קובה – שורדת למרות הכל

הגנגסטרים והתיירים האמריקאים הסתובבו בעיר בשברולטים ובקאדילקים מצוחצחים, עם סיגרים שמנים בזווית הפה, כוסות רום משובח ביד ומולאטיות חטובות תלויות על הצוואר. הבחורים הטובים הימרו בקזינו במלון קאפרי והוטל ריוויירה ושטפו את העיניים במועדון הלילה טרופיקנה, היכל תענוגות שופע צמחיית ג'ונגל, רעם תופים ורקדניות סלסה עירומות.

בני מוֹרֶה, הקיסר השחור של המוסיקה הקובנית, נדד עם הלהקה שלו בין מועדונים לאורך הראמפה – השאנז אליזה של הוואנה – וסליה קרוז האלוהית שרה למעריציה את מקצבי הסנטרייה. ואז ירד פידל מן ההרים עם אחיו ראול ועם ארנסטו (צ'ה) גווארה, קמילו סיאנפואגוס, סליה סנצ'ז והיידי סנטה־מריה, גיבורי המהפכה, כדי לחסל את בית הזונות הגדול של האמריקאים בקובה.

לא רק היסטוריונים, גם חבריו לנשק מאותם ימים מעידים שעורך הדין מן הפרובינציה המזרחית לא היה מארקסיסט בתחילת הדרך: "אנחנו לא מביאים קומוניזם, אלא הומניזם", הבטיח להם. ג'יין, עיתונאית אמריקאית שמאלנית שחיה זה יותר משלושים שנה בהוואנה, זוכרת איך לקחה את הבת שלה לסנטרל פארק בניו־יורק לראות את פידל בסיבוב הופעות שערך בארצות־הברית מיד לאחר הניצחון ב־1959; הוא התקבל שם כגיבור.

אבל בבית הלבן האשים אותו סגן הנשיא דאז, ריצ'רד ניקסון, בקומוניזם. הרפורמות האגרריות שהנהיג המשטר המהפכני והלאמת הלטיפונדיות, אחוזות הענק, רבות מהן בבעלות חברות אמריקאיות, הפכו את קסטרו בתוך זמן קצר לצנינים בעיני הממשל האמריקאי. היחסים הידרדרו במהירות, ובעקבות הפלישה הכושלת של גולים קובנים מפלורידה למפרץ החזירים ב־1961 – פלישה שמומנה ותוכננה על ידי הסי.איי.אי – חצה קסטרו סופית את הקווים אל זרועות ברית־המועצות והכריז בנאום שנמשך שמונה שעות (אחד מאותם מפגני לשון מפוארים שהפכו אותו לאנדרטה בחייו) על נאמנותו למארקסיזם־לניניזם. ארצות־הברית הגיבה בהטלת סגר מלא על קובה.

קובה הקטנה התייצבה מול חופי האימפריה האמריקאית עם בסיסי טילים רוסיים ואספקה שוטפת של דלק ומצרכים במחיר מסובסד, עליהם שילמה לברית המועצות באמצעות יצוא המהפכה המתמדת לעולם השלישי (בוליביה, אנגולה, אתיופיה) וביבולים גדלים והולכים של קנה סוכר. קובה של פידל הפכה לסמל, לחלום, לאשליה מסוכרת, שהזינה מיליוני מאמינים ברחבי העולם. "המפקד העליון" ניווט בהצלחה את האי הקריבי הקטן שלו בין משברי המלחמה הקרה, כשהוא מנהל מדיניות של מעצמה גדולה בכוח אישיותו בלבד. לסובייטים היתה קובה נכס פוליטי ראשון במעלה, ללא שום יחס לממדיה, בדומה למה שישראל משמשת לארצות־הברית; בשנת 1989 עדיין הוזרם לאי רבע מכלל סיוע החוץ של ברית־המועצות לעולם השלישי.

כשפתח מיכאיל גורבצ'וב בגלסנוסט ב־1989, הוא הפחית את המחיר המופקע ששילמה ברית־המועצות לקובה עבור סוכר, והקפיץ את מחיר משלוחי הדלק ומוצריו לאי. קובה נזרקה כמו עצם גרומה לכלבי המערב, וב־1991, כשברית־המועצות התאיידה, נראה שפידל, הפטריארך האחרון, ייקבר מתחת להררי הסוכר שאין עוד למי למכור אותו.

גורבצ'וב נפל. פידל קסטרו, נצחי כמו השמש הטרופית ועמיד כמו עצי היאגואיי הקובניים – המכים שורשי אוויר מחוץ לאדמה – נשאר כנגד כל הסיכויים על כסאו. כנגד כל הסיכויים, החמרת האמברגו האמריקאי והתמוטטות הגוש המזרחי, שסיפק את רוב צורכי האי, קובה עברה את השנים הקשות ביותר בתולדותיה, 1992־1993, ושרדה. מחיר ההישרדות אינו רק המחסור הנורא במזון, תרופות ודלק, אלא פתיחת האי לקפיטליזם: המדינה מחזרת אחרי השקעות הון של חברות זרות, אזרחים קובנים פותחים עסקים משותפים עם זרים, השוק השחור פורח ללא הפרעה, ותיירות היא המקור העיקרי למטבע זר: ב־1996 הגיעו לקובה קרוב למיליון תיירים, והמספר עולה בקצב מזורז.

הדולר האמריקאי שוב מחלק מעמדות: מי שיש לו דולרים, באמצעות עסקים פרטיים או בזכות קרובים מעבר לים, חי ברווחה, אוכל טוב, מקבל טיפול רפואי; מי שאין לו – רוב העם – ניזון בקושי, וסובל – לא פעם מת – ממחסור בתרופות. כמו בגוש המזרחי לשעבר, מלצרית או שוער במלון משתכרים לאין ערוך יותר מרופאים, מורים ומהנדסים בשירות המדינה. הזנות פורחת, שיעור הגניבות ומעשי השוד בהוואנה מזנק מעלה מדי חודש. המשטרה והמשטר מעלימים עין.