בחודשי הקיץ אפשר לראות בהרי הקצ'קר את אחת התופעות הצבעוניות שמאפיינות חבל ארץ זה: התושבים יוצאים מבתיהם ועולים עם עדריהם אל היאיילות – יישובי מגורים לעונה החמה. יאיילה כוללת כמה מבנים, שבנויים בדרך כלל מאבן עד לגובה המותן ומעץ בחלקם העליון. המבנים הללו ממוקמים במדרונות ההרים, חלקם בגובה רב. באזורים רבים בתורכיה
יש יאיילות, אך הן מאפיינות את איזור מגוריהם של ההמשין, מדרום לחוף הים השחור.
הדעות לגבי מקורם של בני ההמשין, המונים כ־15 אלף איש, חלוקות: יש חוקרים הרואים בהם צאצאי שבט תורכי עתיק שחי הרחק מעיני השלטון המרכזי, אחרים טוענים כי הם צאצאיו של שבט ההֶפטַקוֹמֶטֶה. בני ההמשין הם בעלי עור בהיר ומראה קווקזי, ושפתם היא ניב של ארמנית. נשות ההמשין כורכות על ראשן כטורבן צעיף מנומר מהודו, זכר לזמן שטרבזון היתה תחנה על דרך המשי. הגברים אינם מקפידים במיוחד על אורח חיים דתי, ולמרות ששתיית אלכוהול נחשבת לחטא, הם ישמחו לשבת איתכם על כוס בירה. עם השתייה מגישים פודינג ודברי מתיקה (כמו רולדות צבעוניות), האופייניים לאיזור אך מופצים בכל תורכיה.
מדי שנה בחודש מאי מתחילה ההגירה השנתית אל היאיילות. התושבים מעלים במשאיות את עדרי הפרות, את רכושם הצנוע ומצרכי מזון שישמשו אותם עד לספטמבר, אז יאלץ אותם מזג האוויר לארוז את מיטלטליהם ולרדת חזרה ליישובי הקבע. לא רק תושבי האיזור עולים אל היאיילות, שהעשן הסמיך המיתמר מהן משווה להן חזות נפאלית; גם תורכים שחיים כיום בהולנד או בגרמניה לא מחמיצים את האירוע.
משיגיעו ליאיילה, ישחררו התושבים את עדריהם למרעה העשיר ויוציאו את סנדות העץ שמחזיקות את הגגות למניעת קריסתם מעומס השלג. הם יחטבו עצים להזנת האח, יצודו זאבים ויעלים ויישבו בצוותא עם משפחתם לחדש את מה שהם מכנים "המולדת הרוחנית", שבה הם מזהים את מוצאם האמיתי ואת מקור ערכיהם.
גידול התה, או איך הוחלף המשקה הלאומי
בימים שהשמש מעניקה בהם מחמימותה, נראות שורות של נשים, מתקדמות באִטיות במעלה ההרים שמדרום־מזרח לחוף הים השחור. בצעדים מדודים ובמזמרה מיוחדת שחותכת את העלה מלמעלה כלפי מטה, הן קוטפות את עלי התה.
איזור צפון־מזרח תורכיה התברך באקלים שמתאים לחקלאות ובפרט לגידול תה: הוא חם, לח והמשקעים בו פזורים על פני רוב ימות השנה. הזן העיקרי שגדל בצפון־מזרח תורכיה הוא של תה ירוק סיני שהובא לאיזור הים השחור בתחילת המאה העשרים. כשמגיע הצמח לגיל שנה עד שלוש מתחילים בקטיף העלים, המכילים שמנים אתריים ואלקלואידים שונים, כמו התאין (הדומה לקפאין).
חלק גדול ממגדלי התה הם מבני הלאז, שמוצאם מן הקווקז. קשה לטעות בהם: השיער הג'ינג'י, העיניים הכחולות והאף הנשרי מאפיינים אותם, ולמרות לבושם המודרני, שפתם עתיקה וקרובה לגרוזינית (הם מדברים גם תורכית, אך בניב מעט שונה).
הקטיף – שנערך בחודשים מאי, אוגוסט וראשית אוקטובר – מתבצע בעיקר על ידי נשים. תפקיד הגברים הוא לארוז את העלים בשקים גדולים ששייכים לקואופרטיבים של הכפרים ולהסיעם לאחד מכמאה מפעלי עיבוד התה. המפעלים נמצאים ברובם על כביש החוף של הים השחור, ואפשר לבקר באחד מהם ולהתבונן בהכמשת העלים, גלגולם, התססתם, קלייתם וייבושם (בפאזאר תוכלו לבקר במפעל "Cumhuriyet Cay Fabrikasy", טל' 6121126־0464, יש לתאם את ההגעה מראש). לפי אופן הטיפול בעלים ועל פי צמחי הבושם שמוסיפים להם, מתקבלים סוגי התה המסחריים השונים.
אז איך קרה שהאומה התורכית, שנודעה בשתיית הקפה שלה, עברה פתאום לתה? הניסיון הראשון לגדל תה בתורכיה נעשה ב־1924, במטרה לשקם את כלכלת האיזור. ב־1939 התחיל גידול מסחרי, תחת חוק הצ'ַייְקוּר (ארגון מגדלי התה), שהגביל את גידול התה על ידי הפיכתו למונופול של המדינה. בתוך עשור הפכה תעשייה זו לגורם העיקרי בכלכלת המרחב. הצ'ייקוּר הוא הגורם המרכזי שהביא לשילוב הענף ביצוא, לאחר שהשוק המקומי הגיע לרוויה. בניגוד לטבק, לאלכוהול ולמוצרים נוספים שתעשייתם הופרטה, הממשלה קובעת עדיין את גובה התשלום למגדלים ואת מחיר התה בשוק, ואוסרת על יבוא מתחרה.
את התפתחות הענף נוטים לזקוף לזכותו של אתאתורכ, מייסד תורכיה המודרנית, שהחליט להפוך את גידול התה לענף רווחי (עד אז שתו תה רק בבית חולים). הוא יצא בקמפיין פרסומי, שטען כי הקפה מזיק ואילו התה בריא. המשקה התורכי הלאומי הוחלף.