| במישלן הירוק של ספרד הם אינם מופיעים, וגם במישלן הירוק של פרובאנס לא מוקדש להם ערך, אבל בין שני החללים האלה, שבהם המנודים אינם מעזים להיכנס לאור היום לשכונות מהוגנות, חיים עשרות אלפים מהם – הצוענים. הצוענים של האגף הדרומי־מערבי של אירופה שייכים לקבוצת החיטאנוס או הז'יטאן ("צועני", בספרדית ובצרפתית). להבדיל מהמאנוש, מהקלדראש ומהג'יפסי החיים בשאר חלקי אירופה, הם קרובים יותר עדיין אצל מקורותיהם האתניים מסִינד שבהודו, ואצל מקורותיהם המוסיקליים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה – שם הם נקראים נוואר. המקורות לדתם – הקתולית צוענית – הם כל מה שליקטו בארצות נדודיהם ובארצות מושבם. כל מה שערו והטמיעו אל מורשתם עד כדי כניעה. כך לוּנה, אלת הירח והמוות, ששדיה בדיל ופניה כסף, פינתה את מקומה למדונה וירדה אל הברים של רציפי הנמל בקאדיס ובסבּייה (סביליה). מוֹרָָאוֹ מאהבהּ,ּּ אישהּּּ, רוצחהּּּ, שפניו שחורות וידיו אדומות, פינה את מקומו לכל מי שבעט בו – יוסף הנגר, רוח הקודש, סנטיאגו ומי שזה לא יהיה. לא פלא, שהקדושה של הצוענים בצרפת היא שרה, המשרתת השחורה של מרים המגדלית ושל הבתולה הקדושה. בספרד היא "גבירתנו של הטל" (נואסטרה סניורה דל רוסִיוֹ); ומי שאצל האנדלוסים הספרדים היא אֵם המשיח, אצל הצוענים היא שוב, המשרתת השחורה. |