על פני האדמה

עדן היא כנראה העיר "בית עדן" ( Bit Adinu באשורית), הנזכרת בספר עמוס (פרק א', פסוק ה') ומופיעה גם בתעודות אשוריות כעיר על גדות הפרת. לפי הכתוב בבראשית נראה שהכוונה למקום השוכן באזור מפגש הפרת והחידקל. שם היה אז הכל הרבה יותר פורה, מוצל ושופע מאשר במדבר הכנעני הקשה.
בתוך הגן זורם נהר גדול שממשיך משם להשקות את כל הארץ. הוא מתפצל לארבעה נהרות: הפרת, החידקל, ועוד שני נהרות — הפישון והגיחון — שלא ברור מה הם, אבל לפי התיאור של מהלכם מדובר כנראה בגיאוגרפיה דמיונית. סביב הנהר יש עצים נחמדים למראה וטובים למאכל, וביניהם עומד עץ החיים שפירותיו נושאים בחובם את מתיקותו המופלאה של הנצח, ועץ הדעת שפירותיו (לא כתוב תפוחים!) אוצרים את הטעם ההפכפך והמדיח של התבונה, ההתבוננות העצמית, הספק, הראייה המורכבת, כל מה שהופך אותנו לאנושיים כל כך ומרחיק אותנו מן ההווה הנצחי המתוק ונטול התודעה של הגן. עץ הדעת הוא מין מלכודת פתאים של עודף חוכמה. כל עוד לא אכלנו ממנו, אנחנו כמהים לחוכמה הזו, ומרגע שאכלנו אנחנו רוצים לשכוח הכל ולחזור להיות טיפשים ומאושרים. אבל מה הטעם באושר אם אנחנו לא יודעים שאנחנו מאושרים? בקיצור, אי אפשר היה לצאת מזה לגמרי טוב. דווקא הנחש פקח את עינינו, ואחריו האשה, ורק הגבר נשאר המטומטם המאושר האחרון, ילד נצחי, אינפנטילי ותקוע.
אחרי שגורשו כולם מן הגן נשאר הגן במקומו, שמור על ידי מלאכים וחרב מתהפכת, בעיקר כדי לשמור על היתרון המרכזי שעדיין נשאר לאלוהים על בני האדם — חיי הנצח הגלומים בעץ החיים.
אבל במסורות יהודיות מאוחרות יותר מתרחק הגן מן העולם ומבני האדם. חז"ל מתארים אותו כעולם עליון, אליו מגיעים הצדיקים לאחר מותם. הוא שמור היטב על ידי מלאכים וחומות של אש ובין החומות יש אזורי המתנה עבור הנשמות שצריכות לעבור עוד כל מיני פרוצדורות של היטהרות בנהרות אש. כשהן כבר נכנסות לגן, עדיין מזיעות, הן נוחתות על קרקע קרירה, עשויה משלג עולמים שנלקח מתחת כיסא הכבוד. בגן זורמים נהרות של יין, דבש ואפרסמון, ויש בו היכלות עשויים מלבנת הספיר. הצדיקים יושבים שם על כיסאות מזהב ואבנים יקרות, נושמים ניחוח בשמים ומשכשכים בענני כבוד. את הזמן החופשי הבלתי מוגבל העומד שם לרשותם הם מעבירים בלימוד תורה, בצפייה בגווני הרקיע המופלאים ובהאזנה לשירת ההלל הבלתי פוסקת של המלאכים וחיות הקודש. זאת תוכנית תרבותית מאוד רצינית, אבל  בין לבין הם מתפטמים מבשרן של חיות ומפלצות קדמוניות — הלווייתן, הראם, הזיז ושור הבר — ושותים יין מענבים שנשמרו מאז ימי בראשית בגביעי כסף מעוצבים בקפידה.
זה לא כיף כמו בגן של המוסלמים, אבל מי אמר שיהדות זה כיף? 

חגי דגן