שמונה המדינות שבהן עבר מסלול הטיול שונות זו מזו בגיאוגרפיה ובאקלים שלהן. מזנזיבר שבאוקיינוס ההודי במזרח ועד מדבר קלהארי בבוצואנה, בדרום־מערב היבשת. חלקן מדינות של עשרות מיליוני תושבים (זאיר: 45 מיליון. טנזניה: 29 מיליון) ושטחים עצומים (זאיר: 2,345,410 קמ"ר. בוצואנה: 600,370 קמ"ר); חלקן קטנות יחסית בשטחן (מלאווי: 118,480 קמ"ר) או מעוטות אוכלוסין (כ־1,500,000 איש). אבל בכולן – וכך במרבית מדינות אפריקה – סובלים רוב האנשים מרעב, ממחלות ומבעלי שררה שעיקר דאגתם לעצמם. במקרה הטוב, הם דואגים גם לבני שבטם. יש הורים שמוכרים את בנותיהן לשרת בבתי עשירים. הדבר נפוץ במיוחד בניירובי, בירת קניה. הילדות הללו מקבלות אוכל, בגדים, ולפעמים כמה דולרים בחודש תמורת עבודה של 15־17 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הוריהן מקווים כי יהיו להן תנאי מחיה סבירים וכי יקבלו מידה מסוימת של חינוך. בדרך כלל התמונה שונה לגמרי. לא פעם נאנסות הילדות על ידי בעל הבית או בניו, וכשהן נכנסות להריון הן מושלכות לרחוב. שם, ללא בית ואוכל אך עם תינוק, הדרכים לשרוד מצומצמות מאוד. בדרך כלל, הן מגיעות לזנות. רוב הרעות החולות של אפריקה אינן בבחינת מכות טבע. כמעט כולן הם פירות באושים של הקולוניאליזם המערבי. כך החלוקה הלא־הגיונית של מדינות על פי גבולות שאינם מתחשבים בהרכב האוכלוסייה המקומית, וכך ההכתרה של שבט מסוים והעדפתו על פני שבטים אחרים. ותמונות הטבח, והטבח שכנגד, ברואנדה טריות למדי. וזו רק דוגמה. כמעט כל מדינות אפריקה מורכבות, מבחינה אתנית, משבטים רבים (עד 250 בזאיר), וכמעט אין שבט שלפחות גבול אחד אינו עובר בין אנשיו. מדינות המערב, בעיקר בריטניה ובלגיה, עזבו את הקולוניות שלהן בלי לדאוג לתשתית כלכלית, חינוכית ובריאותית. וכך קורה שמחלה כמו מלריה, שבמערב הצליחו לדכא אותה כמעט לגמרי, מפילה המוני חללים באפריקה בגלל מים מזוהמים והעדר טיפול הולם בחולים. יודעי קרוא וכתוב בזאיר, למשל, הם כמחצית מבני 16 ומעלה, ויש מדינות שהמצב מבחינה זו טוב יותר, בעיקר בזכות בתי הספר של המיסיון. לצד אלה, נשענת הכלכלה ברובה על חקלאות לא מפותחת (כ־70 אחוזים מכוח העבודה, ובזמביה אפילו 85 אחוזים. לעומת חמישה אחוזים בישראל). העושר במשאבי טבע כמו נחושת, פחם, זהב, כסף, אורניום ויהלומים אינו עומד לרשות רוב האוכלוסייה. באוצרות טבע אלה כמעט לא נעשה שימוש בתעשייה מקומית, וההכנסה מהם תלויה בדרך כלל בשוק העולמי. לנפילות מחירים בשוקי המדינות העשירות יש השפעה של ממש על כלכלתן של מדינות העולם השלישי. בזאיר, משכורתו החודשית של עובד ממשלתי שוות ערך ל־30 עד 40 דולר. לעיתים, מגולם השכר בשני שקים של קסבה (צמח ששורשיו מכילים כמות גדולה של עמילן). שני שקים כאלה מספיקים למשפחה של ארבע נפשות למשך חודש. השליטים המקומיים אינם יכולים ולרוב אינם רוצים לשנות את הקיים. בכיסם הרי הם מחזיקים את קופת המדינה, ופגעים כמו בצורת או ירידת הביקוש לפחם, למשל, בשוק העולמי אינם משפיעים עליהם. לכן מסרבים רבים מהם לעזוב את כורסת השלטון. כפועל יוצא מכך, רדיפת מתנגדי המשטר ומעצרם של עיתונאים, עורכי דין ופעילי זכויות האדם הם פעולות שגורות כאן. בדוחות השנתיים של ארגון אמנסטי אפשר למצוא פירוט רב בנושא זה. בגלל כל אלה, הנתונים שיפורטו אינם בגדר פלא, אף כי הזוועה שעומדת מאחורי המספרים הללו גדולה. תמותת התינוקות העצומה (זימבבווה 65 מאלף, זאיר 100 מאלף, מלאווי 140 מאלף) מובנת יותר לאור הנתון הישראלי (תשעה מאלף). וכך, בהתאמה, מגיעה תוחלת החיים הממוצעת במדינות אלה ל־58 נשים ו־55 גברים, בזמביה; ל־62 גברים ו־67 נשים בקניה. ו־49 גברים, 54 נשים בטנזניה. בישראל תוחלת החיים הממוצעת היא כמעט 80. במלאווי – 40. |