגובהו בהודו

קרנטקה: ערים, מקדשים וטבע

מדרום-מזרח לגואה נמצאת מדינת קרנטקה (Karnataka), אשר בדומה לגואה מציעה חופים נפלאים ואתרי "רביצה", אך לצד אלה יש בה גם יערות עד, מקדשים וארמונות, ואפילו העיר השלישית בגודלה בהודו והעיר המפותחת ביותר במדינה, בנגלור, נמצאת בקרנטקה.

בנגלור (Bangalore) היא נקודת מוצא טובה לטיולים בקרנטקה, ועל אף שהיא מייצגת את כל מה שהמטיילים בהודו מעדיפים להימנע ממנו, מטיילים רבים שמחים להגיע ליום או ליומיים להתרעננות בעיר המערבית ביותר במדינה. בנגלור מהווה מרכז כלכלי חשוב בהודו, יש בה מפעלי תעשייה והיי טק רבים והיא נחשבת לעמק הסיליקון של הודו. אלה תרמו לכך שמדובר בעיר נקייה, מסודרת ומודרנית, עם מרכזי קניות, מסעדות יוקרה, ברים, מגדלים גבוהים ואנשי עסקים בחליפות. רחוב מהטמה גנדי נחשב לרחוב המסחר והבילוי של העיר וכדאי לטייל בו כדי לספוג הודו קצת אחרת. בעיר יש גם גנים ופארקים רבים ומומלץ לבקר בגנים הבוטניים היפים.

עיר גדולה נוספת שלא כדאי לפסוח עליה היא העיר הציורית מייסור (Mysore), שיש בה כמה מוקדי עניין, בהם ארמון מייסור היפהפה שבנוי בסגנון הודי-מוסלמי, שמואר באלפי נורות בימי ראשון בערב; השוק של מייסור וגבעת צ'מונדי (Chamundi) שבראשה מקדש ותצפית נהדרת על האזור.

ארמון מייסור בגואה

בין בנגלור לבין מייסור נמצאת עיירת הנופש ההררית מדיקרי Madikeri. האזור סביב מדיקרי הוא יפהפה, ירוק ופורח, והעיירה מהווה נקודת מוצא מצוינת לטרקים באזור. במרכז מדיקרי נמצא כס הראג'ה (Raja's Seat), גן שממנו נשקפת תצפית נפלאה על האזור. בסמוך לעיירה נמצאים מפלי אבי (Abbey) היפים ששוכנים בתוך מטע קפה.

אחד ממוקדי המשיכה הפופולרים ביותר בקרנטקה הוא הכפר האמפי (Hampi), שבמרכזו עובר נהר שמחלק אותו לשניים. הכפר שוכן במיקום יפהפה, בין הרים, סלעי ענק אדמדמים, מטעי בננות וקוקוס ושדות אורז ירוקים. המיקום הוא רק סיבה אחת להגיע למקום. הסיבה השנייה היא שבעבר היתה האמפי בירתה העתיקה של אימפריית ויג'איאנגרה (Vijayanagara) ההינדואית. מקדשים וארמונות רבים מתקופה זו שרדו ואף העניקו לכפר מעמד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. המקדש המרשים ביותר הוא מקדש ויטאלה (Vitala) שנבנה במאה ה-15. גולת הכותרת של המקום היא עמודי האבן והפסלים המגולפים, בהם מרכבה מגולפת באבן. בנוסף לביקור במקדשים, אחת הפעילויות האהובות על המטיילים באזור היא רכיבה על אופניים לסכר ולאגם הסמוכים לכפר.

מקדש ויטאלה. גולת הכותרת של המקום היא הפסלים המגולפים | צילום: amnat30 / Shutterstock.com

כמו בגואה, גם בקרנטקה ישנם חופים יפים, שתרמילאים רבים, בוחרים להישאר בהם תקופה ממושכת. עם זאת, החופים בקרנטקה שקטים ושלווים יותר. אום ביץ' (Om Beach) הוא חביב הישראלים (ולא רק הם), חוף יפה ומבודד עם הרבה בונגלוס ללינה על החוף לצד מסעדות זולות. בעיר גוקרנה (Gokarna), הקדושה להינדים, יש מקדשים אחדים, אווירה טרופית וכמה חופים יפים ומבודדים.

טאמיל נדו: מרכזים רוחניים ומקדשים מרהיבים

מדינת טאמיל נדו (Tamil Nadu) שוכנת בדרום-מזרח הודו וגובלת בקרנטקה, בקראלה ובאנדרה פרדש. טאמיל נדו היא ערש התרבות הדראווידית, והאזור שופע מקדשים מרשימים ואתרי עתיקות, אשר שוכנים בתפאורה יפהפייה של הרים מיוערים ורצועת חוף ארוכה ויפה. הביקור באזור הוא חוויה תרבותית, ובילוי נפוץ במקום הוא צפייה במופעים של מוזיקה הודית קלאסית ומחול מסורתי. זהו גם אזור אידיאלי להשתתפות בסדנאות יוגה, מדיטציה, נגינה ועוד.

בירת טאמיל נדו היא צ'נאי (Chennai), אשר נודעה בעבר בשם מדרס. זוהי העיר הרביעית בגדולה בהודו, ויש בה כמה מוקדי עניין חשובים, בהם בית המשפט העליון המרשים, המוזיאון הממשלתי ואולפני הקולנוע הגדולים.

עיר חשובה נוספת היא אורווויל, עיר בינלאומית שהוקמה ב-1968 על ידי מירה אלפסה ("האם"). זהו יישוב שיתופי אקולוגי עם אוריינטציה רוחנית, בו חיים כ-2,000 אנשים מהודו וממדינות נוספות. העיר מורכבת ממספר רב של קומונות קטנות הפזורות בהתאם לתוכנית אב כללית. במרכז העיר נמצא ה"מטרימנדיר" (המקדש של האם), מבנה המיועד להתבוננות ומדיטציה. המבנה מעוצב ככדור זהב ענק המוקף בגנים. בתוך כדור הזהב ישנו אולם בגובה של כ-30 מטר שקירותיו לבנים. באמצע האולם ממוקם כדור הקריסטל המלאכותי הגדול ביותר בעולם, דרכו עוברת קרן שמש אחת שמאירה את כל החלל.

מקדש המטרימנדיר באורוויל

פונדיצ'רי (Pondicherry) היא עיר חוף יפה שהיתה מושבה צרפתית בעבר ושמרה על צביונה הצרפתי. זוהי עיר מטופחת ונקייה עם אווירה נעימה, כנסיות מרהיבות, אדריכלות אירופית, טיילת חוף יפה ומרכזים רוחניים, בהם אשראם סרי אורובינדו (Sri Aurobindo).

המקדשים הרבים הם הסיבה העיקרית להגיע לטאמיל נדו. אחד המקדשים המרשימים ביותר במדינה, ובהודו כולה, הוא מקדש סרי מינאקשי (Sri Meenakshi) העצום והצבעוני שבעיר מדוראי (Madurai), אותו פוקדים המוני עולי רגל לצד תיירים. לא כדאי להחמיץ גם את מקדש סרירנגאם (Srirangam), מקדש ענק השוכן על אי בנהר בעיר טירוצ'יראפאלי (Tiruchirappalli). במקדש, שמוקדש לאל וישנו, יש שבע חומות שנמצאות אחת בתוך השנייה ו-21 מגדלי כניסה.

מקדש סרי מינאקשי. אחד המקדשים המרשימים בהודו | צילום: saiko3p / Shutterstock.com

אחד מכפרי החוף הפופולאריים ביותר בטאמיל נדו הוא ממלאפורם (Mamallapuram), המפורסם בפסלים חצובים באבן הפזורים ברחבי הכפר. מדובר בכפר רגוע ונעים, שמסעדות הדגים ופירות הים המשובחות שבו ידועות בכל האזור. מטיילים רבים מגיעים לכפר לנופש רגוע שכולל גם השתתפות בסדנאות שונות כמו יוגה או נגינה.

עיר נופש נוספת היא אוטי (Ooty), השוכנת בגובה של כ-2,200 מטר. הנופים מסביב מרהיבים וכוללים שדות תה, פסגות ואגמים. זוהי נקודת מוצא מצוינת לטרקים בסביבה.

לחובבי הטבע כדאי להגיע לפארק הלאומי מודומאלאי (Mudumalai) שלמרגלות גבעות הנילגירלס. בשמורה המיוערת יש סיוכיים גדולים לפגוש חיות בר, בהן נמרים, פנתרים, צבאים, ביזונים, פילים ועוד. ניתן לבקר בשמורה במסגרת סיור מאורגן.

צבאים בפארק הלאומי מודומאלאי

קראלה: חיים על המים

מדינת קראלה (Kerala) שבקצה הדרומי של הודו נחשבת לאחת המדינות היפות ביותר והרגועות ביותר, בתת היבשת. צמחייה טרופית, תעלות מים, חופים זהובים, ים צלול, כפרי דייגים קטנים ותושבים מסבירי פנים – כל אלה הופכים את קראלה לגן עדן לתיירים. למרות זאת, לא רבים התיירים שמרחיקים עד קראלה ולכן האזור שומר על אופי שליו ולא ממוסחר.

טריבנדרום (Truvandrum), עיר הבירה של קראלה ששוכנת על שבע גבעות בסמוך לים, בקצה הדרומי של קראלה. אין בעיר אטרקציות מיוחדות, אבל זוהי עיר נעימה שמהווה נקודת מוצא טובה לטיול במדינה. מדרום לעיר נמצא חוף קובלם (Kovalam), חוף יפהפה עם עצי קוקוס, שמגרעתו היחידה היא מסחור יתר – החוף הוא מוקד התיירות המרכזי של המדינה ויש בו שפע של בתי מלון ומסעדות. כדאי להתרחק מעט ולהגיע לחופים שקטים יותר, בהם ניתן להתרשם מהדייגים הפורשים רשתות במים, מראה אופייני לקראלה. מצפון לטריבנדרום נמצאת העיר וראקלה (Varkala). העיר מפורסמת בצוק אבן החול האדומה שמתנשא לאורך החוף היפה ובשקיעות מרהיבות.

התעלות והלגונות הרדודות הן מסימני ההיכר של קראלה

אחד מסימני ההיכר של קראלה הוא ה-Backwater – אזור של לגונות רדודות של מים מתוקים, ביניהן מחברת מערכת של נהרות ותעלות. זהו אזור ירוק ויפהפה, שופע צמחייה, בו ניתן לשוט ביו הלגונות ולהתרשם מחייהם של המקומיים שמתגוררים ממש על המים. עיר השוק קילון (Quillon) מהווה את שער הכניסה הדרומי לאזור זה, ושווה ביקור בפני עצמה הודות להיותה מרכז סחר בתבלינים ובאגוזי קשיו.

מצפון מזרח לקילון שוכנת שמורת הטבע פריאר (Periyar), שבה יערות, מטעי תבלינים, אגמים ופלגי מים, לצד עולם חי עשיר שכולל, בין היתר, קופי מקוק, איילים ויעלים, לוטרות, ציפורים ואפילו טיגריסים.

העיר קוצ'ין (Cochin), ששוכנת על חוף הים, מהווה את המרכז העסקי והמסחרי של מדינת קראלה. זוהי עיר מרתקת עם היסטוריה עשירה ואפילו עבר יהודי מפואר. מרבית אנשי הקהילה היהודית של קוצ'ין עלו לישראל אבל עדיין נותרו בה מעט יהודים. מעניין לסייר ברובע היהודי שנמצא בעיר העתיקה והמעניינת של קוצ'ין, ולבקר בבית הכנסת המיוחד שנבנה במאה ה-16. לאורך קו המים, בסמוך לעיר העתיקה, פרושות רשתות דיג סיניות, והצפייה בדייגים מרתקת.

הפוסט אטרקציות בדרום הודו הופיע ראשון במסע אחר