האירוס במיתולוגיות העמים

בכתבים מקודשים שנשמרו במנזרים בטיבט מתואר האירוס כצמח שנמסר בראשונה לבני האדם למרגלות ההימלאיה. צורתו המיוחדת מסמלת את השילוש הטיבטי – המחזוריות, העוצמה והשפע. האירוס הוא מוטיב קישוטי נפוץ באמנות המזרח – בספרי קודש בודהיסטיים, בכתבי־יד פרסיים, בעבודות אמנות טיבטיות ובתגליפים ותכשיטי אבני ירקן בסין וביפאן. בריקודים המסורתיים של תושבי האי סומטרה מייצגת עד היום תנועת ידיים סמלית את פרח האירוס.
המצרים הקדומים האמינו כי הפרח, שגולף גם על מצחו של הספינכס, הוא "עין השמים". האירוס אינו גדל בר במצרים, אך כבר במאות ה־16 וה־15 לפני הספירה הביאו איתם הפרעונים תְחוּתְמֶס הראשון והשלישי צמחי אירוס, שלל ממלחמותיהם בסוריה, והם מתועדים בתבליטים על קירות מקדש אמון בקרנק. מסתורין מלווים את המשמעות הסמלית של הצמח אצל המצרים, כמו גם בתיאוריו באמנות האטרוסקית העתיקה באיטליה; אצל אלה כמו אצל אלה יוחסו לצמח כוחות כישוף ומאגיה.
היוונים הקדומים כמעט האלילו את צמח האירוס, הנראה בגוניו הרבים כהשתקפות הקשת בענן – סמלה של הנימפה־האלה אירידֶה, היא איריס, שנחשבה במיתולוגיה כמשרתת של הֶרָה, מלכת השמים לבנת הזרועות. איריס מתוארת כבעלת כנפיים עשויות מקשת ענן, נוהגת בטיול בוקר את מרכבת הזהב של הרה, הרתומה לעדת טווסים. איריס לא שכבה לישון מעולם, היתה ערה לכל קריאה ונחשבה שליחת אלי האולימפוס אל בני האדם; באמצעות נפנוף צעיפה פרשה את קשת הפלאים בעלת שבעים הצבעים וקישרה בין שמים לארץ. היא גם נחשבה למלווה של נפשות הנשים המתות אל שערי העולם התחתון (בדומה לתפקידו של הרמס בקרב הגברים). להנצחתה של האלה קישטו היוונים את קבריהם, ובמיוחד את קברי הנשים, בצמחי אירוס, באמונה כי האלה תסייע בשיגור נשמותיהן אל גן העדן בביטחון.  
הסלאבים הפגאנים הקדישו את הצמח למלך האלים הסלאבי, פרוּן, וכך הפך האירוס לפרח פרון (s flower’Perun). כמו אתרים, חפצים ומועדים פגאניים רבים שאומצו על ידי הנצרות, נקבע האירוס יחד עם השושן (Lily) כסמל הטוהר – סמלה של הבתולה, מריה אם ישו. כך הוא מופיע בציורים רבים של המשפחה הקדושה (למשל, "הערצת הרועים" של ואן גוך) וביצירות אמנות המתארות את הבתולה.
אגדה צרפתית מימי הביניים מספרת על אביר בור, שידע רק את שתי המלים הראשונות בתפילת אָוֶוה מריה. בזקנותו, כשפרש למנזר, לעגו לו הנזירים והוקיעו אותו כטיפש. כשמת האביר, גדל לפתע בראש קברו צמח אירוס, כאומר בכל יום "אווה מריה" בכל אחד משילוש העלים שבפרחו. כשחפרו הנזירים בין רגבי הקבר, ראו כי שורשי האירוס עולים ישירות משפתי האביר.
ההיסטוריה של צרפת מייחסת לאירוס חשיבות מיוחדת. אגדה עתיקה מספרת כי קלוֹטיל, אשתו של מלך הפרנקים קלוֹביס הראשון שחי במאה החמישית לספירה, קיבלה מגן מידי נזיר שקיבל אותו במתנה ממלאך, ועל המגן שלושה אירוסים מוזהבים על רקע תכול. לא זו בלבד שהמגן הקסום הגן על המלך בקרב, אלא גם הוביל אותו בהמשך מהפאגניות אל האמונה הנוצרית.
ב־1180, ערב צאתו אל מסע הצלב השני, בחר לואי השביעי מלך צרפת את האירוס כסמלו וכעיטור למגיני חייליו. המסורת מבארת את הסיבה לבחירת האירוס בסיפור הבא: באחד הקרבות כותר לואי על ידי אויביו, נדחק עם אביריו אל גדת נהר ועמד ליפול בשבי. לפתע הבחין המלך בפרח אירוס המבצבץ מהמים, וכך זיהה את המעבר הרדוד שהביא להצלתו. הוא חצה ברכיבה את הנהר ונמלט. להנצחת האירוע הוא בחר את האירוס כסמל מלכותו, ומאז מכונה האירוס "פרחו של לואי" (fleur de Louis). שם זה שובש מאוחר יותר לפרח ה"לילי" (fleur de lys, Lily, שושן צחור) ומכאן המקור לאי־ההבנה, שהביאה לזיהוי השושן הצחור כסמל המונרכיה הצרפתית. הפלור דה לי, הוא האירוס, היה במשך מאות שנים הסמל המלכותי של צרפת, עד המהפכה הצרפתית. אז הוא הוחרם, ומי שנמצא נושא את הסמל הובל אל הגיליוטינה.