סיפורו של המלח הסקוטי אלכסנדר סלקירק עורר את תיאבונם של סופרים רבים, שראו לנכון לעבד, באופן חופשי למדי, את המקרה שאירע למלח האומלל לכדי סיפור הרפתקה שבצידו מוסר השכל. הסופר דניאל דפו (1660־1731), מהפוריים שבסופרי אנגליה, הפך את סלקירק לרובינזון קרוזו וצירף אליו את ששת שחום העור, המשמש כמשרתו הנאמן והנבוב. למרות סבלותיו, קרוזו של דפו שומר כל העת על מהוגנות בריטית כיאה לג'נטלמן ועל עליונות מערבית ברורה. בשנת 1967 הצטרף הסופר הצרפתי מישל טורנייה למעבדי הסיפור, אבל מזווית רעננה ומרתקת. בספרו "ששת, תמיד יש עוד אי אחר", רובינזון קרוזו הוא מעין קולוניאליסט לבן, המנסה לארגן את האי שאליו הושלך בתוך מסגרות מסודרות, לפי כללים ברורים, תוויות ותגים. אבל במפגשו עם ששת, במהופך מקרוזו של דפו, הוא רואה עד כמה השכלתנות המערבית שלו אינה עליונה על ה"פרימיטיביות" של ששת, המחוברת לטבע ונינוחה עימו, אלא היא מסך של מוסכמות המפריד בינו לבין עולם הטבע שבו הוא חי. קרוזו של טורנייה הוא בריטי בן 22, שספינתו נטרפת בספטמבר 1759 לחופו של אי בודד. בתחילה הוא אובד עצות. לזמן מה הוא מאבד תקווה ומתבוסס בצרכיו בביצה יחד עם חזירי בר, אך כנציג התרבות המערבית היהירה, הוא מתאושש במהרה ומנסה להתמודד עם האי באמצעות היגיון ושליטה. "אני דורש", כותב רובינזון ביומנו, "שמעתה והלאה יהיה כל אשר סביבי מדוד, בדוק, מוכח, מתימטי והגיוני… רוצה הייתי לתת תווית על כל צמח, לתת טבעת ברגלי כל ציפור, לתת מכוות אש בגופו של כל בעל חיים". יום אחד מגיעים לאי בני שבט האראוּקאני ועימם שבויי מלחמה, שהם מתעתדים לאכול. אחד השבויים נמלט, ורובינזון מאמץ אותו תוך סלידה קלה. "אלוהים זימן לי חבר", הוא כותב ביומנו, "אך מתוך איזו גחמה סתומה של החוכמה האלוהית בחר לבור לו אחד מן השכבה הנמוכה ביותר של המין האנושי" – השבוי הוא בן תערובת, שילוב של דם אינדיאני בדם שחור. בן 15 היה החבר החדש, וקרוזו מעניק לו את שמו – ששת. בתחילה משמש ששת מעין עבד לקרוזו. הוא לומד אנגלית בזריזות, חורש, קוצר ומבשל. רובינזון מכה אותו לפרקים, ומדי פעם מלמד אותו מוסר וכללי התנהגות טובה. אך ללא הועיל, ששת ממאן להתחנך לפי דרישותיו. בחלוף הזמן, במקום שיהפוך ששת ל"מתורבת יותר", חש קרוזו שההשתנות היא נחלתו שלו. ששת, כך מבחין קרוזו, לא ממש נהנה לעבוד. הוא אינו דואג לעבר וגם לא לעתיד, וחי כל כולו בהווה. עירום ורגוע ביחסו לטבע, הוא שוכב במשך ימים רבים על הערסל שהתקין לעצמו, ומתעורר לחיים רק משהוא מגלה אפשרות למשחק – לבנות עפיפון ולהטיס אותו לשמים או להתגרות בעז זכר שקרניו מאיימות. וכך, במקום לתרבת את ששת, מעדיף קרוזו לוותר על ערכיו ואמונותיו, להתרחק מ"הבחור האנוכי וירא השמים שהיה כשהגיע לאי" ולהפוך למעין ששת, כלומר, טבעי יותר. בתום 28 שנה, כשמגיעה ספינה אנגלית, הוא מצטרף לארוחת ערב עם קציניה, שאותה מגיש יאן, נער נדכא ומוכה בן 12, בנה הלא חוקי של זונת נמל. לפני שנים, נזכר קרוזו, גם הוא היה כמוהם, כי "פעל מאותם מניעים של תאוות בצע, שחצנות ואלימות, וכי חלק ממנו עודו זהה עימהם". קרוזו מודיע לקברניט שהוא בוחר להישאר באי. עם שחר, מתברר לו כי ששת נטש אותו והצטרף לאונייה. אבל כעבור יומיים, ביום חמישי, הוא נתקל ביאן הנער, שנמלט מחייו האומללים באונייה ובחר להצטרף אליו לאי. "מעתה", אומר לו קרוזו, "חומש יהיה שמך, על שם היום החמישי". יאיר קדר "ששת, תמיד יש עוד אי אחר" מאת מישל טורנייה ראה אור בעברית (מצרפתית: אהרן אמיר) בשנת 1985, בהוצאת שוקן. |