21:30-7:00 יום עבודה בטוקיו. הזווית הישראלית

תחנת הרכבת שינג'וקו, מרכז טוקיו. אחד ממרכזי החיים הסואנים של העולם המודרני. עשרות אלפים חוצים את דרכי, צועדים בחופזה, ממוקדים. מבטם נחוש, אך אינו מסתיר את עייפותם. דלתות זכוכית אוטומטיות נפתחות ונסגרות, הכל קורה מהר מאוד. פגישה ראשונה עם הקצב של טוקיו תבלבל גם תייר מנוסה שכבר עבר את ניו יורק, כלכתה, בנגקוק, בייג'ינג וג'קרטה. כולן פעלתניות ועמוסות, אבל טוקיו פשוט עוקפת את כולן בסיבוב. הזרימה המוחלטת הזאת, האחידה, אינה ניתנת לשיבוש. העם היפני יוצא לעבודה כגוף אחד.
גודש האנשים מהמם אותי, ואני מהסס קלות כשהרכבת נכנסת לרציף, אך לא כמוני ההמון המיומן. בשני טורים סדורים ממהרים כולם להידחף לקרון הצפוף לפני שיישמע הקול האוטומטי המכריז על סגירת הדלת. את המירוץ בתחנת הרכבת מלווה מוזיקת מעליות בצלילי פעמונים, אבל היא תלושה מהסצנה. היה מתאים יותר
"מעוף הדבורה" של רימסקי־קורסקוב או מוזיקה עתידנית־פסיכדלית בקצב הטראנס.
הרכבת מתחילה לנסוע, והאווירה משתנה באחת. איש לא זז, לא מדבר ולא מרעיש. במבט בוהה או בעיניים עצומות בשינת סרק הזויה ממתינים האנשים לתחנה שלהם. אלו ישנים בעמידה ואלו בישיבה, אלו שאינם ישנים קוראים חוברות קומיקס יפני עבות, אחרים עסוקים בתקתוק מהיר בסלולרי. הדיבור בטלפון אסור ברכבת, וגם אני, כתייר, מקפיד לפני כל נסיעה במטרו להעביר את הטלפון הנייד שלי למצב "נימוס" כפי שמכנים אותו ביפן, כלומר בלי צלצול.
הרכבת נעצרת, והזמן שקפא חוזר לחיים. זרם האנשים שועט החוצה, בעוד שבחוץ עומדים בסבלנות שני טורים של אנשים המבקשים לעלות מהר שלא לאחר לעבודה. ֿ
ביפן עובדים כ־12 שעות ביום בממוצע, לעתים גם 14 ויותר. למתבונן מהצד נוצר הרושם שהעבודה היא ייעודו של האזרח היפני, ושהוא יעשה כל שיידרש ממנו כדי לרצות את המעביד וכדי לתרום את חלקו להצלחת הקבוצה שאליה הוא שייך. העבודה ביפן היא ערך עליון, אדם חסר עבודה הוא חסר זהות, אינו עוד חלק מהמעגל החברתי.

אני יורד מהרכבת ופוגש כמסוכם את המתורגמן היפני שיתלווה אלי לפגישה. הוא מציג את עצמו ולוחץ ברתיעה קלה את ידי המושטת. בדיעבד מתברר לי שלחיצת יד אינה מקובלת ביפן, קידה קלה מספיקה בהחלט. אנו מגיעים לבניין המשרדים, ושם חוברים אלינו נציגים מהסניף היפני של החברה שבה אני עובד. מספר מילות הנימוס שהם מצליחים לדלות באנגלית עולות להם בעמל רב. המתורגמן מתווך את ההיכרות בינינו ואנו קדים זה לזה. לפני הכניסה לבניין של הלקוח מבקשים ממני בנימוס שלא להתחיל לדבר אל הלקוח לפני שפונים אלי.
הפגישה מתחילה בישיבה של שני הצדדים זה מול זה. שמונה נציגים מהחברה שלי, ומולנו בצדו השני של השולחן הענקי ארבעת נציגי הלקוח. בניגוד לפגישות עבודה באירופה או באמריקה, חיוכים וצחוקים לשבירת הקרח הם מחוץ לתחום. הטקס מתחיל בהצהרה על מהות הפגישה, המתורגמן שלצדי מתרגם לי בלחישה את הנאמר. הדברים רשמיים מאוד, מדודים וברורים. כל מילה שנאמרת נרשמת באדיקות על ידי רוב הנוכחים במחברות ובמחשבים נישאים. איש אינו מתפרץ לדברי הזולת, וכל דובר זוכה לתשומת לב מלאה ולקריאות "הָאי" שנותנות לו כבוד ומאשרות שדבריו ברורים (ואינן מלמדות על הסכמה עם תוכן הדברים).
כישראלי, אין זה פשוט להסתגל לקצב היפני, קצב מדוד ומדויק, איטי אך יסודי. אי אפשר לחזור בך, אין התחרטויות, כמו במשחק שחמט בין אלופי עולם. כמרחק הגיאוגרפי בין ישראל ליפן, כך גם המרחק בתרבות העסקים. לא אחת ציננו חברַי היפנים את להיטותי הישראלית לענות מיד ולהרשים את הלקוח בידע. הם עצרוני במבט רב משמעות ואמרו "הלקוח יעריך אם נשקול את הנושא בכובד ראש ונחזור אליו עם תשובה מהר ככל האפשר". ביפן דברים לא נעשים סתם כך בהיסח הדעת. כל אמירה, מחווה או מהלך נעשים לאחר מחשבה ותכנון. ספק אם מושגים כמו חפיף, אלתור או אפילו ננסה־ונראה בכלל קיימים בשפה היפנית.
כל שאלה של הלקוח היא קודש, ואנו, נותני השירות, מחויבים לענות תשובות אמינות בלבד ובחיוב, שהרי אין זה מנומס לומר "לא", וכמובן במהירות האפשרית, עדיף היום, אם אין בררה ימתין הלקוח למחר בבוקר. "הלקוח רוצה מסמך הסבר על המערכת. מתי תוכלו לספק את המסמך? הלקוח מעדיף עד סוף היום", מתרגמים לי. איך עונים על דרישה כזו? מסמך כזה לוקח לפחות שבועיים לכתוב! אסור לענות בשלילה, אסור להתפרץ, וודאי שאסור להביך את נציגי הלקוח על ידי הצגת דרישתם כלא לגיטימית או לא סבירה. ההיגיון המערבי שלי קורס אל מול הסגנון התובעני.
אם הגעתם ליפן כדי לתת שירות לחברה יפנית, או אז תלמדו על בשרכם דרך ארץ וענווה מה הן. כישראלים, תופתעו לגלות שמה שנתפס בעיניכם כשירות מעולה הוא כאין וכאפס לעומת הסטנדרט הבסיסי שהלקוח היפני מצפה לו. נראה שהדרישות והשאלות לא יסתיימו לעולם. כל תשובה שלי גוררת דיון פנימי ממושך בצד של הלקוח ולאחר מכן שאלה חדשה. אני עונה למתורגמן באנגלית, והוא מתשאל אותי שוב ושוב למשמעות דברַי עד שהוא בטוח לחלוטין שהבין. רק אז הוא מפנה את מבטו ללקוח, וברשמיות של כרוז נושא את הדברים אל צדו השני של השולחן. אף שידוע לי היטב שכל האנשים היושבים מולי דוברים היטב אנגלית, כלל לא יעלה על דעתם לשוחח עמי ישירות, ורק כשהמתורגמן מתחיל לדבר מלווים את דבריו בקריאות של הווו והמממ. הקריאות נשמעות כקריאות התפעלות אך אינן מלמדות עד כמה נפעמים השומעים, כפי שחשבתי לתומי, אלא הן דרך לבטא רחשי כבוד לדבריו של האדם המספק להם מידע. הלקוח היפני מכבד את העובדה שאני מתאמץ ומנסה כמיטב יכולתי לענות לו בהרחבה ובכנות.
בתום התשובה מפי המתורגמן משתררת שתיקה, נציגי הלקוח מהנהנים קלות בראשם כמהרהרים, לעתים אחדים מהם מגרדים בפדחתם או משעינים את ראשם על אגרוף קפוץ. אני חושש מעט, האם עד כדי כך לא תאמו דברַי את ציפיותיהם? למרבה ההקלה מתברר שהמחשבה בסיום דבריו של אדם היא מחווה המסמלת שדבריו נלקחים בכובד ראש. יש לחשוב עליהם לעומק לפני שנוכל להתייחס אליהם ברצינות ובכבוד הראוי. בתום שתיקה ארוכה ודיון פנימי בין נציגי הלקוח מגיעה כרגיל השאלה הבאה. הפעם אני מחקה את מארחַי, שותק כמה שניות ועונה: "אני מבין מדוע הנושא כה חשוב ללקוח. אנחנו נלמד את הנושא לעומק ונחזיר תשובה במהירות האפשרית, מחר". הנהוני הסכמה של כל הנוכחים מאותתים לי שאני מתחיל להבין את חוקי המשחק.
כעבור שעות אחדות אני מתחיל לאבד ריכוז ושואל את המתורגמן בלחישה כמה זמן הוא מעריך שתימשך הפגישה. "כל זמן שהלקוח ירצה", חוזרת התשובה, "אבל ב־12:30 נצא לשעה של ארוחת צהריים". ביפן אין זה נדיר שפגישה נמשכת 12 שעות.

הפגישה נמשכה לאחר ארוחת הצהריים והסתיימה רק בשעות הערב. לאחר יום העבודה המפרך אני חוזר לחדרי במלון ומוצא אותו מצוחצח. הבגדים מקופלים, הדפים שפיזרתי סדורים בערמה מושלמת, ידית הדוש באמבטיה מיושרת בזווית של 90 מעלות.