יהודי לבן, יהודי שחור

יהודי הודו בכלל ויהודי קוצ'ין בפרט כמעט לא נתקלו באנטישמיות, אבל נראה כי היהודים בקוצ'ין דאגו לכך בעצמם. בהשפעת שיטת הקאסטות ההינדואית נוצרו בקרבם שתי קבוצות: הראשונה, הוותיקה יותר – יהודי מלבאר – כונתה "היהודים השחורים". הקבוצה השנייה, שהגיעה אחרי גירוש ספרד – היהודים הפרדסים ("הזרים") – כונתה "היהודים הלבנים". הפרדסים היו עשירים יותר, ואף על פי שהגיעו מאוחר נחשבו לנכבדים יותר, לפחות בעיני עצמם. באופן מסתורי, אפילו לוחות הנחושת בעלי החשיבות ההיסטורית, שאותם העניק בראשית המאה ה־11 השליט ההינדואי של האיזור למנהיג היהודי יוסף רבן, מוחזקים כיום בבית הכנסת הפרדסי.
קהילת קוצ'ין היתה יעד אקזוטי לחוקרים ולנוסעים רבים, במיוחד לאחר שהפורטוגלים וההולנדים הגיעו לאיזור. רוב המבקרים המפורסמים התארחו אצל "היהודים הלבנים" העשירים ובעלי ההשפעה, ומשום כך גם קיבלו את גרסתם על שורשיה ההיסטוריים של הקהילה. הם קיבלו את טענתם שמוצאם של "היהודים השחורים" הוא מעבדים משוחררים ומגרים בני קהילות אחרות. באופן היסטורי אין זה נכון. "היהודים השחורים" פשוט הגיעו לחופי דרום הודו הרבה לפני "היהודים הלבנים", והחלוקה ביניהם היתה מעמדית־כלכלית: הפרדסים הצטרפו לאצולה העשירה המקומית, בעוד שרוב היהודים המקומיים היו עניים יותר.
הנוסע הירושלמי הרב יעקב ספיר, שספרו "אבן ספיר" הוא אחד המקורות החשובים על יהודי קוצ'ין, הגיע לקהילה ב־1860 כדי לגייס כסף לפרושים בירושלים. הוא מתייחס בהרחבה לחלוקה בתוך הקהילה היהודית בקוצ'ין ומבקר אותה על כך שחבריה "לא יתערבו זה בזה ולא יתחתנו זה עם זה ואף לא ידמו אלו לאלו". ספיר אינו לבד: רבים מרבני אירופה וארץ ישראל ניסו לשכנע את שתי הקהילות לשנות ממנהגן, אך ללא הועיל.
החיפוש אחר עולמם של יהודי מלבאר בארנאקולם ובכפרים כמו פארור וצאמנאגולאלאם חושף עולם מרתק, צנוע ועצוב. בארנאקולם מתגוררים כיום כמה יהודים בודדים, המחזיקים בשני בתי כנסת מתפוררים ובשני בתי קברות במרכז העיר, ששוויים הנדל"ני הוא עצום. רכוש זה הוא מקור לא אכזב לסכסוכים פנימיים צורמים. בבית הכנסת קאדאבאמבאגאם מופעלת משתלת צמחי נוי, ואילו בית הכנסת השני, שרוב חלקו הפנימי הועבר לבית הכנסת במושב נבטים, עומד ריק. מגילות קלף וספרי קודש מונחים מבוישים ומאובקים ללא דורש בפינות השונות של בתי הכנסת. בפארור אפשר להתרשם מרחוב היהודים ומבית כנסת בעל סגנון ייחודי, המוקף בצמחיית ג'ונגל עבותה. לא הרחק משם, בכפר צאמנאגולאלאם, שוכן בית כנסת נוסף. אפילו שלט של רשות העתיקות ההודית אפשר למצוא שם.
כבודו ויופיו של בית הכנסת הפרדסי במקומו מונח, אך יש משהו מקומם בנהירה של התיירים רק אליו ובהתעלמות מיהודי ארנאקולם, החיים ממש ממול, ומהעולם היהודי ההולך ונעלם במהירות של יהודי מלבאר. אמנם קשה להגיע אל בתי הכנסת הללו, אחדים מהם סגורים לקהל ואף שורצים נחשים ועכברים, אך עם זאת התמקדות התיירים בבית הכנסת הפרדסי תורמת להמשך העוול ההיסטורי ולשכתוב עברה של הקהילה היהודית בקוצ'ין.