יהדות מרוקו, קווים לדמותה

שורשי היישוב היהודי במרוקו שרויים בערפל, אך אין הם מאוחרים מן המאה הראשונה לספירה. במאה השביעית, לאחר שהחלה התקופה המוסלמית, צמחה בפאס (Fès) הקהילה היהודית החשובה במרוקו. מהמאה התשיעית ואילך הפכה העיר למרכז תורני, ועם חכמיה הידועים נמנו המדקדק דונש בן לברט ואיש ההלכה רבי יצחק אלפאסי. יהודים שישבו בנאות המדבר נטלו חלק חשוב בסחר עם אפריקה השחורה, ולפי מסורות שונות, לפני בוא הערבים לאיזור רווחה תופעת ההתייהדות בקרב השבטים הברבריים.
בזמן שושלת אל־מוואחדין ("המייחדים"), ששלטה במאות ה־12 וה־13, עברו יהודי מרוקו משבר. שושלת זו דגלה באידיאולוגיה דתית קיצונית, סטתה מקו הסובלנות ורדפה קשות את הלא־מוסלמים באיזור. היישוב הנוצרי המקומי בא אל קיצו בעת ההיא, אך הקהילות היהודיות הצליחו להתאושש ממצבן החל מהמאה ה־14.
יהדות מרוקו המודרנית נבנתה, קרוב לוודאי, על בסיס ההגירות מספרד הנוצרית לצפון אפריקה, שהתחילו מאז פרעות קנ"א (1391). פליטי הגירוש הגדול ב־1492 סבלו מקשיי קליטה רבים, אך התערו בארץ ואימצו בהדרגה את הלשון הערבית כשפתם. רק בצפון מרוקו נותרו דוברי ספרדית־יהודית עד המאה ה־20. רוב היהודים במרוקו עסקו במלאכות ובמסחר: בעמקים הדרומיים ובהרי האטלס היה להם כמעט מונופול על המלאכה והרוכלות; בערים היה עליהם להתחרות במוסלמים, אך גם שם היו מלאכות שעליהן היתה ליהודים חזקה, כגון צורפות, חייטות ועבודות נחושת ועור. אבל לא רק במסחר ובמלאכות שלחו היהודים את ידם: היתה גם שכבה של סוחרים יהודים עשירים ששירתה את חצר הסולטן, כמה מהם אף הופקדו על קשרי המסחר עם אירופה.
מעמדם של היהודים בכל מקום היה של בני חסות. באזורים הכפריים נותן החסות היה המנהיג המקומי, והיא הלמה את חוקי המקום ואת מנהגיו. בערים היה הסולטן פטרונם של היהודים, והחסות היתה בהתאם לחוק הדתי: תמורת מס גולגולת מיוחד זכאים הלא־מוסלמים לביטחון פיזי, אוטונומיה דתית ומשפט הוגן. במקביל הונהגו גם תקנות של הפרדה ואפליה, שעל פיהן חויבו היהודים בסימנים מיוחדים בלבוש, נאסרה עליהם הרכיבה על סוס, כהונה במשרות עם סממני שלטון ועוד. המלאח, אותו רובע יהודי סגור ונבדל, נעשה בהדרגה לנפוץ בערים השונות.
מאבקי שליטה תכופים, מרידות ובצורות הביאו לתנודות חריפות במספר היהודים ובתנאי חייהם מהמאה ה־16 ועד למאה ה־19, שבה התחזקה החדירה האירופית וחוללה תמורות נמרצות. המסחר של עשירי הקהילות בערי החוף עם אירופה התרחב, ויהודים אחדים אף המירו את חסות הסולטן בחסות זרה. החל מ־1862 התחילה רשת החינוך היהודית־צרפתית, "כל ישראל חברים" (כי"ח), לפתוח בתי ספר. ב־1912 השתלטה צרפת על מרוקו, וחנכה תקופה של מודרניזציה מואצת. בעקבות הכיבוש הקולוניאלי נפתח גם תהליך של עיור, שבמהלכו הגיעו לקזבלנקה לבדה כשליש מיהודי הארץ, וכתוצאה ממנו גברו הצפיפות והמצוקה במלאחים העירוניים. היהודים נהנו יותר מן המוסלמים מהתנופה הכלכלית תחת הצרפתים, משום שמספר בני הנוער שזכו לחינוך צרפתי בזכות רשת כי"ח גדל, ועימו גם אפשרויות התעסוקה. בדרך כלל חשו היהודים בנוח תחת השלטון הצרפתי, ואפילו תקופת תלאות קצרה תחת שלטון וישי, בין 1940 ל־1942, לא שינתה זאת.
התנועה הלאומית המרוקאית, שהתחזקה אחרי מלחמת העולם השנייה, לא הקדישה מאמצים רבים למשוך את היהודים לשורותיה, ובמקביל גברה הפעילות הציונית. הקמת מדינת ישראל הביאה לגל עלייה בעיקר מקרב השכבות הנמוכות בערים, וגל נוסף התעורר בשנים 1954־1956, עם התגברות המאבק המרוקאי הלאומי ויציאת הצרפתים ממרוקו.
ב־1956, לאחר שהפכה מרוקו לעצמאית, קיבלו היהודים שוויון זכויות באופן רשמי, אך בעיות כלכלה והשלכותיו של הסכסוך הישראלי־ערבי לא עודדו את השתלבותם במרוקו החדשה. גל העלייה הגדול ביותר הגיע לישראל שנים ספורות לאחר מכן, והוא כלל כ־100 אלף איש ואשה.
מיהדות מרוקו שכללה ב־1948 כרבע מיליון נפש לא נותרו היום אלא אלפים בודדים. עם זאת, מרוקו היא המדינה הערבית היחידה שבה מכהנים עד היום יהודים בתפקידי מפתח, וכמו בעבר כן היום – הקשר המיוחד של יהודים עם בית המלוכה נמשך.