מתים ומהלכים בהאיטי

באביב 1982 נשלח ואד דייוויס, דוקטורנט מהמחלקה לביולוגיה באוניברסיטת הרווארד, למשימה מדעית בלתי אפשרית: לחפש בהאיטי רעל מסתורי, שבאמצעותו הופכים מכשפי הוודו אנשים חיים ל"זומבי" – מתים מהלכים.
המנחה שלו, מומחה בעל שם עולמי ומנהל המוזיאון הבוטני בהרווארד, קיבל מכתב מרופא שעבד בבית חולים לחולי נפש בפורט או־פרינס, שבהאיטי, בו טען הכותב שיש בידיו עדויות קליניות לקיומם של זומבי. למכתב צורפו דו"חות רפואיים של מטופלים שהעידו כי הפכו למתים מהלכים. כדי להפריך את הטענה שמדובר בהזיות של חולי נפש, צורפה גם תעודת פטירה של אחד המטופלים, שמת ב־30 באפריל 1962, נקבר בבית הקברות של כפרו בנוכחות עדים, הוצא מקברו על ידי מכשף ובמשך 18 שנה עבד בשירותו. הרופא היה סבור שהזומבי לא מתו ממש, אלא הורעלו על ידי חומר הגורם לסימפטומים של מוות קליני. הוא ביקש סיוע של אתנובוטנאי – חוקר צמחי רפואה בחברות שבטיות – כדי לגלות את השיקוי. דייוויס נבחר לנסוע כדי לבדוק את המידע.
הרפתקאות רבות עברו על הביולוג עד שהצליח למצוא בוקור (BOKOR) שהסכים לרקוח למענו את השיקוי. לצורך הכנת הרעל השתמש המכשף בחלקי לטאות, תולעים, עכבישים ארסיים ועצמות אדם, שנגנבו מבית הקברות הסמוך. אבל בבדיקות המעבדה שערך דייוויס התברר לו, שהחומר הפעיל בשיקוי נלקח מדג, קרוב משפחה של האבו נפחא המוכר לנו מים סוף, והכיל רעל קטלני, טטרודוטוקסין (TETRODOTOXIN). ביפאן, שם מכונה הדג "פוגו" ונחשב למעדן קולינרי, מדווחים מדי שנה על מקרים של הרעלה. הסימפטומים של נפגעי הרעל ביפאן זהים לעדויות של הזומבי על מצבם. הנפגע, השרוי בהכרה מלאה, מאבד את כושר התנועה והדיבור, שפתיו מכחילות והוא נראה כמת, אך במקרים רבים הוא מחלים מההרעלה. אבל נותרה סוגיה נוספת: מדוע רק בהאיטי, ולא ביפאן, הופכים נפגעי הרעל למתים מהלכים?
דייוויס חזר שוב להאיטי, והפעם גילה את הסוד. לפי אמונת הוודו, לאדם מספר נשמות ואחת מהן, זו המייצגת את אופיו ותכונותיו, מכונה "המלאך המיטיב הקטן" (TI BON ANGE). לפי האמונה, מסוגלים המכשפים רבי העוצמה ללכוד נשמה זו לאחר מותו של אדם ולהשתלט עליה. נפגעי הטטרודוטוקסין בהאיטי, הנקברים בעודם חיים, סובלים מטראומה קשה, הגוברת משום שהם מאמינים שהמכשף, שהוציא אותם מקברם, השתלט על נשמתם. כתוצאה מכך הם מאבדים את רצונם החופשי ומשתעבדים לו.
דייוויס גילה כי הכישוף מעורר האימה הזה נחשב בקהילה לעונש מוות. רוב המתים החיים היו פושעים או אנשים שפעלו נגד אגודות הסתרים של הוודו לפני שנגזר עליהם גורלם. הזומבי עצמם, גילה דייוויס במחקרו, היו מעדיפים למות.