| בידודה הגיאוגרפי של קפדוקיה, הרחק ממרכזי השלטון של העולם הקדום, יחד עם מאפייניה הנופיים, אפשרו היווצרות של ישויות תרבותיות עצמאיות או עצמאיות למחצה באיזור. אחת מהן היא התנועה הנזירית הצֵנוּבּיטית (ששמה נגזר מהמונח היווני קוֹינוֹבּיוֹן, ובעברית: חיים משותפים), שהתפתחה בקפדוקיה בימי הקיסרות הביזנטית. קבוצות נזירים הקימו במבני הסלע יחידות יצרניות ובנו לעצמם חדרי אוכל ומגורים וגם כנסיות מעוטרות בציורי קדושים. הן חיו לפי תקנון (רֶגוּלָה) שעובדה על ידי בזיל הקדוש, אחד מאבות הכנסייה המזרחית במאה הרביעית. מבית מדרש זה יצאו חֲריטוֹן ומר־סבא, שייסדו ברוח הקפדוקית את נזירוּּת מדבר יהודה. בעמק הגֶרֵמֵה (Göreme) מרוכזות עשרות כנסיות, המעוטרות בציורי קיר מהמאות 9־13 לספירה, הידוע כתור הזהב החדש של האמנות הביזנטית, לאחר תקופת האופל האיקונוקלסטית במאה השמינית ובמחצית הראשונה של המאה התשיעית, עת הושמדו בצו קיסרי חלק גדול משכיות החמדה שהיו במנזרים ובכנסיות. כיום אפשר לבקר ברבות מהכנסיות, המשמשות כמוזיאון פתוח בחסות אונסק"ו. בראשית שנות העשרים של המאה העשרים החליפו יוון ותורכיה הריבוניות בין האוכלוסייה היוונית בתורכיה לאוכלוסייה התורכית ביוון. הטרנספר ההדדי ניתק מורשת ארוכה של חיים משותפים וקטע את המסורת הקפדוקית הנוצרית. עדויות לפריחת הנצרות באיזור ניתן למצוא בכל כפר או עמק בקפדוקיה: לצד הכנסיות החצובות עדיין ניצבות במרכזי הכפרים כנסיות ענק, בנויות מִלְבנים העשויות אבן טוף. לחלקן הוצמד צריח והן הפכו למסגד, בעוד שאחרות עומדות נטושות ומעידות בבדידותן על היעלמה של האוכלוסייה הנוצרית־יוונית. המבקר בכפרים אִבּראהים פאשה (Ibrahim Pa¸sa), שבעבר נודע בשמו היווני סינסוס (Sinassos), עדיין יכול להתאכסן בווילה יוונית ולבקר בכנסייה המרכזית בזילאוס הקדוש (Ayos Vasilios) או בכנסיות החצובות ובמנזרים בערוץ הנחל הקרוב, ניקולה הקדושה (Aya Nicola) וסטפנוס הקדוש (Ayos Stefanos), כאילו היה בכפר יווני טיפוסי בפלופונזים.
|
