היה או לא היה

לא פלא שבני דורי, שנמנעה מהם הזכות לחרף נפשם עבור המולדת – עד שבאה מלחמת ששת הימים ומחקה את חרפתנו – נתנו ידם, לפחות באופן פסיבי, להעצמת המיתוס המוזר של ההליכה אל "הסלע האדום". ייתכן שכך, בסיפורי פטרה, מצאו את הפורקן לחלומות הגבורה שלהם, כמו גם את המימוש של שאיפתם להוכיח שבפני הצבר הישראלי המנצח את הכל אין גבולות; לא נפשיים ולא פיזיים.העובדה שגיבורי שנות החמישים של המאה הקודמת הלכו לפטרה, חצו גבולות בינלאומיים, התחמקו מכדורי "זדים, רוצחים שפלים", שכל עוונם היה בכך ששירתו במשטרת הגבולות הירדנית ושמרו על גבול ארצם מפני מסתננים; העובדה שחלק גדול מן ההולכים לא שב, כל אלה היו גורמים שהעצימו את חוויית ההישג והטעימה מן הפרי האסור.

להיכנס ברגל גאה
מצויד בכל אלה, שנים רבות אחרי שגלי סערת הסלע האדום כבר שככו –  בשנות השבעים צה"ל כבר הניח מארבים בערבה הירדנית ומסוקיו ריחפו מעל הריה של פטרה, ונוער טוב של בתי ספר שדה ביקר בחשאי בשפך הארנון באמצעות ספינות חיל הים – שמחתי כמובן על פתיחת הגבול בין מולדתי ובין ממלכת ירדן, וכאחוז בולמוס הסתערתי על ההרים האדומים, כדי לטייל, לטייל ושוב לטייל.ב־1996 יצאנו – ידין רומן, הפרופ' לארכיאולוגיה עמוס קלונר, דורון הורוביץ כצלם המשלחת ואנוכי – להתחקות אחר מהלכה המקורי של "דרך הבשמים" מפטרה לערבה. החלטנו שלבד מחציית הגבול הלא חוקית, נלך ממש בעקבות גיבורי שנות החמישים, ששמו נפשם בכפם והלכו להתאבד בדרכם לפטרה. הכרנו בעל פה את סיפוריהם של גיבורי ספר המעשיות הנוגע ללב "עד סלע", ואת עדויותיהם של אלה ש"היו, ראו וחזרו". התכוַונּו לעלות, כפי שתיארו, במעלה ואדי מוסא עד שנגיע אל פטרה, לעמוד כמותם מוקסמים מן המראה, אך במקום להימלט על נפשותינו – להיכנס ברגל גאה למקום, מלווים בארכיאולוג ירדני, ולממש את משימתנו המקורית: להתחקות אחר מהלכה של הדרך הנבטית הקדומה.

תעלומת ואדי מוסא
יצאנו אפוא לדרך. עלינו במעלה ואדי מוסא עד שנכנסנו אל מפערו היפהפה בתוך חומתם הטבעית של הרי אדום. משסטה השביל הקדום מאפיק הוואדי והחל לטפס על מעלה א־סְנֵייסֵל, שנבנה על ידי הנבטים והוא מדהים ביופיו ובתחכומו ההנדסי, הבנו שיש כאן בעיה: מדוע עוזבת הדרך את ואדי מוסא? הרי לפי סיפורי הגבורה הישראליים של שנות החמישים, הדרך אל פטרה היא מהלך לילה אחד באפיקו הסמוי של הוואדי. מדוע אם כן טרחו הבנאים הנבטים הקדומים על מפעל הנדסי כה מורכב, כמו דרך העקלתון הבנויה והחצובה על הקיר המצוקי של א־סנייסל? מדוע לא הלכו כמו גיבורי אגדות פטרה, בתוך הוואדי?התשובה הגיעה מעט מאוחר יותר, כאשר הסתבר שסמוך מאוד לנקודת ה"בריחה" של הדרך הנבטית מן האפיק, הוא נחסם במפל ענק ובלתי ניתן לעקיפה. יתר על כן, מכאן והלאה הדרך כולה רצופה במכשולים טופוגרפיים, שאינם מותירים ספק: את הוואדי הזה אי אפשר לעבור מן הגבול הישראלי ועד לפטרה בלילה אחד וללא ציוד טיפוס מורכב וכבד. ציוד כזה מעולם לא הוזכר בתיאוריהם של החוזרים מפטרה, מן הסתם כי ייתכן ומספריהם לא ממש ראו את המקום ולפיכך לא ידעו על נחיצותו.

45 קילומטר בשטח אויב
גם אם המספרים ידעו שאפיקו של ואדי מוסא אינו עביר להליכה, וגם אם עקפו את ג'בל הרון מדרום כדי להגיע לפטרה, הרי שהמרחק – יותר מ־45 קילומטר מנקודת היציאה האפשרית ועד למקום שממנו אפשר לראות את פטרה, קרי מלב המאהלים הבדוויים – אינו אפשרי לביצוע במהלך לילה אחד. בהתחשב בכך שהגיבורים לא ערכו במקום סיור מכין, אלא התמודדו עם בעיות הניווט הלילי לראשונה "על רטוב", ובהנחה שבני שלושת השבטים הבדוויים שחיו אז בתוך פטרה חייבו בוודאי תשומת לב מיוחדת ותנועה לאו דווקא בתוואי הכי נוח, ועם כמות המים החיונית לבני אדם שצועדים בעלייה של יותר מאלף מטר – כי אז השאלות העולות במוחו של החושב ההגיוני הופכות ליותר ויותר מטרידות.כותב שורות אלה דובר ערבית על בוריה, ובמהלך ביקוריו בפטרה ערך שיחות מקיפות עם בדווים תושבי המערות במקום, ובעיקר עם זקניהם. אלה מעולם לא שמעו על ישראלים שהגיעו לפטרה, לבד מאחד שהגיע בלבוש חייל או"ם, בדרך התיירים הרגילה ולא בדרך הוואדי, ושנתפס מיד. על מעלליו של "כושי" כבר ידענו.לאחר שבוחנים את העובדות השונות – צפיפות האוכלוסין בפטרה, נתיב ואדי מוסא, שבניגוד לתיאורי שנות החמישים כלל אינו מאפשר גישה ישירה לפטרה – עולה התחושה כי שאלת אמינותו של מיתוס ההגעה לפטרה והחזרה ממנה מחייבת בדיקה מדוקדקת ונטולת פניות.
ספי בן יוסף