שעת התה הטיבטית

באוטוביוגרפיה שלו מספר טנזין גיאטסה, הלא הוא הוד קדושתו הדלאי לאמה ה־14, על החיים האכזריים בארמון פוטאלה בלהאסה. כשהיה בן שלוש לערך זיהו בו את גלגולו הרוחני של הדלאי לאמה המת, ומן הבית הכפרי החם ומחיקם של אם אוהבת ואב צחקני נלקח אל ארמון פוטאלה הענק והצונן, שם חי בין נזירים שסגדו לו. למזלו, היה בין הנזירים גם אחד שהחביא מדי פעם את הילד הקטן והמבוהל בין גלימותיו.
בין כל אוצרות הפולחן הבודהיסטי מצא הילד מקרנה ישנה עם מנואלה, טלסקופ חלוד וכמה שעוני יד ישנים. אלה היו הצעצועים של הבודהיסטאווה־עלי־אדמות. רוב הזמן חשש פן יירדם בטקסים רשמיים, שנמשכים שש או שמונה שעות, וביום ההכתרה שלו, כשהיה כמעט בן 15, יותר מכל הטרידה אותו המחשבה, מה יקרה אם יצטרך פתאום פיפי.
מדי פעם היתה אמא שלו מגיעה לבקר אותו בארמון ומביאה לו כדורי טסאמבה ומכינה לו תה כמו בבית. געגועים לאוכל לעולם אינם עניין של מסורת קולינרית משובחת. כדורי הטסאמבה, שהם בעצם הלחם והחמאה של הטיבטים, עשויים מקמח של שעורה קלויה, מורטב במעט תה וחמאה וסוכר ומגולגל לכדור. והתה עצמו? אין פשוט מזה: עלים מיובאים מסין מורתחים במים עד שיש בידינו תה כהה, פשוט וניחוחי, בלי תוספות. עכשיו, כל מה שצריך לעשות הוא לצאת לחצר, שם רועה הדְרי שלנו – הלא היא נקבת היאק – ולחלוב אותה נמרצות. את החלב השמן, שיש לו ניחוח מובהק של יוגורט חמוץ עד ריקבון, מניחים בכלי גבוה עד עלות השחר של יום המחרת, ואז מסירים את השומן וחובצים ממנו חמאה. גמרנו? נוטלים את מחבצת התה הגבוהה, הדקה שלנו, ומוזגים לתוכה תה חם, מעט חמאה טרייה ומלח. כן, מלח. חובצים בזריזות עד שמתקבל משהו במרקם של רוטב דליל. שותים, ומבקשים עוד, שכן מדובר, לפחות בעיני רופאים טיבטים, בתרופה נהדרת לכאבי גב.

כתבה: אריאנה מלמד