ומה עם הצמחים?

לכאורה לצמחים יש יתרון הישרדותי על בעלי החיים. ראשית, יש בהם רב־שנתיים, הזוכים לחיים ארוכים בהרבה – במאות, ולעתים באלפי שנים – מאלה של החיות. שנית, כדי שקיום המין יימשך, צאצאי בעלי החיים צריכים לשרוד לפחות עד שיגיעו לבגרות ויולידו עוד דור. הצמחים, בניגוד להם, מייצרים זרעים שיכולים להישמר רדומים שנים רבות אחרי היווצרותם, אפילו בתנאים קשים, ולנבוט כאשר הסביבה תהיה ידידותית. לעתים קורה שצמח שנחשב נכחד מתגלה לפתע, מאחר שתנאי הסביבה אפשרו לזרעיו לנבוט מ"בנק זרעים" שהיה חבוי בקרקע. לצמח יש עוד יתרון, והוא יכולתו להעמיד צאצאים רבים יותר מבעל חיים יבשתי.
ובכל זאת, למרות "האסטרטגיה הצמחית", סכנת הכחדה מרחפת גם מעל לראשיהם של צמחים רבים. על פי "הספר האדום", מכ־15,000 מינים הנמצאים בסכנת הכחדה, כ־8,300 הם צמחים. סכנה גדולה נשקפת למינים ייחודיים לאזור מסוים (אנדמיים), בייחוד אם שטחו קטן, לדוגמה למינים של אירוסי ההיכל, כמו אירוס הגלבוע, אירוס נצרתי ואירוס השומרון, הייחודיים לארץ־ישראל.
הסיבה העיקרית להיכחדות צמחים בתקופתנו היא פעילות האדם. הדבר בא לידי ביטוי בשינויים אקלימיים הנגרמים על ידי האדם, ובעיקר בהרס בית הגידול: בינוי שכונות עירוניות, סלילת כבישים המבתרים את בתי הגידול, כריתת יערות, ייבוש שטחים מוצפים והכנסת צמחי נוי או גידולים חקלאיים זרים, "אקזוטיים", למקומות שבהם הם דוחקים את רגלי הצמחים המקומיים. יערות הגשם הטרופיים נכרתים כדי לייצר עץ וכדי לפנות שטחים לחקלאות. גם איסוף לא מבוקר של צמחי מרפא וצמחי תבלין מסכן את המשך קיומם. יש צמחים שנכחדים כי ריסוס רעלים משמיד את החרקים המאביקים אותם, ולהפך – יש צמחים שנעלמים, ובעקבותיהם יש חשש להיעלמות מי שניזון בלעדית מהם, לדוגמה פרפר הדנאית, הניזון מצמחי משפחת האסקלפיים, או הפנדה הענקית, הניזונה מעצי במבוק מסוימים. כ־1,200 מיני במבוק נמצאים בסכנת הכחדה, ואם הם ייעלמו, יש חשש לקיום הפנדה.
קל להציל צמחים הנמצאים בסכנה מאשר בעלי חיים — אפשר להרבותם באופן יזום על ידי העברת ייחורים או זרעים למעבדות ולגנים. למעשה, רוב גידולי התרבות שלנו הם תוצרים של צמחי בר שמזמן נעלמו מהטבע. הצמח הסיני הידוע ג'ינסנג, למשל, הפך נדיר ביותר בסין, וכיום מגדלים אותו בעיקר בחוות במערב קנדה.
[חיים קרופך]