שטחה של ממלכת מוסטנג כ־300 קילומטרים רבועים, והיא משתרעת על חלקו הצפוני של עמק קאלי גנדאקי ועמקי יובליו העיקריים, בין רכס ההימלאיה לבין גבול סין בטיבט. מבחינה גיאוגרפית, שוכנת הממלכה הזעירה בשוליה הדרומיים של הרמה הטיבטית הגבוהה, המשתפלת במתינות מההימלאיה צפונה, אל פנים אסיה. שמה המקורי של הממלכה הוא מָאנְטָאנְג. "מוסטנג" הוא למעשה שיבוש השם המקורי, והוטבע כנראה באמצע המאה ה־19 על ידי סוכן חרש הודי, שסיפק לבריטים את תיאורה הראשון. בתיאור, שפורסם ב־1875 על ידי החברה הגיאוגרפית המלכותית, כינה הסוכן ההודי את שליט מוסטנג "ראג'ה", וציין כי הוא "בהוט", כלומר ממוצא טיבטי. בקרב הטיבטים היה מלך מוסטנג ידוע כ"לו גיאלפו", שפירושו מלך לו. ב־1964, לאחר חיפוש עקשני באחד ממנזרי הממלכה, גילה מישל פֵּייסֵל (MICHEL PEISEL) את ספר ההיסטוריה העתיקה של מוסטנג – ה"מולח". במהלך המאה ה־14, נכתב בו, צצו באיזור מבצרים עצמאיים רבים, ובהם שלטו ברונים שודדים שהיו כפופים באופן רופף למלכי טיבט. הברונים לחמו זה בזה או כרתו בריתות ביניהם לפי הצורך. באותה תקופה הגיע לאיזור אֶמָה פָּאל (PAL), גיבור ובן למשפחת נסיכים טיבטית, והקים מבצר. בעזרת בניו הלוחמים השתלט על נחלות הברונים, ואיחד אותם תחת שלטונו. הוא בנה את בירת מוסטנג, והביא לממלכתו את ראשוני המורים הבודהיסטים הגדולים, שהפכו אותה למרכז הדתי החשוב ביותר בהימלאיה בסוף המאה ה־14 וראשית המאה ה־15. מלך מוסטנג כיום הוא צאצא ישיר של אמה פאל. במאה ה־18 השתרעו גבולות הממלכה עד מוּקְטִינָאת וקָאגְבֶּנִי בדרום. למרות מעמדה העצמאי, היתה למוסטנג זיקה מיוחדת לטיבט. תושביה העלו מס למלכים הטיבטים כבר במאה ה־16, ומלכיה נישאו לנסיכות טיבטיות. ב־1772, לאחר שמעמדה נחלש מאוד, הפכה מוסטנג לוואסאל משלם מיסים של נסיכות ג'וּמְלָה. נסיכות זו, שעלתה לגדולה בעקבות הגעתם של מהגרים מהודו, שלטה על כל מערב נפאל. ב־1795 נכבש השטח שבחזקת ג'ומלה על ידי מייסד שושלת גוֹרְקָה הנפאלית (הנוכחית). מוסטנג החלה לשלם מיסים לנפאל, ובתמורה הבטיחו מלכי גורקה להגן על גבולותיה. מאז הפכה מוסטנג לאוטונומיה בחסות נפאל, ומעמד זה לא בוטל גם כאשר ביטל המלך מאהנדרה ב־1962 את זכויות היתר של כל הראג'ות ההינדואים בתחומי ארצו. כלפי נתיניו, נחשב מלך מוסטנג לשליט כל יכול, פטרון הדואג לצורכיהם, שופט עליון ומתווך ביחסיהם עם ממשלת נפאל. לאחר כיבוש טיבט על ידי הסינים ב־1959, נמלטו אלפי חיילים בני שבט קאמפה ממזרח טיבט למוסטנג. הם הקימו בה מחנות ושלטו למעשה באיזור, תוך התעלמות מוחלטת מממשלת נפאל. בסיוע אמריקאי המשיכו לנהל מלחמת גרילה עקשנית וטורדנית נגד הסינים, ובמהלכה שדדו את התושבים המקומיים. רק כשהפשירו היחסים בין סין לארצות־הברית ב־1974, הועברו בני הקאמפה למחנות ולכפרי פליטים בהודו ובנפאל. בגלל נוכחותם הממושכת במוסטנג ורגישות הנפאלים לאיזור אסטרטגי זה גם לאחר פיזורם, נמנעה כניסתם של מבקרים זרים לממלכה גם לאחר שנפאל עצמה פתחה את שעריה ב־1950. רק בסוף 1992 נפתחה מוסטנג למבקרים, וגם כיום ניתן רק למספר מוגבל של תיירים להיכנס לתחומה מדי שנה. אפשר לטייל במוסטנג רק בקבוצה מאורגנת, ומחיר הטיול והרשיון לביצועו גבוהים בהרבה ממחיר טיול באזורים אחרים בנפאל. |