"הוא שנא את המלחמה אבל ניזון ממנה, וידע איך לתאר את המוות בהומור. הוא בז לפשיזם וידע איך לכתוב את זה, הוא ידע שהקפיטליזם האמריקאי יסתאב, הוא ידע שהקומוניזם הסובייטי יהרוס את האזרח הקטן, הוא ידע לחזות את הרייך השלישי ולאחריו לתאר קריקטורה גרוטסקית של רודן ואת התקרנפות ההמון. אבל היו לו גם המון חמלה ואהבה לאדם הפשוט, וגם הרבה הומור שחסר בדרך כלל לגרמנים. אני באמת חושב שהוא מגדולי המאה העשרים. הוא הביא לתיאטרון משהו שלא הביא אף אחד לפניו", אומר יגאל תומרקין, שנפגש עם ברכט בברלין ב־1955. באותו המסע פגש תומרקין לראשונה את אביו הנוצרי, שהיה במאי סרטים בברלין המזרחית. הוא החליט להיות חוצפן – כפי שידע להיות כבר בגיל 23 – וביקש מהשחקנים בסרט של אביו שיזמנו לו פגישה עם ברכט. "ברכט שאל אותי באדישות ובקולו הגבוה והאטי 'מה אתה יודע לעשות?'. אמרתי לו שאני פסל ושאני מעוניין לבנות תפאורות. הוא ביקש ממני שאצייר לו איזשהו מַקֶט ל'מעגל הגיר הקווקזי'. אחרי שבוע חזרתי והראיתי לו את העבודה. זה מצא חן בעיניו, והוא הכניס אותו לתיאטרון, להיות במחיצתו של צייר התפאורות הקבוע קספר ניהר. תחילה הוא ביקש ממני פה תלבושת, שם איזה פריט תפאורה, ונהייתי אסיסטנט אצלו. אחרי כמה חודשים הועלה 'חזיונות של סימון מאשאר' (בתיאטרון אחר — ש.ה) עם תפאורה שלי. כשהגעתי שוב לברלינר אנסמבל הוא כעס מאוד ואמר לי 'טוב, אני רואה שאתה למדת כבר הכל, אין לך מה לחפש פה יותר'. חיכיתי בחוץ בימי החורף הקשים, קור כלבים, והחלטתי להיכנס ויהי מה. לבסוף ברכט התרצה ואמר לי להיכנס. המשכתי לעבוד אצלו במשך כחצי שנה עד שנסע ביוני 1956 חולה לבוקו, ומאז נותק הקשר. לאחר מכן הודיעו לי שהוא נפטר". תומרקין זוכר שברכט היה סמכותי מאוד, כוחני, נחוש וביקורתי. היו לו דעות נחרצות והוא ידע תמיד להשיג את שלו, גם בתיאטרון וגם בענייני נשים. את האישה שרצה השיג, גם אם נדרש לו לשם כך זמן רב. החזרות התחילו אצלו בדיוק בזמן, והוא השקיע זמן רב בחיפוש המחווה של השחקן, בניסיון לדייק בפעולה. הוא לא רצה ליצור קתרזיס על הבמה, אלא אצל הצופה. שאף להכריח את הצופה לחשוב, שירגיש כל הזמן שהוא בתיאטרון ושלא יישבה בסיפור הבדיוני. בצד החלקים הנוקשים תומרקין מתאר גם את ההומור ואת רגעי ההשתטויות של ברכט בברלינר אנסמבל, את החיבה שלו לפשטות ואת אהבתו למטעמים. במגירה ליד שולחן העבודה בביתו היו לו סיגרי הוואנה משובחים, והוא נהג להחזיק בביתו את הקוניאק הטוב ביותר ולכבד בו את חבריו. אף שכתב על שתייה לא מעט, נמנע ברכט מאלכוהול מחשש שהשתייה תקצר את חייו. תומרקין נזכר באהבתו של ברכט לישן, לבלוי ולנוסטלגי, וזוכר את ברכט אומר "לא משנה לי באיזה צבע תבחרו, העיקר שיהיה זה אפור". |