בדיקלו פונים מערבה, בדרך חוצת הרי הקווקז לאורך עמק הנהר עם השם היפה, פיריקיטיס. בימים הבאים צעדתי עם הפנים לעבר השקיעה. השרירים התרגלו למאמץ, הנשימה חזרה להיות רגועה, ואני התמסרתי להנאה של טיול רגלי בחיק הטבע הדרמטי והמגדלים המשתלבים בו.

הנהר עם השם היפה, פיריקיטיס

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לגאורגיה
• מידע שימושי על גאורגיה
• נדודים 12: טושטי, גאורגיה – אנשים וסוסים (חלק א')

יצאתי מדיקלו ולאחר כשלוש שעות, שתי עליות ממושכות, וירידה מרסקת ברכיים אחת, הגעתי אל צ'יגו (Chigho), כפר רפאים השוכן במדרון בין פסגות הקווקז והנהר, כמו מבצר בין צוקי סלע. פלג יורד מן הר ומזין את הכפר כולו. פעם חיו כאן איכרים שידעו ברכה בעמלם, ואז הוא נעזב וקירותיו קרסו מפאת פגעי הטבע והזנחת האדם.

התיירות המתעוררת בגאורגיה בכלל ובטושטי בפרט החזירה לכאן את בני הדור הצעיר שהחלו לשקם את הכפר. קירות שקרסו ניצבים היום לצד בתי צפחות משולבים בגזעי עץ. הריסות בצד שיקום. אני צועד בכפר ושקט מוחלט סביבי, רק רוח אחר צהרים קלה מנשבת בסמטאות. התיישבתי בצל אחד הבתים על דרגש צפחה והוצאתי את שקית הצהרים שארגנתי לי משאריות ארוחת הבוקר. רק אז שמעתי קול ראשון בכפר, קריאת התרנגול. זה בטח סתם מקרי שבדיוק קילפתי ביצה קשה.

קירות שקרסו ניצבים היום לצד בתי צפחות משולבים בגזעי עץ. הריסות בצד שיקום

מפגש לא צפוי

הכפר הגדול דרטלו נמצא בהמשך הדרך סמוך לנהר עם השם היפה. תושבי המקום האמידים בנו בתי מצודות כדי להתגונן מפני כנופיות שודדים וצבאות אויבים, אבל הוסיפו להם חן עם גגות דמויי כובעי פגודה, וכך מגדלי ההגנה הפכו ליצירות אדריכלות בפני עצמן. הכפר מושך אליו מטיילים רבים ויש בו שפע של בתי הארחה, מסעדות ובתי קפה. הגעתי לכאן באור אחרון וסיירתי בסמטאות הכפר בחיפוש אחר מקום לישון.

מגדלי ההגנה הפכו ליצירות אדריכלות בפני עצמן

מישהי הביטה בי ופנתה אלי באנגלית, ולאחר רגע החליפה לעברית. כך פגשתי את נירית ובנה גב שהגיעו לכאן לטרק לפני יציאתו לשנת שירות לפני צבא. שנינו מדריכי טיולים ותיקים ומכירים את השמות אחד של השניה אך מעולם לא נפגשנו בארץ. ברור שהכי מתאים לנו להיפגש בלודג' מטיילים בדרטלו. ישבנו לארוחת ערב ביחד, החלפנו חוויות ומידע טרי מהשטח, כזה שרק מדריכים מתעניינים בו. מעניין באיזה מקום אקזוטי ניפגש בפעם הבאה.

הכפר הגדול דרטלו נמצא בהמשך הדרך סמוך לנהר עם השם היפה

כפרים מסורתיים וחגיגה פגאנית

בכפר דנו (Dano) פגשתי חבורת גברים גיאורגים שהגיעו מטביליסי לרכיבה על סוסים. הם עברו והצטלבו על האוכף ליד מזבח הכפר המקושט בשלל קרניים, קרני אייל מסועפות, קרני צבאים, קרני עיזי בר קטנות וקרני כבשי בר עצומות. מגדל הכפר התמוטט זה מכבר והותיר אחריו שריד דמוי שן בינה עם חור גדול פעור בה.

המשכתי במסע הרגלי בשביל שירד אל גדת הנהר. עברתי דרך צ'שו (Chesho), פרסמה (Parsma) ואחר הצהרים נכנסתי אל גירבי (Girevi), הכפר המיושב המערבי ביותר של חבל טושטי. עד כאן רכבי 4×4 יכולים להגיע בדרך עפר שמגיעה מאומלו. מכאן והלאה מטפסים שבילי סוסים והולכי רגל לעבר מעבר ההרים הגבוה 'אצונטה פס' בגובה 3500 מטרים, ויורדים מעברו השני אל חבל חבסורטי והעיירה הציורית שתילי.

מולי ירד מן ההר בחור צעיר וחברותי אוחז במושכות של שני סוסים. שמו שיו, הוא דובר אנגלית והוא הבעלים של גסטהאוס הקרוי על שם סבא שלו, ששמו, ראו זה פלא, אף הוא שיו. כן, הוא יכול לבוא איתי עם שני הסוסים עד שתילי כבר מחר בבוקר, בסך הכל שלושה ימי הליכה. כן, הוא יארגן לי אוהל מזרון ושק שינה של אחותו הגדולה, ומה עם ציוד שהשארתי באומלו בתחילת הטרק? מסתבר שזה הגסטהאוס של דודתו והוא יתקשר אליה וידאג שהיא תשלח את זה לטביליסי. מדהים איך הפאזל הסתדר לי. כנראה עשיתי משהו טוב בחיים שלי.

פגשתי את דוויט בפתח בקתת אבן קטנה על השביל. הוא הזמין אותי להיכנס פנימה ולשתות איתו כוס תה. הכבשים שלו נמצאות למעלה בהרים והוא ישן כאן. הצצתי סביבי. הבקתה בנויה מאבני צפחות, הגג מרושת בענפים ארוכים ודקים, אליהם קשור כיסוי ברזנט כחול. על מדף אבן מונחים שני סירי בישול, קערה וג'ריקן, המים בנהר אפורים מחרסיות אז הוא מביא מים טובים ממעיין קרוב. בגובה הזה כבר לא צומחים עצים אז הוא סוחב עצים להסקה ובישול מרחוק. יש לו דרגש צפחה לישיבה ולמיטה, כמה כוסות, פנס, וגם גזיה. בגובה התקרה הוא תלה שקיות עם מצרכים כדי שהמכרסמים לא יגיעו אליהם. החיים הפשוטים של רועי ההרים.

אחר הצהרים הגעתי לחניון הלילה ליד הנהר. האוהל כבר עמד מוכן והארוחה התבשלה על המדורה. "היום רוב אלו שגרים בכפר עוסקים בתיירות, בעלי גסטהאוס, רוכבי סוסים ומארגני טיולים" מספר לי שיו תוך שהוא מכין לנו ארוחת ערב מפוארת: מרק כרוב, תפוחי אדמה מטוגנים, סלט משובח של עגבניות מלפפונים ובצל, ולבש (לחם מקומי) לנגב מן הצלחת את רוטב שמן הזית הטעים. "נותרו רק כחמישים משפחות של רועי צאן ובקר באלבני שעולים מידי שנה אל ההרים כמו שכולם נהגו לעשות פעם. הגברים מגדלים כבשים, הנשים לפעמים מגדלות פרות. פרות זה קל" אומר שיו "הן מסתובבות לבד, אוכלות ומשמינות. צריך רק להעלות אותן להרים באביב, בחודש מאי, ולהוריד אותן בחזרה למישורים בחודש אוקטובר. כבשים זה משהו אחר, צריך כל הזמן להשגיח עליהן, לאסוף, להעביר מרעה, להשגיח שלא יטרפו אותן, זו עבודה לגברים. אבל העתיד פה הוא התיירות".

עדר סוסים רעה במקום והרועה כיוון אותם אל מכלאה. קבוצת מטיילים גרמנים הגיעה מן המערב בדרכם אל אומלו וצוות מקומי פינק אותם. ממול ראיתי בית עץ גדול ושיו הצביע עליו ואמר "בעוד שנה כבר תוכל להגיע לפה ולישון בבית הארחה מפואר שבונים פה שוויצרים. הם בונים רשת של שבעה בתי הארחה על הדרך הטרנס קווקזית בין טושטי לקזבגי. הליקופטר טס הלוך ושוב בין אתרי הבניה ומרכזי האספקה, מביא ציוד וחומרים ומחריד את שלוות הטבע. השוויצריים דואגים גם לבנות גשרים איפה שצריך, לסדר ולרפד את הדרך ההיסטורית של אנשי ההרים הקשוחים כדי שתתאים לתיירים. נוחות על חשבון האותנטיות." שיו נד בראשו מצד לצד בהבנה שזו דרכו של עולם.

בדרך להרפתקה חדשה

יצאתי מוקדם. בשבע וחצי אחרי ארוחת בוקר כבר צעדתי בשביל במעלה הנהר. חששתי שאני לא בכושר מספיק טוב, שיקח לי המון זמן. רציתי גם להתעכב בכל מקום שבא לי, לפגוש אנשים, מטיילים ומקומיים, לצפות במשקפת בדורסים. וכך הלכתי, זמני בידי, מטפס לגובה למבט על ההרים של טושטי, נפרד מהם ברגלי ובליבי ומתכונן למפגש עם חבל חבסורטי והעיירה שתילי. שיו יצא עם הסוסים הרבה אחרי מהקמפינג, ונפגשנו לקראת מעבר ההרים. "גם אנשי חבסורטי היו רועי צאן והיום בעיקר תיירנים כמונו, אבל הם גם שונים מאיתנו," אמר לי. "במה?" שאלתי. "הם קשוחים, לא כאלו חברותיים כמונו הטושטים".

מעבר ההרים אצונטה בגובה של שלושת אלפים וחמש מאות מטרים

מסע הקיץ שלי באוטוקרוואן החל בשוויצריה במגמה צפונה לסקנדינביה, אלא שבמהלך הנסיעה נשמעו נקישות מן הדרייב שאפט. עצרתי במוסכים לאורך הדרך כדי להבין מה מקור הרעש, וקיבלתי שלל תשובות, מ"זה שום דבר סע לשלום" ועד "אסור להמשיך לנסוע ככה אפילו מטר נוסף". בנוסף לזה, אף מוסך לא יכול היה לקבל אותי לבדיקה רצינית. "תבוא עוד שבועיים, חודש ואז נוכל לטפל בך," נאמר לי בנימוס ובהחלטיות.

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לגאורגיה
• מידע שימושי על גאורגיה
• נדודים 11: סיפורי טוסקנה

שעתיים במיניבוס דחוס לעיירה אלבני, במישורים שבדרך להרים. אחר כך התברר לי שכמעט כל תושבי העיירה הם טושטים, אנשי הרים, שבתום הסתיו יורדים עם העדרים מהקווקז הגבוה אל בית החורף. משם עברתי עם שאר הנוסעים למיצובישי דליקה 4×4. האספלט נגמר מהר ואחריו הגיעו ארבע שעות של טיפוס באינספור פיתולים בדרך עפר צרה ומטלטלת. הגענו לפס, מעבר הרים בגובה 2,800 מ'. הנופים התחלפו מיערות גשם ליערות אשוחים ועד לאחו אלפיני ירוק קטיפתי חסר עצים. באופק אני רואה את המצוקים הטרשיים בני 4,000 מ' ומעלה של פסגות הקווקז בגבול גאורגיה-רוסיה.

אחו אלפיני

הגעתי לכפר ההררי הגדול אומלו (Omalo) והתמקמתי בגסטהאוס בחדר פרטי עם ארוחות בוקר וערב מפנקות. בעלת הבית ישבה לצידי, התבוננה בי אוכל ודאגה שלעולם לא אדע מחסור או צל צילה של תחושת רעב. אומלו מתפרסת על פני רמה גבוהה בין פסגות הקווקז, וקניונים תלולים מפרידים בינה לבין הכפרים וההרים מסביב, ובהם הקניון המרהיב עם השם היפה המתגלגל פיריקיטיס (Pirikitis).

מעל אומלו עילית מתנשא כפר מגדלי אבן עתיק בשם קסלו (Keselo). זהו אתר היסטורי חרב שבו הרימו מחדש שבעה מגדלים מתוך תריסר שהתמוטטו אל האדמה. מצידו האחד קסלו, כמו רוב כפרי המגדלים, מתרומם מעל תהום עמוקה אליה הוא עלול להתגלגל בכל עת. זהו לא כפר המגדלים היפה ביותר, אבל הוא היה הראשון שלי מני רבים.

קסלו אינו כפר המגדלים היפה ביותר, אבל הוא היה הראשון שלי מני רבים

בבוקר השארתי בגסט האוז שקית עם ציוד עודף והסברתי לבעלת הבית שאשוב בעוד כשבוע לקחת אותה. נפרדתי ממקל הליכה אחד (למה צריך שניים?) חולצת טריקו אחת (למה צריך שלוש?) בגד ים (למה צריך?) ירדתי בשביל הולכי רגל צר בתוך יער לעבר הנהר עם השם היפה. גשר של גזעים העביר אותי אל גדתו השניה ושביל צדדי הוביל אותי אל טירת האהבה, כפר חד מגדלי היושב מעל תהום, עם סיפור אהבה אקזוטי כיד הדמיון.

ירדתי בשביל הולכי רגל צר בתוך יער לעבר הנהר עם השם היפה

הייתי לבד ביער ובטירה ותחושה נפלאה של חיבור עם הטבע והסיפור המקומי אפפה אותי

הייתי לבד ביער ובטירה ותחושה נפלאה של חיבור עם הטבע ועם הסיפור המקומי אפפה אותי. לאחר שעה ארוכה המשכתי לטפס בגדת הנהר, עברתי דרך הכפר שנאכו, ולקראת ערב נכנסתי אל הכפר דיקלו (Diklo), שהוא ישוב הספר המזרחי ביותר בחבל טושטי. מעבר לחומת הקווקז הגבוהה שנשקפת מול חלון הגסטהאוס נמצאים כפרי דגסטאן שבשטח רוסיה, יריבים ותיקים של בני טושטי.

לקראת ערב נכנסתי אל הכפר דיקלו Diklo, שהוא ישוב הספר המזרחי ביותר בחבל טושטי

אבא שלה נולד כאן בשנות השלושים ובילדותו עבר עם משפחתו ורוב תושבי הכפר אל מחוז קאחטי למרגלות ההרים. "זה הבית בו התגוררה משפחתו של אבי, ופה בית המצודה של משפחתי, וזה בית האבן שבנו לפרות" היא מספרת לי ומצביעה סביבה. "כל קיץ אני עושה שיפוץ קטן בבית". בתה הלנה מתנדנדת בערסל מתחת לעץ שמצל עלינו. היא דוברת גיאורגית ויוונית ומתקשרת אתי באנגלית של בית ספר יסודי. לא בטוח שהיא תמשיך את המסורת של אמה.

בחרתי להישאר יום נוסף בכפר הקטן והמרתק הזה ויצאתי לטייל אל בתי מצודות שצופים אל תהומות והגנו מפני כנופיות העבר ששוטטו בהרי הקווקז. בחרתי בדרך עוקפת שהולכת על קו הרכס. הגעתי אל מזבח קטן בנוי מאבני צפחה ולרגליו מונחים צרור בגדים ישנים, בקבוקי מים מלאים (אחר כך התברר שזה צ'ה צ'ה, אלכוהול מקומי חזק), וכמה נרות שעווה דקיקים של כנסיה. כשחזרתי לכפר שאלתי את אינגה לפשר הדבר. "זה חאטי, האייקון שלנו הקדוש, יש כמה כאלו בלב הכפר ובשבילים. אנחנו הטושטים אמנם נוצרים אורתודוקסים, אבל לא שכחנו את אלי העבר שלנו, כוחות הטבע, ומידי פעם אנחנו עורכים מסיבה ליד החאטי, מבשלים קדירת בשר וירקות על האש, ושותים הרבה צ'ה צ'ה, משתכרים, שרים ורוקדים".

לא רחוק מן המצודות נתקלתי בעוד גל אבנים עם שיש שחור בו חקוקה דמותו של בחור צעיר נושא רובה וכתובת בכתב הגיאורגי שאיני יודע לקרוא אותה. על האבנים מונחים כדורי רובה חיים, כוסות זכוכית לצ'ה צ'ה, נרות, וכובע מצחיה. זהו אזור ספר, חשבתי לעצמי, אולי הוא קורבן של מאבק חמוש שמנציח את המלחמות ההיסטוריות בין הטושטים לדגסטאנים. אינגה לא הכירה את המצבה ושאלה את השכנה. היא זכרה את הבחור. הוא גר כאן בכפר אצל דודתו והיה חייל במוצב הגבול מול דגסטאן. יום אחד כל החיילים יצאו לסיור והוא נותר לבד במוצב. הם אחרו לשוב והוא יצא לחפש אותם. כנראה הוא נקלע לחושך ומרוב בהלה נכשל ונפל מהצוק אל מותו.

גל אבנים עם שיש שחור בו חקוקה דמותו של בחור צעיר נושא רובה וכתובת בכתב הגיאורגי שאיני יודע לקרוא אותה. על האבנים מונחים כדורי רובה חיים, כוסות זכוכית לצ'ה צ'ה, נרות, וכובע מצחיה

זהו אזור ספר, חשבתי לעצמי, אולי הוא קורבן של מאבק חמוש שמנציח את המלחמות ההיסטוריות בין הטושטים לדגסטאנים

הציפורים שנדדו בחורף אל שדות אפריקה, חזרו בתחילת האביב לקנן באירופה. יחד איתם מריאנה ואני טסנו למילאנו וחזרנו ברכבת אל חוות הסוסים בכפר קרדינלה בחבל פיימונטה. אמצע אפריל ויום של שמש אביבית עם בוץ של אתמול קיבל אותנו בחווה. אוריאן וג'וליה, מצילות הסוסים המתוקות, קיבלו אותנו בחצר הבקתה שלהן. האוטוקרוואן ניצב באותו מקום שהשארתי אותו בסתיו, עטוף כמו בונבוניירה, מכוסה למחצה בגג האורווה. חיברתי את הכבלים לסוללה ולהפתעתי המנוע נדלק במכה ראשונה. חגיגה, תיכף ממריאים לטוסקנה.

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לאיטליה
• מדריך מסע אחר לטוסקנה
• לפרק הקודם: צפון איטליה

דרך הפנים הקדושות (Via del volto santo) מתחילה בהרי האפנינים בצפון טוסקנה, ועוברת בין כפרים הרריים, כנסיות ומנזרים. עולי הרגל בימי הביניים צעדו בה לאורך מאה ושישים ק"מ בדרכם אל העיר העתיקה המוקפת בחומות – לוקה (Lucca). בקתדרלה חזו המתפללים בפנים הכהות המגולפות של ישו על הצלב. לוקה האורבנית הפתיעה אותנו בשפע המעיינות ופלגי המים סביבה, ואף במפל קטן שרחצנו במימיו.

ממישורי לוקה ופיזה נסענו בכבישים צרים שטיפסו גבוה בהרי האפנינים. נוף הגבעות העגולות התחלף במדרונות כהים של יערות אשוחים, ובצוקי סלע חשופים של הפסגות.

נוף הגבעות העגולות התחלף במדרונות כהים של יערות אשוחים, ובצוקי סלע חשופים של הפסגות

מסביב צצו כפרים בראשי גבעות, גרעיני בתים עתיקים ומגדלים המתנשאים יחד כמצודה טבעית. עצרנו בכפר קטן בשם סן מיקלה. סתם בגלל שהשם מצא חן בעיני, אולי הזכיר לי את הספר 'מגילת סן מיקלה' שאהבתי ובכלל מדבר על דרום איטליה.

זוג מטיילים מקומיים ירדו מהרכב שלהם עם מקלות הליכה. שאלתי אותם אם הם יכולים להמליץ על מסלולי הליכה באזור. 'כן' צחק הגבר "אתם בדיוק על שביל שכזה – 'ויה דל וולטו סנטו' והראה לי את הסימון באדום לבן. "זו דרך עתיקה שמחברת כפרים ומנזרים שעל ההר ומגיעה עד למישורי הדרום. אבל קודם כל אני מציע לכם לראות את הכפר היפה ואת הגשר הקשתי שמעל הקניון".

טיילנו בכפר העתיק סן מיקלה הבנוי מאבני בזלת שחורות. משם צעדנו בדרך העתיקה שעקבה אחר תוואי הנחל והאשדות הזורמים. הלכנו בשביל ברור ומסומן בסמל הדרך, בין שדות, יערות, בתים כפריים משופצים, בנוף נפלא של הרי האפנינים. לאחר שעות ספורות הגענו לכפר גדול והחלטנו שעד כאן להפעם.

טיילנו בכפר העתיק סן מיקלה הבנוי מאבני בזלת שחורות

צעדנו בדרך העתיקה שעקבה אחר תוואי הנחל והאשדות הזורמים

הלכנו בשביל ברור ומסומן בסמל הדרך

בתים כפריים משופצים, בנוף נפלא של הרי האפנינים

בדקנו באפליקציית maps.me ומצאנו מסלול אחר לחזור בו בחיק הטבע הנפלא בחזרה לסן מיקלה. קיבלנו את המנה היומית שלנו של הליכה בחיק הטבע וחזרנו שבעי רצון. לסיום ירדנו עם האוטוקרוואן אל תוך ערוץ הנחל והכנו לנו ארוחה 'רטובה'.

לסיום ירדנו עם האוטוקרוואן אל תוך ערוץ הנחל

בפרק הקודם הכרנו את הזוג הנורווגי קארי ופר במהלך ביקור בקהילת דמנהור. הם סיפרו לנו שעזבו את נורווגיה, מכרו את דירתם באוסלו וקנו בית בטוסקנה. שלחנו להם הודעה אם אפשר לקפוץ אליהם לקפה. זמן קצר לאחר מכן כבר חלפנו דרך סמטאות העיירה העתיקה סנטה מריה א-מונטה והגענו אל שערי הברזל של אחוזת השושנים. אז ככה, קארי ופר באמת מכרו דירה באוסלו וקנו בית כמו שכבר סיפרתי, אבל לא שיערתי שהם קנו אחוזה רחבת ידיים בת 22 הקטר שבחישוב מהיר הם 220 דונם.

אחוזת השושנים של קארי ופר

בראש הגבעה נמצא בית מודרני גדול הצופה אל עמק ציורי שכולו ריבועי שדות חקלאיים בחמישים גוונים של ירוק. הטרסות מתפרסות לכל עבר במורדות הגבעה, ולאט לאט עם מעדר ומגרפה חושף פר הויקינג ארך הרגליים גן קסום מן הצמחייה הפראית שכיסתה את השטח.

בתוך הטבע הנפלא הם יצרו שביל ספירלות להליכות מדיטטיביות, וחשפו גזעי עצים ששווה לחבק אותם. קארי היא אמנית רב תחומית והיא תלתה עבודות קרושה מיסטיות ברחבי הגן. הסטודיו שלה בנוי בתוך טרסה ומתפקע משלל ציורים פסיכודליים שהיא מציירת תחת ההשראה של האחוזה.

שלושה ימים היינו אורחי אחוזת השושנים המטופחת. הצטרפנו לשיעור יוגה בגן הקסום עם חברות נורווגיות וגרמניות של קארי, התפנקנו במסעדות מקומיות טובות שקארי מכירה, טיילנו בעיירה הסמוכה שחגגה את פסטיבל הפרחים כמו בכל אביב, וצעדנו בשבילי המדיטציה הקסומים של האחוזה, עם הרהורים על היום שאחרי הנדודים, אם אי פעם יגיע יום כזה, ונרצה לנוח בו במקום אחד… יש לנו על מה לפנטז.

התפנקנו במסעדות מקומיות טובות שקארי מכירה

טיילנו בעיירה הסמוכה שחגגה את פסטיבל הפרחים כמו בכל אביב

שלושה בסירה אחת

דרך הפרנסיג'נה (Via Francigena) אף היא דרך עולי רגל עתיקה מימי הביניים. זוהי דרך בינלאומית שראשיתה בעיר קאנטרברי בדרום אנגליה. ההולכים בה חוצים את תעלת למאנש אל צרפת, עולים במעברי האלפים בשוויצריה וצפון איטליה, ומסיימים לאחר כשלושת אלפים קילומטרים ברומא, כמו כל הדרכים המובילות לשם.

בדרך לדרום טוסקנה אספנו את אניה, בחורה גרמניה יפה בהירת שיער עם חיוך כובש, דמות שמתקשרת לי לנערת פרחים מהסיקסטיז. היא הצטרפה אלינו עם טרולי ריק למחצה, אחרי עשרים שעות נסיעה באוטובוס מביתה בברלין

למריאנה ואניה יש קשר מיוחד, מהלב. הן הכירו בפסטיבל ביודנסה בברלין ואניה אירחה אותה בדירתה הצנועה. הן מצאו שפה משותפת, טיולים בטבע, שחיה בעירום באגמים, שיחות על טנטרה וקבלה. מריאנה הזמינה אותה להצטרף ולטייל איתנו, אניה נענתה להזמנה, והיא מצאה חן בעיני ממבט ראשון. היא נכנסה בעדינות אל הזוגיות שלנו והזרימה לתוכה אנרגיה מרעננת ונעימה.

למחרת המשכנו בדרך דרומה. התמקמנו באחוזה הנידחת של מסימו וגבריאלה בגבעות טוסקנה בין סן ג'ימיניאנו לוולטרה. שלושה קילומטרים של דרך עפר הובילו אותנו אליה מהכביש הקרוב והרחיקו אותנו מעולם התיירות ההומה מסביב. החווה אינה מפוארת אך מאוד אותנטית. בית מסורתי ותיק שכל חדר בו נפתח החוצה, מטבח עם כיור חצוב באבן, חדר שינה עם שירותים ואמבטיה מפנקת, בריכת שחיה קרירה שמסימו מקפיד לסנן ממנה את העלים הנושרים מידי בוקר. בקיצור כל מה שרצינו היה שם, והיינו לבד לבד.

בבוקר יצאנו שלושתנו לטיול רגלי בשביל הפרנסיג'נה מהאחוזה אל עיר המגדלים סן ג'ימיניאנו. הליכה ארוכה בין יער טבעי, שדות וכרמים, בתי חוות וכפרים קטנים. בצהרי היום החמים עברנו ליד נחל קטן ועצרנו להשתכשך במים הקרירים.

הליכה ארוכה בין יער טבעי, שדות וכרמים, בתי חוות וכפרים קטנים

נוף המגדלים של העיירה היה מרשים להפליא, אולם כשנכנסנו בשעריה הכה בנו המון המבקרים. לאחר שעה קלה חזרנו בטרמפים אל הבדידות המזהרת של האחוזה הפרטית שלנו.

נוף המגדלים של העיירה היה מרשים להפליא

כשנכנסנו בשעריה הכה בנו המון המבקרים

ביומיים הבאים המשכנו לטייל במקטעים של הפרנסיג'נה בשבילי היער מהחווה אל העיר העתיקה גמבאסי. ושוב מעיר המבצר רדיקופני. אחר צהרים שלם רבצנו במפלי המעיין החם והשופע סאטורניה, ככה בחיק הטבע, ליד טחנת קמח ישנה שפעם זרמי המים הפעילו בה את גלגלי הטחינה. שלושה באוטוקרוואן מינימליסטי אחד, ימים פעילים בזרימה רגועה וחברותא נעימה. עד שיום אחד הורדנו את אניה בתחנת רכבת בעיר שדה, וחזרנו להיות זוג לבדו ישכון. כיוונו את החרטום צפונה לשוויצריה… ממריאים.

אחר צהרים שלם רבצנו במפלי המעיין החם והשופע סאטורניה, ככה בחיק הטבע, ליד טחנת קמח ישנה שפעם זרמי המים הפעילו בה את גלגלי הטחינה

—-

רונן רז – אגרונום במקצועו וטייל בנשמתו, ממייסדי טיולי השטח בארץ, חי וטייל במשך שבע שנים באסיה, אפריקה ואמריקה, גידל תנינים בוונצואלה ונאבק למען הפילים בקניה. בונה מסלולים ומדריך טיולים מזה 25 שנה, מנהל חברת אקו טיולי שטח.

ספרו הראשון – "תנינים לא בוכים".