בעידן הקרח, לפני 20,000 שנים, ירד מפלס האוקיינוס הארקטי וחשף את מיצר ברינג – גשר יבשתי בין צפון־מזרח אסיה לחופי העולם החדש. חבורות של דייגים וציידים מסיביר חצו את "הגשר" והגיעו לאלסקה ולרחבי אמריקה הצפונית. זאת הסיבה שממזרח גרינלנד ועד מצרי ברינג, מהלך של 8,000 קילומטרים לאורך החוף, קשורים האסקימואים בשפה, מורשת ומנהגים משותפים. לעומתם, שכניהם בחוג הארקטי של אירו־אסיה מגוונים יותר. חבלי הארץ שמסביב לקוטב הצפוני מכונים "ארקטיס" על שם הארקטוס, שפירושו ביוונית: "הדובה הגדולה", קבוצת הכוכבים הצפוניים. האיזור הארקטי משתרע מהקוטב הצפוני עד גבול היערות העולמי, ונטיית הציר של כדור הארץ יוצרת באזורים אלה חורפים ארוכים של חשיכה קרה וקיצים קצרים של שמש חצות. שכבה קרקע דקה מכסה את הטונדרה הקפואה, ועליה צומחים חזזיות, טחבים ועצים גמדיים. ממוצע כמות הגשמים עומד שם על 250 מילימטרים בשנה, והטמפרטורה יורדת עד ל־50 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. באיזור הארקטי של העולם החדש – הכולל את המחוזות הצפוניים של אלסקה וקנדה, הארכיפלג הקנדי ולברדור – בגרינלנד הדנית ובאיי ספיצברגן הנורבגיים מתגוררים אסקימואים; "אוכלי בשר נא", בשפת השכנים. בעשורים האחרונים הם מעדיפים את הכינוי "אינואיט" ושמות אחרים, שפירושם "האנשים" בשפותיהם. הם חיו בחבורות, ולמחייתם צדו כלבי ים, אריות ים ולווייתנים. 1,000 אסקימואים חיים עדיין בחצי האי הצ'וקוצ'קי שבצפון־מזרח סיביר. רוב עמי הצפון שבסיביר הם רועי איילים. הצ'וּקוּצִ'ים יושבים לאורך החוף, היָאקוּטִים מדרום להם, האֶנְצִי והנְיֵנְיֵץ באיזור הצפון־מערבי של סיביר והקוֹמִי במערב. ביערות שבגבול הטונדרה רועים אנשי חנתה, מָאנְסִי וסֶלְקוּפּ את האיילים, ובני נְגָאנָאסָן צדים איילים בחצי האי טִימִיר. הסָאמִי, במחוזות הקוטב של אירופה, דגים ורועים איילים. |