עולמות חדשים של צליל

המסע לעבר הצלילים החדשים של שנות התשעים הוא מסע לארץ חדשה – מקום שבו אדם ומכונה נטמעים זה בזה, במפגש שנשען על התפתחותן של טכנולוגיית הסאונד וטכנולוגיית המידע. טכנולוגיות אלה, בצד תפיסה חדשה של מושג ה"צליל" והתפשטות שיטות הפצה ומכירה של מוסיקה ברשת האינטרנט, יוצרות עולמות חדשים של סאונד, של חוויה מוסיקלית, של יוצרי מוסיקה ושל צרכניה.
שורשיה של המוסיקה האלקטרונית נטועים בשנות החמישים והשישים, עם המצאת הסינתסייזר האנלוגי – כלי נגינה אלקטרוני שאִפשר לראשונה לייצר צלילים חדשים, באמצעות מעגלים חשמליים ואוסילטורים (מתנדים), תוך שליטה בתכונות הצליל ובמעטפת שלו (מה שאינו אפשרי בכלי נגינה רגילים).
הלהקות "קראפטוורק" ו"איינשטורצנד" מברלין ולהקת "אמרסון, לייק אנד פאלמר" האנגלית הפכו את השימוש בסינתסייזרים לנחלת המוסיקה הפופולרית; קרל שטוקהאוזן, ומאוחר יותר אמנים כמו ז'אן מישל ז'אר וּואנגליס, הביאו אותה לאולמות הקונצרטים. השפעותיהם, בשילוב השורשים השחורים של מוסיקת דאנס מארצות־הברית, דיסקו, דיסקו־האוס, פאנק, טכנו, מוסיקה קלאסית ומוסיקה אתנית, הצטרפו ליצור את העושר המדהים של סגנונות במוסיקה האלקטרונית היום (ג'אנגל, היפ־הופ, דראם־אנ־בס, דאב, טראנס), שנשענים כולם על התפתחויות טכנולוגיות חדישות. כשעוקבים אחר התפתחותה של המוסיקה האלקטרונית – מקרל שטוקהאוזן ועד לטראנס של שנות התשעים – אפשר להבחין בתמורות המתחוללות ביחסם של יוצרים ומאזינים כאחד למוסיקה החדשה, בעקבות ההיכרות עם הטכנולוגיה שמאפשרת את יצירתה, "מחשבי המוסיקה" למיניהם.
את הרעיון שמוסיקאי וטכנאי מתמזגים לישות אחת ביטאו כבר בראשית המאה התנועה הפוטוריסטית, שהאמינה בהבאת הפואטיקה של המכונה אל כל פועל, ותנועת הדאדא, שעשתה שימוש בצלילים ליצירת שפה חדשה. רעיון זה הופנם במהפכת הרוק של שנות השישים (גיטרה חשמלית ודיסטורשן מהולים בתנועות לשינוי חברתי וחגיגות בסגנון וודסטוק). מי שהדגימו את השילוב הזה באופן קיצוני היו חברי להקת "קראפטוורק", שאמרו בשנות השבעים: "אנחנו לא בדרנים, אנחנו מדעני סאונד". הם לא הסתפקו בתעשיית הסינתסייזרים של התקופה ובנו את כלי הנגינה שלהם בעצמם, בדומה להאקרים, המתייחסים למחשב האישי כאל כלי היצירה שלהם.
כיצד משפיעה הטכנולוגיה על סוג המוסיקה שאנו שומעים? בכפר הגלובלי שבו אנו חיים, מוצרים שתוכננו על ידי טכנאים ומתכנתים במקום אחד בעולם (למשל, יפאן) קובעים את הסאונד והסגנון המוסיקלי של התקופה במקום אחר (אירופה וארצות־הברית). צלילי שנות השבעים, למשל, מזוהים עם הסאונד של המוּג – סינתסייזר אנלוגי שייצר סאונד חם במיוחד, לגמרי במקרה, בגלל אוסילטור בלתי יציב. הקהילה המדעית והקהילה המוסיקלית כאחת נרעשו והתרגשו מהמכשיר האוונגרדי הזה, שאִפשר למוסיקאי לשחק בצלילים, וגם היום יש מי שמנסים לחקות אותו, בהצלחה חלקית בלבד.
הדיסקו של שנות השמונים, לעומת זאת, קשור בטבורו לצלילי הימאהה DX7 – כלי נגינה יפאני עם ממשק ידידותי, שהביא את מכונת התופים לכל נגן חתונות. ואילו מוסיקת ההאוס של דטרויט (והז'אנרים שנולדו ממנה), ששטפה בעשור האחרון את מועדוני אירופה ויצרה שם תת־תרבות חדשה, מזוהה עם הסאונד הייחודי שמופק ממכשירים שפיתחו טכנאים של חברת רולנד (Roland) ביפאן. סינתסייזר ה־303־TB Transistor Bass היה אמור לשמש כנגן הבס של התזמורת האלקטרונית, וה־606־TR Transistor Rhythm כמכונת התופים. הצליל של ה־TB אינו באמת צליל נעים ונמוך, אולם בזכות פילטר מעולה שהותקן בו, מצליחים אמני מוסיקה אלקטרונית בשנות התשעים להוציא ממנו את הצווחות הנהדרות שלו. שבע שנים לאחר שנמכר למשתמשים הראשונים, גילו אותו בדטרויט ובשיקאגו, כאשר די.ג'יי פייר (D.J Pierre) ניסה במקרה להזיז את הפילטרים של ה־TB תוך כדי נגינה – כלומר, שיחק עם כפתורי הפרמטרים המשמשים לתכנות הצלילים בזמן אמיתי – מה שהוליד את האסיד־האוס (Acid House), מוסיקה קצבית עם סאונד פסיכדלי. בעוד שמוסיקת האוס כבדה כבר תפסה את מקומה במועדונים הפופולריים והנהיגה תת־תרבות חדשה בלונדון, היו האסיד והטכנו, אבות הטראנס, מהירים יותר ושמו דגש על צלילים ייחודיים וחדשים שנחשבו בתחילה לאוונגרד.
שינויים אלה בתרבות היצירה של המוסיקה החלו למעשה כבר עם המצאת הסמפלר 
(sampler), מחשב המאפשר למוסיקאי "לסמפל" – דהיינו, לדגום ולהקליט לתוך זיכרון דיגיטלי – כל צליל העולה על רוחו, ולנגן אותו אחר כך באמצעות קלידים במקלדת. אפשר גם לשלוט בטונאליות של הסימפוּל, אפשר לחתוך אותו, לכווץ אותו, למתוח אותו, ובקיצור – "להתעלל" בצליל הגולמי כמעט בכל צורה אפשרית. הסמפלר מאפשר למוסיקאי להשתמש בכל מקור צליל בצורה יצירתית, וכך להרחיב את הפלֶטה של הצבעים המוסיקליים במידה חסרת תקדים.
אחד הגורמים המרכזיים לעושר הרב של סגנונות ויוצרים של מוסיקה אלקטרונית הוא התפוצה הרחבה והמחירים הסבירים יחסית שבהם אפשר להשיג כלים כאלה היום; לפני 14 שנים היה השימוש בסמפלר נחלתם של אמנים ואולפנים ספורים, היום אפשר לקנותו בזול ורבים משתמשים בו. ולא רק המחיר, אלא גם הסטנדרטיזציה. ההכרה, בתחום המחשוב והתקשורת, בצורך בסטנדרטים שיהיו מקובלים על הכל, השפיעה גם היא על טכנולוגיית הסאונד: הומצא סטנדרט ה־MIDI, שפה אחידה לתקשורת בין כל המכשירי המוסיקליים.
בשנות התשעים מתפתחת במקביל לכל אלה תרבות שלמה, הנשענת על הצמיחה המהירה בשימוש במחשב האישי וברשת האינטרנט. החשיבה הרשתית, המאופיינת ביצירת לינקים בין אנשים, מחשבים וזרמים מוסיקליים שונים, מביאה עימה שימוש בתוכנות דיגיטליות ככלי נגינה על שולחנו של כל מוסיקאי, כולל האפשרות ליצור דיסקים תוצרת בית – מה שנקרא תעשיית האינדי (קיצור של אינדיפנדנט) – ולהפיץ אותם באופן עצמאי דרך הרשת. המחשב משמש כמאגר נתונים פסיבי (בנק של צלילים) או באופן אקטיבי יותר, כחלק מתהליך היצירה/הלחנה בעיצוב הצלילים ובשליטה ביחידות החיצוניות – המגבר, מכונת התופים, מכשירי אפקטים וכדומה. המוסיקאי זכה, אם כך, להרחבת יכולותיו לשמוע ולהשמיע את יצירותיו, בלי לכנס לשם כך תזמורת שלמה, ולשלוט בגוון ובתכונות הצלילים תוך ניסוי ותעייה; דבר שלא התאפשר לו בשפת התווים המסורתית.
בשנה האחרונה מתחוללת מלחמת תרבות בעולם המחשבים והמוסיקה. עבור המאזינים, בקרב היוצרים ובכל הקשור לתעשיית ההפצה וחברות התקליטים – משתנים סדרי עולם. זה התחיל בראשית 1998, אז פותח הפורמט MP3, שמאפשר דחיסה ושמיעה של סאונד ברמה נאותה (עד אז הביאה דחיסת נתוני סאונד לנפחים שיוכלו לעבור ברשת לאיבוד ניכר באיכותו). מפתחי ה־MP3 לא תיארו לעצמם את ההיענות האדירה של קהל מאזיני הרשת לפורמט החדש. ולא רק המאזינים התלהבו: חברות רבות החלו לפתח יישומים רבים לשמיעה ולהשמעה, כולל יישומי חומרה.
אולם הפורמט הזה מאיים על מונופולים בתעשיית המוסיקה העולמית ומעורר שאלות בכל הקשור לתשלום עבור זכויות יוצרים. לקראת סוף 1998 התעוררו גופים שונים לפעולה נגד שיטת ההפצה שנבעה מיכולותיו של MP3. בתגובה, הוקם איגוד MP3, במטרה להגן על חופש הגישה למידע הדחוס הזה שמייצר צלילים. הנושא כבר הגיע לבתי משפט בארצות־הברית, שהחלטותיהם עד עתה לא פגעו בתרבות שכבר נוצרה של אמנים המפרסמים יצירות ברשת, של מאזינים המורידים אותן אל המחשב האישי ושל אנשי תוכנות, המפתחים את הדרכים להסדרת מיקרו־תשלומים עבור מי שידרוש כסף בתמורה להשמעת טרק מסוים.
דווקא יוצרי המוסיקה, שאפשר היה לצפות כי יתנגדו לטכנולוגיה המגבילה את היכולת לעקוב אחר זכויות יוצרים, משתתפים במערכה לצד הטכנולוגיה החדשה (בולט בהם הוא צ'אק די מלהקת "פאבליק אֶנֶמי" המצליחה). הם כנראה הבינו שחופש הגישה למידע יזניק את אפשרויותיהם להגיע לקהל גדול יותר. ובאשר לזכויות ולשילומים – מנגנוני הרשת מתפתחים בהתאם ויפצו אותם על כך.