לאורך הטיול הוזמנו חברי הקבוצה לחפש את "נקודת הכיפתור" בין הצילום לסיפור הפנימי שלהם. רגעים אינטימיים ומרגשים אלו יישארו בין חברי הקבוצה. הכתבה תעסוק בחוויית מסע הצילום.

המסע המרהיב היה מאתגר וחייב התמודדות עם הסתגלות לגבהים שמעל ל-5000 מטרים, לינה חלקית באוהלים, ניתוק מאינטרנט לאורך ימים, ואם לא די בכך גם התמודדות עם וירוס בטן שחלף כאש בשדה קוצים בין חברי הקבוצה.

קשמיר התווספה לטיול מ"הדלת האחורית" ובאופן לא צפוי לקראת סופו של הטיול. דרך אותם רגעים לא מתוכננים שיכולים להפתיע אותך לטובה או לשלילה. המקומיים יחשבו שזה משהו ב"קארמה" שלנו שזימן אותנו לקשמיר. מדוע? איך זה קרה? נגיע לשם בהמשך…

לדאק – פניו של הירח

חבל לדאק נחשב לאזור המיושב המרוחק והמבודד ביותר בהודו. הוא שייך רשמית לתת היבשת הענקית, אבל דומה כי ללדאק אין ולא כלום עם מדינה זו. נופיו מזכירים את פני הירח.

מדובר באחד המדבריות הגבוהים בעולם, התחום בין שני רכסי ההרים הגבוהים ביותר על פני כדור הארץ: הרי ההימלאיה מדרום ורכס קראקורם מצפון-מערב. בשני רכסים אלו, שוכנות ארבע עשר הפסגות הגבוהות בעולם, כולן מעל רום של 8000 מטר, המצויות עדיין בתהליך של התרוממות.

העובדה כי חבל לדאק תחום בין רכסי הרים גבוהים, מובילה להורדת המשקעים המושלגים ברכסים אלו והוא נותר "מדבר בצל גשם".

במדבר הלדאקי הזה, ניתן למצוא שילוב נדיר וסוריאליסטי של דיונות חול, גמלים דו דבשתיים, אגמים קרחוניים ופסגות מושלגות.

גובהו של חבל לדאק נע בין 3500 מטר ועד 7000 מטר בפסגות הגבוהות. בשוליו עברה דרך המשי ההיסטורית.

בשל תנאי המחייה הקשים בלדאק, האזור שמר על הצביון התרבותי הייחודי שלו. לאורך כל ההיסטוריה הוא היה מיושב בדלילות וגם כיום בשטח הדומה לשטחה של הונגריה או קוריאה הדרומית (96 אלף קמ"ר), מתגוררים בסך הכל כשלוש מאות אלף איש.

חבל לדאק נחשב לאזור המיושב המרוחק והמבודד ביותר בהודו. הוא שייך רשמית לתת היבשת הענקית, אבל דומה כי ללדאק אין ולא כלום עם מדינה זו

טיבט הקטנה

מראה אנשיה, דתם ותרבותם של תושבי לדאק, קרובים יותר לשכנה הגדולה מצפון מזרח – טיבט, מאשר לתושבי הודו עצמם. פניהם עגולים ועיניהם מלוכסנות.

לעומת טיבט, לדאק לא נפגעה מהכיבוש הסיני וחלק משכיות החמ

דה הקדומות ביותר של הבודהיזם הטיבטי השתמרו דווקא בה. "גומפות" (סטופות בודהיסטיות) מעטרות את הנוף, גלגלי תפילה ממוקמים בכניסה לכל כפר ומקדש והעובדה ש-75% מתושביה מאמינים בבודהיזם טיבטי, מובילים לכך שרבים מכנים אותה "טיבט הקטנה".

סביב עניין הבודהיזם התחוללה בהודו דרמה גדולה. הבודהיזם, הדת השלישית בגודלה בעולם, נולד והתפתח בהודו החל מהמאה ה 5 לפנה"ס אך ברבות השנים, נעלם ממנה וכיום למעלה משמונים אחוז מהאוכלוסייה הם הינדואיסטים. "איי הבודהיזם" היחידים שנותרו בהודו, מרוכזים בצפונה. בדרמסלה, מתגורר עד היום הדלאי למה, לאחר שברח מטיבט בעת הכיבוש הסיני בשנת 1959.

כיום רוח האיסלאם המגיעה ממערב מאזור ג'אמו וקשמיר, נושבת בנחישות אל קרביו של הבודהיזם הטיבטי. יותר ויותר תושבים מתאסלמים.

מראה אנשיה, דתם ותרבותם של תושבי לדאק, קרובים יותר לשכנה הגדולה מצפון מזרח – טיבט, מאשר לתושבי הודו עצמם. פניהם עגולים ועיניהם מלוכסנות

הנחיתה בלדאק וההסתגלות לגובה

התחלנו לנטול כדורים להסתגלות לגובה כבר בארץ. כ-48 שעות לפני הנחיתה בלה (LEH), בירת המחוז, הממוקמת בגובה של 3500 מטר!

שדה התעופה הקטן, היחיד בלדאק, נמצא בלה והטיסה אליו מדלהי, חולפת מעל הרי ההימלאיה המושלגים, בואכה אל המדבר.

בימים הראשונים בלה, חווינו את הגובה כסוג של שוק. לאחר מספר צעדים הגוף הפתיע אותנו עם התנשפויות כבדות, חולשה וסחרור. הליכה קצרה, בעיקר בעלייה, נחוותה כמסע מפרך.

מומלץ ללון בלה שני לילות לפחות לפני שממשיכים בטיול, לטייל באיטיות ולהקפיד על מנוחה.

המקומיים ממליצים גם על אכילת מרק שום והקפדה על שתיית מים מרובה.

עבורנו לה היתה רק נקודת ההתחלה ו"הקרקע" הנמוכה למסע שהעפיל עד לגובה של 5700 מטרים, ב"פאס" קארדונג לה – מעבר ההרים המוטורי, הגבוה ביותר בעולם.

דרך העפר בה עלינו מלה אל ה"פאס" צבעה בהדרגה את המדבר הצהוב בלבן. את הדרך המושלגת ההררית, ניסו לפלס באופן סיזיפי, פועלים רבים. הם נאבקו בדרדרות האבנים החוסמות את הדרך השכם וערב.

דגלים טיבטים צבעוניים, סימלו את ההגעה ל"פאס". מנטרות בודהיסטיות טיבטיות הרשומות על הדגלים, פוזרו שם בעזרת האמונה בכוחה של הרוח. המטאפורה של "גג העולם" הפכה לממשית. נדמה היה שאם רק נזיז את האצבע, נדגדג את אלוהים.

התרגשות, חרדה גופנית והוד הבריאה, התערבבו בנו יחדיו.

אחדים מאיתנו התקשו לנשום, הרגישו לחץ בחזה, חולשה וסחרור. אלו היו רגעים עוצרי נשימה, תרתי משמע ודאגנו להצטייד מבעוד מועד בבקבוקי חמצן אישיים ובמכלי חמצן גדולים בג'יפים. תסמיני מחלת הגבהים נעלמו כבמטה קסמים, ברגע שבו ירדנו בגובה מיד לאחר חציית מעבר ההרים וכשחזרנו לגבהים של כ-3500 מטרים.

לאורך הטיול חצינו חמישה מעברי הרים שהתנשאו מעל ל-5000 מטרים, עוצמת הטבע הלדאקי נחקקה בכל אחד מאיתנו ונרשמה גם בעין המצלמה.

אחדים מאיתנו התקשו לנשום, הרגישו לחץ בחזה, חולשה וסחרור. אלו היו רגעים עוצרי נשימה, תרתי משמע

נישואי פוליאנדריה

כבר בטיסה ללדאק, ניתן להבחין מהמטוס בניסיונות ההישרדות של האדם, עת הוא מצטופף לאורך הנהרות בניסיון למצוא חלקת אדמה למחייתו. פסיפס חקלאי בגווני ירוק, עוטף את שולי הנהרות ונראה כשובלים ירוקים בלב המדבר. בתי בוץ ואבן בלתי מסותתת מנקדים את העמקים האלו.

28% בלבד משטחה של לדאק, ראויים לעיבוד חקלאי. עובדה המובילה בין היתר לפוליאנדריה – סוג מיוחד של ברית נישואין, אותה ניתן לפגוש רק במרחבים הקשוחים האלה של הודו, טיבט וסין.

הפוליאנדריה היא תופעה נדירה יחסית, שמקובלת בתרבויות מעטות. מדובר בברית נישואין, לפיה אישה אחת מתחתנת עם מספר גברים. העניין הוא שלא מדובר בגברים הזרים זה לזה, אלא באחים! האישה נישאת לאחים של הבעל הראשון.

למי שלרגע מרימה גבה ומתמוגגת מהעוצמה הנשית החולקת לעצמה מספר גברים, אני מציעה לא להתבלבל. מדובר למעשה בחברה פטריארכלית בה הדומיננטיות גברית ואלו מספר גברים החולקים ביניהם אישה משותפת. הם גרים כולם באותו הבית והגברים הם בעלי הקרקע והזכויות.

כיצד קשורה עובדת מיעוט שטחי החקלאות בלדאק לנישואי הפוליאנדריה?

מסתבר שכאשר לאב המשפחה אין מספיק אדמות לחלק לכל בניו, הבנים מקבלים ביחד את האדמה, ונישאים לאותה אישה. כך הפוליאנדריה מונעת פיצול של הקרקע לחלקות קטנות שאינן מספיקות לכלכלה של המשפחה ומאפשרת את חלוקת נטל העבודה החקלאית בין גברים רבים. עונת הזריעה והגידול החקלאי בגובה של יותר מ-3,500 מטר קצרה ונקטעת בחדות בתחילת החורף. הטמפרטורות יורדות למינוס שלושים מעלות והקרקע נצבעת בלבן. כתוצאה מכך הקו המפריד בין הישרדות לרעב הוא דק ביותר. כל בני המשפחה מגויסים לעבודת צוות יעילה ומהירה על אותו שטח אדמה.

הפוליאנדריה היתה נפוצה באזור במשך מאות שנים וכיום היא הולכת ונעלמת. כשנכנסו לכפרים, עדיין פגשנו את סגנון החיים הזה.

על שדים ורוחות רעות

בליבה של לה חווינו חוויה שמאנית מיסטית, מיוחדת במינה. ניסיונות רבים נעשו על מנת שנצליח להשתתף בטקס הזה. עד לרגע האחרון חששנו שמא השמאנית לא תסכים לנוכחות שלנו. הוקפצנו אליו מהרגע להרגע, לאחר ששלחנו אליה שליח שאמר לה שאנחנו מרגישים ממש לא טוב וחייבים לקבל את עזרתה.

שמה של השמאנית הולך לפניה בעמק הרחב של לה. נאמר לנו כי הדלאי למה בכבודו ובעצמו, מנהיג הבודהיסטים הטיבטים, אישר למקומיים את תוקף סמכותה. זאת על אף שהיא מרפאת בעזרת "דת הבון", דת המאמינה ברוחות ובכוחות הטבע. דת שקדמה להופעת הבודהיזם הטיבטי שהגיע לאזור במאה ה-8 לספירה.

על גרם מדרגות בכניסה לבית השמאנית, ישבו אנשי הכפר ברגליים יחפות. כל אחד אחז בכאב אחר. חלקו גולם בגוף וחלקו בנפש.

חלפנו על פניהם. חלצנו נעליים ונכנסנו לחדר מרופד בקרעי שטיחים.

ההמון פרץ פנימה. צפיפות אנושית נדרכה בציפייה.

השמאנית נכנסה לחדר והשתררה באחת דממה.

היא נעטפה בכתר לוטוס מבד והותירה רק את עיניה החודרות גלויות לקהל. ברעידות וגניחות, השליכה גרגרי שעורה על תוף קטן. כיוון נפילתם הורה לה את התשובות לשאלות הקהל.
אישה בקהל נאנקה מכאב. טמנה ראשה בשקע המנחם שבין הצוואר לכתף של בעלה.

השמאנית הצמידה את פיה לבטנה וינקה מתוכה את השד הרע. לעתים היא ינקה אותו גם בעזרת צינורית קטנה. כעת הסיטה מבטה הצידה וירקה נוזל שחור מפתיע לתוך הדלי.

רגעים מצמררים אלו של נוזל עכור, הופיעו רק עם המטופלים שמצבם היה כנראה קשה יותר. זה נחווה על ידינו כמעשה קסמים. לא נצליח להבין זאת דרך פריזמה מערבית.

השמאנית הצמידה את פיה לבטנה וינקה מתוכה את השד הרע. לעתים היא ינקה אותו גם בעזרת צינורית קטנה

מכרה הזהב של לדאק

הנוודים הטיבטים ועיזי צמר הפאשמינה. אני חושבת שמהם הכי התרגשתי בטיול. הילדים שלי צוחקים עלי שאני מכריזה את זה על הרבה מדי רגעים בחיים.

בפנים מוכתמות, צרובות משמש. ברסטות של בוץ ושיער נטוש. אפשרו לנו ילדי "הנוודים למחצה", להסתתר איתם באוהלים מפני הגשם. הגשם נדיר כאן במדבר הכי גבוה בעולם.

שלושה חודשים בלבד בשנה, בקיץ, יוצאים בני הצ'אנגפה לרעות את עדרי הצאן באדמות הערבה והביצות של רמת צ'אנג טאנג. חייהם סובבים סביבם. עבורם העיזים הן הקשר אל הרוחות השומרות ולכוח העליון. הן מקור הפרנסה שלהם.

בחורף הם ספונים בבתי האבן לצד אגם צומרירי בגובה 4600 מטר. הם נאספים סביב גחלים לוחשות במרכז הבקתה, כשבחוץ הטמפרטורה צונחת למינוס שלושים מעלות.

למרות ה"קיץ" לבשנו שכבות רבות של ביגוד ולנו כאן באוהלים. המקלחת היתה "הוט באקט" (דלי עם מים חמים). היינו מנותקים מאינטרנט ומחוברים לגנרטור שבמשך שעתיים בלבד בלילה, סיפק לנו חשמל להטענת סוללות המצלמות שלנו. בגבהים האלו, שתינו "תה חמאה". תה טיבטי מלוח מחלב וחמאה של יאק. בוסט של אנרגיה וקלוריות ישר לווריד.

התרגשנו להיכנס לתוך המאהלים של בני הצ'אנגפה וחווינו את גז העיזים. בקיץ, כאשר הצמר אינו הכרחי להן כהגנה מפני הקור, גוזזים את "צמר הפשמינה".

דווקא כאן, כאשר המבט פתוח עד כמעט לאין סוף ללא מפריע,

קשה ליצור את קו הראייה המחבר את היד המיובלת הגוזזת את שיער הפשמינה עם היד המטופחת שמלטפת וקונה את צעיפי הבד הייחודי בחנות יוקרה בפריז.

מדובר בצמר הנחשב לעדין פי שמונה משיער אדם! "הצמר המלכותי", טווים ממנו את אחד הבדים המשובחים ביותר בעולם. בטיול שלנו הרחקנו עד לקשמיר. שם פגשנו שוב את צמר הפשימנה, הפעם על נולים בני מאות שנים. שם מייצרים ממנו את השטיחים הקשמיריים היקרים והמפורסמים.

הנוודים הטיבטים ועיזי צמר הפאשמינה. אני חושבת שמהם הכי התרגשתי בטיול

קשמיר בהפתעה

בהפתעה גמורה נחתם מסע ההדרכה והצילום שלנו בלדאק במסע גם לקשמיר.

בשל הגשמים העזים והשיטפונות שפקדו את צפון הודו, לא יכולנו לצאת מלדאק בטיסה. נאלצנו לדחות את טיסת החזרה לארץ ביומיים. שתי דרכים בלבד מחברות את לה לצפונה של הודו: הדרך לקשמיר והדרך למנאלי.

הדרך למנאלי, הכרוכה בנסיעה בת יומיים, התמוטטה גם היא בשל הגשמים.  לא נותר לנו, אלא לפתוח בנסיעה לקשמיר, בה נמצא שדה תעופה שקיווינו להצליח להמריא ממנו חזרה לדלהי.

ההחלטה הזו היתה כרוכה ביציאה לדרך בת 12 – 10 שעות נסיעה. נסיעה שיצאנו אליה בגב שפוף והפכה לאחת הדרכים היפות והמרגשות שחווינו. הכביש המקרטע, שחלקו בכלל דרך עפר, פילס את מסלולו לאורך נהר האינדוס בינות לפסגות מושלגות וכפרים הטובלים בירוק.

נהר האינדוס מתחיל את זרימתו למרגלות ההימלאיה בטיבט ולאחר מסלול של למעלה משלושת אלפים ומאתיים קילומטר, נשפך בפקיסטן לים המערבי. בנסיעה לאורכו בהינו במימיו בחיפוש אחר "דולפיני האינדוס" החיים בו ונמצאים בסכנת הכחדה. לאורך נהר האינדוס, עורק החיים של לדאק, התפתחה לפני חמשת אלפים שנה ציביליזציה ותרבות הארפאנה. סמל הסאוואסטיקה – שאומץ בהמשך על ידי הנאצים כצלב הקרס, נוצר על ידה. במקור זהו סמל עתיק המייצג את המרכז המכנס אליו את ארבע רוחות השמיים, בדומה להתכנסות במדיטציה.

תלאות הדרך שהודו זימנה לנו, לא תמו.

לאחר כעשר שעות נסיעה לקשמיר, באישון לילה, כשעה בלבד מההגעה, ארבה לנו הפתעה נוספת. מחסום משטרתי בגובה של כמעט 4000 מטר, עצר אותנו על אם דרך העפר ולא אפשר לנו להמשיך.

מה לא ניסינו לעשות שם באותו הלילה במחסום הקפוא. הגענו עד למשרד החוץ, השגרירות והקונסוליה הישראלית בהודו, אך מצאנו את עצמנו מאלתרים שוב… ולנים במלון הכי קרוב שהצלחנו למצוא. בדיעבד הבנו שזה היה מין "דיל" הודי כזה, בין המלון לשוטרים במחסום, בתמורה ל"בקשיש" שהם קיבלו ממנו.

זה היה לילה בו חולדות התרוצצו לי בחדר. אחת מהן טיפסה על עפרה ופרעה את שערה (למרות שהמלון היה "יוקרתי").

זיכרון מפחיד

עבורי לשוב לקשמיר היתה הפתעה גם ברמה האישית והזמינה אותי לבחון האם שמרתי בתוכי סוג של פוסט טראומה…

בקשמיר כמעט איבדתי את חיי בשנת 1991, בפיגוע טרור פקיסטני.

הודות ליופייה של חברתי, ששבתה את ליבו של יוסוף, בעל ה-"house boat" בו ישנו, ניצלו חיינו.

בליל הפיגוע, לילה שקט וקסום על אגם סרינגר – בירת קשמיר, לא שמענו את דפיקת הדלת. טרוריסטים פקיסטנים עברו מהאוס בווט אחד למשנהו וחיפשו תרמילאים מישראל. יוסוף פתח את הדלת אך לא נתן להם להיכנס. הוא אמר להם שאנחנו מאיטליה. הם עברו להאוס בווט השכן, בו לנו שלושה בחורים ישראלים שטיילו איתנו, פצעו אחד מהם והרגו את איציק.

שמענו יריות. חשבנו שמדובר בזיקוקים.

יוסוף הבריח אותנו בסירה אל היבשה. שם שגרירות ישראל ארגנה בחטף אוטובוס לכל הישראלים. נסענו כל הלילה עד שהגענו חזרה לדלהי.

לא האמנתי שאשוב לקשמיר פעם נוספת בחיי. כעת לאחר למעלה משלושים שנה, קשמיר נראתה לי אחרת. בטווחים של כל עשרה מטרים ניצב חייל הודי חמוש. האגם שוקק חיים, בעיקר בלילה. חנויות מעץ על כלונסאות נבנו לאורך התעלות.

הרוכלים המוסלמים בשווקי העיר קיבלו אותנו במאור פנים וכשאמרנו שאנחנו ממלטה, השיבו לנו "הכל סבבה אגוזים".

הרוכלים המוסלמים בשווקי העיר קיבלו אותנו במאור פנים וכשאמרנו שאנחנו ממלטה, השיבו לנו "הכל סבבה אגוזים"

מה מקור המתח בקשמיר?

עד לפני חמש שנים בלבד, הודו היתה מחולקת לעשרים ותשע מדינות. לדאק היתה חלק ממדינת ג'אמו-קשמיר.

בבוקר אחד בשנת 2019, עלה מודי – ראש ממשלת הודו לשידור טלוויזיוני והכריז קבל עם ועדה, כי הוא מפרק את המדינה הזו, שמעתה תחשב לטריטוריית איחוד. הווה אומר, שלא יהיה לה דגל/חוקה ושלטון משלה. היא תהיה תחת שליטה מנהלית ישירה של הממשלה.

עם רגע ההכרזה, נשמעו דפיקות על דלתות המנהיגים המקומיים והם נעצרו. קווי טלפון נותקו, נותק האינטרנט ואלפי תיירים נדרשו לעזוב. הודו כולה סערה.

איך פתאום ביום אחד – מפסיקה מדינה להתקיים ככזאת? מה הוביל לצעד נועז זה?

מדובר בדוגמה נוספת, לתוצאה הטרגית של הקולוניאליזם הבריטי של המאה הקודמת.

ב-1947 הבריטים מחליטים לתת להודו עצמאות לאחר ששלטו בה במשך מאות שנים. הם עשו זאת בצורה שתגרום למלחמות עם שכנותיה להמשיך עד היום. בדומה למה שהבריטים עשו לנו, גם כאן הם ביצעו תוכנית חלוקה אתנית. הפרידו בין האוכלוסייה ההינדית למוסלמית.

המקומות בהם שלטה דת ההינדואיזם, הפכו למדינת הודו ואילו השטחים שבהם היה רוב מוסלמי, הפכו למדינת פקיסטן. פקיסטן המערבית ופקיסטן המזרחית, שאחר כך הפכה לבנגלדש.

בחודשים לאחר החלוקה התרחשו חילופי אוכלוסין: שישה מיליון הינדים עברו מאזור פקיסטן אל שטחי הודו החדשה, וכשישה מיליון מוסלמים יצאו משטחי הודו אל פקיסטן. לעיתים קרובות גורשו אנשים בידי שכניהם או בידי שליטים מקומיים, ללא עידוד הממשלה.

במהלך החלוקה ומעבר האנשים מאזור לאזור, אנשים איבדו את מקומות העבודה, את בתיהם, ולעיתים נתקלו במעשי אלימות בדרכם אל שטח המדינה האחרת.

שתי הממשלות החדשות, בשתי המדינות, לא היו ערוכות להתמודד עם חילופי אוכלוסין בקנה מידה עצום שכזה, וכתוצאה מכך התחוללו אירועים אלימים ומעשי טבח בשני צדי הגבול.

ביום בו עזבו הבריטים את הודו, החלה המלחמה בין הודו לפקיסטן ואפגניסטן. סכסוך הממשיך להתקיים שם עד היום. למעלה מעשרים מיליון בני אדם נהרגו שם לאורך השנים ומיליונים נוספים נותרו ללא קורת גג.

פיגועי טרור המשיכו לאורך השנים. על רקע המלחמה של הודו בטרור האיסלמיסטי בקשמיר החליטה הממשלה על צעד חריף במיוחד, בו כאמור הודיעה הודו על ביטול המעמד של ג'אמו וקשמיר כמדינה.

מאז הצעד האמיץ הזה תנועת הבדלנות בקשמיר נמצאת בירידה, אם כי היא עדיין קיימת.

איני יודעת האם יוסוף שהציל את חיי, אותו איש נמוך, קרח ושמנמן שהיה אז בשנות החמישים, שישים לחייו, עדיין חי. אבל הייתי שמחה לפגוש אותו ולתת לו חיבוק.

***
אחרית דבר: חווינו מסע מרגש, מסעיר ומרתק. כולנו זקוקים עדיין לעבד אותו ונעזרים לשם כך גם בעזרת כוחו של הצילום – בתיעוד, שימור והקפאה של רגעים משמעותיים בחיים.

———

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הרבה תודה ל-Ajay (Aju) Vashist, המארגן טיולים בהודו מכל הלב ב-15 השנים האחרונות – טיולי נשים וטיולים פרטיים בכל רחבי הודו

הפוסט מסע צילום בלדאק וקשמיר: מחפשים את נקודת הכיפתור הופיע ראשון במסע אחר

בכל שנה 18,000 תיירים חוצים את ההימלאיה ההודית ומגיעים ללדאק. עם המספרים הללו, המתנקזים לשלושה חודשים, אפשר לחשוב שמדובר בעיר מרכזית באירופה. אך למעשה לדאק היא מחוז מדברי נידח בצפון הודו. בינה לבין שכנותיה מפרידים הרים גבוהים המכוסים בשלג, שבחורף לא ניתן לעבור אותם. במשך רוב חודשי השנה הדרכים ללדאק סגורות – שום רכב לא נכנס או יוצא משם, ותושבי האזור מנותקים מהעולם. בקיץ, בין יולי לספטמבר, הדרכים נפתחות ולדאק מתעוררת מתרדמת החורף. למרות הבידוד ומיעוט התושבים, התיירות קיימת שם מאז המאה ה-19. מה מושך את התיירים ללדאק?

נופיה של לדאק, המשלבים דיונות חוליות עם פסגות מושלגות הם גן עדן לאוהבי טבע, אך רבים יגידו שהתרבות הלדאקית היא זו שמביאה את התיירים.

למידע נוסף:

• לדאק – מדריך מסע אחר
• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

עולם ללא אלימות

כשנסעתי באוטובוסים של לדאק, ראיתי תופעה משונה: כאשר האוטובוס מתמלא, ילדים קמים מהכיסא ומתיישבים על ברכיהם של מבוגרים זרים, כדי לפנות לאחרים מקום. בהתחלה בהיתי בהם – קודם כדי לוודא שאני לא מדמיינת, אחר כך לוודא שהכל תקין. עד שהבנתי שמדובר בדבר רגיל, וה"לא תקין" נמצא אצלנו. למעשה, רמת האלימות בלדאק היא כמעט אפסית, והלדאקים אינם חוששים לסמוך אחד על השני. תיירים משאירים את תרמיליהם בשטח, עוברי אורח מברכים זה את זה לשלום והתושבים אינם חוששים להזמין זרים לביתם.

בזמן שטיילתי בלדאק, למדתי לצפות להזמנות הללו – בעת טיול בהרים, בנסיעות באוטובוס, ואפילו בשיטוט ברחוב. לאחר שנמצאים באזור זמן רב, לומדים להתרגל לעולם ללא אלימות, ותחושת הרוגע משפיעה גם על התייר הלחוץ ביותר.

מנזר למאיורו. כמעט בכל כפר יש מנזר הבנוי מבוץ, ובו גרים בצניעות רבה נזירים ותלמידים בכל הגילאים

הבודהיזם הלדאקי
רבים מייחסים את חוסר האלימות לדתם של התושבים. הדת המקומית היא גרסה טיבטית של הבודהיזם, המתנגדת לכל סוג של אלימות, גם כלפי חיות. מה שמבדיל את הזרם הזה מזרמים בודהיסטים אחרים הוא האמונה בשושלת של לאמות (נזירים) מדרגה גבוהה, היכולים לקבוע להיכן יתגלגלו בחייהם הבאים. לאחר מותם נעשים מאמצים גדולים לאתר את הגלגולים שלהם. בני האדם שאליהם התגלגלו נשמותיהם של הלאמות הופכים לרוב נזירים ומנהיגים רוחניים של הקהילה.

הלאמה הידוע ביותר הוא הדלאי לאמה ה-14, מהדמויות המשפיעות בעולם. רבים מגיעים ללדאק כדי לשמוע את הרצאותיו או ללמוד באחד מהמרכזים הבודהיסטיים. חלק מהם "מתאהבים" במקום, ממירים את דתם ומצטרפים למנזר.

המנזר הלדאקי
למוסד הנזירות המסורתי יש אחיזה חזקה בלדאק. כמעט בכל כפר יש מנזר הבנוי מבוץ, ובו גרים בצניעות רבה נזירים ותלמידים בכל הגילאים, מילדים ועד זקנים. חיי המנזר מושכים אנשים מסוגים שונים – כאלו העוזבים את משפחותיהם על מנת להגיע להארה, וכאלו שנשלחו למנזר בגיל צעיר מסיבות כלכליות. שליחת הילדים למנזר נפוצה מאוד בלדאק – מספר האדמות המתאימות לחקלאות מועט, ואינו מספיק לכולם. בעבר, אחד הפתרונות הנפוצים לבעיה זו היה הפוליאנדריה. הורים השיאו כמה מבניהם לאישה אחת, כדי שהקרקע המצומצמת תישאר באותה משפחה.

כיום הפוליאנדריה קיימת רק בקרב הדורות המבוגרים, אך שאר המנהגים נשארו: כמעט בכל בית יש נזיר וגם חייל, המקלים על הנטל הכלכלי של המשפחה. מסיבה זו, ומסיבות אידיאולוגיות הנזירים מעורבים מאוד בקהילה. הנזירים עוזרים לקהילה בזמן משבר, והתושבים מזמינים אותם לארוחות בבתיהם.

שדות מרעה בלדאק. הכלכלה באזור עדיין חקלאית ברובה

הטבע והתושבים
לדאק היא מוקד פופולארי לתיירות אקולוגית, וזאת בזכות אורח החיים המשלב קידמה עם שמירה על הטבע. בבתים רבים אפשר למצוא טלוויזיה עם כבלים ומכונית פרטית, אך כולם גרים בבתי בוץ. גם עיר הבירה נראית כמו כפר אחד גדול, עם בתי בוץ ושדות אורז סביבם. למרות שבשנים האחרונות קיימות יותר עבודות משרדיות, הכלכלה עדיין חקלאית ברובה. במשך השנה הילדים מתפזרים בכל רחבי הודו על מנת לרכוש השכלה תיכונית והשכלה גבוהה, ובקיץ כולם חוזרים לסייע בקציר.

בשנים האחרונות תושבי המקום מודאגים מערמות הזבל הבלתי מתכלה שמביאים עמם התיירות ותהליכי התיעוש. כדי לפתור בעיה זו הוקמו חנויות עם פילטרים, ובאכסניות מחלקים פלאיירים המבקשים מהתיירים להשתמש בפילטרים ולהפחית את צריכת הבקבוקים המינרלים.

תרבות המכירות הלדאקית
תיירים רבים נוהגים לשלב טיול ללדאק עם טיול להודו הצפונית. המעבר מצפון-מרכז הודו ללדאק מורגש כאשר עוברים במרכז המסחרי של העיר לה. מי שהיה בהודו ודאי זוכר את החנוונים הנדחפים מול התייר כדי להציע את סחורותיהם. בלדאק, שיטת מכירות אגרסיבית היא מחוץ לנורמה. גם מי שעסקיו אינם במצב טוב יעדיף לשבת בחנות מאשר לצאת ולשווק את סחורתו. גם המשא ומתן עם הלדאקים שונה משאר הודו – הלדאקים נאחזים בעקשנות במחירים גבוהים יחסית, ואינם מוכנים למכור את סחורותיהם בפחות מזה. אם הלקוח ירצה, הוא יקנה, ואם לא – הבחירה היא שלו. לכן, כאשר קונים בלדאק, כדאי לפתוח במשא ומתן, אך יש לקחת בחשבון שהמחיר לא יהיה נמוך בהרבה ממה שמוצע.

מלבד טיולים בחבל ארץ יפהפה, לדאק מציעה חשיפה לתרבות מיוחדת. תיירים רבים מגיעים כדי לחוות עולם ללא אלימות, הרמוניה עם הטבע, רוחניות הקשובה לעולם הזה, וחיים שעוד לא עברו תיעוש. עם הדברים האלה, לא פלא שהתיירות בלדאק רק גוברת.

עוד מידע על טיול להודו

בתמונה הראשית: נזירים תוקעים בחצוצרות כדי לברך את היום ולגרש רוחות רעות

הפוסט טיול בתרבות הלדאקית, צפון הודו הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט לדאק היא טיבט הקטנה הופיע ראשון במסע אחר

כשמתחילה העלייה נשמעים ברקע שני רעשים בולטים: הקליקים של חגורות הבטיחות של היושבים בג'יפ, שמבינים שאם לא עכשיו אימתי, והצפירות הבלתי פוסקות של הנהג. שם הנהג הוא קארמה והוא צופר את דרכו במיומנות בסיבובים חדים בין חמורים תועים, פרות קדושות וילדים חמודים בתלבושת בית ספר כחולה, בעוד אנחנו מתפללים לקארמה טובה. הרעשים לא מפריעים להנאה מהנוף המשגע, שמוגש לנוסע במגוון צורות גיאומטריות: מקווים של מפולות ענק בצהוב חיוור ועד למשולשי פסגות אדמדמים מצופים שלג. כשמתחילים לצוץ כפרים בצדי הדרך, בולטים בירוק יער ובלבוש הצבעוני של התושבים, נוסף לחלל הרכב קולן של קריאות ההתפעלות של הנוסעים. ברוכים הבאים לעמק נוברה (Nubra) בצפון הודו, ליד הגבול עם פקיסטן.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

הדרך מלה לעמק נוברה
קחו את הרי אילת, הכפילו את מספרם, הגדילו והגביהו אותם פי כמה, פזרו שלג בפסגותיהם והרי לכם אזור לדאק, בין המדבריות הגבוהים בעולם, בצל הרי ההימלאיה. העיר המרכזית באזור היא לה (Leh), אליה ניתן להגיע בטיסה מדלהי (וכך תזכו בנוף מדהים וגם תנחתו באחד מנמלי התעופה הגבוהים בעולם) או באוטובוס ממנאלי (וכך תזכו בכאב ראש). עמק נוברה הפראי והמרתק נמצא בקצה הצפוני-מזרחי של חבל לדאק, על גבול פקיסטן-סין. לכן, לפני שתגיעו לעמק עליכם להוציא אישור שהייה (Permit), שאותו תוכלו לקבל בכל סוכנות נסיעות תוך יום אחד בתמורה לכ-500 רופי (30שקל).

השתקפות ליד הכפר הונדר, עמק נוברה

אחרי שקיבלתם אישור, תוכלו לטייל בעמק בשלוש שיטות:
שיטת היאק הבודד: מתחנת האוטובוס של לה, סעו באוטובוס מקומי אל הכפר דיסקיט (Diskit) ומשם טיילו בין הכפרים באמצעות אוטובוסים. כך יהיה לכם חופש מוחלט ותוכלו ליהנות מחוויה אותנטית.
שיטת היאק האמיץ: תפסו טרמפים מהיציאה הצפונית של העיר וכך תוכלו להכיר את המקומיים מקרוב וגם לנסוע בזול.
שיטת היאק הבטוח: אם אתם קבוצה של שישה אנשים ויותר, תוכלו לשכור נהג עם ג'יפ שיסיע אתכם בין הכפרים ועל הדרך יעצור לכם במקומות שווים לצילום וימליץ לכם על גסט האוסים ומסעדות בכפרים. כך תוכלו להיות לטייל בביטחון, בנוחות ובמהירות. לפני הנסיעה (כ-2000 רופי לאדם), מומלץ לבדוק שהנהג לא שתה או עישן ושישן טוב בלילה: הדרך עד לכפר הראשון, חמש שעות אורכה, מצריכה ריכוז רב. אני בחרתי לטייל בשיטה האחרונה. יצאנו לדרך אני ועוד שש בחורות, ושרדתי כדי לספר.

שיטת היאק הבטוח – הג'יפ שלנו בדרכו לעמק

אחרי כשעתיים נסיעה וחמש עצירות לשירותים, אנחנו עוברים את הפאס הכי גבוה בעולם לכלי רכב (Khardung La – 5602 meters). הנוף המושלג מתחלף בצבעים ארציים שנחתכים בנהר גועש ואפור ככל שאנחנו מתקדמים, עד שאנחנו עוצרים בכפר דיסקיט. הכפר הציורי הוא מקום נחמד למנוחה וארוחה, וטומן בחובו עוד שתי נקודות עניין: בתמורה ל-30 רופי תוכלו לבקר במנזר העתיק השוכן על צלע ההר ובפסל בודהה מוזהב עצום בגודלו, ממנו יש תצפית מרהיבה אל העמק.

הבודהה המוזהב ליד הכפר דיסקיט

כשאני שואל את קארמה הנהג מדוע הוצב הפסל דווקא כאן, הוא צוחק ועונה: "להראות לפקיסטנים, שלא יבואו לפה!" ואני לא יכול שלא להיזכר בבודהה שלנו בארץ: הוא עומד שם גאה ופוער את פיו בהתרסה אל עבר רמת הגולן וסוריה – האריה השואג בתל חי.

ואכן, מטיילים רבים (אם כי יש סיכוי שזה רק אני…) מכנים אזור זה בשם "רמת הגולן ההודית". נקודות הדמיון רבות: אזור נידח ופראי בצפון המדינה, יישובים מעטים, עיסוק מרכזי בחקלאות ובצאן, אוכלוסיית מיעוטים ונוכחות צבאית מרשימה בעקבות הקרבה לגבול.

בדרכנו לכפר טורטוק (Turtuk) אנחנו עוצרים בדיונות החול של הונדר (Hunder). בין ריצה בחולות האפורים לרכיבה על גמלים דו דבשתיים אנחנו מוצאים זמן לרקוד במעגל עם משפחה לדאקית שיצאה לפיקניק. הבגדים הצבעוניים שלהם בולטים על רקע ההרים, ואחרי שתמה מוזיקת המנטרה הטיבטית, אנחנו מנסים לשווא ללמד אותם את "עוד יבוא שלום עלינו" – שיר שרלוונטי הרבה בשבילנו, קצת בשבילם.

ריקוד ספונטני עם קבוצת לאדקים בדיונות החול של הכפר הונדר שבעמק נוברה

במפות מסוימות לא תוכלו למצוא את הכפר טורטוק. במפות אחרות יופיע כיתוב שמתריע שהגבולות המסומנים במפה הינם זמניים ו/או לא מוסכמים על כל המדינות השכנות. במלחמת הודו-פקיסטן ב-1971 הפקיסטנים כבשו חלק מעמק נוברה, אך ההודים דחקו אותם חזרה ואף כבשו חלק קטן מפקיסטן, הכפר טורטוק בתוכו. וכאן מתגלה לי נקודת הדמיון המרכזית: כמו הרמה, גם זו היא אדמה שהתנהלה עליה מלחמה, וחלקה אף שטח כבוש שנוי במחלוקת. אחרי עלייה מעייפת אנחנו מגיעים לגסט האוס המומלץ של חוסיין, שמכבד אותנו במשמשים טריים (תוך כדי שהוא מזהיר, בעברית, לא לאכול הרבה כדי להימנע משלשול). אוכלוסיית הכפר מורכבת מתושבים מוסלמים מהזרם הסופי באסלאם ומטיילים ישראלים שמצלמים אותם ללא הפסקה.

ילדה מהכפר טורטוק. תושבי הכפר הם מוסלמים מהזרם הסופי

ניתן לעלות למנזר ולצפות בנוף משגע, לעשות טיול יום מאתגר למפל סמוך או פשוט לצפות במקומיים מנהלים את חייהם השלווים: אמהות ממיינות גרגרי חיטה, ילדים צוחקים בדרכם לבית הספר וגברים שסוחבים קש או דליי מים.

אישה עובדת בשדה חיטה בכפר טורטוק

הדרך חזרה ללה אורכת שמונה שעות, אבל אני לא נרדם. הצבעים, האנשים והצלילים של העמק מעסיקים את המחשבות, אבל לבסוף הגוף נכנע ואני שוקע בשינה. כשאני מתעורר מצפירה חזקה במיוחד של קארמה (הפרות בהודו פשוט לא זזות מהכביש), אני נזכר בנקודת דמיון נוספת של האזור לרמת הגולן: כמו הרמה, גם עמק נוברה נחשב בעיני לאחד האזורים היפים והמרתקים בתת היבשת, וגם אליו אין ספק שאחזור לבקר שוב.

פינוקים נוסח עמק נוברה – בית ההארחה דרגון גסט האוס בהונדר

מפת האזור:

הפוסט טיול בעמק נוברה, צפון הודו הופיע ראשון במסע אחר

הנופים הייחודיים של לדאק נובעים ממיקומה: מצפון להרי ההימלאיה ומדרום לרכס הרי קאראקורם (Karakoram). רכס ההימלאיה, המחסום הטופוגרפי הגדול בעולם, חוסם את ענני המונסון ומונע את ירידת הגשמים מצפון לו. התוצאה היא שכמות המשקעים הרב שנתית הממוצעת בלדאק דומה לכמות המשקעים באילת. אבל בניגוד אלינו, הלדאקים אינם מתפללים לגשם, אלא לשמש. זו ממיסה את הקרחונים בפסגות, ומימיהם הצוננים זורמים מטה, אל העמקים. משום כך רוב היישובים בלדאק שוכנים בעמקים הפוריים, כגון עמק נהר אינדוס (Indus), זנסקר (Zanskar), מרקה (Marka), ונוברה (Nubra), שאליו מוביל מעבר קהארדונג, Khardung La, שהוא מעבר כלי הרכב הגבוה בתבל – כ-5,600 מטר מעל פני הים גובהו.

מדינת ג'מו וקשמיר, הצפונית ביותר בהודו, כוללת לא רק יופי: חלקים ממנה הם מוקדי מתיחות בין הודו לפקיסטן. אל חלקיה המערביים והצפוניים מוטב שלא להיכנס כלל, אך אין זה הדין לגבי לדאק. במאות קודמות חצו את חבל הארץ הזה שיירות סחר, והן הותירו אחריהן דרכים קדומות שאפשר לעבור גם בימינו – ברגל או על גבי פרדה. מאז נסללו שני כבישים המגיעים ללדאק: כביש אחד יוצא משרינגר, בירת המחוז, ומטפס לאורך נהר אינדוס, אלא שהוא עובר סמוך לאזור המתיחות בגבול עם פקיסטן, ומפעם ולפעם מפגיזים אותו, ולכן יש להימנע מלנסוע בו. הכביש השני מגיע מדרום, מטפס מעמק קולו (Kullu) דרך העמקים ספיטי (Spiti) ולהול (Lahaul), חוצה כמה מעברי הרים גבוהים (שלושה מהם גבוהים מ-5,000 מטר מעל פני הים) וגולש אל לדאק. דרך זו, החוצה את ההימלאיה, נפתחה לתנועה בסוף שנות השבעים עקב הצורך האסטרטגי במעבר נוסף שאינו סמוך לגבול, שדרכו יוכלו כוחות ואספקה להגיע בבטחה לאזור העימות.

שימו לב: שתי הדרכים (זו הבטוחה יותר וזו המסוכנת) פתוחות רק בקיץ, מסוף יוני עד תחילת ספטמבר. בכל יתר עונות השנה מעברי ההרים חסומים תחת מעטה כבד של שלג. בשנים האחרונות אפשר להגיע בטיסת פנים מכמה יעדים בהודו.

הפוסט הדרכים המיוחדות של לדאק הופיע ראשון במסע אחר

הפסקות חשמל אינן דבר נדיר בעיר לֶה (Leh) שבחבל לדאק בצפון הודו. האור כבה ואלפי כוכבים בהירים נגלים לעין במראה מרהיב. חכה, אומרת לי גילה, עד שתגיע לאגמים הרחוקים ממקום ישוב וחשמל, ואז צפוי לך חיזיון אור מדהים.

ביומי הראשון בלה אני מסתגל לגובה (כ-3,500 מ') תוך שתיית ליטרים של מים ומנוחה. הכדור שבלעתי יומיים קודם לכן פועל את פעולתו ולשמחתי אני משוחרר מרוב תסמיני מחלת הגבהים. בחרחורים מוסווים, בעייפות שניתן לתרצה, אני מודד את צעדי בשיקול דעת כחבית מים המתנדנדת מצד אל צד. בעל המלון מתדרך אותי כיצד להגיע למסעדה הקרובה ביותר, חמש דקות הליכה הוא אומר. אני יוצא למסע ארוך בן עשרים דקות שנדמות כנצח במעלה הרחוב. מישהו לקח את האוויר שלי. אני מתגלגל כחבית מים נטולת חמצן עד שאני נופל על כסא המסעדה. כמה נגיסות מספיקות כדי להשביע אותי ולהתנהל הפעם בכיוון ההפוך אל חדרי. כל שעה שעוברת מחזירה אותי למצבי הטבעי ולמחרת, עדיין זהיר ואיטי, אני כבר מטייל מעדנות ברחובות לה, עוצר מעת לעת לחפש חמצן.

לה, בירת חבל לדאק, היא מקום טוב להתאקלם לאוויר הדליל שבגבהים

שבוע ימים עבר ובכוחות רעננים ומחודשים אנחנו עולים לג'יפ לטיול בן שלושה ימים בגובה של כ- 4,600 מ' באגמי צומורירי (Tsomoriri) וצוקאר (Tsokar) העטורים הרים נישאים. קאיום, נהגנו הלדאקי המשופם והנפלא, נוהג בבטחה ובמיומנות, עיניו החדות מבחינות בכל פרט רחוק ונדיר וחיוכו הטוב מעיד שגם אנשים קרובים הוא רואה.

אירוח לדאקי של תה וצאמפה
בדרך לאגם צומורירי אנחנו מתעכבים בכפר קטן ופשוט עד מאוד. קארין מוצאת את האישה הלדאקית העיוורת בעינה האחת אותה פגשה לפני שנה ושולפת מתיקה כמה זוגות של משקפי שמש שנתרמו על ידי תורם מארצה. מסביב מתקבצים תושבי הכפר, כפריים מבוגרים וצעירים, ילדים זבי חוטם ואדומי לחיים, ומודדים על פניהם את המשקפיים. משקפי שמש מודרניים בצבעים כתומים וכחולים. האישה העיוורת ואחותה מוצאות את המשקפיים הנוחים יותר וכולם עומדים לצילום קבוצתי ועל עיניהם משקפיים.

צילום קבוצתי עם משקפיים

אחותה של האישה העיוורת למחצה מזמינה אותנו אל ביתה ואנחנו עוברים בינות לבתים הקטנים והנמוכים ונכנסים. חדר מבואה קטן עם עורות וכלי עבודה ומשם אל חדר קטן פחות אך לא גדול מידי, ובו אנחנו מתיישבים. לאורך הקירות מסודרים בקפידה כלי אוכל, במרכז החדר תנור עצים קטן ועליו כירה קטנה, ומסביב מזרני ישיבה. המארחת הלדאקית מוזגת לנו תה ומגישה לנו קערת צמפה, קמח שעורה טחון עד דק, חמאה ותרמוס תה אותם מערבבים יחדיו לדייסה סמיכה. הלדאקית שחומת העור יושבת לצידנו במבע רציני, דרוכה לאירוחנו, וכל מגע יד מקרי בספל התה שלפנינו מקפיץ אותה למזוג לנו תה נוסף. אנשים מסבירי פנים הם הלדאקים. מארחים נדיבים החולקים ממזונם המועט.

בחצר ביתה חלקת שדה זעירה הסמוכה לאפיק הנהר ובה היא מגדלת שעורה. קאיום מתרגם לנו – לא טוב להקים את ביתך סמוך לנהר. עם הגשמים עולה לעיתים מפלסו של הנהר וגם בימי הקיץ החמים, כאשר השמש קופחת על ראשי ההרים המושלגים וממיסה אותם, גוברת הזרימה בנחלים ומאיימת על הבתים הסמוכים.

בתוך בית לדאקי. כל מגע מקרי בכוס מביא את המארחת למזוג עוד תה

לקראת ערב, אחרי יום של מפגשים עם אנשים, נופים ומעברי הרים רמים אנחנו מגיעים אל אגם צומורירי היפהפה ומוצאים homestay – חדרים פשוטים מאוד אבל סבירים, שירותים משותפים, ללא מים זורמים וגם החשמל קצוב לפרק זמן קצר ומאפשר לנו להתנסות מחדש בפנסינו האישיים.

אני פורש לישון מוקדם עם כאבי ראש קלים. ראשי הולם בקצב פעימות ליבי המואצות ורקותיי מפולחות ביתדות ברזל מלובנות. הדקות קופאות ואך בקושי מתאספות לשעות, והופכות לקשות יותר ויותר. כאב הראש מתגבר, הנשימה הופכת כבדה ובלתי אפשרית כאילו מישהו מתיישב על חזך בכל כובדו ואומר לך – עכשיו תנשום, עד שאני פותח את חלון החדר אל צינת הלילה הכבדה בניסיון נואש למלא את ריאותיי. אני שותה מים ככל יכולתי ומעת לעת מחלץ את גופי משק השינה, נועל את נעלי וסופר את צעדי הכבדים אל השירותים המשותפים.

בבוקר נותנת לי גילה כדורים הומיאופתיים וקאיום מביט עלי במבט חודר ושקט ומנחה אותי לשתות תה שחור עם ג'ינג'ר ו"אחר כך כבר נראה".

אגם צומורירי. הלב פועם בחוזקה ולא רק בגלל בגלל יופיו של הנוף | צילום: Jochen Westermann, flickr

גן ילדים של נוודים
אט אט אני מייצב את נשימתי ומראשי נעלם קצב הלמות ליבי. עד כדי כך הוטב לי שאני אפילו מצטרף לנסיעה אל שבטי הנוודים הממוקמים בהרים הסמוכים. קאיום עוצר את הג'יפ סמוך לאוהל גדול הנטוע באמצע שום מקום ושואל משהו בקול רם. מהאוהל מגיחה צעירה לדאקית רזה ואחריה מגיח ילד ועוד אחד, ועוד ועוד ילדים עד שכל ה-16 יצאו החוצה. ככה זה גן ילדים של נוודים. אנחנו מחלקים להם ממתקים ופירות ומתרגשים לראות כמה מסירות ודאגה יש בהם האחד לשני. הם מסמנים לנו על הילדים שלא קיבלו ממתק או פרי. ילד קטן חופן מעט משמשים מיובשים בכף ידו אך מבט נוסף מגלה שהוא מחלק אותם לחבריו הסמוכים. ילד בן ארבע נוגס קלות במשמשים עסיסיים ונותן אותם לאחותו בת השנתיים שתמשיך באכילתם. לבקשת המורה הם מדקלמים את שיעורם – אותיות האלף בית באנגלית, ילדים בני שנתיים עד חמש. המורה מחייכת, מתכבדת בעצמה בעוגייה ובפרי, מוציאה את לשונה החוצה במחווה של מבוכה.

כיתת לימוד בלב המרחבים השוממים. ילדים בני שלוש משננים אותיות באנגלית

מרחק נסיעה קצר משם אנחנו מגיעים למבנה אבן קטן וסמוך לו אוהל גדול בו מסתופפים כמאתיים ויותר נשים וגברים נוודים, אלה שלא יצאו למרעה עם עדרי הצאן והיאקים. כולם משתתפים בפוג'ה (תפילה) אך יותר מכך נראה שרובם נהנים מהמפגש החברתי. אמהות נושאות את ילדיהן הקטנים כרוכים ביריעת בד אל גבן, הגדולים יותר משתובבים ומשפריצים מים מבקבוק שתייה שפקקו מנוקב או מסתכלים בסקרנות על הזרים שבאו להסתכל עליהם בסקרנות. וכך כולם מסתכלים על כולם בסקרנות רבה, מסובבים גלגלי תפילה, מצלמים, משוחחים ונושאים תפילה.

אנחנו מגיעים בשעת אחרי הצהריים לאגם צוקאר הגבוה אף יותר מאגם צומורירי ומתמקמים באוהל עשוי מצנח ענק של הצבא ההודי, המשמש כחנות וכמסעדה ובשבילנו גם כחדר שינה לשעות לילה. בצידו האחד של האוהל הגדול מטבחון בו מבשלים בעל הבית ואשתו עבור אורחיהם, במרכז האוהל שקיות חטיפים, קופסאות גפרורים, נייר גלגול לסיגריות ושאר מצרכים יבשים שנוודים ואורחים לרגע נדרשים להם. בשולי האוהל ארבעה דרגשים רחבים לישיבת האורחים. בעלת הבית הצעירה מגניבה אלינו מבטים סקרניים ומחייכת בלבביות, ומידי פעם מחבקת ומנשקת את בנם הקטן, דורג'ה, בן השלוש. דורג'ה משחק במשחקים שהוא ממציא: הוא סוחב כיסא פלסטיק גדול מצד אחד של האוהל לצידו השני, מעמיס עליו קופסת קרטון ופורק אותה מתחת למיטה. אחר כך הוא מסיע את הכיסא למרכז האוהל, מטפס עליו, שולף מקופסת גפרורים גפרור אחד, תוקע אותו בין שפתיו כמו קלינט איסטווד, וחוזר חלילה.

מלון-מסעדה ליד אגם צוקאר. כשהסועדים מפנים את המקום אפשר ללכת לישון

על העמוד במרכז האוהל תלויים מפתחות מהודרים. בעל הבית מגלה לנו שאלה מפתחות הגומפה (אולם תפילה) הנמצאת על הגבעה הנישאה שמעל לכפר קטן. הוא ודורג'ה מצטרפים אלינו למסע גילוי הגומפה, ויחד אנחנו נכנסים אל אפלוליותו של חדר התפילה העתיק, ממנו מתפצלת מחילה קצרה אל פסל בודהה יפהפה ועתיק.

בעל הבית פורש לנו שמיכות ואחרי שאחרוני אורחי המקום המקומיים מבינים שמיטות העץ עליהם הם ישובים לשתיית התה והבירה ישמשו אותנו בקרוב כמיטות, הם פורשים במבוכה קלה כדי לא להפריע. אנחנו מתארגנים ללינת לילה בגובה 4,680 מ', פורשים שקי שינה עליהם מניחים את השמיכות הכבדות והעבות שסיפק לנו בעל הבית ומנסים לסדר מעט את סביבתנו הקרובה מעקבות האורחים ופירוריהם. עוד לא עשר בערב ואנחנו בשקינו, וגם משפחת המארחים שלנו נכנסת לאוהל קטן המהווה המשך זעיר לאוהל הגדול שלנו לאחר שבעל הבית סגר היטב את יריעת פתח הכניסה הראשי ושם בקבוק פלסטיק ריק בתחתיתה, כדי שהפולשים האפשריים יישמעו בניסיון כניסתם.

בדרכים של לדאק | צילום: Prabhu B Dos, flickr

הירח הכמעט מלא נמצא כבר במרום השמים ומאיר באור יקרות את חוץ האוהל וגם את פנימו. שקט מדהים משתרר על האזור ובחשיכה נטולת החשמל נזרעו כבאגדה טיבטית עתיקה אלפי כוכבים בהירים.

מפת לדאק:

עוד מידע על טיול להודו לקריאה נוספת על לדאק: לדאק – מפגשים ואנשים חבל לדאק שבצפון הודו מפגיש את המבקר עם מקומות ואנשים מרגשים ולא צפויים, כמו נזיר בן שבע, שהוא גלגולו של באקולה רינפוצ'ה הנערץ, או מוכר בשוק של לה, שמקווה לפגוש ישראלים אדיבים

הפוסט אל השבטים הנודדים, לדאק הופיע ראשון במסע אחר

כל המגיע בדרך האוויר לעיר לה (Leh), בירת חבל לדאק שבצפון הודו, נוחת בשדה התעופה על שם באקולה רינפוצ'ה. בהנמכה לנחיתה ניתן לראות מחלונות המטוס גבעה, אחת מיני כמה, עליה בנוי מנזר ספיטוק (Spituk), מקום מושבו של רינפוצ'ה. באקולה רינפוצ'ה היה נזיר בודהיסטי שמונה לאחראי מטעם הממשלה ההודית על לדאק והבין כי אחד החוסרים הגדולים של חבל ארץ זה הוא מערכת חינוך מסודרת וטובה. הוא פיתח רשת חינוך וקידם את הלדאקים במובנים רבים. באקט של הערכה ליכולותיו ועשייתו של רינפוצ'ה מינתה אותו הממשלה ההודית לשגריר הודו במונגוליה וגם שם זכה להערכה רבה ביותר מצד התושבים המקומיים. עם מותו נטמנו שרידי אפר גופתו במנזר ספיטוק, גלגולו נמצא בילד רך בכפר בלדאק, שהועבר לספיטוק ומקבל הכשרה כיאות לממשיך זרם התודעה.

תמונות של באקולה רינפוצ'ה בשני גלגוליו – כבוגר (במרכז) וכילד צעיר (מימין)

אל מנזר ספיטוק הגענו יחד עם הנזיר לובזנג, שהיה המלווה הצמוד של באקולה רינפוצ'ה הצעיר עד לא מזמן. נוף נפלא נשקף ממרפסת המנזר אל העיר לה ואל מסלולי שדה התעופה. תמונת באקולה רינפוצ'ה המנוח תלויה בסמוך. איש מרשים, צנום, עוטה גלימת נזיר, ראשו ביצתי ועיניו חודרות. מיד עם הגיענו אנחנו מוזמנים להיכנס אל חדרו של רינפוצ'ה הצעיר. בחדר המבואה יש מכונית צעצוע גדולה ובחדר השני, על כס אדום, יושב ילד בן שבע עם עיניים שחורות סקרניות וחודרות. אנחנו מגישים לו כברכה קאטה, צעיף בד לבן, והוא, בתנועה מיומנת של בן שבע, כורך אותה סביב צווארנו ונותן לנו חוט אדום לברכה. אנחנו מתיישבים למרגלותיו, הוא מכבד אותנו במשמשים מיובשים ופותח את המתנות שקבל מלובזנג בחיוך גדול. גם רינפוצ'ה בן שבע שמח על ביצת הפתעה משוקולד. הוא שולף שקית עם סוכריות שוקולד קטנות ומעביר בינינו. אני מעביר אותן הלאה מבלי לקחת. "תיקח", אומרים לי "זו ברכה מרינפוצ'ה, לא מוותרים עליה".

אנחנו משוחחים עמו ככל שניתן. הוא סוקר אותנו בעיניו השחורות החודרות. לובזנג מדובב אותו בסדרת שאלות הארוכות מהתשובות הביישניות. מה שמך, שואל אותו לובזנג באנגלית והוא עונה בשם הולדתו. עכשיו אתה באקולה רינפוצ'ה, אומר לו לובזנג. באקולה רינפוצ'ה מחייך. מחר יש לו בחינה באנגלית.

רנפוצ'ה הצעיר. לא מוותרים על ברכה מרנפוצ'ה, גם אם הוא רק בן שבע

אנחנו יוצאים ובהדרכתו הנדיבה ופותחת הדלתות של לובזנג אנחנו מבקרים ברחבי המנזר, מצטרפים לסופה של פוג'ה בגומפה (אולם התפילה), אוכלים יחד עם הנזירים מרק תנתוק העשוי מאיטריות, מבקרים בחדרו של באקולה רינפוצ'ה המנוח ובסטופה בה קבורים שרידי אפרו, ומתכבדים בתה ועוגיות בחדר האוכל של המנזר .

כשאנחנו מסיימים את הביקור, רגע לפני יציאתנו, אנחנו רואים את רינפוצ'ה משחק בחצר שעל גג המנזר יחד עם אמו. מה עושה ילד בן שבע אחרי הצהרים, בלי ילדים בני גילו ולפני בחינה באנגלית?

מנזר ספיטוק. מה עושה כאן ילד בן שבע בלי חברים בגילו?

הפשמינה הנכונה
כדי להבין אם ניתן להביא לאדוארדו ידידי תה אסאם משובח מלדאק עברתי כמה וכמה חנויות. התשובה שלילית, אבל הדרך אליה היתה רצופה בכוונות טובות. בסופו של דבר הגעתי לחנות במיין באזאר, שמתמחה רק בתה. מוכר צעיר עם טורבן סיקי על ראשו ושערות זקנו קשורות בקשר אל מתחת לסנטרו מחייך אלי ומסביר בקול דק שיש להם רק תה מדארג'ילינג, הנחשב משובח, אבל אסאם – אין. מכיוון שהוא נחמד וידידותי אני שואל אותו היכן ניתן למצוא צעיף פשמינה במחיר הוגן. צמר הפשמינה לקוח מסנטרן ומצידיהן של עיזי ההימלאיה והוא רך ביותר, עדין ומחמם. הוא מחייך שוב ואומר שצריך לחפש בזהירות בחנויות השונות של השוק. באשר לשאלתי כיצד ניתן להבחין בין צעיף פשמינה לצעיף שאינו כזה, שוב חייך, הוא אינו יודע אבל אביו דווקא כן מבחין באמצעות מגע יד וראיית עין, אלא שהוא אינו כאן עכשיו. עכשיו תורי לחייך ולהודות לו, וללכת הלאה. וזאת יש לדעת כי רחובות העיר לה מלאות בחנויות, שכל שנייה שבהן מצהירה על התמחות מיוחדת בפשמינה.

העיר לה. בשוק מוכרים צעיפי פשמינה רכים | צילום: Stephane Viau, GFDL

אי שם אני פונה לאי כאן ונכנס לחנות קטנה. המוכר שרוע על שטיח הרצפה במנוחת צהריים קלה אבל מקבל אותי במאור פנים. דבר ראשון הוא מסביר לי על הסוגים השונים, פשמינה, פשמינה מעורבת עם משי וכן הלאה, אני מגדיר לו את הצבע הנדרש, והוא פותח בפני כמה צעיפים. אני מתביית על אחד, פשמינה טהור בצבע הנדרש, ומסכם איתו על מחיר הוגן. הוא שואל אותי מהיכן אני, כאילו לא זיהה, ואומר שבלה יש הרבה ישראלים. אני שואל אותו על התרשמותו מהם והוא נבוך מאוד ומנסה להיות דיפלומט. הצעירים, כך אומר, מתנהגים אחרת מהמבוגרים והוא אינו יודע למה. כשאני מחזק את דבריו הוא אוזר אומץ ואומר שחלק מהם וולגריים ואינם מתחשבים. שבעים אחוז מהישראלים הם כאלה, השאר נעימים ונחמדים. כמו הזוג ההוא שלא ישכח, שהגיעו אליו לפני שנתיים והקרינו כל כך הרבה טוב, ואף הוסיפו מילים טובות לקנייתם.

הוא מביט בי במבוכה קלה, אני מאחל לו שיגיעו אליו יותר ויותר ישראלים כמו הזוג ההוא, ועוד יותר מכך שכולם יתנהגו כמו הזוג ההוא, והוא מציע לי תה, מחוות אימון וידידות.

מאמינים בודהיסטים בגומפה טיקסה הסמוכה ללה

גשה קונצ'וק וונגדו
נושק לשנתו הארבעים הנזיר גשה קונצ'וק וונגדו נחשב למורה מצוין. הוא נולד בלדאק, בגיל 12 עבר ללמוד באחד המנזרים בדרום הודו ולאחר שהשלים את לימודיו לימד גם במכון הדיאלקטי בדהרמסלה. בשנת 2010 הגיע ללדאק כראש המחלקה ללימודי הפילוסופיה הבודהיסטית במרכז ללימודים בודהיסטיים בעיר לה. הוא גר בבית צנוע במרכז בו לומדים כשש מאות תלמידים, ובעת חיוכו פניו הנאות מאירות ומדגישות את צדעיו הכסופים. אחרי שפגשנו אותו לזמן קצר בביתו הזמין אותנו לארוחת ערב בערבנו האחרון בלדאק. איש עסוק הוא גשה-לה ואנחנו רואים בכך כבוד גדול שהוא מפנה עבורנו זמן. הפגישה מתקיימת בביתה של אחותו הגרה בלה, לא רחוק מבית ההארחה בו אנו מתארחים.

דיקי אוספת אותנו כדי שלא נטעה בדרכנו ומובילה אותנו בין גדרות אבן, בתים כפריים ודרך בוסתן יפהפה וגינת ירק עשירה אל בית מרווח ידיים. זו הזדמנות נפלאה עבורי להכיר את הכנסת האורחים הלדאקית. אחותו של גשה וונגדו מתעקשת שלא נחלוץ את נעלינו כמקובל בפתח הבית כי הרצפה קרה ואנחנו מטפסים אל הקומה השנייה, חולצים נעליים ונכנסים אל חדר אורחים רחב ידיים בעל רצפת פרקט כהה ועליה מזרני ישיבה. בקצה החדר מטבח חדיש וכל הבית אומר ניקיון, צניעות ונעימות.

גשה וונגדו כבר יושב בחדר והוא מזמין אותנו להצטרף. על השולחנות הנמוכים כבר מונחות צלוחיות עם משמשי לדאק המפורסמים. משמשים טריים שנקטפו בחלקת הגינה ואין כמוהם למתיקות ולהנאה, משמשים מיובשים בעלי חרצנים וגם צלוחיות גדושות בגרגרי רימונים עסיסיים. אנחנו מתחילים בשיחה על הא ודא, היכן ומה עשינו בטיולינו בלדאק, מחייכים יחדיו למשמע סיפור מחלת הגבהים שלי ונהנים מטעימות הפרי. השיחה מתרחבת לשאלות בנושאי פילוסופיה בודהיסטית וגשה-לה משיב תשובות רהוטות וחכמות ומתייחס בכובד ראש לשאלה קטנה כגדולה.

צבעוניות מרנינה במנזר סטקנה, כעשרים ק"מ מלה

גם האחות הצעירה יותר מצטרפת והיא, יחד עם דיקי, מסייעות לבכורה במלאכת המטבח והאירוח. בתחילה מוגשות לנו קעריות נאות עם מרק חם ומיד לאחריהן מופיעות צלחות רחבות עם מומואים (כיסני בצק ובתוכם ירקות גזורים דק) מאודים וחמים. עבודה רבה הושקעה בהכנת המומואים והאחיות מביטות בזוויות עיניהן לוודא שלאורחיהן לא יחסר. טעם כזה מזמן לא טעמתי. פריך במידה הנכונה (כמה שאני יכול להעיד מהי המידה הנכונה…), טעים במידה המופלאה. דיקי לוחשת לנו לסיים את תריסר המומואים המונחים בכל צלחת, שמא יחושו המארחות שהכנתן לא הייתה טובה מספיק. זה בהחלט היה תירוץ מצוין להותיר צלחת ריקה מבלי להיחשב גרגרניים מדי.

כמובן שהצלחת הריקה הניבה את השאלה המתבקשת אם נרצה עוד, אבל נדמה שאפילו מארחות נדיבות לב יודעות שיש גבול לקיבולת הקיבות המערביות. אנו מודים לאחיות, והן נבוכות ומשרבבות לשון החוצה, כמנהג המבוכה הלדאקי.

גשה לה מראה לנו מגזין לשימור המורשת התרבותית בהימלאיה מטעם הקרן הנושאת שם זה ושהוא נשיאה, שולח עמנו קופסה של משמשים טריים שנקטפו זה עתה מן העץ אל גן גיאצו-לה ידידו שבמקלוד גאנג', מגיש לכל אחד מאיתנו כשי שקית גדולה עם משמשים מיובשים ומודה לנו שהואלנו לבוא לארוחה עמו – כאילו לא הוא היטיב עימנו בהסכמתו להיפגש. ואחרי שנעלנו שוב את נעלינו וירדנו לקומת המבואה עמדו בני המשפחה, כולל האם הזקנה והמחויכת, ונפרדו מאיתנו לשלום לבבי וחם. כדי שלא נאבד את דרכנו בחשיכה בסבך שבילי העפר החשוכים והלא ידועים האיר את דרכנו בפנס אחד מבני המשפחה עד לכביש הידוע ונפרד לשלום. בשקט. בצניעות. כמו שאר בני משפחתו.

מפת לה והסביבה:

עוד מידע על טיול להודו לקריאה נוספת: לדאק – אל השבטים הנודדים טיול בחבל לדאק שבצפון הודו, בגבהים עוצרי נשימה, מזמן מפגשים עם תושבים מקומיים, שפותחים בשמחה את אוהליהם בפני האורחים שבאו מרחוק וחולקים עמם את מזונם המועט

הפוסט מפגשים ואנשים בלדאק הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט לדאק, הודו הופיע ראשון במסע אחר

בדרך ללה (LEH), זמן מה לפני שהגענו אל העיר, שמענו על מקום שאפשר להתנדב לעבוד בו, לעזור, ובדרך זו ללמוד להכיר טוב יותר את לדאק. ביקרנו במרכז האקולוגי לראשונה ימים אחדים לאחר שהגענו ללה, באותם ימים התמודדנו בעיקר עם בעיות הנשימה והסחרחורת – תוצאת תהליך ההסתגלות לאוויר הדליל בחמצן בגבהים אלו.

מול הפתח התגודדו כעשרה לדאקים לבושים בתלבושות מסורתיות. הם שוחחו ביניהם וסובבו גלגלי תפילה. כשנכנסנו ראינו אנשים נוספים, יושבים בשתי שורות זו מול זו על רצפת חדר הספרייה המכוסה בכריות ובשטיחים. מישהו נאם, דבריו הוקלטו, ומדי פעם נקטעו במחיאות כפיים ובצחוק קולני. לאחר מכן התברר לנו שזה היה סמינר על אסטרולוגיה. כעבור יומיים חזרה הספרייה למתכונת פעילותה הרגילה, השולחנות וספסלי העץ הוחזרו למקומם, ואנחנו, תוך כדי סידור וקיטלוג, נתקלנו בכמות מרשימה של ספרים ובמיגוון גדול של נושאים: ספרים טכניים על ייצור עצמי של כלי בית, על הידרולוגיה, אנרגיה סולארית, עבודות יד, אדריכלות, חקלאות אורגנית ומתכונים, ואפילו ספרים חדישים מאוד על אקולוגיה וחינוך ומבחר מרשים של כתבי-עת בנושאי סביבה.

ילדות לדאקיות. המפגש עם תרבות המערב גרם לצעירים, שבעבר התגאו במסורת שלהם, לפתח רגשי נחיתות כלפי תרבותם | צילום: איתי הכהן

מבקרים ישבו בספרייה ועיינו בחומר, בחוברות ההסברה על המרכז, וכן במיפרטים הטכניים התלויים על הקירות מסביב ומתארים מכשירים ואמצעים פשוטים שמנסה המרכז להחדיר לכפרים: "חדרי חממה" שלהם חלונות גדולים וקירות מבודדים לניצול טוב יותר של חום השמש, משאבות מים פשוטות לבנייה ולהפעלה, דודי שמש, ותנורי בישול ומייבשי תבואה סולאריים. אחת ליומיים הוקרן בספרייה סרט וידאו. בחדר הקטן נדחקו ארבעים או חמישים תיירים ורובם ישבו בצפיפות על הרצפה. רובו של הסרט מתאר את התרבות המסורתית בלדאק ואת השינויים הסביבתיים והחברתיים המהירים שהתחוללו כאן מאז החלה הודו "לפתח" את האיזור ופרצה לתוכו עם הקידמה והטכנולוגיה המערבית. כותרתו של הסרט "עתידים עתיקים" נותנת ביטוי למסר נוסף המובא בו: התרבות הלדאקית והשינוי המהיר שחל בה מזמינים את הצופה לבחון מחדש את תרבותו הוא ואת אורח חייו.

הלנה נורברג הודג' הבינה את המסר הזה והיא שהקימה את המרכז והפיקה את הסרט. רבים מהציטוטים בכתבה זו לקוחים מהסרט ומספר הנושא את אותו שם: "ANCIENT FUTURES – LEARNING FROM LADAKH". הודג' השוודית הגיעה ללדאק ב-1975, שנה לאחר שהאיזור נפתח לביקורי זרים. הלנה, לשונאית במקצועה, הגיעה כחברה במשלחת אנתרופולוגית, והיתה היחידה מבין חברי המשלחת שדיברה לדאקית. כך יכלה ליצור קשר ישיר עם המקומיים. לדבריה, הרגישה מיד שאפשר ללמוד מהאנשים כאן שיעור בקשר שבין האדם לטבע, ויותר מזה – שיעור בשמחה אנושית.

באותן שנים – בעקבות ההיחשפות להשפעות מערביות, והנטייה לחקות דרכים מערביות "מודרניות" – החלו צעירים לדאקים, שהיו בעבר גאים במסורותיהם, לפתח רגשי נחיתות כלפי תרבותם. בתגובה וכדרך להתמודד עם השינויים האלה הקימה הלנה את "פרויקט לדאק", וב-1983 את "הקבוצה לפיתוח אקולוגי בלדאק". מטרותיה, כפי שהן מפורטות בחוברת היכרות דקה הנמצאת במרכז האקולוגי בלה היו שתיים: להציג תמונה מלאה יותר ופחות אידיאלית של החיים במערב, ועל-ידי כך לאפשר ללדאקים לראות את תרבותם באור חיובי יותר; להביא מידע על הדאגה הגוברת והולכת בכל העולם לגבי נושאים סביבתיים, ולספק תמיכה לפיתוח יציב ועקבי מבחינה אקולוגית, פיתוח המסתמך על המשאבים המקומיים של לדאק ועל הערכים המסורתיים שלה.

נוף טיפוסי בלדאק. צריך להסתגל לאוויר הדליל בגבהים

נס כפרי
הרעש בחוץ רומז שהלנה חזרה. בצעד מלא מרץ היא עוברת בחוץ, ובכל מקום מתגודדים סביבה אנשים. אין ספק שגם היום, עשר שנים לאחר הקמת המרכז, היא עדיין הרוח החיה כאן וחלק גדול מן הפעילות מתרכז סביבה. למרות המודעה הקוראת למתנדבים לבוא ולעזור נראה היה לנו שהמקום אינו ערוך לקבל את העזרה הנדרשת. זה היה השיעור הראשון בכך שהדברים אינם "מאורגנים" באופן שאנחנו רגילים אליו: כשביקשנו כלי גינון וצבעים נעץ בנו צוות העובדים הלדאקים מבטים שואלים, משתאים, נבוכים אולי. אך כשהתחלנו לעבוד ביוזמתנו בחממת עשבי התבלין הם לא כעסו, להיפך, כמה מאנשי הצוות באו, אספו בחיוך את התבלינים מערמת העשבים המדוללים ולקחו אותם למטבח. באותם רגעים תהיתי איך הצליחה הלנה להסתגל לדרך האחרת הזאת. איך עלה בידה לרכוש את אמונם של בני המקום ולהקים, בעזרתם, מרכז פעיל.

אנשי המטבח ניגשו לחצר הקדמית, והוציאו תבניות קטנות של עוגיות מתוך התנור הסולארי. התנור אינו יותר מאשר קופסת עץ, צידה הפנימי צבוע בשחור ודלתה זכוכית. חלק מהדגמים בנויים על ציר וניתן לכוון אותם לזווית הטובה ביותר לקליטת קרני השמש. בחוברת ההסברה כתוב: אורז – 4 שעות, עדשים – 5 שעות, ירקות – 3 שעות, עוגות – שעתיים. בזמן שהתנור לא בשימוש, אפשר להכניס לתוכו מיכל מים והם יתחממו עד 70 מעלות צלזיוס. המבקרים עמדו משתאים וצילמו. העוגיות נעלמו במטבח והופיעו אחר כך במסעדת הגן הקטנה והמטופחת. המסעדה מציעה תפריט המורכב ממנות קטנות וטעימות של "מזון בריאות", יקרות יחסית למבחר המקומי. בין השאר אפשר למצוא שם פלאפל וחומוס, תה צמחים ו"עוגות שמש", החביבות על יושבי המקום.

ליד תנורי השמש בחצר מוצגים דגמים של שאר המכשירים שעליהם אפשר ללמוד בספרייה: דוד שמש, משאבת מים, וחממה קטנה שבמהלך הקיץ מסירים ממנה את כיסוי הזכוכית. מחממה זו מגיעים למטבח עשבי התבלין. התצוגה מעניינת, אך הדרמה האמיתית מתרחשת הרחק מכאן, בכפרים שאליהם מגיעים אנשי המרכז ומציגים בהם את השיפורים הטכנולוגים האלו. בעזרת תושבי הכפרים מנסים הלנה ואנשיה להעביר את המסר שלהם. "הכפרים הלדאקיים הם נס כלכלי", אומרת הלנה. "באחת הסביבות הקשות ביותר, שבה עונת גידול קצרה מאוד כשלרשותם עומדים כלים פשוטים ביותר, הצליחו הלדאקים לא רק להחזיק מעמד, אלא גם שיהיה להם הרבה פנאי". במשך ארבעה חודשים של עבודה הם מצליחים לספק את כל צרכיהם לכל השנה, ובשנים שיש עודף הוא נסחר תמורת תה, מלח או אבנים טובות.

החיים בחורף, כשיש פחות עבודה מלאי טכסים. חתונות ואירועים דתיים זוכים לאופי חגיגי במיוחד ונמשכים ימים רבים. "פגשתי כאן אנשים", מספרת הלנה, "שהחשיבו את שלוות הנפש ואת שמחת החיים לזכויות מלידה שאינן מותלות בספק". הסיבות "לנס הכלכלי" של לדאק מורכבות. השיטות המסורתיות מחזיקות מעמד ומשתפרות לאורך מאות ואלפי שנים. בכפרים מחזיקים רוב האנשים פיסת אדמה שלהם, וכמה חיות בית. האדמה לא מחולקת אלא מועברת מדור לדור, ובבתי החווה רחבי הידיים גרים ועובדים יחדיו שלושה דורות.

נופים עוצרי נשימה (תרתי משמע), כפרים, מנזרים ומפגש עם אנשים בלדאק

הבתים בנויים מהחומרים המקומיים: הבסיס מאבן וקירות הבית – חיצוניים ופנימיים – מלבני בוץ שהתייבשו בשמש. אין צורך להיות בנאי מומחה כדי לבנות בתים כאלה. כולם יודעים לבנות אותם, ובעת הצורך מתקבצים כמה בתי אב ועוזרים למשפחה בבנייה. משפחה זו אינה משלמת ל"פועלים", משום שהמסורת הלדאקית אינה מכירה כלכלה שמבוססת על כסף. המשפחה מארחת את העוזרים ובתורה עוזרת לאחרים. כך הופכים יחסי הקשר והתלות בין המשפחות לחזקים ועמוקים ביותר, שכן העזרה הדדית הופכת להיות אינטרס אישי. תחרות לא היתה ידועה למעשה באורח החיים המסורתי.
קנה המידה של הכלכלה הוא קטן, אנושי, והוא נותן הרגשת ביטחון, הרגשה ש"ניתן לסמוך" – משפחה על משפחה, או הכפר על תושביו. הפרויקטים הגדולים יותר דורשים שיתוף: בעלי החיים מקובצים לעדר גדול של הכפר, ומובלים לשדות המרעה, כל פעם בידי רועה ממשפחה אחרת. למבצעים גדולים, כמו בניית תעלות השקיה או סלילת דרכים נרתמים כל בני הכפר.

ניתוח זה של הרווחה הכלכלית שבה חיו הלדאקים באיזור המדברי הקשה הזה אינו מלא אם לא נבחן את ההיבטים התרבותיים של חברה זו. "חיי היום-יום בנויים על קשר עמוק בין האדם לסביבה, וקשר זה נובע מהבסיס הרוחני של הבודהיזם", אומרת הלנה.

תפיסת החיים הבודהיסטית מצביעה על קשר בין כל המרכיבים ביקום, שום מרכיב אינו יכול להיות קיים לבדו ובכלל זה גם האדם. גם הוא תלוי בכל דבר אחר לעצם קיומו וקשור אליו ביחסי גומלין. מורה זן וייטנאמי החי בצרפת הסביר זאת כך: במבט מעמיק אפשר לראות ענן גשם צף בגליון הנייר הזה, ויחד איתו גם את אור השמש, שכן בלעדיהם לא יכול היה לגדול העץ ממנו עשוי הנייר. הנייר הזה מכיל את הענן ואת אור השמש ואין הוא אלא שינוי צורה שלהם. הקשר בין כל הדברים ושינוי הצורה המתמיד נמצאים בבסיס הרוחני של הבודהיזם והחקלאים בלדאק חיים את השינוי הזה יחד עם חילופי העונות. הבנה זו מוצאת את ביטויה בניצול טוב של משאבים ויראת כבוד כלפיהם.

בדרך זו הצליחו הלדאקים ליצור קצת יותר ממה שהם צריכים. הגידולים הטבעיים מנוצלים לצורך הפקת תרופות, בניית גדרות וכדומה. אשפה ללא שימוש לא היתה מוכרת למעשה בחברה המסורתית, וגם לא מחלות זיהומיות כצהבת, למשל, שהיום מתפשטת בקרב הלדאקים בקצב מהיר. המים נחשבו תמיד טהורים, ויראת הכבוד כלפיהם שמרה למעשה באופן מושלם על נקיונם. בעת אירועים מיוחדים: לידה, חתונה או מוות – מתקבצים יחדיו כמה בתי אב. קבוצה זו נקראת "פספון", ותפקידה לעזור ולתמוך במשפחה, לחלוק איתה את רגעי האושר והסבל, ולפטור אותה מעול ארגון הדברים הנחוצים. המנזרים הבודהיסטיים הרבים באיזור פעילים מאוד ומשולבים היטב בחיי האוכלוסייה התומכת בהם. לכל משפחה חבר באחד המנזרים.

מנזר לדאקי. לכל משפחה יש חבר באחד המנזרים הבודהיסטים

יבוא בעיות
עם פתיחת האיזור למבקרים ב-1974 השתנתה התמונה במהירות, בעיקר בלה הבירה ובסביבותיה. תרבות הצריכה המערבית חדרה למרקם העדין של התרבות המסורתית והחלה לכרסם בו. כפי שקרה בכל כך הרבה תרבויות אחרות, גם בלדאק נהרסו יחסי הגומלין בין האנשים לבין סביבתם, ובין האנשים לבין עצמם. בעיות חדשות, שלא היו מוכרות באיזור, הולכות והופכות במהירות למשמעותיות ביותר. במישור הסביבתי אלו הן בעיות זיהום אוויר, מים, והצטברות אשפה שאינה מתכלה במזבלות פתוחות בשולי העיר, ללא טיפול נאות. בשל ההגירה הגדולה מהכפרים מוקמות שכונות צפופות באזורים מדבריים שלא יושבו בעבר. תושביהן חייבים להסתמך על אספקת מים ומוצרי יסוד המובלים לשם במשאיות. נוסף על כך, שירותי הסניטציה בעיר דלים מאוד, והביוב זורם בחוץ ומזהם את מקורות המים.

במישור החברתי "המצב האנושי משתנה לרעה", מעיד טאשי רבגיאס, משורר, מלומד ופילוסוף בודהיסטי, המעורב מאוד בפעילויות המרכז ובארגון הסטודנטים המקומי. "למרות כל הקידום החומרי, כל ההמצאות, כל הידע, אם מסתכלים במצב האנושי, נראה שהאנשים אומללים יותר".

עמוד התווך של הכלכלה השתנה, ומה שהיה חשוב בכלכלה המסורתית – כוח הייצור, או היכולת של היחידה הכלכלית להחזיק את עצמה – השתנה, והיום אומצה אמת המידה המערבית, כוח הקנייה, או במלים אחרות – המזומנים. העזרה ההדדית, כך נראה, איבדה את משמעותה: אנשים שיש להם כסף כבר לא צריכים לעזור זה לזה; הם קונים את מה שנחוץ להם. מתח ולחץ מערערים במהירות את מערכות היחסים החדשות, מפני שהן אינן כה עמוקות כמו המסורתיות.

בבתים הקטנים והצפופים בלה, כבר אין מקום לסבא ולסבתא, לא פיסית ולא רגשית. מיגוון בעיות מוכר הולך ומתהווה בלדאק: צמיחת הפער בין עניים לעשירים, מתחים בין העדות, תחרות, אלימות, פשע והידרדרות מעמד האשה. בכפרים אחראיות הנשים על המזון, הלבוש והמחסה ולכן מעמדן גבוה. הן עובדות בשדות כמו הגברים, אינן מנותקות מהמערכת הכלכלית, ולכן בטוחות בעצמן ולא מסתגרות בבית. בלה הבירה המצב שונה: הגבר יוצא לעבוד והאשה נשארת בבית. אפילו זמנה הפנוי מצטמצם. הלנה מביאה כדוגמה סיפור שסיפרה לה אשה מאחד הכפרים, שבאה לבקר את קרובי משפחתה בלה. "יש להם כל הדברים שחוסכים זמן – מים זורמים, מכשירי חשמל, ג'יפ", סיפרה האשה, "ובכל זאת, כשבאתי לבקר אותם בקושי היה להם זמן לדבר איתי".

כלכלת לה הולכת ומתבססת על חומרי דלק ומשאבים חיצוניים, ולכן גם גוברת תלותה בכלכלת השוק. תנודות השוק הן בלתי צפויות, וכתוצאה מכך מתערערים היציבות והביטחון בחיי האנשים. למרות שבטווח הקצר זה נראה כדאי, שכן בעיר כיום ישנו מיגוון רחב של מוצרי יסוד ומותרות, התושבים הופכים להיות תלויים לגמרי באספקה מבחוץ. זאת ועוד, חייהם מושפעים גם מתהפוכותיה של כלכלה רחוקה מהם, זו שמעבר להימלאיה: עקב סבסוד מחירי הירקות שם, הם זולים מאלה שגדלו בשדה הסמוך, וכך נשמט בסיסה של החקלאות המקומית, שהיתה תמיד עמוד התווך של הכלכלה המסורתית. נראה שעכשיו זהו מקצוע מ"דרגה שנייה", שנאלצים לעסוק בו רק אלו החסרים את הכישורים להשתלב במגזר המודרני. ואם לא די בכך, לשינוי הזה נלווים שני סיכונים עיקריים: ראשית, במשך שני שלישים מהשנה חסומים המעברים היבשתיים בין לה לבין העולם החיצון בשל השלגים, ושנית במדינות הסמוכות, קשמיר ופנג'ב המצב אינו יציב עקב מתחים עדתיים קשים, גבול הודו-סין הסמוך רגיש גם הוא ביותר.

קשיש מקומי. העתיד מתבסס על העבר | צילום: איתי הכהן

השינויים גורמים לזעזוע עמוק. למרות היתרונות הנראים לעין בטווח הקצר נהרס המרקם העשיר של יחסי הגומלין שקיים את לדאק לאורך מאות שנים. הסביבה מזדהמת, החברה מתפוררת והזהות העצמית מתערערת. למרות כל זאת מאמצים הלדאקים את השינויים האלה במהירות. המידע על התרבות המערבית מעוות ומגיע בעיקר מסרטי טלוויזיה, המציגים סטריאוטיפים מערביים של פנאי אינסופי, רווחה כלכלית מופלאה, וטכנולוגיה העושה את תפקידם של האנשים. גם התיירים מאוששים סטריאוטיפים אלו; יתכן כי בארצותיהם אינם נחשבים לעשירים כלל, אך כאן נראה שהם חיים בחופשה מתמדת. "זה טראגי", אומרת הלנה, "נוצר לחץ פסיכולוגי למודרניזציה. הלדאקים מאבדים את הגאווה העצמית שלהם, ועם אובדן הקשר עם המשפחה והמסורת הם נעשים חסרי ביטחון. הגברים הצעירים הם המושפעים ביותר. הם מתחילים לרכוש יותר ויותר מוצרי סטטוס ומתרחקים מאנשים אחרים".

המרכז בו שהינו מצהיר שבכוונתו לאפשר ללדאקים לראות את תרבותם באור חיובי יותר. למקומיים אין כמעט מידע על ההשלכות ההרסניות של תהליכי פיתוח דומים בחלקים אחרים של העולם. אנשי המרכז משקיעים מאמץ חינוכי כדי להביא לידיעת הלדאקים את מה שידוע כבר במערב. הם מראים שהסטריאוטיפים המערביים המגיעים לכאן דרך התקשורת והתיירות רחוקים מהאמת ותושבי המדינות המתועשות מתמודדים עם בעיות סביבתיות וחברתיות מהסוג הקיים עכשיו בלה. מידע כזה, כך הם מקווים, יתן ללדאקים תמונה שלמה יותר של בעיית הפיתוח וכשמידע זה בידם יוכלו הלדאקים להעריך מחדש את דרכיהם המסורתיות ולבחור בנתיב הקידמה המתאים להם.

זה נשמע אבסורדי שחברה "פרימיטיווית" מן הרמה הטיבטית יכולה ללמד משהו את החברה התעשיית שלנו. הלנה חושבת למעשה, שההיפך הוא הנכון: "משום שהחברה המערבית כל-כך מסובכת ומעוצבת על קשה לנו לעיתים למצוא את הקשר בין הבעיות עימן אנו מתמודדים לבין מקורן. בלדאק התחוללו השינויים כל-כך בפתאומיות שההקשרים הרבה יותר ברורים. אולי על-ידי התבוננות בלדאק נוכל ללמוד משהו על המהלך הבסיסי של המשברים הסוציולוגיים והאקולוגיים העומדים בפנינו".

באורח אירוני חלק מהפתרונות שמציעים סופרים, משוררים, אנשי מדע והוגי דעות במערב מבוססים על עקרונות דומים להפליא לעקרונות העומדים ביסוד התרבות המסורתית אותה נוטשים הלדאקים: כלכלה בקנה מידה "אנושי", תנועה לעבר חברה בה כל אדם מרגיש שהוא האחראי לדברים הנוגעים לעתידו המיידי, ומתן תוקף מחודש לאורח החיים הקושר את האדם לסביבתו ומעניק לו הרגשת שייכות ובטחון. קווי דמיון נוספים נמצאים אף ברבדים עדינים יותר, כמו הענין הגובר בסיפורי מעשיות, ההערכה המחודשת לעבודה פיסית ואפילו הנטייה ה"מודרנית" לשאת את התינוקות במנשאים קרובים לגוף. "התנועות האלו נחשבות לעיתים 'חדישות', ואני מקווה שלדאק מוכיחה לעולם שהן בעצם עתיקות מאוד" כותבת הלנה באפילוג לספרה, ומוסיפה: "השינויים הללו הם תנועה לאחור, אל קשר עתיק יומין בינינו לבין האדמה".

שוק בעיר לה. עמוד התווך של הכלכלה משתנה | צילום: Y. Shishido, GFDL

הלכה ומעשה
לאחר ששהינו במרכז כמה ימים הציעו לנו לעזור בהקמת תערוכה המיועדת להמחיש את עקרונותיו. התערוכה, בחדר שריצפתו עפר כבוש, כללה כמה תחנות שבהן הוצגו סצינות מהווי החיים המסורתי. היה שם מבחר מרשים של כלים וחפצים מסורתיים, על הקירות נתלו סיפורים קצרים ומאוירים, וקבוצות ילדים מקומיים נעו עם מוריהם מתחנה לתחנה.

אנחנו עבדנו "באגף העתידני" של התערוכה. התבקשנו לעזור ביצירת בובה של לדאקי "מודרני המושפע מן התרבות המערבית" ולקשט אותה בפרטי לבוש אופייניים. ליד הבובה הדמיונית שלנו, שעוד לא נולדה, נפרס ציור קיר גדול ששמו "עתידה של לדאק?" הציור תיאר מצב אפוקליפטי של לה הבירה בעתיד הקרוב, אם תימשך מגמת הפיתוח בעיר. את היצירה התלת-ממדית הזאת (הציור כלל גם ערימות אשפה אמיתיות שהודבקו בתחתיתו ופוזרו על אדמת החדר), יצר נזיר לדאקי.

בסיפור מאויר שנתלה על הקיר ממול תוארו קורותיו של ריגזין, נער לדאקי שהולך ללמוד בניו-דלהי, נחשף לאורח החיים בה, וחזר הביתה מנוכר לחלוטין לתרבותו. ריגזין פוגש רופא לדאקי שלמד בארצות הברית, ומבקש ממנו שיספר על נפלאות החיים באמריקה. הרופא מספר לו על "העשור הבריא" על חנויות טבע, שיטות למיחזור אשפה ויצור מוצרים "ידידותיים". ריגזין מגיב: "הרי זה בדיוק כמו שחיינו פה". "נכון", מאשר הרופא, "הרבה מחברי שם אמרו לי: איזה בר מזל אתה שנולדת לדאקי".

התערוכה היא חלק מהמאמץ שמשקיע המרכז בנושא חינוך והסברה. "הילדים לא לומדים דבר על המסורת שלהם", אומר טאשי רבגיאס. "המעט שהם לומדים על חקלאות בבתי ספר החדשים נכתב על-ידי אנשים שמעולם לא היו בהודו, לא כל שכן בלדאק. לספרים הללו אין הרבה מה לומר על כך שהשעורה מבשילה בגובה 3,500 מטר כמה ימים לפני שעורה שגדלה בגובה 3,700 מטר". החינוך החדש מכוון להתמחות, מכשיר אותם לחיים עירוניים, ומפתח בהם כישורים טכניים מתאימים.

מזג האוויר הנעים מושך את האנשים לשבת במסעדת הגן המטופחת, ושולחנותיה הולכים ומתמלאים. ההולכים בשביל העובר בין המסעדה לבין השירותים מוצאים את עצמם כמעט דורכים על נול ענק המתוח על הרצפה, כ-5 מטרים אורכו. בקצהו יושב אומן כפרי האורג שטיח ארוך. מעט הלאה נמצאת סדנאת הנגרות, תנורי השמש ממוקמים בסמוך, ומעבר לסדנא נמצאים השירותים: הדלת נפתחת אל חדרון קטנטן בנוי מלבני בוץ שהתייבשו בשמש, רצפתו עפר ובמרכזה חור. מסביב ערימות קטנות של עפר ואת חפירה. על הדלת בפנים תלוי שלט: "אלה הם שירותי קומפוסט! בבקשה שפוך מעט עפר אחרי השימוש. אל תשתמש במים". צואת בעלי חיים משמשת בלדאק כחומר בעירה, וצואת אדם משמשת כחומר דישון. באביב מפזרים החקלאים את הקומפוסט בשדות.

בחצר יש סדנת מסגרוּת קטנה ופעילה, ובקומה השנייה יושבים גברים ונשים העוסקים במגוון מלאכות יד מבד, צמר, ועץ, הנמכרות לאחר מכן בחנות המרכז. המכשירים שנבנים פשוטים, עשויים מחומר מקומי או זול וכולם ידידותיים לסביבה. אין כוונה להכשיר את העובדים לבעלי מקצוע שישבו כל היום מול נול או מחרטה, אלא להעניק לתושבי הכפרים את האפשרות להכנסה נוספת בעודם יושבים על אדמתם.

הלדאקים הבאים מהכפרים להשתלמויות פוגשים את התיירים המבקרים במרכז בסיטואציה שונה מזו שאליה הם מורגלים, והכמות הרבה של התיירים במרכז נותנת בעיני המקומיים משנה תוקף לפעולותיו. ולעומת זאת מציב הביקור כאן אתגר בפני התייר: לאחר שבא והתרשם, הוא יכול לשלוח מבט הביתה ולבחון את נתיב הקידמה שם. "גם אצלנו, המערביים, התרחש תהליך של פיתוח", מסבירה הלנה בסרט המוקרן במרכז, "אלא שאנחנו קוראים לו קידמה ומתייחסים אליו כאל איזשהו כוח אבולוציוני שמעבר לשליטתנו. נתיב הקידמה נראה לנו בלתי נמנע. אך גשם חומצי, אפקט החממה, החור באוזון – כל אלה אומרים לנו שאנחנו צריכים לחזור לדרך התבוננות יותר אקולוגית בעולם, הכוללת בחובה יותר היבטים של הקיום האנושי.

"לדאק שיכנעה אותי שיש יותר מנתיב אחד אל העתיד ונתנה לי הרבה מאד כוח ותקווה", היא אומרת, "כאן היתה לי הזכות לחיות דרך חיים אחרת, שפויה יותר, ולראות את תרבותי מבחוץ. חייתי בחברה הבנויה על ערכים בסיסיים שונים לגמרי, והייתי עדה להשפעה של העולם המודרני עליה. זו היתה הזדמנות נדירה להשוות את השיטה החברתית-כלכלית שכולנו מכירים עם דגם קיום בסיסי יותר, בעל חיוניות רבה יותר, הבנוי על קיום משותף בין האדם לאדמה.

"בסופו של דבר, הסיפור של לדאק הוא סיפור של תקווה. הבעיות שאנחנו עומדים בפניהן אינן בלתי נמנעות – הן יציר כפינו. יש בכוחנו לשנות כיוון, לבסס את יחסינו זה עם זה ועם האדמה". נראה שהשיעור החשוב ביותר של לדאק קשור בשמחה. הלנה הודג' טוענת בלהט שרק לאחר שהשילה משך שנים רבות קליפות של דעות קדומות התחילה לראות את האושר של של הלדאקים כפי שהוא באמת: הערכה כנה וחסרת מכשולים של החיים עצמם. שהות, ולא גם קצרה, בלדאק מאפשרת להיסחף ולהשתכנע שאפשר ללמוד מן הלדאקים שיעור בשמחה".

לקריאה נוספת:

לדאק היא טיבט הקטנה הגובה העצום אינו מקל על הביקור, אבל המקדשים, האמונה הבודהיסטית והתחושה שהגענו אל המקום שבו אפשר עדיין לחוש את קסמה של טיבט ההיסטורית, כל אלה מושכים לנסוע אל לדאק. כמה עצות לביקור במחוזות גבוהים ורוחניים לכתבה המלאה >

הפוסט לדאק – העתיד טמון בעבר הופיע ראשון במסע אחר