תרשיש – התעלומה הפיניקית

יוצאים לדרך הים
בערים אלו, במיוחד בצור ובצידון, הגיע ענף הספנות והשיט הימי לשיא. תושבי הערים, קבוצה אתנית שכונתה במקרא צידונים וצורים ובלשונות אחרות פיניקים, פיתחו את ענף התחבורה הימית. תרמה לכך קרבתם ליערות ארזי הלבנון, ששימשו חומר גלם עיקרי בתעשיית הספנות. הארז, עץ חסון, עמיד וגבוה, היה המתאים ביותר לבניית ספינות בעלות תרנים גבוהים, שהיוו בסיס למפרשים רבי עוצמה. בעזרת הרוח יכלו אלה להשיט במהירות סבירה ספינות בנפח של אלפי טונות.
העיסוק בבניית ספינות ובהשטתן הביא גם לפיתוח אמצעי ניווט ויכולת הפלגה בלב ים. לא עוד שיט בסירות קטנות, אלא כניסה למים העמוקים. ההפלגה נעשתה בסיוע אמצעי ניווט, שאיפשרו לספינות לצאת מנקודה אחת ולהגיע לנמל היעד ללא קשר עין רצוף עם החוף. בהדרגה השתלטו הספנים הקדומים גם על השיט בלילה. הם הסתייעו בגרמי השמים לשם ניווט. הספינות החזקות והעמידות, מצד אחד, וההתקדמות בתורת הניווט, מצד השני, איפשרו לספנים עזי הנפש מחופי פיניקיה להרהיב עוז ולהפליג ללב הים הפתוח, לתור אחר ארצות שעד כה רק שמעו את שמען או הגיעו אליהן במסעות רגליים מפרכים ורבי תלאות.
בתחילה הגיעו לאנטוליה, ואחריה כבשו את איי יוון, ובמיוחד את כרתים, ומאוחר יותר את חצי־האי היווני. כאן נפגשו בעמים שחיו חיי ים וספנות. המפגשים הללו סייעו לפתח את הניווט והביאו לבניית ספינות משוכללות לאין ערוך יותר. עתה פנו ספני צור וצידון למערב, לקצה העולם של אותם ימים. איטליה הדרומית, סיציליה וסרדיניה היו בין הכיבושים החדשים, ובעקבותיהם האיים הבֶּלאריים וחצי־האי האיברי, ספרד ופורטוגל של הזמן החדש.
מה הניע את ספני צור וצידון במסעות אלה: דחף הרפתקני או דחף לחקור את העולם הבלתי מוכר? או שמא היו אלה צרכים פרקטיים־כלכליים שדחפו אותם למסעות החלוציים?

הכל בגלל המתכת
החל מהאלף הרביעי לפני הספירה, כאשר התגלו המתכות ושימושיהן (בעיקר הנחושת) לאנשי המזרח התיכון, תפסו אלה מעמד חשוב בהתפתחות הטכנולוגית של התרבות האנושית. כלי עבודה וכלי מלחמה שנעשו עתה ממתכת עלו ביעילותם על כלי האבן, וקידמו את החברות שהשתמשו בהם לעידן חדש. לימים למדו חרשי המתכת כי תוספת אבץ או בדיל לנחושת מחשלת את הכלי, וכך נוצרו מתכות כמו הארד (ברונזה) והפליז. מי ששלט במתכות החדשות הצליח ליצור כלי מלחמה משוכללים יותר, וכמובן כלי עבודה ששינו לבלי הכר את עבודת האדמה, ובעקבות זאת את הפירות הכלכליים שהופקו ממנה.
הכנעת המתכת לא נעצרה בברונזה ובפליז. בשלהי המאה ה־13 לפני הספירה גילו חרשי המתכת את עפרות הברזל, ולמדו להפיק מתכת חדשה. לשם כך נדרשו שכלולים טכנולוגיים מובהקים, כמו יצירת תנורי הפקה, שסיפקו חום בטמפרטורות גבוהות, ובניית כורי צריפה מסובכים יותר מאלה שהפעילו חרשי הנחושת.
ארצות התרבות המפותחות של המזרח התיכון, מצרים מצד אחד ומסופוטמיה מצד שני, היו דלות במחצבים, ואילו אנטוליה שהיתה עשירה יחסית במרבצי מתכות היתה בדרך כלל תחת שלטון של מעצמות מקומיות, שלא ששו לספק למתחרותיהן מתכות במחירים סבירים. הן שאפו להשיג מונופול על עפרות המתכת.
במהלך מסעותיהם, גילו יורדי הים כי באיי המערב ובעיקר בחצי־האי האיברי מצויות עפרות מתכת. באותם מקומות היו העפרות נגישות ובכמות גדולה, והפקת המתכות מהן קלה יחסית. עובדות אלה הביאו את שליטי המעצמות של המזרח התיכון ליזום מסעות לארצות המתכת.
בראש הפורצים מערבה עמדו אנשי צור וצידון, בוני הספינות ובעלי הידע הרב בניווט בלב ימים. לא ארכו השנים, וכבר בראשית האלף הראשון לפני הספירה נחתו צורים וצידונים באיי הים ובחצי־האי האיברי. הם הגיעו לשם לפני בני השבטים היווניים, אבל כשהגיעו היוונים לסיציליה ולסרדיניה, הם דחקו את רגלי הפיניקים וירשו את מעמדם. חצי־האי האיברי, לעומת זאת, הגדול יותר ועתיר המתכות, הפך לשדה קרב בין התרבות הפיניקית ליוונית. היה ברור לפיניקים כי בניית מעוז יציב, מושבת קבע משל עצמם במרכז הים התיכון, תסייע רבות לשליטתם באוצרות המתכת במערב. ואכן, ברבות הימים הם ייסדו את קרת חדשה, "העיר החדשה", ובלשון עמי המערב – קרתגו. זו שימשה בסיס מרכזי לצורים יורדי הים. היום זה אתר עתיקות גדול סמוך לחופיה של תוניסיה.

עדויות מעטות
פרקי היסטוריה אלה ירדו לתהום הנשייה, ורק זעיר כאן זעיר שם נותרו רישומיהם בתולדות הימים. ספריו של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי הנודע של המרד הראשון ברומאים, מהווים מקור מידע חשוב על תולדות הצורים במערב. דווקא בספרו הפחות מוכר, "נגד אפיון", מביא יוסף בן מתתיהו רשימה של מלכי צור, שמתחילה בחירם הראשון, בן זמנם של דוד ושלמה, ומסתיימת בפיגמליון, המלך הצורי שבימיו נוסדה קרתגו. הרשימה נמסרת מפיו של היסטוריון קודם לו בהרבה, מננדרוס היווני.
משום שכתבי יוסף בן מתתיהו הועתקו שוב ושוב, חלו שיבושים רבים ברשימות הללו. מחקר חדשני של ד"ר ה.י. קצנשטיין ערך סדר ותיקונים ברשימה, והלוח הכרונולוגי המחודש פותח בחירם מלך צור, ממשיך בבנו בעלעזר א', שמלך בשנים 935 עד 919 לפני הספירה (סוף ימי שלמה וראשית ימי רחבעם וירבעם), וממשיך עד פיגמליון שעלה לשלטון בשנת 820 לפני הספירה כשהוא בן 11, ושלט פרק זמן ממושך, עד שנת 774.
כל השאר, כולל הקשרים הקדומים בין הצורים לחצי־האי האיברי, לוטים בערפל סמיך. פרטים על אודותיהם מתגלים לעיתים בחפירות ארכיאולוגיות באתרים שונים בספרד ופורטוגל, ובמחקר לשוני המנסה לרדת לחקר שמותיהם של אתרים בחצי־האי האיברי.
מהחפירות ומהמחקרים הללו עולה, כי אנשי צור הגיעו בתחילה לחופי הים התיכון – כלומר, למזרח חצי־האי האיברי, אבל זמן לא רב אחר כך חצו הספנים הפיניקים את מיצרי גיברלטר ונכנסו לאוקיינוס האטלנטי, שטו לאורך חופיו והתיישבו בצידו המערבי של חצי־האי. הם המשיכו הלאה ויצרו קשרים עם האי הבריטי, ממנו הביאו בדיל ואבץ כדי לשפר את הנחושת.
שמות יישובים בספרד של היום שמרו את ריחה של הלשון השמית־צורית, כמובן תוך שיבושים. מקור השם קדיס, עיר הנמל החשובה בדרום־מערב ספרד לחופו של האוקיינוס האטלנטי, הוא בשם הפיניקי־עברי הנפוץ – קדש. כך גם שמם של שני יישובים המכונים קרתחנה, שהיא ההגייה הספרדית המודרנית לשם הימי־ביניימי קרתגנה, שהוא שיבוש מקובל לקרת החדשה. מדינה וסידונייה הן דוגמאות נוספות להזכרת שם הצידונים על מפת חצי־האי האיברי.
לצידם של אלה אולי ראוי להזכיר את מקור השם הרומי והעכשווי של ספרד עצמה: אספניה. עד כה הניחו החוקרים כי זהו שיבוש של השם הרומי־לטיני היספליס, שהוענק לפרובינציה המערבית הגדולה של ספרד ודבק מאוחר יותר בחצי־האי כולו; אלא שהיום סבורים מרבית החוקרים כי מקור השם אינו לטיני, אלא שיבוש המלה השמית־צורית־עברית: שפלה. ואכן מדובר על איזור נמוך, שטוח ורחב ידיים של העמק בו זורם גוודאלכיביר. אלו הן דוגמאות מעטות למקורם של שמות יישובים רבים בחצי־האי הזה, הקושרים אותם למקורם השמי־צורי.
גם החפירות הארכיאולוגיות הוסיפו להבהרת העבר הצורי באיזור זה. התגליות הראשונות היו מקריות, והחפירות נערכו במהלך פעולות פיתוח של חצי־האי במזרח ספרד, סמוך לעיר אליקנטה שלחוף הים התיכון, באיזור קרתחנה שבמזרח, ומעט דרומה לאליקנטה ובמלאגה. במקומות אלה נחשפו קברים ובהם כלי מנחה עשויים חרס. בשפת הארכיאולוגיה המזרח־תיכונית מוכרים אלה כ"כלי אכזיב", משום שהם נחשפו בראשונה בחפירות העיר הצורית אכזיב, דרומית לראש־הנקרה.
סביב עכו, שאף היא עיר צורית, חשף משה פראוסניץ, שהיה ארכיאולוג מחוז החוף הצפוני והגליל של אגף העתיקות, עשרות קברים חצובים ובהם כלי מנחה. לימים, כשחפר פראוסניץ בתל אכזיב, חשף בשכבות היישוב מאות כלים דומים לאלה שנחשפו בקברים שבעכו. התברר כי אלה כלי חרס האופייניים לממלכת צור במאות העשירית עד השמינית לפני הספירה. כלים דומים, בקברים חצובים בסלע בדומה לאלה שבאכזיב, נחשפו בחצי־האי האיברי. מוצאם של הכלים מחוף הים הלבנוני והארץ־ישראלי, והם ממשפחת "כלי אכזיב"; כלומר, הם נוצרו בחוף הים הלבנוני ויובאו לחצי־האי האיברי.
קברים דומים נחשפו מאוחר יותר גם בחוף המערבי של חצי־האי, באיזור קדיס. לצד הכלים נמצאו פסלוני חרס וצלמיות שדמו לפסלונים פיניקיים. מקורם בתקופה שבה התקיימו מושבות הצורים בחצי־האי האיברי, בין המאה העשירית למאה השביעית לפני הספירה.
עדות ארכיאולוגית זו מאששת במידה רבה את אשר נלמד מהמחקר הלשוני וממעט החומר ההיסטורי המצוי בידינו. הפיניקים, אנשי צור וצידון, הגיעו אל חצי־האי האיברי כנראה בשל העושר הרב שציפה להם שם. המתכות שייבאו משם היו כאוויר לנשימה לאנשי המזרח התיכון.

מי ומי בספנים
באותם ימים נוצר שיתוף פעולה בין מלכי צור וצידון לבין מלכי ישראל. לא תמיד נמצאו המעצמות החזקות של התקופה, מצרים מצד אחד ואשור מצד שני, בשיא כוחן, ומלכי ישראל – בתחילה דוד ושלמה, ומאוחר יותר יורשיהם ששלטו בממלכת יהודה ובממלכת ישראל הצפונית – ניצלו את חולשתם ובנו ממלכות חזקות בתווך.
החומר המקראי המצוי בידינו מגלה מעט על הבריתות בין מלכי ישראל ויהודה לבין מלכי צור, בכל הנוגע לארגון מסעות המסחר הימי לעבר ארצות העושר האגדיות. הידיעות המקראיות מספרות על קשרי סחר דווקא בים סוף ובמפרץ אילת. על שלמה המלך נאמר: "כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה. כי אֲנִי תרשיש למלך בים עם אֲנִי חירם, אחת לשלוש שנים תבוא אֲנִי תרשיש נושאת זהב וכסף…" (מלכים א' , י' 21־22). ובעניין יהושפט מלך יהודה נאמר: "יהושפט עשה אניות תרשיש ללכת אופירה לזהב ולא הלך כי נשברו אניות בעציון גבר" (מלכים א', כ"ב 49). עוד מספר המקרא על קשרי חברות ימיות גדולות בין הצורים לבין ספני מלכי ישראל ויהודה. בצדק ישאל השואל, האם נטלו הישראלים חלק גם בהתיישבות הצורית בחצי־האי האיברי?
לפני יותר ממאה שנים נחשפו בספרד, באיזור העיר ולנסיה, עיר נמל חשובה בחוף המזרחי בין ברצלונה לאליקנטה, כמה מצבות. על אחת מהן היתה חקוקה הכתובת: "זה קבר אָדֹנִירָם גזבר המלך שלמה שבא לגבות את המס וימת". התגלית היכתה את עולם המחקר בתדהמה. הזכרת שמו של המלך שלמה, ואפילו של גזברו אדנירם שהגיע לספרד בענייני עבודה ומצא שם את מותו, אינה עניין של מה בכך.
אבל לא עברו ימים רבים והתברר שמדובר בזיוף. הכתב על המצבה היה הכתב המרובע שהונהג בעברית רק מימי עזרא הסופר, במאה החמישית לפני הספירה. בימי שלמה, 400 שנה קודם לכן, כתבו באותיות העבריות הקדומות: כתב ד.ע.צ. מחקר נוסף של הפרשה שערכו החוקרים הספרדים, פראנסיסקו קנטרה־בורגוס וחיימה מייאס, שפורסם בשנת 1956, מלמד שמדובר בזיוף עתיק יומין.
מקורו של הזיוף כנראה בתקופה שבה נרדפו היהודים בספרד על ידי הנוצרים, במהלך המאה ה־14 לספירה, בטרם הגירוש. הסיבה העיקרית לרדיפת היהודים היתה מעורבותם בהסגרת ישו לרומאים, שהביאה לשפיטתו וצליבתו. אחת מאסטרטגיות ההתגוננות של היהודים היתה הטענה שהם חיו בספרד עוד מימי שלמה המלך, ולפיכך לא לקחו חלק ברדיפת ישו ובצליבתו. כדי לבסס טענה זו, הם הצטיידו בעובדות משכנעות. הם זייפו מצבות קבורה וטמנו אותן באדמה. המצבות "התגלו" והובאו כראיות במשפטים שערכה הכנסייה נגדם. הוכחות אלה לא הועילו, אבל המצבות שהושלכו כדבר אין חפץ בו נמצאו כעבור מאות שנים ועוררו גלי התפעלות, עד שנחשף עברן. כך או אחרת, ייתכן שנמצאו תושבי ממלכת ישראל שרכשו את מקצועות הים השונים בין ספני צור, אך הוכחה ניצחת לכך טרם נמצאה.

אונייה או אבן?
המלה "תרשיש" מופיעה במקרא פעמים רבות בקשר לסחר ימי, ובכמה מובנים; לרוב כשם מקום, לפעמים כאפיון של אוניות מסוימות ופעמים ספורות כאבן יקרה – אבן תרשיש.
וכך כתוב בספר שמות בקשר לחושן, טבלת 12 האבנים היקרות המסודרות בטורים שענד הכוהן הגדול: "ובטור הרביעי תרשיש ושׂהַם ויָשְפֵה…" (כ"ח 20). בספר ישעיהו מדובר על תרשיש כסוג אונייה: "משא צור הילילו אניות תרשיש כי שוּדד מבית…" (כ"ג 1), וכך גם בדברי הימים ב': "אחת לשלוש שנים תבואנה אניות תרשיש נושאות זהב וכסף" (ט' 21). אבל לרוב מופיעה המלה כשם מקום בחופי הים התיכון, ממערב לארץ ישראל. כך עולה מסיפורו של הנביא יונה, המנסה לברוח משליחותו לנינווה, יורד ליפו ועולה על אונייה היוצאת לתרשיש: "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה לבוא עמהם תרשישה…" (א' 3). גם בישעיהו מוזכר תרשיש כשם של מקום: "עברו תרשישה, הילילו יושבי אי" (כ"ג 6), וביחזקאל מדובר על מקום שממנו מביאים מתכות: "תרשיש סוחרתךְ מרוב כל הון בכסף ברזל בדיל ועופרת נתנו עזבוניךְ". (כ"ז 12). לענייננו חשוב לתת את הדעת על כך שתרשיש נזכרת כמקור למתכות שונות.
תרשיש המופיעה במקרא היא מקום רחוק שאליו מגיעים בדרך הים, מקום עשיר במתכות. כדי להגיע אליו, פיתחו ובנו אוניות גדולות היכולות לעמוד בתלאות הדרך ולהביא לארץ המוצא מתכות שהכניסו הון רב לבעליהן. אוניות אלו כונו אוניות תרשיש, ושמן נשמר גם כשהפליגו בים סוף – שהשיט בו הצריך אוניות חזקות במיוחד – כדי להביא זהב ובעלי חיים אקזוטיים מאופיר. אם כן, אין לחפש את תרשיש באפריקה אלא באיזור הים התיכון.

ארץ של מתכות
בארצות הים התיכון אפשר להצביע על שלושה מקומות שבהם ניתן לחפש את תרשיש. במקומות אלה מצויות מתכות שונות בכמויות גדולות ובטיב משובח. מדובר באסיה הקטנה (אנטוליה), באי סרדיניה ובחצי־האי האיברי (ספרד ופורטוגל). בכל אחד מאלה מצוי יישוב שצליל שמו דומה ל"תרשיש", מה שמקשה את הזיהוי המדויק של האתר.
בספרו "קדמוניות" מזהה יוסף בן מתתיהו את תרשיש עם תרסוס שבקיליקייה. באותה דעה מחזיק גם אֶבְסֶבְיוּס, מאבות הכנסייה הנוצרית במאה הרביעית, וגם חוקרים מודרניים אחדים. המתנגדים לזיהוי זה טוענים כי קיליקייה ותרסוס אינם אזורים עשירים במתכות המדוברות, ולכן הם מזהים את תרשיש באי סרדיניה. הם סומכים את טיעוניהם על כתובת פיניקית המזכירה את תרשיש, שנמצאה בחפירות ארכיאולוגיות באתר הידוע בשם נוֹרָה (אנטוליה). לפי שיקולים פליאוגרפיים, המתייחסים לצורת הכתב, תוארכה הכתובת במאה השמינית לפני הספירה, התקופה שבה שהו שם פיניקים. בנוסף לכך, במערב סרדיניה מצוי עד היום יישוב ששמו היווני הוא תרוס, ויש הרואים בו גלגול של השם תרשיש להיגוי היווני. הדבר אפשרי, אבל ראוי להזכיר כי מפענחי הכתובת טוענים שמשמעות הכתובת היא שאנשים מתרשיש – יהיה מקומה אשר יהיה – ברחו לסרדיניה ומצאו כאן מקלט. כלומר, יש לחפש את תרשיש במקום אחר.
ולכן אולי נכון לקבל את ההנחה של החוקרים המצביעים על חצי־האי האיברי כעל מקומה של תרשיש. כאן, ובמיוחד בחלקיו המערביים של חצי־האי, היו מכרות פעילים במשך יותר מ־3,000 שנים, ובהם מרבצי ברזל, עופרת, נחושת, בדיל, זהב וכסף. באיזור זה שכנה בעבר עיר שנקראה תרתסוס, אבל שרידיה טרם נמצאו. חוקרי ספרד מתווכחים בינתיים על מקומה המדויק במערב ספרד.
בלי להתייחס לעניין זיהויה של תרשיש, יש לציין כי בספר חשמונאים א' (ח' 3) וכן בכתבי  ההיסטוריון הרומי פְלִינְיוּס בספרו "היסטוריה נאטורליס", מדובר במפורש על קיומם של מכרות עופרת, נחושת, ברזל, בדיל, זהב וכסף אדירי כמויות בחצי־האי האיברי. גם אחרים כגון ההיסטוריונים הקדומים הרודוטוס, פאוסאניוס, וסטרבו מזכירים את חצי־האי הזה, ובמיוחד את חלקיו המערביים, כאזורים עשירים במתכות ובמכרות פעילים.
בשנים האחרונות נערכו בדרום־מערב ספרד, בעיקר ליד הנהרות ריו טינטו ("הנהר האדום") והגוואדלכיביר, מחקרים ארכיאולוגיים מקיפים בתחום המטלורגיה והמכרות. בחפירות נחשפו שרידים רבים, שהעניקו תנופה רבה למחקר המכרות של ספרד. ברבים ממחקרים אלו שותף גם בני; רותנברג, אחד מחשובי חוקרי המטלורגיה של דרום ישראל, אזורי תמנע ואזורי המכרות בסיני. המחקרים מעלים את מעמדו החשוב של חצי־האי האיברי במרוצת האלף הראשון לפני הספירה ואת קיומם של שרידים שמיים־פיניקיים־צוריים.
האם ייתכן ש"תרשיש" אינו אלא כינוי לאזורי כרייה, וכי הוא נדד לאתרים שונים בזמנים אחרים? גם זו אפשרות שיש לדון בה בכובד ראש, שכן בתקופות שונות דבק השם באזורי מכרות שנמצאו במקומות רחוקים זה מזה.
דעה זו נתמכת בפרשנותו של אחד מאבות הארכיאולוגיה הארץ־ישראלית, וויליאם פוֹקְסְוול אולברייט, שסבר כי יש לקשור את השם תרשיש לפועל האכדי "רששו" שהוראתו "להתיך", והוא מופיע רק בזיקה למפעלי התכת מתכות. אוניות תרשיש, לפיכך, הן אוניות סוחר שנועדו להובלת מתכות שיכלו לעמוד בהפלגה בים הפתוח ובתנאי שיט קשים.
חוקרים אחרים פירשו את המלה תרשיש כגרסה של המלה היוונית תרסוס – שיט. הם טענו שאוניות תרשיש לא היו רק אוניות מפרש שהונעו בכוח הרוח, אלא היו בהן גם צוותים של תופסי משוט שישבו ערוכים בשורות, זו מעל זו, משני צידי האונייה. הם שימשו גם כיחידה צבאית שהגנה על האוניות ועל תכולתן היקרה מפני מעשי שוד.
בסיור ימי קצר זה העלינו מקצת ממעללי הספנים האמיצים שיצאו מחופי ארץ ישראל ולבנון לפני כ־3,000 שנים ללב ים, כדי להביא לחם לבני ביתם וכדי לקדם את התרבות החומרית. במקרה זה, הרפתקת שיט של ספן המפליג בימים היתה לכברת דרך גדולה לתרבות האנושית.