מי זוכר את הארמנים

אתר הנצחה לרצח העם הארמני בידי התורכים. מאוכלוסיה של יותר משני מיליון איש לפני 1915, מתו כמליון וחצי ארמנים. עוד מאות אלפים הפכו לפליטים | צילום : יואב לף

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שוב גבר חששם של התורכים משיתוף פעולה אפשרי של הארמנים עם הרוסים, ובדרגים הגבוהים של השלטון הוחלט למצוא פתרון ל"בעיה הארמנית". בלילה שבין 23 ל־24 באפריל 1915 נאסרו באיסטנבול כ־600 מהאישים הארמנים הבולטים בבירה התורכית, והוצאו להורג. מִברקים, שרוב החוקרים (פרט לתורכים) רואים בהם מסמכים אותנטיים, נשלחו לכל רחבי המדינה, ובהם הוראות לפתרון נחרץ לשאלה הארמנית.
כמעט כל הארמנים הוגלו מבתיהם, לעיתים בלא התראה. רבים הוצאו בכוח ממיטותיהם או מכיתות הלימוד בבתי הספר. צעדות מוות ארוכות, של מאות אלפי אנשים, ללא מזון ומשקה, נערכו לעבר המדבר הסורי. גברים נלקחו לעבודות כפייה והוצאו להורג עם סיום העבודות. אחרים נרצחו בירייה, בעריפת ראשים, בריטוש איברים או בשריפה. התורכים הקימו "יחידות מיוחדות" לביצוע המשימה, אשר הורכבו בעיקר מפושעים, מאסירים ומאוכלוסיות מיעוטים, כורדים בעיקר, שאותן שיסו בארמנים. אלה שלא נרצחו בדרך, גוועו מרעב וממחלות או נמכרו לעבדות בצפון סוריה. מאוכלוסיה של יותר משני מיליון איש לפני המלחמה, מתו באירועים אלה כמיליון וחצי ארמנים. עוד מאות אלפים הפכו לפליטים, בהם יתומים רבים שהועברו לקהילות ארמניות ברחבי העולם. רק רבבות אחדות היו לפליטה בתחומה של תורכיה.
התורכים לא הכירו מעולם באחריותם למאורעות, וממשיכים, גם היום, להכחיש את עצם התרחשותם. הם מוכנים להודות שמספר מסוים של ארמנים אכן מתו בזמן המלחמה, במהלך נסיונות התקוממות, מרעב וממחלות. הם מודים גם בכך שהגלו ארמנים מכמה מקומות יישוב, בשל קרבתם לאזורי הלחימה במזרח ובשל נטייתם של הארמנים לטובת הרוסים. למרות העדויות הרבות, שמציירות תמונה ברורה למדי של היקף ההריגה, לדברי התורכים מעולם לא התרחש על אדמתם רצח עם, וזהו פרי דמיונם של הארמנים ותעמולה שקרית.
השמדת העדויות בידי התורכים נמשכת גם היום, וכוללת טשטוש מכוון של העבר הארמני באימפריה העות'מאנית. אזכור פומבי של רצח העם אסור עד היום בתורכיה, וכך גם פרסום וקריאה של ספרים המתארים מאורעות אלה. העובר על החוק מסתכן במאסר. התורכים משקיעים רבות גם בהכחשה אקטיבית של האירועים, והקימו לשם כך מכוני "מחקר" והסברה, בעיקר בארצות־הברית, שם חיה קהילה ארמנית גדולה.
מקומה המרכזי של תורכיה בפוליטיקה של המזרח התיכון, כבעלת ברית של ארצות־הברית ושל ישראל, מאפשר לה להפעיל מערכת כבדה של לחצים בניסיון למנוע עיסוק פומבי ברצח העם הארמני. בלחץ הממשלות התורכיות נעצרו בארצות־הברית ובישראל הפקות והקרנות של סרטים העוסקים בכך, ומאותה סיבה נגנזה בישראל תוכנית לימודים לבתי הספר שנועדה לעסוק בנושא. מסיבות דומות, דחה הסנאט האמריקאי הצעה להכרה רשמית בטרגדיה של העם הארמני. גם ישראל לא קיבלה מעולם החלטה כזו, בין השאר, מתוך רצון שלא לטשטש את ייחודיותה של שואת היהודים באירופה.
הארמנים מוסיפים לזעוק להכרה מלאה בעברם, ובמיוחד להכרה תורכית במעשים שביצע הממשל בארצם לפני 84 שנים. הם מדגישים את הצורך ללמוד ולהזכיר את הטרגדיה ההיסטורית הנוראה הזו, כלקח וכאזהרה לדורות הבאים. לשם הדגשה הם מזכירים את דבריו של אדולף היטלר לקציניו, לאחר שפרש בפניהם את תוכניות המלחמה שלו. בתגובה לחשש שהביעו כמה מהם מתגובות בינלאומיות צפויות, אמר היטלר: "מי, בעצם, זוכר כעת את השמדת הארמנים?".