תולדות הטנגו על רגל אחת

רקדני טנגו בהכנות אחרונות לקראת עלייה על הבמה להופעת טנגו ב"אסקינה קרלוס גארדל" חוויה בלתי נשכחת | צילום : קיקה קירשנבאום

הטענה הרווחת היא כי מקור הטנגו בתערובת של ריקודים קובניים, אנדלוסיים ואפריקאיים. יש השערות רבות לגבי מקור שמו: אחד המוזיקולוגים הארגנטינאים טוען כי "טנגו" הוא עיוות השם "שנגו", אל ניגרי. לפי השערה אחרת המלה היא אונומטופאית (מחקה צליל) ומבוססת על נקישות התוף, טנ־גו. עוד השערה טוענת כי מקור השם הוא במלה הלטינית "טנגירה" שפירושה לגעת, למשש, לנגן.
בתחילה ניגנו ורקדו טנגו במקומות מאולתרים, לעתים תחת כיפת השמים, או במסבאות ובבתי בושת, במקומות בהם מתנהלים החיים על גבול החוק. היה זה ריקוד עליז, בוטה, שהשירים המלווים אותו אופיינו בשפת סלנג ייחודית. באותה תקופה היתה תזמורת הטנגו מורכבת משלושה כלים: כינור, חליל וגיטרה, ולפעמים גם נבל אינדיאני. הבנדוניון (סוג של אקורדיון ממוצא גרמני שמלחים גרמנים ומהגרים יהודים הביאו לארגנטינה) הפך לחלק בלתי נפרד מתרבות הטנגו רק מאוחר יותר.בעשורים הראשונים של המאה העשרים הפכו הסיפורים שסיפר הטנגו למוגדרים יותר, וכללו גיבורים ואנטי גיבורים של תרבות השוליים: דמויות עסיסיות שכל אחת מהן מאופיינת בהתנהגות ובתפקיד מוגדרים. הרחוב נתפס בסיפורים אלו כמקום מקודש, בית הספר של החיים. בעקבות ההגירה המאסיבית מארצות הים התיכון, חדרו אל הטנגו שני מרכיבים נוספים: בית הקפה כמקום מפגש והגעגועים לארצות רחוקות. הבוטות והפריצות פינו מקום לסיפור אחר, טרגי, העוסק בשבר אישי, בגעגועים, באהבה, בנאמנות ובבגידה. עם השתנות הפואטיקה, הפך הטנגו לפחות אנונימי — הוא חלחל אל מרכז העיר, והושמע בקברטים ובסלוני הריקוד. בני המעמד הבינוני והעליון הכירו בו, ואט־אט נקשר לשמות אנשים מפורסמים. כאשר רוקדים לא צוחקים ולא מענטזים. זהו ריקוד טקסי עם חוקים מוגדרים. החושניות בעלת עוצמה, אך היא ארוזה בקפדנות, באיפוק ובאלגנטיות. הגיבור הוא תמיד הגבר, אינדיבידואליסט, נאמן ורקדן בחסד עליון. גם במציאות זהו תמיד הגבר שמוביל את בת זוגו, אך הריקוד מבוסס על כימיה בין השניים. לעתים הכימיה כה חזקה והריקוד כה מושלם, עד שזה נגמר בכנסייה.
עדי יקובוביץ'

ארגנטינה: תעודת זהות
עיר בירה: בואנוס איירס (2.8 מיליון תושבים)
שטח: 2,766,890 קמ"ר
אוכלוסייה: 39,144,753 תושבים
שפה רשמית: ספרדית

ארגנטינה נמצאת בדרום־מזרח אמריקה הדרומית. כ־97 אחוזים מתושבי ארגנטינה הם צאצאיהם של מהגרים אירופים שהגיעו למקום מאמצע המאה ה־19 ואילך: איטלקים, גרמנים, ספרדים, פולנים, רוסים ואחרים, ובהם גם יהודים רבים. רק שלושה אחוזים מהאוכלוסייה הם צאצאים טהורים של האינדיאנים שחיו בארגנטינה לפני הכיבוש הספרדי במאה ה־16.
ב־1816 הכריזה ארגנטינה על עצמאותה מספרד, ובתום מלחמת אזרחים ארוכה כוננה בה פדרציה (1853). ב־1930 בוצעה בארגנטינה הפיכה צבאית ובוטל המשטר הדמוקרטי, ומאז סבלה המדינה מחוסר יציבות פוליטית. לאחר מלחמת העולם השנייה נשלטה ארגנטינה על ידי הנשיא חואן פרון, עד שבוצעה נגדו הפיכה והוא יצא לגלות. ב־1973 שב לשלטון, אולם נפטר שנה מאוחר יותר.
ב־1976, בעקבות הפיכה צבאית, החלו שמונה שנות שלטון האימים של הגנרלים — החוּנטָה — שבמהלכן נרצחו או נעלמו אלפי אנשים שהתנגדו למשטר. ב־1982 ניסתה ממשלת החונטה לכבוש את איי פוקלנד ("איסלס מלווינס" בפי הארגנטינאים) מידי הבריטים. ארגנטינה נחלה תבוסה, שהביאה להתמוטטות המשטר הצבאי בה, וב־1983 נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות. בדצמבר 2001, לאחר משבר כלכלי קשה שנמשך שנים רבות, נאסר על אזרחי ארגנטינה למשוך את כספי החסכונות שלהם מן הבנקים במדינה. בתגובה יצאו לרחובות מיליוני אזרחים, וארגנטינה נכנסה לתקופה של חילופי שלטון מהירים. באפריל 2003 נערכו בחירות כלליות, ונבחר הנשיא נסטור קירשנר, שהצליח לבנות תוכנית כלכלית המוציאה לאט את ארגנטינה מן המיתון.