מראה הרכבים המצועצעים על רקע המבנים הקולוניאליים המרשימים של הוואנה (מתקופת השלטון הספרדי באי בין המאה ה-16 למאה ה-19), בילבלו אותי לרגע והצליחו להסתיר ממני את המציאות העגומה של קובה. למעלה משמונים ושניים אחוז מהתושבים משתכרים בפחות משני דולר ליום, וכשמתקרבים אל הבתים, מגלים כי למעשה הם מתפוררים ומטים לנפול. בכל יום מתמוטטים חלקים מלפחות חמישה בתים בהוואנה.

לקריאה נוספת:

• מסע בקובה – כשוודו פוגש נצרות
• עולם הטבק והסיגרים של קובה
• מדריך מסע אחר לקובה
• מדריך מסע אחר להוואנה
• מכוניות עתיקות בקובה

מראה הרכבים המצועצעים על רקע המבנים הקולוניאליים המרשימים של הוואנה, בילבלו אותי לרגע והצליחו להסתיר ממני את המציאות העגומה של קובה

אחיזת העיניים המפוארת והיוקרתית בהוואנה, התגברה כשהגעתי אל טיילת "המליקון", אתר חובה בהוואנה, על גדת האוקיינוס האטלנטי.

לאורך טיילת "המליקון" נערות בנות חמש עשרה חוגגות ברכבים אמריקאיים ישנים, את טקס "הבת מצווש" המסורתי שלהן. בשמלות מלמלה מפונפנות הן נכנסות לכרכרה קובנית והופכות לסינדרלה מקומית לשעה קלה. ואם כבר סינדרלה, גם "נעל הזכוכית", הושאלה מהאגדה. הנערה מגיעה לטקס עם נעל שטוחה ואביה מחליף את נעליה לנעלי עקב לראשונה בחייה כסמל לשלב הנשיות החדש. בעבר תצוגת ראווה ממונעת זו, היתה מובילה להצעות נישואין, אך כיום גיל הנישואין עלה והמנהג נטבע כגימיק מתוך טקס התבגרות הנקרא – "קינסיניירה". טקס זה נהוג גם במקסיקו, ארגנטינה וברזיל. חמישה עשר בני משפחה המשפיעים ביותר בחייה, מתלווים אליה לנסיעה. הנסיעה תסתיים במסיבה בה תרקוד הנערה עם חמישה עשר נערים בגילה ותקבל ורד אדום מכל אחד מהם.

בזמן שהמערב התקדם אל תוך המאה ה-21 קובה נותרה בתוך ריח של סולר, בנזין ועשן תמידי של רכבים ישנים, וכבר בנחיתה היה נדמה לי כי הריח הזה ידבק בי לעולמים בשיער, בעור ובטעמים.

מכוניות יפות אלה מקרטעות על הכביש ומזמן הפכו לקולאז' עתיק שבו השלדה מתוצרת שברולט, הפנסים מתוצרת קאדילק, המושבים תוצרת דודג' והמנוע של פיאט. זן ממונע נדיר העומד בפני סכנת הכחדה שכן חלקי החילוף שלו, פסו מן העולם. ניתן לפגוש אותן כאן הרבה יותר מאשר בבית האם והיצור שלהן בארה"ב.

כל דוכן רחוב הופך כאן ל"מוסך מורשה". כשם שילידי מונגוליה ידעו לרכב על סוס כבר מגיל צעיר, כאן יקבל כל ילד מפתח צינורות ליד ויהפוך למכונאי מדופלם. מראה קובני שכיח, הוא אנשים הרוכנים אל תוך מכסי מנוע פתוחים או שרועים בין הגלגלים ומתקנים. הצצתי גם אני לתוך אחד המנועים האלה ומצאתי שם – מנוע מחוזק בחוטים וצינורית שתן שמחברת בין הקרבורטור למיכל הדלק ומסכת קורונה בתור מסנן לקרבורטור.

מכוניות יפות אלה מקרטעות על הכביש ומזמן הפכו לקולאז' עתיק שבו השלדה מתוצרת שברולט, הפנסים מתוצרת קאדילק, המושבים תוצרת דודג' והמנוע של פיאט

רכבים מהמאורה האפלה

מדובר ברכבים מהתקופה בה היתה קובה "החצר האחורית" של ארה"ב, או ליתר דיוק "המאורה האפלה" שלה. מרחב פרוץ של מועדוני קזינו, חיי לילה סוערים, מאפייה ושחיתות. בעלי הון אמריקאים גילגלו בה כספים ואחזו בנכסי נדל"ן מפוארים מימי הקולוניאליזם הספרדי. הם לא צפו את ה"כפה" שיחטפו עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית שהשתלטה על קובה ב-1959, בעקבותיה איבדו את נכסי הנדל"ן שהולאמו על ידי הממשלה הקובנית החדשה. מבני פאר, פוצלו לדירות קטנטנות וחולקו לתושבים כדי לבטל את הפערים שבין המעמדות.

ארה"ב ניתקה אז (1961) את יחסיה עם קובה, ומתוך חרדה אימתנית מפני הקומוניזם המתפשט בעולם כ"דומינו ראלי" בו נופלות מדינות אל זרועות "הרשע", היא הטילה על קובה אמברגו ממית. זה נמשך באופן בלתי נתפס בצורות שונות למעשה עד עצם היום הזה, למרות שהיחסים חודשו בינתיים.

קובה שהיתה יבואן המכוניות האמריקאיות הגדול ביותר בעולם, בהיעדר כסף אפילו למזון, נאלצה להישאר מאז עם מכוניות אמריקאיות השייכות לשנות החמישים והשישים.

המשכורות החודשיות בקובה נעות בין 11 ל-17 דולר, המעטים שיש ביכולתם להחזיק רכב, כאלו שסבא של אבא קנו אותם בשנות החמישים, מטפלים ברכב כפי שמטפלים בחיית מחמד. חלק מהרכבים האלה "ישנים" בלילה בתוך הבית, בסלון או סגורים בתוך החצר הפנימית של הבית ליד שולחן משחק הדומינו.

כאשר יוצאים מהוואנה, לוקסוס המכוניות משנות החמישים מתחלף בכבישים ריקים. כמו כל דבר בקובה, גם הדלק ניתן על ידי הממשלה בהקצבה ורובו נשמר לתיירים, לאנשי המשטר ולכלי רכב ציבוריים, לא לנהגים הפרטיים. הכבישים הבינעירוניים דלילים מרכבים. התחבורה הציבורית בקריסה ומספקת ארבעים אחוז בלבד מהדרישה ומצרכי התושבים. רב תושבי קובה לא מכירים בכלל את האי ולא מתניידים בו.

הכבישים הבינעירוניים דלילים מרכבים. התחבורה הציבורית בקריסה ומספקת ארבעים אחוז בלבד מהדרישה ומצרכי התושבים

תחנות לאורך הדרך עמוסות באנשים הצריכים להגיע לעבודה. משאיות להובלת בקר מעמיסות את הנוסעים ונעשית עליהן התנפלות רבתית. בחלק מהתחנות עובדים ממשלתיים מנסים לסייע ולהשליט סדר. הם לבושים באפוד זוהר צהוב או במדים כחולים.

לאורך הדרך, אנשים צועדים ברגל בין הכפרים. לכל אדם רביעי בקובה יש זוג אופניים ומדוושים כאן פי כמה יותר באשר בסין. ניתן לפגוש כאן המצאות אנדמיות של רכבים מאולתרים, כדוגמת ה"אוטובוס גמל" – קרון נוסעים המורכב על גבי משאית ויכול להסיע עד 350 איש או ה"לאדה" – חיבור של שתי מכוניות רוסיות יחד ליצירת "לימוזינה" או אם תרצו כלב נקניק. באחת הנסיעות חלפנו על פני נוסע שעמד על אבוב הרתום לשני שוורים.

בהיעדר הדלק בקובה, עגלות עם סוסים ושוורים, עשו כאן "קמבק" והפכו לכלי הרכב הדומיננטיים בערים ובכבישים הבינעירוניים

לכל אדם רביעי בקובה יש זוג אופניים ומדוושים כאן פי כמה יותר באשר בסין

תפילת הדלק

האמברגו של ארה"ב דחף את קובה לידי בריה"מ כגב כלכלי ו"מכוניות פח" קטנות החלו לזרום פנימה. רכבים אלו מהווים עד היום, מחצית מהרכבים המעטים שרואים בדרכים. אך גם כאן, התעוררה קובה ביום בהיר אחד למציאות קשה כאשר גילתה שבריה"מ התפרקה לה ב-1991. בבת אחת נגמרו לה הסובסידיות וסלילת הכבישים הופסקה. הכבישים מלאים בבורות ונגמרים באופן פתאומי. מחצית מהם הם בכלל דרכי עפר לא סלולות. גשרים שהיו באמצע תהליך בנייה, ננטשו ולאורך האוטוסטרדות ניתן לראות גשרים כתומים המובילים משום מקום לשום מקום. בקובה נסיעה קצרה לוקחת שעות, אם בגלל הנהג, הרכב או הכביש.

בהיעדר הדלק בקובה, עגלות עם סוסים ושוורים, עשו כאן "קמבק" והפכו לכלי הרכב הדומיננטיים בערים ובכבישים הבינעירוניים.

אנחנו, בדומה למקומיים, אימצנו את "תפילת הדלק" והתדפקנו על דלתן של תחנות דלק לאורך הדרכים. עמדנו בתורים אינסופיים בתקווה לקבל הקצאה של בין עשרה לחמישה עשר ליטר דלק בלבד בתחנה. בסיומו של כל תדלוק, כשפיית משאבת הדלק עדיין טובלת במיכל המנוע, קפיטן היה מטלטל אותי יחד עם הרכב, מין מנהג מקומי כזה המסייע כנראה לכל טיפה נוספת של דלק להיספג.

מראה קובני שכיח, הוא אנשים הרוכנים אל תוך מכסי מנוע פתוחים או שרועים בין הגלגלים ומתקנים. הצצתי גם אני לתוך אחד המנועים האלה ומצאתי שם – מנוע מחוזק בחוטים וצינורית שתן שמחברת בין הקרבורטור למיכל הדלק ומסכת קורונה בתור מסנן לקרבורטור

———

צילום תמונה: קפיטן אבי הזאב

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

קפיטן אבי הזאב – הפיק את המסע, מדריך ומלווה. צלם עיתונות ומדריך תיירים, שחי ונושם את קובה

הפוסט "גריז" בתפאורה קובנית: מכוניות עתיקות בקובה הופיע ראשון במסע אחר

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לספרד
  
• מידע מעשי על ספרד
• לאן לטייל בספרד

דרך הכפרים הלבנים, אנדלוסיה

בדרום ספרד, במחוזות קאדיז ומלגה, פזורים בין ההרים עשרות כפרים ציוריים, המכונים "הכפרים הלבנים" (Pueblos Blancos) בשל בתיהם הצבועים בלבן בוהק. למעשה, אין דרך אחת שעוברת בין כל הכפרים הלבנים, כמספר הכפרים כך מספר הדרכים. אנחנו נמליץ כאן על דרך המשלבת ביקור בכמה מהכפרים היפים ביותר עם ערים מרתקות ואתרי טבע ונוף.

דרך הכפרים הלבנים מתפתלת בין נופים הרריים וכפרים שבתיהם צבועים לבן | צילומים: שאטרסטוק

הטיול מתחיל בסביליה, אשר כדאי להקדיש לה יום או יומיים לפני הטיול או בסיומו. מסביליה נוסעים לארקוס דה לה פרונטרה (Arcos de la Frontera), הממוקמת על סלע מעל העמק. לחן המיוחד של העיירה תורמות גם הסמטאות הצרות שמעליהן קשתות. משם ממשיכים לכפרים נוספים, כמו Zahara de la Sierra ו-Grazalema, שסביבו מסלולי הליכה רבים. את היום מסיימים ברונדה (Ronda), שאמנם אינה כפר אלא עיר, אבל כשרואים את הבתים התלויים על המצוק מעל הקניון שחוצה את העיר, זה באמת לא משנה. כדאי להקדיש לרונדה היפה ולסביבתה את היום השני של הטיול, וביום השלישי לנסוע משם לכפרים Setenil de las Bodegas ו- Olvera ומשם דרך גבעות ירוקות ומטעי זיתים בחזרה לסביליה.

נקודת התחלה וסיום: סביליה

מרחק: כ-325 ק"מ

כמה זמן? שלושה ימים

העיר רונדה, אשר בתיה תלויים על מצוק מעל הקניון החוצה את העיר

רוטה דה לה פלטה

רוטה דה לה פלטה (Ruta de la Plata) היא המקבילה הספרדית לכביש 66 האמריקאי. הכביש המיתולוגי, שעובר במערב ספרד, מסביליה בדרום ועד חיחון (Gijón) בצפון, הוא השני באורכו בספרד. פירוש השם רוטה דה לה פלטה הוא "דרך הכסף", על שם הדרך העתיקה שהרומאים סללו באזור בין מרידה ואסטורגה. הדרך חוצה  ארבע קהילות אוטונומיות – אסטוריאס, קסטיליה ולאון, אקסטרמדורה ואנדלוסיה, ויש בה שילוב של ערים עתיקות, אתרי טבע ונופים יפים. השכרת רכב בספרד מאפשרת ליהנות מכל אלה.

סביליה, נקודת המוצא לטיול ברוטה דה לה פלטה

בין מוקדי העניין הבולטים נזכיר את מרידה השמורה היטב, פלסנסיה, מרחצאות Baños de Montemayor, סלמנקה, לאון ועוד.

נקודת התחלה: סביליה

נקודת סיום: חיחון

מרחק: 800 ק"מ

כמה זמן? שבוע לפחות

סלמנקה, מהערים היפות לאורך רוטה דה לה פלטה

דרך דון קיחוטה

הטיול בדרך דון קיחוטה, או בשמה האחר דרך טחנות הרוח, שמתפתלת בצפון מחוז קסטיליה דה לה מאנצ'ה, הוא תענוג אמיתי, ולא רק לאוהבי ספרו המפורסם של סרוונטס. טחנות הרוח הלבנות הן סימן ההיכר של הדרך, העוברת בין גבעות מנוקדות בעדרי כבשים וכפרים קטנים ומנומנמים. ממש בנופים האלה טייל דון קיחוטה על סוסו. גולת הכותרת של הטיול היא העיר טולדו (Toledo), אחת הערים העתיקות והיפות בספרד, שאף זכתה לכינוי "ירושלים של ספרד". כאן תוכלו לבקר במבצר אלקסר החולש על העיר, בקתדרלה, בכיכרות וברובע היהודי.

טחנות הרוח לאורך דרך דון קיחוטה

נקודת התחלה: אורגז (Orgaz)

נקודת סיום: מדרידחוס (Madridejos)

אורך: 80 ק"מ

משך הטיול: יומיים ויותר, תלוי כמה זמן תרצו להתעכב בכל מקום

טולדו, גולת הכותרת של הטיול בדרך דון קיחוטה

עמק חרטה

עמק חרטה (Valle Del Jerte) שבחבל אקסטרמדורה, מדרום לסלמנקה, מציע טיול קצר אך עתיר נופים, במיוחד בזמן אם עושים אותו באביב, בזמן פריחת הדובדבן, כשהעמק  מכוסה בפריחה ורודה-לבנה. המסלול מתחיל בעיירה פלסנסיה (Plasencia) ההיסטורית שכדאי להקדיש לה יום שלם, הודות לשפע של פנינים ארכיטקטוניות, קתדרלות גותיות, כנסיות רומנסקיות ומבנים מתקופת הבארוק והרנסאנס.

למחרת כדאי להתחיל בנסיעה בכביש שחוצה את העמק מדרום לצפון, עובר בין כפרים יפים כמו אל טורנו ((El Torno ורבולr (Rebollar), מטפס במעלה הרי טורמנטוס (Tormantos) וממשיך בין מטעי דובדבנים ופירות נוספים, פלגי מים, בריכות טבעיות ועוד כפרים שכאילו נלקחו מתוך גלויה. בהמשך הכביש יורד ועובר לאורך הנהר ובין חוות חקלאיות טיפוסיות עם בתים מסורתיים, עד שהוא מסתיים בכפר טורנואקאס (Tornavacas).

הדרכים בעמק חרטה עוברות בנופים פסטורליים ובין מטעי דובדבן

נקודת התחלה: פלסנסיה

נקודת סיום: טורנואקאס

מרחק: 50 ק"מ

כמה זמן? יום או יומיים (תלוי כמה זמן תרצו להישאר בכל מקום)

נוף טיפוסי בעמק חרטה בזמן פריחת הדובדבן

קוסטה בראווה

ברצלונה היא אחת הערים המהנות בעולם, אבל יציאה מחוץ לעיר מגלה את קוסטה בראווה – רצועת חוף פראית, עם עיירות ציוריות, ערים מרתקות, מוזיאונים משובחים ואתרי טבע מקסימים. את הטיול המעגלי מתחילים בברצלונה וממנה נוסעים צפונה לטוסה דה מאר (Tossa de Mar), עיירת הדייגים אותה כינה מארק שאגאל "גן העדן הכחול". כדאי להקדיש יום ולילה לעיירת החוף המקסימה, ולהמשיך ממנה לחירונה (Girona), העיר העתיקה המוקפת חומות שמפורסמת בקתדרלה שלה וברובע היהודי.

העיירה טוסה דה מאר, אותה כינה מארק שאגאל "גן העדן הכחול"

מחירונה נוסעים לטירת פובול (Pubol), אותה העניק הצייר סלבדור דאלי במתנה לגאלה אשתו, ומשם ממשיכים לאתר נוסף הקשור בדאלי – עיירת הדייגים קאדקאס (Cadaques) בה התגורר ויצר דאלי. העיירה ששוכנת במפרץ יפהפה היוותה מוקד משיכה לאמנים רבים נוספים. בסמוך נמצאת שמורת הטבע היפה קאפ דה קרוס (Cap de Creus), הנקודה המזרחית ביותר בספרד ובה מגדלור ומצוקים וסלעים המוקפים בים. מקאפ דה קרוס נוסעים לתחנה האחרונה במשולש דאלי – מוזיאון דאלי בפיגראס. בדרך חזרה לברצלונה עוברים בעוד כמה מוקדי עניין, כמו העיר העתיקה בסאלו (Besalu) ובה מצודה וגשר עתיק, אתרים יהודיים ונוף יפה של הפירנאים, והר מונסראט (Monserrat)  עליו ממוקם מנזר בנדיקטני מפורסם.

כפר הדייגים קאדאקס בו התגורר ויצר סלבדור דאלי

נקודת התחלה וסיום: ברצלונה

מרחק: כ-475 ק"מ

כמה זמן? מומלץ להקדיש למסלול כחמישה ימים כדי ליהנות ממנו בקצב נינוח.

הפוסט מסלולי הטיול היפים בספרד הופיע ראשון במסע אחר

לקריאה נוספת:

• טיולי יום מוורשה
• מדריך מסע אחר לפולין
• מדריך מסע אחר לורשה
• כתבות על קרקוב

יום 1: ורשה

את היום הראשון לטיול, לאחר הנחיתה, כדאי להקדיש לוורשה. כדאי להתחיל את הסיור במבצר המלכותי (Zamek Krolewsky) שבעיר העתיקה. המבצר, אשר שימש כמשכן המלך ומשכן הממשלה, חרב במלחמת העולם השנייה ועבר שחזור מדוקדק בין 1988-1971. בתוך המבנה יש ריהוט עתיק, ציורי קיר ועבודות אמנות מרשימות, בהן יצירות של רמברנדט. אחרי הביקור במבצר כדאי להמשיך ולגלות את העיר העתיקה, שאף היא חרבה כמעט כליל בזמן המלחמה ושוחזרה להפליא. מכאן המשיכו לפארק לאז'נייקי (Lazienki), פארק יפהפה השוכן במרכז העיר ובו גנים בסגנון אנגלי, גנים בוטניים, פסלים וגולת הכותרת – ארמון הקיץ של המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי, המלך האחרון של פולין, אשר נמצא על אי באגם. בערב אפשר לבלות במרכז העיר, באזור כיכר Zbawiciela שם תמצאו שפע של בתי קפה ומסעדות. אפשרות אחרת היא להגיע לרובע פראגה (Praga), רובע טרנדי ומתחדש שהפך למוקד התרבות האלטרנטיבית עם פאבים ומועדונים מחתרתיים.

העיר העתיקה של ורשה | צילומים: שאטרסטוק

יום 2: זלזובה וולה וטורון

היום השני ייפתח בנסיעה לזלזובה וולה (Zelazowa Wola), המרוחקת כ-55 ק"מ מוורשה ושאליה מגיעים בנסיעה של כשעה על כביש DW580. זלזובה וולה מפורסמת בעיקר כעיר הולדתו של המלחין פרדריק שופן. האטרקציה המרכזית פה היא הבית בו נולד המלחין ב-1810. הבית הפך למוזיאון המוקדש לחייו ויצירתו עם אוסף של פריטים אישיים, הפסנתר שבו שופן ניגן, מכתבים, יומנים, פורטרטים ועוד. מסביב לבית יש פארק מקסים ופסטורלי עם מדשאות, צמחים ופסלים. את הפארק חוצה פלג מים והמוזיקה של שופן נשמעת בכל פינה. בקיץ מתקיימים פה קונצרטים בהשתתפות פסנתרנים פולנים ובינלאומיים.

בית הולדתו של פרדריק שופן בזלזובה וולה

מזלזובה וולה ממשיכים בנסיעה לעיר טורון (Toruń), אליה מגיעים בנסיעה של כשעתיים לכיוון צפון-מערב על הכבישים DK92 ו-A1. טורון, המפורסמת כעיר הולדתו של האסטרונום והמתמטיקאי ניקולאוס קופרניקוס, היא עיר ימי ביניימית יפהפייה אשר הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ונחשבת לאחת הפנינים של פולין. תענוג לטייל בעיר העתיקה והשמורה היטב, עם רחובות מלאי קסם, משובצים בכנסיות יפות ובבתים צבעוניים. אל תוותרו על כיכר השוק התוססת, בית העירייה הגותי, שמהמגדל שלו יש תצפית מרהיבה על העיר, המגדל הנטוי של טורון וביתו של קופרניקוס שהפך למוזיאון. לקינוח, כדאי לטעום מעוגיות הגי'נג'ר, אחד מסמלי העיר. אם תרצו לדעת עוד על העוגיות הטעימות, תוכלו לבקר במוזיאון עוגיות הג'ינג'ר. מטורון חוזרים לוורשה בנסיעה דרומה של כשעתיים -45 דקות על הכבישים A1 ו-A2.

רחובות טורון משובצים בבתים עתיקים בשלל צבעים | צילום: Boris Stroujko / Shutterstock.com

יום 3: שרפץ ואגם זגרז

המוזיאון הפתוח שרפץ  (Sierpc) מרוחק כ-130 ק"מ מצפון-מערב לוורשה, וניתן להגיע אליו בנסיעה של כשעה וחצי על הכבישים DK7 ו-DK10. המוזיאון מעוצב כדגם של כפר מאזובי מהמאה ה-19 ויש בו כ-80 מבנים תקופתיים, בהם טחנת רוח, בתי דוכסים, בתי משרתים, כנסיית עץ ועוד. בנוסף, יש כאן סדנאות שבהן בעלי מלאכה עוסקים בעבודות מסורתיות, שחלקן חלפו מהעולם וגם המבקרים יכולים להתנסות במלאכות הללו. בין המבנים אפשר לראות פרות, אווזים וחיות משק נוספות.

המוזיאון הפתוח שרפץ מעוצב ככפר מאזובי מהמאה ה-19

משרפץ נוסעים לכיוון דרום-מזרח על כביש DK10 במשך כשעה וארבעים דקות עד שמגיעים לאגם זגרז (Zegrze). זהו אגם מלאכותי שנוצר בעקבות בניית סכר ב-1963. אפשר לשחות באגם או לשכור סירת מנוע, קיאק או סירת פדלים ולצאת לטיול על המים. אחרי כמה שעות של נופש רגוע אפשר לחזור לוורשה בנסיעה של כחצי שעה דרומה על כביש DW 633.

אגם זגרז. אפשר לשחות, לשוט ולברוח לכמה שעות מהמולת העיר

יום 4: טירת צ'רסק וקז'ימייז' דולני

היום ייפתח בנסיעה לטירת צ'רסק (Czersk castle), המרוחקת כ-36 ק"מ מדרום לוורשה, ואליה מגיעים בנסיעה על כביש DW801. הטירה הגותית השמורה היטב נבנתה ב-1410 ושימשה כמשכנם של הדוכסים המאזוביים. בין מאי לספטמבר, בסופי שבוע, מתקיימים במקום אירועי אבירים המתאימים לכל המשפחה, במהלכם אפשר להתנסות בקליעה בחץ וקשת, לעטות שריון ולצפות בקרבות אבירים ובריקודים גותיים.

טירת צ'רסק השמורה היטב

כשמסיימים את הביקור בטירת צ'רסק, ממשיכים בנסיעה דרומה במשך כשעה וארבעים דקות על כביש DK79 לכיוון העיירה קז'ימייז' דולני (Kazimierz Dolny), אחת העיירות הציוריות בפולין. העיירה ששוכנת על גדות נהר הוויסלה נרכשה במאה ה-14 על ידי מלך פולין קז'ימייז' השלישי, שהעניק לה את שמו. מראשית ימיה היא היוותה מוקד משיכה לסוחרים ואמנים והיתה לאחת העיירות העשירות בפולין. המרכז העתיק, בעיקר סביב כיכר השוק, גדוש בפנינים ארכיטקטוניות רבות, בהן כנסיית הקהילה הרנסאנסית, כנסיית ג'ון הבפטיסט ובתי מגורים עתיקים הבנויים אבן ומקושטים בפרחים. בשביל ליהנות מתצפית יפה על העיר כדאי להגיע לגבעת שלושת הצלבים.

בקז'ימייז' דולני התגוררה בעבר קהילה יהודית מפוארת, כאשר בשיאה, במהלך המאה ה-19, היוו היהודים יותר ממחצית תושבי העיירה. כיום לא נותרו כאן יהודים, אבל אפשר לבקר בבית הכנסת שאינו פעיל יותר. מקז'ימייז' דולני נוסעים בחזרה לוורשה על כביש DW801 בנסיעה האורכת כשעתיים וחצי.

עגלה רתומה לסוס ממתינה לתיירים בעיירה הציורית קז'ימייז' דולני | צילום: vivooo / Shutterstock.com

יום 5:  לודז'

היום ניסע ללודז' (Lodz), העיר השלישית בגודלה בפולין ומרכז תעשייתי חשוב. לודז' מרוחקת כ-135 ק"מ מדרום-מערב לוורשה ואפשר להגיע אליה בנסיעה של כשעה ו-45 דקות על כביש A2. עד מלחמת העולם השנייה חיה בלודז' הקהילה היהודית השנייה בגודלה בפולין וניהלה כאן חיי חברה ותרבות משגשגים. ישנם כמה אתרים בהם אפשר להתחקות אחר העבר היהודי ובראשם שכונת באלוטי ואזור הגטו. מומלץ לבקר גם בבית הקברות היהודי ובתחנת הרכבת רדגאסט שממנה יצאו היהודים למחנות ואשר היום יש בה אתר הנצחה. אחת המשפחות היהודיות שהותירו חותם על העיר היא משפחתו של תעשיין הטקסטיל ישראל פוזננסקי. אפשר לבקר בבית המגורים עצום הממדים של המשפחה – ארמון פוזננסקי (Poznanski), הבנוי בסגנון ניאו-רנסאנס צרפתי. כיום ממוקם כאן המוזיאון ההיסטורי של לודז'. מפעל הטקסטיל של פוזננסקי, שנסגר ב-1997, הפך למתחם קניות ובילויים – מאנופקטורה. במתחם יש אגף של המוזיאון לאמנות מודרנית, גלריות, תיאטרון, חנויות מעצבים, בתי קפה ומסעדות.

הארמון של תעשיין הטקסטיל ישראל פוזננסקי בלודז'

יום 6: אוטרבוסי והפארק הלאומי קמפינוס

יום זה ייפתח בנסיעה של כחצי שעה על כביש S8 לאוטרבוסי (Otrębusy), המרוחקת כ-30 ק"מ מדרום-מערב לוורשה. האטרקציה העיקרית פה היא מוזיאון התחבורה, בו מוצגים כ-300 כלי רכב עתיקים. לצדם יש כאן תצוגות שישמחו את אוהבי הנוסטלגיה, כמו תצוגות של מדי צבא, כרזות, מכשירי רדיו ועוד. ניתן לשכור אחד מהרכבים העתיקים, עם נהג, ולצאת לסיור באזור ורשה.

מאוטרבוסי ממשיכים בנסיעה צפונה במשך כ-45 דקות על כביש DW 701 עד שמגיעים לפארק הלאומי קמפינוס (Kampinos). הפארק, אשר הוכרז כשמורה ביוספרית של אונסק"ו, משתרע על שטח של כ-385 קמ"ר ויש בו יערות אורנים, דיונות חול, ביצות ואחו ירוק. בין בעלי החיים בפארק יש כאן איילי הקורא ועם קצת מזל תזכו לראות אותם. זהו מקום מושלם לפעילות בחיק טבע, כמו הליכה, רכיבה על אופניים או רכיבה על סוסים (בקרבת הפארק יש כמה מרכזי רכיבה). עם זאת, קמפינוס הוא לא רק טבע ונוף. היער שיחק תפקיד חשוב במלחמת העולם השנייה וניתן ללמוד על כך במוזיאון פלמירי (Palmiry Museum), מוזיאון חדשני עם תצוגות אינטראקטיביות אשר ממוקם בשטח הפארק. בסמוך נמצא בית הקברות פלמירי אשר בו קבורים תושבי ורשה שנרצחו על ידי הגרמנים ביער בזמן המלחמה. מקמפינוס חוזרים לוורשה בנסיעה של כחצי שעה על כביש 3 Maja לכיוון דרום-מזרח.

ביצה בפארק קמפינוס

יום 7: ורשה

את היום האחרון לטיול כדאי להקדיש שוב לוורשה ולאתרים שבהם לא הספקתם לבקר ביום הראשון. בין היתר מומלץ לבקר בפארק ווילאנוב (Wilanow) שבו נמצא ארמון ווילאנוב הבארוקי  שנבנה במאה ה-17 והמוקף בגנים נהדרים. לא כדאי להחמיץ גם את המוזיאון לתולדות יהודי פולין, מוזיאון עטור שבחים הממוקם במבנה מרשים של אבן וזכוכית, ובו תצוגת קבע המוקדשת ליהדות פולין מימי הביניים ועד ימינו לצד תצוגות מתחלפות. מוזיאונים מעניינים נוספים הם מוזיאון מרד ורשה, מרכז קופרניקוס למדע והמוזיאון הלאומי. וכמובן, את הטיול תוכלו לסיים במסע קניות בחנויות המקומיות או באחד ממרכזי הקניות בתוך העיר ובשוליה. המחירים כאן זולים להפליא, גם בחנויות של מותגים בינלאומיים מוכרים.

בתמונה הפותחת: תצפית על  קז'ימייז' דולני ועל נהר הוויסולה

הפוסט פולין: טיולי יום מוורשה הופיע ראשון במסע אחר

מה קורה בעולם ובישראל? כל הקרנבלים, אירועי התרבות, התערוכות, החגים והפסטיבלים המקומיים. אל תזוזו מהבית בלי לבדוק מה קורה ביעד אליו אתם נוסעים ומה כדאי לעשות ברחבי ישראל. הלוח מכיל מנוע חיפוש משוכלל ורשימת אירועים מלאה לפי מקום, תאריך ותחום.

• ללוח האירועים השלם »

הפוסט לוח האירועים השלם הופיע ראשון במסע אחר

פראג בנויה על שתי גדותיו של נהר הוולטאבה (Vltava). במהלך ביקור בעיר אי אפשר להתעלם מהנהר. הגשרים שחוצים אותו הם הסמל המפורסם ביותר של הבירה הצ'כית והצילום היפה ביותר שאפשר לצלם בה בשעת שקיעה. מעטים מכירים את חלקיו האחרים, המרוחקים יותר של הנהר, ובעיקר את אזור המקורות שלו, הסמוך לגבול האוסטרי ולהרי שומאבה (Sumava). המרחק מפראג למפגש הגבולות בין צ'כיה, אוסטריה וגרמניה אינו עולה על 250 קילומטר בקו אווירי. אפשר לנסוע מהקצה הדרומי של צ'כיה עד לבירה בערך בשלוש שעות, אבל המסלול המעגלי שמוצע כאן דורש ארבעה ימים, והוא יוצא מפראג ושב אליה. עיקר העניין טמון דווקא באזורים המרוחקים מהעיר. הממהרים יכולים אמנם לדחוס חלק מהמסלול ביומיים, אבל ספק אם זה רעיון טוב. אלה שרוצים לקצר מוטב שיתרכזו בסיור שמוצע בעיר צ'סקי קרומלוב (Cesky Krumlov) ובסביבתה.
הנסיעה דרומה מלווה את נהר הוולטאבה ממערב (הנהר יופיע מדי פעם משמאלנו) על כביש מספר 4 עד לגבול הגרמני, בעוד שהנסיעה צפונה נמתחת ממזרח לנהר ורובה על כביש מספר 3 המכונה גם 55E.

כל הכבישים באיכות טובה, מקצתם זכו להרחבה והם בני ארבעה מסלולים (בעיקר בסביבת פראג). בכל עיירה יש תחנת דלק, בנק, כספומט, מסעדות, בתי קפה, ברים וחנויות שבהן אפשר לקנות אוכל ושתייה.

היום הראשון
לאחר הביקור בקרלשטיין חוזרים לכביש מספר 4 וממשיכים בנסיעה דרומה עוד כעשרים קילומטר עד לכנסיית סבאטה הורה (Svata Hora), שנמצאת בין הכפר מילין (Milin) לעיירה פשיבראם (Pribram). סבאטה הורה שימשה כמרכז עולי רגל כבר בימי הביניים. יש בה כנסייה מרשימה עם קפלה גותית יפה. כדאי במיוחד לבקר בחלק הפנימי של הכנסייה, שם אפשר לראות עיטורים וקישוטים ימי ביניימיים מקוריים שנשמרו במצב טוב.

נסיעה קצרה דרומה על כביש 4 מובילה לצומת עם כביש 49E. כאן כדאי לפנות מזרחה (שמאלה) ולנסוע תשעה קילומטרים עד לעיירה פיסק (Pisek). עיירה זו שוכנת על גדת נהר יפה. זהו יובל של הוולטאבה שנושא את השם אוטאבה (Otava). האתר המפורסם בעיירה הוא גשר אבן עשוי קשתות שחוצה את הנהר. הגשר שגילו יותר מ-800 שנה, נשמר במצב מצוין ונחשב הגשר העתיק היפה בחבל בוהמיה (דרום צ'כיה).

לינה לשני הלילות הראשונים
בצ'סקי קרומלוב יש עשרות בתי מלון בכל הדרגות. אפשרות מומלצת – ראו מסגרת. אפשרות יקרה ומפוארת יותר היא ללון במלון Ruze בעל חמשת הכוכבים ששימש במאות קודמות כמנזר. החדרים קטנים, אבל הפאר מחפה על כך. מיקום: Horní 154, צ'סקי קרומלוב טלפון: 420-380-772100 . המלצה נוספת ראו מסגרת.
אתר אינטרנט

היום השני
צ'סקי קרומלוב – טירת רוז'מברק –
אגם ליפנו – צ'סקי קרומלוב (כ-60 קילומטר)
בשעות אחר הצהריים, לאחר ביקור בטירה וסיור בגנים ובבתי הקפה ובחנויות שמקיפים אותה, אפשר לצאת מהעיירה לכיוון דרום. נוסעים צמוד לוולטאבה על כביש מספר 160 כשבעה קילומטרים עד לטירת רוז'מברק (Rozemberk), מצודה גותית יפה מהמאה ה-13 שניצבת על גדת הנהר ונופים נפלאים נשקפים מחלונותיה.

אפשרות נוספת היא להקדיש חלק מהיום הזה לשיט על הנהר: ההרפתקנים יותר מתרכזים בחלקו העליון של הנהר, בין העיירה לאונורה (Leonora) לסכר על אגם ליפנו. הנינוחים יותר מתרכזים ממזרח לאגם ליפנו, בעיקר באזור וישי ברוד. השיט מווישי ברוד לעיירה צ'סקי קרומלוב נמשך כמעט יום שלם. בדרך חולפים על פני הטירה של רוז'מברק. רוב הקטע הזה של הנהר יפה במיוחד בזכות הצמחייה העשירה שעל שתי הגדות. עצי פרי ויערות עצי מחט מגיעים עד לשפת המים, מטילים צל על השטים ויוצרים אווירה נינוחה ונעימה. המחיר כ-18 דולר לאדם ומארגני השיט מתחייבים להמתין בתחנת הסיום, מדרום לצ'סקי קרומלוב, כדי להחזיר את השטים למכוניותיהם. מי שיום שלם על סירה מנופחת נשמע לו קצת מוגזם, יכול לקבוע עם משכירי הסירות מקומות מפגש סמוכים יותר לנקודת המוצא. הקטע הנעים ביותר הוא באזור שבין וישי ברוד לרוז'מברק. כאן יש על הגדה עשרות מקומות מנוחה, בתי קפה ומסעדות.

היום השלישי
צ'סקי קרומלוב – הכפר הולאשוביצ'ה
– טירת לובוקה – טלץ' (100 קילומטר)
לא בכל יום אפשר להציע לבקר בשלושה אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו. צ'סקי קרומלוב שממנה יוצאים היא האתר הראשון. הכפר המשומר הולאשוביצ'ה (Hollasovice), כחצי שעה נסיעה מצפון לצ'סקי קרומלוב, הוא האתר השני. הכפר נושא את שמו של האביר שחייליו התיישבו במקום בתחילת המאה ה-13. במשך כמעט 600 שנה, עד אמצע המאה ה-19, היה הכפר בבעלות המנזר של וישי ברוד. במרכז הכפר המשומר ניצבים 22 בתים שיוצרים צורת מלבן גדול. הביקור בהולאשוביצ'ה מעניק אפשרות נדירה ומרתקת להבין מה היתה המשמעות האמיתית של חיי כפר בימי הביניים.

מכאן מתחילה החזרה לכיוון פראג. הרוצים לקצר יכולים לנסוע הישר לבירה הצ'כית. אפשרות טובה יותר היא לנסוע צפונה על כביש מספר 3, לפנות מזרחה (ימינה) ולנסוע כחמישים קילומטר בכביש מספר 23 עד העיר טלץ' (Telč), האתר השלישי של אונסק"ו, ובה כדאי גם ללון. לינה: יש שני בתי מלון קרובים מאוד לכיכר המרכזית בטלץ', שניהם קטנים נאים ולא יקרים. מלון Celerin מיקום: Namesti Zachariase z Hradce I/43, טלץ' טלפון: 420-567243477 ומלון Telč מיקום: Na Můstku 37, טלץ' טלפון: 420-567243109

היום הרביעי
טלץ' – טרביץ' – פראג (250 קילומטר)
האתר המרשים ביותר בטלץ' הוא כיכר העיר הענקית. לאורך 300 המטר שעל פניהם נמתחת הכיכר בנויות אכסדראות מקורות המאפשרות הליכה מוגנת סביב הכיכר. פרויקט שיפוץ גדול הביא לחידושם של הבתים המצוירים מהמאה ה-16 שמקיפים את הכיכר, והיום הם זוהרים בצבעים פסטליים של צהוב, כתום, ורוד וירוק. כל חזיתות הבתים מחוברות ויוצרות תחושה של תפאורה. לאחר ביקור בטלץ' והתענגות נטולת חיפזון על בתי הקפה הנפלאים שמקיפים את הכיכר, כדאי להמשיך עוד כשעה נסיעה מזרחה בכביש 23 ולהגיע לטשביץ' (Trebic). בטשביץ', שבה לא חיים היום יהודים כלל, שופץ בשנים האחרונות כל הרובע היהודי. 123 בתים נצבעו, תוקנו ושומרו באופן קפדני. אפשר לבקר בשני בתי הכנסת המקומיים, אם כי הקטן יותר משמש עדיין ככנסייה. בית הכנסת המרכזי של טשביץ' הוא אתר התיירות המרכזי בעיר והוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. שלטים מאירי עיניים מפנים אליו מכל מקום בעיר. בית הכנסת נבנה במאה ה-17 ובמהלך שיפוצו בשנים האחרונות, לאחר ששימש עשרות שנים כמחסן, נחשפו ציורי קיר יפים וכתובות רבות. הרובע היהודי פתוח לביקור ללא תשלום, הביקור בבית הכנסת בתשלום (מחיר: 3 אירו שעות: מדי יום 16:00-11:00).

מפת המסלול

להגדלת המפה לחץ כאן

למפה בקובץ PDF לחץ כאן

הפוסט צ'כיה: מסע לאורך הנהר הופיע ראשון במסע אחר

האי כרתים, שממוקם כ-160 ק"מ מדרום לחופי יוון, הוא האי הגדול מבין איי יוון והשני בגודלו במזרח הים התיכון (אחרי קפריסין). צורתן מוארכת – 260 ק"מ ממזרח למערב, ו-60 ק"מ מצפון לדרום, ורצועת החוף שלו משתרעת על פני 1,046 ק"מ (לשם השוואה, אורכו של חוף הים שלנו הוא כ-190 ק"מ). עם רצועת חוף כל כך ארוכה ומגוונת, אין פלא שרבים נוהרים לכרתים כדי לבלות סמוך לים. אבל האי הנהדר הזה מציע הרבה יותר מחופים יפים ומים צלולים ונעימים לרחצה. טיול אל הטבע היפה שלו הוא חוויה מומלצת שלא כדאי להחמיץ. כרתים הוא אי הררי מאוד, שרכסי הרים גבוהים חוצים אותו ממערב למזרח. בין הרכסים הגבוהים ביותר אפשר למנות את ההרים הלבנים (Lefka Ori), שמגיעים לגובה של 2,452 מ', את הר פסילוריטיס (Psiloritis) שפסגתו מתנשאת לגובה של 2,456 מ' והרי דיקטי (Dikti) שגובהם 2,148 מ'. האזורים ההרריים האלה מעניקים לאי את אופיו המיוחד, והם מציעים נופים מרהיבים, ערוצי נחלים עמוקים, מערות מרתקות וכפרים ציוריים שהחיים בהם מתנהלים בקצב שונה מזה שתמצאו באזור החוף. אבל לא רק הרים וחופים יש בכרתים, אלא גם כמה ערים מעניינות, שכדאי מאוד לבקר בהן. עיר הבירה, הרקליון (Iraklion) היא הגדולה בערי האי וגרים בה מעל 130,000 תושבים. העיר השנייה בגודלה, והיפה מכולן, היא כאניה (Chania) במערב האי. עוד כדאי לבקר ברת'ימנון (Rethymno), שלה עיר עתיקה יפה. אבל למה להאריך בתיאורים? בואו נצא לדרך. יום 1: היכרות ראשונה עם נופי הים הטיסה מישראל נוחתת בשדה התעופה של הרקליון, בירת כרתים. משם יוצאים בג'יפים מערבה, על הכביש הראשי המחבר בין הרקליון לכניה. זאת הזדמנות מצוינת לערוך היכרות הראשונה עם האי ונופי הים המדהימים שלו. יורדים מהכביש הראשי בדרכי עפר יפהפיות אל הים ומבקרים במפרצים קסומים. אחר הצהריים מגיעים לרת'ימנון, פה תהיה חניית הלילה הראשונה. אחרי מנוחה קצרה במלון הגיעה העת להכיר את העיר הוונציאנית היפה, שבנויה מסביב לנמל עתיק. אחרי שיטוט מהנה בסמטאות הצרות הגיע הזמן לחוויה יוונית מסוג אחר – ביקור בטברנה. מוזיקה מקומית, ריקודים, אוכל ושתייה, כולל ראקי, המשקה בעל טעם האניס, ואתם מאוהבים בכרתים באופן סופי ומוחלט. מפות ומדריכים מודפסים ליעד איי יוון, בהנחה לגולשי מסע אחר! כניה. העיר העתיקה והנמל הוונציאני נחשבים ליפים ביותר בכל כרתים | צילום: Lapplaender / wikipedia יום 2: אל ההרים הלבנים היום הבא מוקדש להרים. נוסעים מערבה ועולים אל רכס ההרים הלבנים. מטפסים בדרכי עפר מרשימות שמציעות נופים עוצרי נשימה. עוברים דרך כפרים מקומיים, פוגשים בתושבים ולוגמים קפה מקומי או ראקי משכר בצל העצים הענפים. בעמק אומלו הגבוה עוצרים להפסקת צהריים ולאחריה יוצאים למסלול הליכה קצר לתצפית על קניון סמריה (Samaria) המרשים. משם ממשיכים בדרך עפר מרהיבה אל הבקתה האלפינית ואל תצפית נוספת על הקניון והים הכחול המשתרע באופק. הדרך חוצה את ה"מדבר האלפיני" ומשם גולשת למטה אל עבר העיר היפהפייה כניה. יום 3: דיונות, חופים וכפרים ציוריים היום השלישי נפתח מול נמל הדייגים הציורי של כניה. העיר העתיקה של כניה והנמל הוונציאני שמורים להפליא והם נחשבים ליפים ביותר בכל כרתים. אחרי המפגש הקצר עם העיר והים הגיע הזמן לחזור אל ההרים, והפעם אל ספילי (Spili), כפר יפהפה הטובל בירק, ובו בתי אבן ישנים ופלגי מים. מכאן יורדים לתוך קניון פרבלי (Preveli), עוצרים את הג'יפים והולכים לצד הנהר עד חוף הדקלים, מקום מושלם להפסקת צהרים. לאחר ארוחת הצהרים יוצאים לשיט מהנה בסירות פדלים. מכאן ממשיכים לעבר הכפר אגיוס פבלוס שנמצא על חוף ים ובו דיונות חול אדירות. רצים במורד הדיונות עד הים, תענוג לצעירים ולצעירים ברוחם. את היום מסיימים בכפר הדייגים לנדאס, אבל לפני שהולכים לישון לא שוכחים לצאת לטברנה מקומית כדי לגמור את היום בדרך הנעימה והטעימה ביותר – בארוחה יוונית טובה. המצודה הוונציאנית באי ספינלונגה. האי משלב היסטוריה מרתקת ונופי ים על רקע מפרץ יפהפה יום 4: כחול בעיניים הבוקר הרביעי באי נפתח בכחול בעיניים בחוף של טריפיטי, אחד החופים היפים ביוון. נהנים מהשמש החמימה וממי הטורקיז המשגעים. מכאן עולים בתוך קניון אדיר אל רכס אסטרוסיה ונוסעים על פסגתו שמאפשרת תצפיות רבות אל הים היפה ותצפונה אל מרחבי האי. אחרי נופי ההרים היפים גולשים מהרכס לכיוון צפון, לעבר הרקליון. את הלילה מעבירים בחרסוניסוס (Chersonissos), ולפני שהולכים לישון במלון יוצאים לאכול ולבלות בעיר התוססת. יום 5: מצודה ונציאנית ומפרץ קסום היום האחרון לטיול מתחיל בנסיעה לכפר פלאקה. מכאן שטים בסירת דייגים אל האי ספינלונגה (Spinalonga) הידוע בכינויו אי המצורעים. על האי שולטת מצודה ונציאנית עצומה, שהחזיקה מעמד במשך 45 שנה אחרי נפילת כרתים בידי התורכים ונכנעה לבסוף בשנת 1715. בשנים מאוחרות יותר ועד 1962 שימש האי הקטן כמושבת מצורעים, שם חיו החולים בבידוד משאר תושבי האי. מהאי אפשר להשקיף על מפרץ אלונדה היפהפה. וכך, עם המראות של הים הכחול, נפרדים מאי האלים ויוצאים בטיסה בחזרה הביתה.

הפוסט כרתים: מסלול טיול הופיע ראשון במסע אחר

"ומה אתה רוצה?", שאלה בקוצר רוח המוכרת האיטלקייה בדראגסטור הענק שבתחנת הדלק, על האוטוסטרדה A12 שבין ג'נובה (GENOVA) לפיזה, למראה התלבטותי האיטית מדי לטעמה. כמו כל ישראלי מחונך שלא יודע מילה באיטלקית אבל מספיק מנומס כדי לומר "רק רגע, אני חושב", הושטתי את כף ידי הימנית קדימה, אספתי את אצבעותיי כקונוס כלפי מעלה, ונענעתי את כל החבילה הזו מטה ומעלה בתנועות איטיות ומעורסלות. נסיגתה של המוכרת החיוורת לאחור היתה עשויה לבשר לי שנימוסי מצוינים, אלמלא שיחתי שלשום עם אבישג שהבזיקה בו ברגע בזיכרוני והחסירה פעימה בלבי. "התנועה הזו", הסבירה בחיוך ממזרי אבישג, שיש לה ותק של כמה שנים במנהגי המקום, "פירושה בסלנג המקומי, לך ת….". שילמתי במהירות למוכרת השנייה, שתפסה את מקומה בדלפק, וזינקתי סמוק לחיים אל האוטו, לעבר מפרצוני הפארק הלאומי צ'ינקווה טרה (CINQUE TERRE), חמש האדמות, שבריביירה האיטלקית.

לא בטוח שחודשי החורף הם אידיאלים לטיול בצפון איטליה. החורף באזור מאוד חורפי, אלא אם מתמזל מזלך ובדיוק בימי הטיול מתבהרים השמיים והרוח נחלשת. ובכל זאת, נותר היתרון של מיעוט התיירים, שבשאר החודשים גודשים את האזור בהמוניהם. התמזל מזלי. בתוך טיפות הגשם הרבות אני נוסע ויורד מהכביש המהיר אל הכביש המקומי S1 של רצועת החוף, מזרחית מג'נובה, עובר בינות בתי עיירות תיירותיות, שעדיין נראות איכשהו אותנטיות, עוצר ארוכות בפורטופינו (PORTOFINO) הציורית כל כך, בעלת המפרץ הכחלחל-אפרפר, הכנסייה שמתרוממת מעל לכפר, הבתים הצבועים בצבעים חמים חומים וכתומים, המגדלור הנטוש שמעל למצוקים המוכים בגלים מוקצפים – וממשיך הלאה, דרך העיירות רפאלו (RAPALLO) וססטרי (SESTRI), הלאה, אל חמש האדמות.

צ'ינקווה טרה. טרסות חקלאיות, מצוקים, כפרים ציוריים וים כחול

אין כניסה למכוניות
הכביש מטפס אל מעבר ההרים פאסו דל בראקו (PASSO DEL BRACCO) וממנו אני בוחר את הכביש S332 היורד אל לבאנטו (LEVANTO), עיירה גדולה ונאה המהווה מבוא אל מחוז חפצי. השמש מאירה פניה אלי. היא עוצרת את זרזיפי הגשם, פותחת צוהר כחול בינות העננים ומזהיבה את הבתים והים והגגות והצריחים בצבע מופלא של אחר צהריים, שרק ירושלים יכולה לו. מכאן ניתן להגיע לצ'ינקווה טרה באחת משתי דרכים – ברכב או ברכבת. אבל אל יקל הדבר בעיניכם. שרשרת הרים יורדת בתלילות אל הים ומותירה בין הר למשנהו עמקים תלולים וקטנים, בהם ממוקמים חמישה כפרים קסומים, סוד משיכתו העצום של האזור. הכביש המחבר בין הכפרים נמצא בעורפם, והוא מטפס ועולה אל ההרים, מתפתל ויורד אל מבואות הכפר הבא. הכניסה ברכב אל הכפרים אסורה, למעט על התושבים. הרכבת, לעומת זאת, חוצה בשורת מנהרות ארוכות את תחתיות ההרים, נחשפת לשניות ארוכות אל אור השמש בתחנות הקטנות שבמבואות הכפרים – וממשיכה הלאה.

אני מחנה את רכבי במבואות הכפר מונטרוסו (MONTEROSSO), הצפוני מבין חמשת הכפרים. מכאן ניתן לנסוע ברכבת אל שאר הכפרים ואל עיר המחוז לה ספציה (LA SPEZIA) התוחמת מדרום את צ'ינקווה טרה, או לבחור אחד משבילי הליכה בדרגות קושי שונות המחברים בינות לכפרים במכנה משותף של נוף ותצפיות מרהיבות. מפקיר את יכולת ההחלטה למחר בבוקר, אני יורד מפאתי הכפר ברחוב ארוך היורד בשיפוע מאופק אל הים, בינות לבתים צבעוניים וצפופים, ומסתיים בכיכר. ליד עשרות סירות המוטלות על צידן סמוך לחוף, מיושבים כמה ספסלים בקשישי הכפר העסוקים בשיחת אחר צהריים בטלה ובמבטים סקרניים אחר הזר הפולש למנוחתם בתקופה בה הם אמורים לנוח מגלי המבקרים. זה הזמן לחפש מיטה לראשי. פתק על חלון לשכת התיירות הסגורה מפנה את המעוניינים באמת ללשכה נוספת הפעילה כל השנה בתחנת הרכבת המקומית, מרחק של כעשר דקות הליכה משם. על המצוק שמדרום למפרצון תלוי מלון HOTEL PORTO ROCA הנאה מאוד והסגור במנוחת החורף. אני נותן לעצמי לטעות בסמטאות הישנות של הכפר, ליד פתחים מבטיחים של מסעדות סגורות, ומתמקם באחד משני המלונות הפתוחים. מחלון חדרי נשקפים גגות פשוטים, תריסי עץ ישנים בחלונות הבתים בני חמש ושש הקומות, החוסכים פיסות קרקע יקרות. ובערב, מלצרית דאוגה למראה הזר הצמחוני, אינה נרגעת גם לאחר דברי כיבושין על טעמם הנפלא של הריביולי. וכי תעלה על הדעת ארוחה ללא בשר או דגים?

ריומאג'ורה, כפר קסום באופן שקשה לתאר

קסם לא מתיפייף
הבוקר שלמחרת שולח קרניים ארוכות וחמימות ומאיר את העולם באופטימיות חסרת מעצורים. ספסלי כיכר הכפר החליפו ישבנים בסוחרי שוק כפרי מקומי, שהוקם אך זה עתה. פירות ובגדים וגבינות ונקניקים ומתנות זולות, הכל בערבוביה שרמנטית, שרק הזר מפר את שלוותה המוכרת בפסיעותיו המעצבנות אנה ואנה. אני מרחיב את צעדי אל תחנת הרכבת הנמצאת בעמק הסמוך, אליו עוברים במנהרה חפורה וארוכה. מכאן אני מתעתד להדרים עם הרכבת מרחק עצום של כעשרים דקות נסיעה אל הכפר הדרומי בשורת הכפרים – ריומאג'ורה (RIOMAGGIORE), ומשם ללכת חזרה אל מונטרוסו בשביליו המפורסמים של האזור, אלה המתפתלים על מתלולי ההרים בסמיכות אל הים. במונטרוסו (אפשר כמובן גם בריומאג'ורה או בלבאנטו) ניתן לרכוש כרטיס נסיעה יומי, תלת יומי או שבועי לרכבת האזורית הנעה בין לבאנטו ללה ספציה. הכרטיס מאפשר נסיעה חופשית בקו זה או באוטובוסים הירוקים המתנייעים בין כפרי האזור באמצעות גאז המתאן, וגם כניסה חופשית לשבילים ומרכזי המבקרים שבשטח הפארק הלאומי.

ריומאג'ורה. אחד הכפרים הקסומים שניתן לראות. אין זה קסם של כפר סכריני. יש בכפרים האלה איזה חספוס דייגי לא מתיפייף למרות שורת חנויות המזכרות והמסעדות. כמו כל כפרי החוף גם הוא בנוי מרחוב ראשי ארוך – רחוב קולומבו – היורד בתלילות אל החוף, ומסמטאות צרות המתעקלות באופן בלתי מוסבר מסביב לבתים צפופים וצבעוניים, בעלות גרמי מדרגות צרים ותלולים, המתמזגות בסופן אל הרחוב הראשי. אבל שם, בסמטאות האלה, המומלצות לתעייה בלתי מבוקרת, גם מתגלה יצירתיותם של תושבי הכפר. פסלוני גמדים צופים מגבול מרפסת אל הסמטה, צדפים תלויים בפתחי הבתים, גושי סלע לא מסותתים משתלבים בין לבני הקירות. וכבסים. המוני כבסים תלויים בכל מקום. בכל הכפר. בכל כפר. נדמה כאילו כל תושבי הכפר פשטו את בגדיהם באחת ורק ממתינים לכביסתם היבשה. מבין הבתים נשקף המפרץ במלוא צבעיו הכחולים. בצדי רחוב קולומבו חנויות ומסעדות שרק חלקן פתוח בשעת בוקר מאוחרת זו, וברחבה לא גדולה הסמוכה לים, שמתחתיתה נשפך נחל קטן אל הגלים, נחות סירות דייגים צבעוניות. פה ושם עומדים תושבי הכפר, שכנראה מצאו כבר את בגדיהם יבשים, ומשוחחים ביניהם בנחת, כאילו עומד לרשותם כל הזמן שבעולם. ה-ל-ו. זה עדיין הים התיכון! מה קורה?!

הכפר היפהפה מאנארולה לעת ערב

שלווה, לווייתנים ואספרסו
מתחנת הרכבת המקומית מתחיל "שביל האהבה" (VIA DELL AMORE) המחבר בין ריומאג'ורה למאנארולה (MANAROLA). קילומטר של שביל סלול ומשפחתי העובר בין המצוקים התלולים של רצועת החוף. שכבות סלע כמעט אנכיות משוות נופך דרמטי למקום, עצים קטנים הנאחזים במתלולים בשארית כוחותיהם. ציורי גראפיטי נאים מעטרים מעבר מקורה שמונע מדרדרות פתאומיות ליפול על ראשי המטיילים, ספסל ופסל ברונזה של זוג מאוהב על רקע המפרצונים הקסומים. אחרי הרומנטיקה הזו אין משיב נפש יותר מבית הקפה הקטן הנמצא לקראת סופו של השביל, ששולחנותיו עומדים על רמפת ברזל התלויה מעל למצוק. כאן יכולים האוהבים לבחור בחירה שתוצאותיה ידועות מראש בין קפיצת ראש למפרץ העמוק לבין קפיצה למערכת יחסים מעמיקה. מוזיקה אופראית שקטה מנעימה את זמנו של המוכר הבודד שבבית הקפה ואת זמני, עד הגיעם של זוג מבוגרים עם נכדם הקטן. הראות נפלאה וניתן ללוות במבט את קו החוף צפונה עד למונטרוסו ופאתי לבנטו. מפרצי צ'ינקווה טרה מוכרזים כשמורת טבע ימית מוגנת ולא לשווא הם מושכים אליהם סקרנים רבים המעוניינים לראות, בין השאר, גם לווייתנים השוחים לאורכם. אכן, שלווה עם כוס אספרסו מרוכז יכולה לשנות עולם, אין ספק.

מאנארולה מתגלה ככפר יפהפה השוכן, איך לא, על מצוק תלול. שביל האהבה מסתיים בתחנת הרכבת שבפאתי הכפר וממנו, איך לא, מנהרה המובילה אל הכפר. איך לא, כי השטאנץ חוזר על עצמו בחכמה רבה במירב הכפרים – תחנת רכבת הממוקמת בעמק סמוך ומנהרה החוצה את הרכס המפריד, אל הכפר. גם כאן מקשטת כביסה רבה את חזיתות הבתים, רחוב ראשי יורד אל מפרץ המוגן בשובר גלים, עטור סירות דייגים, ורווי בחיים תוססים למדי – קבוצות נשים ומיעוט ילדים מנצלים את השמש החורפית הנעימה לשיחות ארוכות ומחויכות, ומעט המבקרים שאינם בני המקום מנסים, כמוני, להמשיך ללכת בשביל העפר המוביל ממאנארולה לקורניליה (CORNIGLIA), ולאחר כקילומטר שבים על עקבותיהם – השביל בשיפוצים…

מעגן סירות בכפר המרשים ורנאזה

שלושה רציפים ואינספור כריזות
אין כמו תחנות הרכבת המקומיות. יש בהן לוחות זמנים מפורטים לשתי מחציות שנה. יש בהן מערכות כריזה המתנהגות כאילו הן בתחנות רכבת בלב מטרופולין עצום הנושאות עמן מאות אלפי נוסעים. "הרכבת שמספרה כך וכך, המגיעה ממקום זה וזה ונוסעת אל שם ושם, תאחר בארבעים וחמש דקות. אנו מתנצלים על אי הנוחות". מראה קו החוף והשמש נעימים הן מכיכר הכפר והן מרציף תחנת הרכבת. ההתנצלות התקבלה, ויחד עמי סולחים עוד כעשרה נוסעים לעתיד, תושבי האזור ומטיילים. אבל הרמקול אינו נכנע לשלווה הבטלה: "עוד חמש דקות תעבור ברציף מספר שתיים רכבת משא אל לה ספציה…. עוד דקה תעבור…" וכן הלאה וכן הלאה, עד ששלוותנו מוטרדת ואנו מדמים לשמוע אלפי רכבות אקספרס נוהמות ומשקשקות אל הלא נודע, עד לכריזה הבאה. ככה זה בתחנה עם שלושה רציפים שלווים.

כך עוברת הרכבת, ואני עמה, את קורניליה עד לוורנאזה (VERNAZZA) שם אני יורד. כאן נשברים הדפוסים המוכרים. התחנה ממוקמת הפעם דווקא במרכז הכפר. וורנאזה נחשב לאחד הכפרים המרשימים מבין החמישה. כנסייה פשוטה ונאה ממוקמת סמוך לכיכר הכפר שליד החוף, סמטאות מסתוריות המובילות לתצפיות יפהפיות, ברכות בון ג'ורנו חביבות מתושבים מסבירי פנים, ומסעדה נפלאה (TRATORIA DEL CAPITANO) המספקת לי אנרגית טורטליני בתרד ובשמנת ויין משובח לקראת הליכתי הצפויה בהמשך השביל בן שלושת הקילומטרים מוורנאזה למונטרוסו. אחר כך הסימנים קטנים אבל ברורים – זו הגלידריה השמימית, ומכאן יש לעבור בסמטה עתירת כבסים צבעוניים וארוכים המתערסלים ברוח הקלילה, ומכאן תחילתו של השביל.

בשונה מהכפרים האחרים, הכפר קורניליה אינו נושק לחוף הים

במעלה השביל המתפתל
תחילתו של שביל ההרים הצר בטיפוס תלול של כחצי שעה ארוכה, שמצליח להוציא ממני אנקות חסרות פשר. במרומי ההר אני עומד באמתלה רבת רושם של מי שצופה אל הנוף ונותן לחמישה צעירים וצעירות לעקוף אותי. "ציפור הנעורים המתוקה", אני מחרחר בחיוך לעברם והם צוחקים בלבביות וגבם מתרחק בפיתולי השביל. כאן מבינים עוד יותר את סוד קסמו של האזור. טרסות חקלאיות רבות משוות למדרונות ההרים הגבוהים מראה מרהיב. קנים זקופים מהווים משענת לגפנים המטפסות, מענביהן מיוצרים היינות המיוחדים לאזור. צ'ינקווה טרה הוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית והוא אחד ממאה אתרים המוכרזים כאתרים בסיכון ושיש לשקמם. באזור, המוכרז כפארק לאומי, מתקיים פרויקט רחב שנועד להחזיר עטרה ליושנה ולהציל את התרבות החקלאית ואת נופיו המיוחדים של חבל ארץ זה. מאות מתנדבים מאיטליה ומחוצה לה סייעו לשקם את הטרסות המפוררות, לחדש את יסודותיהן ואבניהן, לשמר את ערכי הטבע ואיכות החיים "תוך היענות לצרכי ההווה אך מבלי לפגוע בהתפתחות העתיד".

השביל המוביל בין הכפרים. מכל נקודה נפתחת תצפית מרהיבה

מכל נקודה בשביל נפתחת תצפית רחבת אופק מרהיבה. עוד כמה מטיילים מבוגרים מגיעים מנגד ואנו חולפים אלה על פני זה בברכת שלום נעימה. ושוב אני תמה כיצד יוצאים לטיול בן יותר משעה בלי בקבוק מים, ושוב אני מבין שלא זה המקום להתמסר למשמעת המים האכזרית של מדינתנו הדרומית, כאן, במקום בו פלגי מים קטנים וזכים מבתרים את שביל העפר ומאתגרים את יכולת הדילוג. ואז מתחיל השביל לגלוש ולרדת בינות לטרסות מעובדות בכל טוב, סמוך לתעלות מים ומדרגות אין סוף, ואוויר צלול, וגגות בתים מבודדים, וכבר אני יורד עם קרניה של שמש אחר הצהריים המנמיכה אל שערו הנעול של המלון המפואר פורטו רוקה שבמבואותיו הדרומיים של הכפר מונטרוסו, ממנו התחלתי את יומי. ומכאן קצרה הדרך אל ספסלי זקני הכפר.

בית הקפה ברחובו הראשי של מונטרוסו ביתי מאוד. חוטי האור הארוכים של בין הערביים מביאים עימם צינה ומכרבלים אותי אל כיסאי. אני שוקע בעניין רב אל התפריט וקשוב אל קולות בטני התובעניים. "מה תרצה?", פונה אלי בחיוך הברמן, שהוא גם המלצר, שהוא גם הטבח. חסר יכולת להחליט אני מחליט לבקש ארכה, מתחיל לאסוף את אצבעותיי כקונוס כלפי מעלה בתנועה המוכרת ההיא, אך מתעשת מבעוד מועד ופולט בבהלה, "קפוצ'ינו בבקשה, קפוצ'ינו".

מפת צ'ינקווה טרה:

בתמונה הראשית: הכפר ריומאג'ורה. בתים צבעוניים בין הר לים

 צילומים בכתבה: אייסטוק, chensiyuan GFDL cc-by 3.0, פליקר – JB Banks, redesai

הפוסט צ'ינקווה טרה, צפון איטליה הופיע ראשון במסע אחר

היה זה על הכביש המוליך צפונה. סמוך לצומת כברי עומדים ילדים מהכפר השכן, אוחזים בידיהם שקיות תאנים שזה עתה נארו ונאבקים זה בזה על כל רכב שעוצר. "תאנים בַּלָדי", צועק לי אחד הזאטוטים, ואני נותן לו כמה מעות וממשיך להפליג צפונה כשמיץ התאנה כבר חותר לו שביל כהה בשולי שפתי.

עוד על כביש הצפון:
כביש הצפון – טיול מונגש
אתרים בכביש הצפון
מקומות לינה מומלצים על כביש הצפון

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הגליל המערבי,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

יער איננו רק עצים, אך באין עצים אין יער. למה הדבר דומה? לארץ הגליל, שיופייה נראה לעין, אך באין בה בני אנוש, כאילו לא היתה. טיול בכביש הצפון הוא מסע מופלא אל נופים ואנשים. שזורים הם אלה באלה ואין מתיר. כולם מִקשת טוב אחת המבקשת חיים ורוגע.

שמתי פעמי אל כביש 899, הוא כביש הצפון, שתחילתו בים וסופו בהר. לידתו של הכביש בימי המנדט הבריטי, כשהליקויים בהגנת גבולות הצפון מפני חדירת כנופיות ערביות נתנו אותותיהם, וגברו מאורעות הדמים בארץ (1936־1939). הכביש נסלל מסולמה של צור ועד נבי יושע, ולאורכו הוקמו בנייני משטרה יצוקי בטון ופילבוקסים שנותרו על עומדם עד היום. גם גדר תיל נמתחה לאורך הכביש כדי להכביד על המסתננים, ועלילות הקמתה על ידי "סולל בונה" הן סיפור גבורה כשלעצמו.

כביש הצפון, שתחילתו בים וסופו בהר

זיגי העגלון נסיך הביצה

העיירה שלומי היתה מנומנמת משהו כשחלפתי ברחובה הראשי, ומכיוון שאין העיירה מגלה את מכמניה לעוברים ושבים, החלטתי לטעום מהם לבדי. נכנסתי לשכונת שלומית שבפאתיה הצפוניים דרך הכביש המטפס לקיבוץ חניתה (8990), וברחוב הראשון פניתי שמאלה. זוהי דרך נוף ותצפיות מצוינת להביט ממנה אל רכס סולם צור ואל נחל חניתה ולזכור שכאן למעלה עובר גבולה הצפוני של ארצנו הקטנטונת.

בשולי העיירה שלומי, באזור התעשייה שמצפון לכביש, נותרו שרידיו של הכפר הערבי באסה: כנסייה גנובת פעמון שעץ תאנה נטע שורשיו בכתליה, מקאם (מתחם מקודש) מוסלמי ובית קשתות מהודר שראה ימים יפים יותר. באסה בעברית היא ביצה, מי מדמנה. ואכן, בעבר היה המקום שטח ביצתי. זהו גם מקור שמו של בצת, המושב הסמוך, שבראשית עלייתו לקרקע (1949) ישבו מייסדיו בכפר הערבי שתושביו עזבוהו ועברו ללבנון.

משגיח כשרות במפעל זוגלובק בשלומי

מושב בצת הוא מושב תיירותי ששומר על אופיו החקלאי. ממערב למושב, בינות לעצי הזית והאבוקדו, נראים דירי מטוסים של שדה תעופה בריטי קטן ונטוש, שחידש ימיו לדקות אחדות בשנת 1968, כשנחתו בו בטעות שני מטוסי מיג סוריים (אין מה לראות בתוך הדירים, אפשר להשקיף עליהם מכביש הצפון, כ־500 מטר ממזרח לצומת בצת, מימין לכביש). את סיפורי בצת תוכלו לשמוע בלשון ציורית מזיגו העגלון, אושיה תיירותית, שעשה לי סיבוב בכרכרה ומילא ראשי במעשיות (052-4607298). אפשר גם לנוח בצימרים המופלאים של פנינה מ"פנינה בבצת", שבעלה שלום מתחיל לקצוץ את סלט ארוחת הבוקר לאורחיו כבר עם הנץ השחר.

התחלתי לרדת חזרה בכביש 8990 לכיוון צומת חניתה שעל כביש הצפון. המסע מנקודה זו אינו מושלם אם לא ניתן דעתנו על ההתיישבות לאורך גבולות המדינה, שגולת הכותרת שלה היתה מבצעי "חומה ומגדל". ממש כאן, ב־21 במרס 1938, נרשמה בתולדות ההתיישבות בגליל העלייה הנועזת לקיבוץ חניתה. כאן פרקו את הציוד מהטנדרים ויצאו לכבוש את ההר כשהציוד נישא על כתפיים להקים את "נקודת חניתה". אחריה הוקמו אילון ומצובה, וכולם התפתחו לימים לקיבוצי ספר לאורך כביש הצפון.

שרידי הכפר הערבי באסה. במקום נותרו כנסייה גנובת פעמון, מתחם מוסלמי מקודש ובית קשתות שראה ימים יפים יותר

במרחק שתי דקות מן הצומת במעלה הדרך נמצא חניון יער חניתה, ובלבו דגם "חומה ומגדל" של "חניתה תחתית" המשחזר את סיפור המעשה. אם תרצו להעמיק בסוגיה סעו לקיבוץ חניתה ובקרו במוזיאון הקיבוץ, שם תוכלו ליהנות מחיזיון אורקולי ומאוסף מסמכים היסטוריים, ואולי גם תפגשו את אחד המשתתפים במבצע. ולפני שממשיכים מזרחה, קריצה קולינרית ללבנון: מסעדת הארזים שברחובה הראשי של שלומי היא מסעדה נפלאה עם מטעמים מהמטבח של השכנים מצפון.

תפאורה נפלאה לכוס תה עשבים

חזרתי מכביש 8990 לכביש הצפון ופניתי מזרחה לצומת שלומי. בבקעת שפע חרצו טרקטורים מהקיבוץ השכן חריש של סוף קיץ והעלימו תחת סכיניהם את עקבות סוללת התותחים שעמדה כאן בימים שרעשה הארץ. בצומת אדמית פניתי שמאלה (לכביש 8993). עדר פרות עצל עמד סביב עץ החרוב שליד התחנה וליחך שאריות של עשב יבש. הכביש מטפס עקלקלות לעבר רמת אדמית ופותח נופים פעם אל נחל נמר ופעם אל נחל בצת. לנחל נמר קראו הערבים בעבר ואדי דילב (נחל דולב), עד שעבדאללה אל־ג'אסם, הרועה הבדואי האמיץ, פגש בנמר זקן, רעב ועייף שחמד עגל מן העדר. באבחת שברייה חוסל הנמר האחרון בגליל, ועבדאללה נכנס לפנתיאון ציידי הנמרים בארץ הקודש.

עבדאללה היה בן הכפר הבדואי ערב אל־עראמשה, ולשם שמתי פעמי. בדרך נזכרתי איך בשנות השבעים, במהלך שירותי הצבאי, חלפתי בג'יפ בליל חורף קר וגשום על פני הכניסה לכפר ולפתע ראיתי דמות מנפנפת בידה. היתה זו אישה בדואית צעירה שכרעה ללדת וביקשה טרמפ למחלקת יולדות בבית החולים בנהריה.

בכפר ג'ורדיח, אחת השלוחות של הכפר ערב אל־עראמשה

היום עראמשה הוא כפר שהמודרנה אוחזת היטב בכנפותיו וחווילותיו בנויות לתפארת. תושביו מאירי פנים, ופרנסתם מעבודות ביישובי הסביבה ובכוחות הביטחון. על שלוש גבעות מפוזרים בתיו, וכבישי אספלט צרים מחברים ביניהן. גרעין הכפר נקרא עראמשה, ופזורותיו הן ג'ורדיח ונוואקיר. היתה גם גבעה רביעית המוכרת לנו כחורבת אדמית שתושביה עזבוה לפני שנים רבות.

בתי ג'ורדיח נושקים לגדר הגבול, ונסעתי לשם כדי להציץ אל הצד השני (שאלו את תושבי עראמשה איך להגיע לג'ורדיח). עץ קדוש שרצועות בד ירוקות תלויות עליו לעייפה ובית קברות עתיק היו תפאורה נפלאה לשקט. במרחק דקה נסיעה משם נמצאים בתיו העתיקים של נוואקיר. סיתא הג'ר (גברת הגר בעברית) קיבלה את פני עם כוס תה עשבים. ישבנו בצל קורתה והיבטנו אל הנוף ואל בתי קיבוץ אדמית שממול.

כביסה תלויה בכפר ג'ורדיח
לפני שתגיעו לביקור בכפר כדאי לכם לצלצל לידידי הטוב מוחמד מיזעל, שבין אכילת מקלובה לרעיית העדר של השכנים הוא מנהל את המתנ"ס בערב אל־עראמשה, והכי חשוב – כל דלתות הכפר נפתחות בפניו. הוא ידריך אתכם אל הבתים פנימה ואל נקודות התצפית החוצה. הוא ידאג לכם לארוחה ביתית על שולחנה של משפחה בכפר, ואם תרצו לישון, הרי אצלו על המרפסת תמיד יש מקום, וגם אצל השכנים.

הזקן וכפרו

מכאן המשכתי בדרך לא שגרתית. במקום לחזור על עקבותי פניתי מזרחה בכניסה לכפר לכיוון מושב זרעית. זהו כביש אספלט חדש יחסית שנפתח אל שלוחותיו עטויי החורש של הר מנור. דרך הנוף הנפלאה מסתיימת בכניסה הדרומית למושב זרעית. היעד הבא לביקור הוא חורבת איקרית.

אישה מהכפר עראמשה על רקע בדים ירוקים המשתלשלים מן העץ המקודש

חלפתי ברחובו הראשי של מושב שומרה, שפעם קראו לו תרביח'א, עברתי מפגש עם הכביש הראשי, ואחרי כמאתיים מטר מערבה הגעתי אל הדרך העולה לחורבות הכפר איקרית (עולים מעט ברכב, ובקצה הדרך חונים וממשיכים לעלות ברגל). העלייה לא היתה קלה עבורי. ידידי הזקן דאוד דיב דאוד מהכפר א־ראמה נולד באיקרית. יחד טיפסנו במעלה השביל אל הכנסייה. למרות גילו (82), זיכרונו כשל עלם צעיר. "כאן היה בית הבד", הוא מראה לי, "וכאן היתה הגורן, והנה בית הקברות". דאוד נושא בזיכרונותיו את מראות כפרו כאילו היום עזבוהו. מהכפר איקרית לא נותר כמעט דבר. בתיו הרוסים, וחרולים צומחים במה שהיו פעם שביליו. נותרו על עומדם רק הכנסייה הקתולית (כנסיית הגבירה), בית הקברות וסוכת מבקרים, שבה ישבנו ובצענו רימון שנקטף בבוסתן סמוך. הנוף הנשקף מהכנסייה פותח את הלב ומרחיב את הנפש. הראות היתה נפלאה ובאופק נראו בתי חיפה, מורדות הכרמל ורכסי הגליל מהים ועד המירון. למהדרים אני ממליץ לעצור כמאה מטר לפני הכביש ולהציץ שמאלה אל ארונות קבורה (סרקופגים) מהודרים שנותרו במקום עוד מהתקופה הביזנטית.

 

ממראות כביש הצפון. כאן למעלה עובר גבולה הצפוני של ארצנו הקטנטונת

דרום לבנון מזווית אחרת

בדרך העולה למצפה מתת, שיושב על הר מתת, עשיתי חשבון גימטרי מהיר. שם המצפה כשם ההר, וגובהו כשמם בגימטרייה, 840. וכך, בגובה שכזה מעל פני הים, במזג אוויר נפלא לעת קיץ, נכנסתי בשעריו של ראש וראשון למִצפים שהוקמו בגליל במסגרת תוכנית המִצפים (1979). בסמוך אליו, גדר אל גדר, עומד מבנה משטרה בריטי מסוג טיגארט. במצפה צימרים נפלאים, ואף מצאתי בית מלאכה של חרש ברזל אומן שבאומנים.

על בתיו של מצפה מתת עומד וצופה הר אדיר, השני בגובהו בגליל (1,008 מטר מעל פני הים) אחרי הנישא מכל – הר מירון (1,208 מטר). להר אדיר נעלה ברגל או ברכב, בדרך אספלט נוחה בתוך חורש עבות של אלונים. יש לזכור שבפסגת ההר יש מתקן צבאי, ואין לטייל בו בשעות החשכה. במחצית העלייה יש שביל מטיילים מסומן ירוק, והוא ייקח אתכם בתוך דקות אל רמפת תצפית לנופי לבנון. הכפרים מרון א־ראס, בינת ג'ביל, עיתה א־שעב ואחרים נראים בבהירות מההר הנישא.

לסיום נצא לפינת חמד שחבויה "מטר מהכביש" ולמוזיאון נסתר בקיבוץ סאסא. כשני קילומטרים לפני צומת חירם פוערת פיה מערת פער. זוהי מערת קרסט עמוקה בלבו של עמק ללא ניקוז (דולינה), המוקפת עצי אלון ועוזרר ענקיים שנשתמרו בזכות מסורת ערבית בדבר קדושת המקום.

במרחק של שתי דקות נסיעה מהמערה נמצא קיבוץ סאסא היושב על חורבותיו של הכפר הערבי סעסע. בתי הקיבוץ בשנותיו הראשונות נבנו מאבן כדי לשמר את אופיו הכפרי. במקום ששכן בעבר בית המוכתר מסתתר מוזיאון ארכיאולוגי קטן על שם אברמיק רשקס, בן הקיבוץ שנפל במלחמת ששת הימים. במוזיאון חדרי תצוגה וחצר פנימית שבהם מוצגים פריטים מתקופת הברונזה ועד לתקופה הביזנטית שנמצאו בשטח הקיבוץ. אם תעלו לגג המוזיאון תוכלו להעיף מבט אל שמורת מערת פער (יש לתאם מראש בטלפון: 6988536־04).

זהו. אין מקום מתאים יותר מצומת חירם לסיים בו את המסע המטלטל הזה בכביש הצפון, טיול שאינו מנתק עצמו מההוויה הקיומית הארצישראלית, על תושביה, מכמני נופיה ומורשתה. כאן היה שיאו של המבצע לשחרור הגליל לעת תקומתנו, ומכאן פתוחה הדרך אל כל קצוות הגליל ואנשיו.

הפוסט כביש הצפון – בין כברי לחירם הופיע ראשון במסע אחר

עשר שנים אנחנו ושכנינו במושב מדברים על טיול קרוואנים בארצות הברית ובקנדה. מכיוון ששני ילדינו הבוגרים נולדו בהפרש של שבועיים בלבד, הסכמנו שנצא לטיול כזה כשיגיעו הילדים לגיל בר מצווה. באיחור של שנה, החלטנו לצאת למסע שעליו חלמנו. חיים רק פעם אחת. עשרה ימים לפני תום שנת הלימודים עזבנו מקומות עבודה למשך חודשיים תמימים והוצאנו את הילדים — שחר (בן 14.5), עמיר (בן 13), יעל (בת 10) ואודי (בן 5) — מבית הספר ומהגן. ארזנו את מיטלטלינו הלא רבים וטסנו לניו יורק עם משפחת צדוק השכנה, שלה שלושה ילדים בגילים דומים. מניו יורק, אחרי כשעתיים של המתנה, המשכנו לסיאטל (Seattle). התוכנית היתה לשכור בסיאטל קרוואן לכל משפחה (שם המחיר היה הנמוך ביותר), ובחמשת השבועות הראשונים לטייל בו בחוף המערבי של קנדה וארצות הברית, בין הנופים הייחודיים והמרחבים הבלתי נגמרים. את שלושת השבועות האחרונים של הטיול בילינו בוואן רגיל בחלק המזרחי, האורבני יותר, בוושינגטון ובניו יורק. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ארצות הברית, בהנחה לגולשי מסע אחר! הרי הרוקי בקנדה: סע לאט החלפנו בית גדול במושב תלמי מנשה בבית קטן על גלגלים. לאף אחד אין חדר משלו, וה"בית" כולו הוא חלל אחד – בראשו תא הנהיגה, מאחוריו כיסאות הנוסעים שהופכים למיטות בלילה, מרחב המטבח, השירותים והמקלחת ומרחב השינה של ההורים. לכולם מחשב אחד, שבו משתמשים לניווט ולמציאת אטרקציות. על פרטיות אפשר לחלום רק בתא השירותים. המבוגרים הבינו שהם רואים את המראות האלה אולי פעם בחיים. הילדים קיבלו את הנופים בטבעיות, כמו שהם מקבלים כל דבר   מסיאטל עלינו עם הקרוואן על מעבורת לאי ונקובר (Vancouver) בקנדה, וממנו במעבורת שנייה לעיר ונקובר. משם יצאנו למסע אל תוך הטבע הפראי שיש לאמריקה הצפונית להציע: נסענו להרי הרוקי (Rocky Mountains) הקנדיים. הדרך אל ההרים נקראת Sea to Sky, והיא הממה אותנו בצבעי הכחול העזים של האוקיינוס והאגמים, בירוק של היערות ושל משטחי העשב, ובהרים הגבוהים המשורטטים בצורה שטרם ראינו כמותה. הרי הרוקי מכוסים שלג גם בשיא הקיץ, האגמים צבועים בכחול־סגול מעולם אחר, שמקורו בחומר שמצוי בקרחונים שמסביב. השמש שוקעת שם סמוך לאחת בלילה, כל עמק הוא עמק, כל הר הוא הר. טיפסנו לאט על ההרים בשל דלילות האוויר בגבהים, לנו בחניונים בין עצים עבותים, נזהרנו מפגישה עם דובי גריזלי אימתניים. כל יום חשף מראות שטרם ראינו וזימן הרפתקאות לא צפויות. יום אחד עלינו ברכבל בהרי הרוקי עד לתחנה הכי גבוהה שלו, והמשכנו לטפס לאט לעבר הפסגה. פתאום ראינו ענן ענקי וקיר גשם מתקרב עימו לעברנו. פנינו אחורה ורצנו את כל הדרך למטה. הגענו למבנה רגע לפני שסערה פקדה את האזור לשעה ארוכה. אף שמשפחתנו מורגלת בטיולים של כמה ימים בג'יפ המשפחתי, בשבוע הראשון היה קשה מאוד להתרגל לצפיפות הרבה וליחד הבלתי פוסק, אך נופי הרים נישאים ויערות שנשפכים לחופי האוקיינוס השקט – ובעיקר ההבנה שצפויים לנו עוד שבעה שבועות של טיול משותף – שכנעו כל אחד מאיתנו להוריד טונים ולהסתגל לחיים ב"מעברה" שלנו. יאיר, עפר ושחר אוכלים גלידה. חוץ מגלידה, שנאכלה בכמויות מסחריות ממש, הכנו לעצמינו את כל הארוחות הילדים, שהתכוננו לנסיעות הארוכות, לקחו איתם ספרים, חוברות סודוקו ומשחקי מחשב ודאגו לצרוב עשרות שירים לדיסקים. אריק איינשטיין ליווה את כולנו לאורכה ולרוחבה של אמריקה הצפונית. הביטלס הצטרפו אף הם, שרית חדד הנעימה בקולה, שירי הפסטיגל, דיג דיג דוג, שלום חנוך ואחרים, כולם הצטרפו אלינו ונהנו מהצפיפות המקרבת. גם הגשש החיוור הצחיק אותנו, כל משפחה עבדה על רעותה אינסוף פעמים, ואת הימים והנסיעות הארוכות מילאנו בשירים יחד, בחוויות, בנופים, בסיפורים על ילדותנו, על תולדות המשפחה המורחבת, על הצבא, על הלימודים, על העבודה ומה לא. גילינו שהילדים שלנו נחמדים ושכיף לטייל איתם בעולם. ארצות הברית: המערב הפרוע מקלגרי (Calgary) שבדרום שרשרת ההרים הקנדית המשכנו דרומה וחצינו את הגבול לארצות הברית ולפארק גליישר (Glacier National Park) שבחלק האמריקאי של הרי הרוקי. פנינו לדרום־מזרח ונסענו לפארק ילוסטון (Yellowstone National Park) שבמדינת וואיומינג (Wyoming). ישבנו סביב המקום של הגייזר הזקן והנאמן וחיכינו עם כל שאר המטיילים עד שיואיל להתפרץ. הגייזר פורץ מהאדמה לגובה של עשרות מטרים בערך מדי שעה וחצי, וכשעשה זאת, פצחו כל המבקרים במחיאות כפיים סוערות. זה היה מרשים, אך הפארק הזה מתויר מאוד, אולי יותר מדי. לאחר שהות של כמה ימים בעיירה הנהדרת ג'קסון (Jackson) נסענו דרומה בכבישים ראשיים מעולים, חצינו עיירות אמריקאיות טיפוסיות שבהן מתרכזת כל הפעילות סביב כביש ראשי יחיד, עצרנו בתערוכות ובאטרקציות מזדמנות ועברנו ברבים מהפארקים הלאומיים המדהימים שביוטה (Utah) ובאריזונה (Arizona). הנופים השתנו, ולעינינו התגלה המערב הפרוע של אמריקה: מישורים מדבריים מרהיבים שנמשכים עד האופק, צבועים בצהוב כהה, וסלעים בגובה רב שנישאים מהם במאונך כמו קִני נשרים ענקיים. בנופים הללו, בשמורת הנוואחו (Navajo National Monument), פגשנו גם אינדיאנים שרצו להישאר על השטח שבו חיו אבותיהם. הם נותרו להתגורר בשמורות, בבתים הנראים כפסיפס של פח ואזבסט, ולא נראו כלל כמו אלה שרואים בסרטים, רכובים על סוסים ועטורים נוצות צבעוניות וצבעי קרב. לנו היה נראה שעליבות שורה בכל. הגייזר בפארק ילוסטון פורץ מהאדמה לגובה של עשרות מטרים מדי שעה וחצי. המבקרים מגיבים במחיאות כפיים סוערות | צילום: סשה בורקרד ביקרנו בגרנד קניון (Grand Canyon), בברייס קניון (Bryce Canyon) ובפארקים נוספים ועמוסי מבקרים, אבל אהבנו במיוחד דווקא את פארק דד הורס פוינט (Dead Horse Point State Park) הבלתי מטויל. לנו לא היה ברור למה הוא ריק. הבטנו בנהר קולורדו (Colorado) מתפתל מאות מטרים מתחתינו, ומאחר שהיינו לבדנו, השתוללנו וצעקנו אל תוך הקניון, והטבע החזיר לנו תשובה בהד. פתאום שמענו צעקות חזרה. התברר שהיינו רק כמעט לבדנו. מלבדנו היו שם עוד ישראלים שהגיעו לטייל באזור על אופנועי הארלי דייווידסון אימתניים. המבוגרים הבינו שהם רואים את המראות האלה אולי פעם בחיים, אולי מעט יותר. הילדים קיבלו את הנופים בטבעיות, כמו שהם מקבלים כל דבר. הם ביקשו לפוש באטרקציות שונות, רצו לראות ערים, בתים, מקדונלד'ס. לאט לאט למדנו לשזור בין אתרי הטבע גם אטרקציות לילדים כמו לונה פארק, רכיבה על סוסים, טיול אופניים עירוני או בילוי במקומות שראינו בדרך. נכנסנו לפארקי השעשועים, לאולפני יוניברסל ולסיקס פלאגז. לגדולים נתנו להסתובב שם לבדם. לאודי, הקטן שלנו, הלבשנו חולצה, ועליה רשמנו את מספר הטלפון שלנו. לימדנו אותו לומר באנגלית: "סליחה, זה מספר הטלפון של ההורים שלי, תוכלו להתקשר אליהם?". הוא היה מבסוט, הסתובב בין אנשים ואמר להם את השורה שלו. החלפנו בית גדול במושב בבית קטן על גלגלים. ה"בית" כולו הוא חלל אחד – תא הנהיגה, כיסאות שהופכים למיטות בלילה, מטבח, מקלחת ומרחב השינה של ההורים. על פרטיות אפשר לחלום רק בתא השירותים חוץ מגלידה, שנאכלה בכמויות מסחריות ממש, הכנו לעצמנו את כל הארוחות. ערכנו שולחנות מפוארים של אוכל, יותר מאשר בבית. לכל אחד היה תפקיד: הילדים היו אחראים על עריכת השולחן ועל פינויו בסוף הארוחה. לנו היה זמן לתבל, לחשוב על האוכל ולהגיש אותו כהלכה. כל ערב עברנו על התוכנית של היום למחרת וסיכמנו אותה. למרות החששות, מריבות בין המשפחות פשוט לא היו. התרגלנו לחיות, לישון, לאכול ולהתקלח בקרוואן. יום עזיבת הקרוואן היה טראומטי לכולנו. התרגלנו אליו ואהבנו אותו. הוא סיפק את כל צרכינו והפך ממש לבית חם. אם בתחילת הטיול היה קשה להסתדר יחד, הרי שבהמשך הפכנו למשפחה קרובה יותר מזו שיצאה לדרך כמה שבועות קודם לכן. לקראת סוף אוגוסט חזרנו לארץ. היום המשפחה שלנו משפחתית יותר. למדנו לעבוד כצוות, ואנחנו מצפים בקוצר רוח לטייל עוד כמשפחה, בטרם יתחילו הילדים את שירותם הצבאי. העולם הוא יפה, יפה מאוד, והמרחבים קוראים לנו לנדוד. מפת המסלול להגדלת המפה לחץ כאן למפה בקובץ PDF

הפוסט קרוואן באמריקה: משפחתי והדוד סם הופיע ראשון במסע אחר