| מי שמחפש את הרכב הדנ"א של התרבות הישראלית, מוטב לו שיעיין בקורותיה של עלייה שהיגרה לארץ בתחילת המאה העשרים, ואף על פי שהיתה קטנת ממדים, היא הותירה חותם אדיר על המקום הזה: עימה נמנו בין השאר יוסף חיים ברנר, דוד בן גוריון, ברל כצנלסון, א"ד גורדון, יוסף טרומפלדור, לוי אשכול, יצחק בן צבי, דבורה בארון וש"י עגנון. אנשי העלייה השנייה גדלו על ברכי הספרות הרוסית והושפעו מהתרבות האנטי צארית של המחצית השנייה של המאה ה־19. רבים מהם עזבו את בית אביהם המסורתי, נפרדו מאורח חיים דתי וביקשו לקיים אורח חיים חילוני־לאומי. אין תימה אפוא שעבור רבים מהם היתה דמותו של טולסטוי – סופר דגול ואב רוחני ורליגיוזי – מושכת ואהודה. "גדולים ועשירים היו חיי הגאון הגדול הזה", כתב למשל ברנר ברשימת ההספד לטולסטוי, שהתפרסמה ב־1911 בעיתון "הפועל הצעיר", והוסיף, כאילו כתב על עצמו, "[אך] זאת עלינו לדעת: בכל הברכה אשר בורך האציל הרוסי עשיר הרוח ועשיר החומר ליב ניקוליביץ היה ביסודו ממשפחת האנשים הדרים תמיד בגיהנום התחתון ומקומם צר להם ולילית וסמאל ילוום על כל מדרך כף רגל". יחסו של ברנר, כמו גם זה של ברל כצנלסון למשל, כלפי טולסטוי לא היה חד ממדי: שניהם העריכו את טולסטוי כאמן וכמבקר חברתי, אך סלדו מיחסו לאשתו סופיה. גם אהרון דוד (א"ד) גורדון העריך את האנטי ממסדיות של טולסטוי ואת געגועיו לעבודת האדמה, אך ביקר את ערכיו הנוצריים של הסופר הרוסי. דמות נוספת שהושפעה מטולסטוי היא יוסף טרומפלדור, שטרם בואו לפלשתינה חי בקומונה של טולסטויאנים והיה לפרק זמן קצר בחייו גם פציפיסט. האהדה לטולסטוי גברה כשניצב לצד היהודים בעקבות הפוגרום בקישינב ב־1903. הוא ניסח עצומה ובה נאמר כי "[אנו] מזועזעים עד עמקי לבנו ממעשי הזוועה שנעשו בקישינב. אנו מביעים את אהדתנו הכאובה לקורבנות החפים מפשע שנהרגו בפראות ההמון, את רגשי זוועתנו לנוכח המעשים האכזריים שנעשו בידי רוסים". |