לא כך אמורה להיראות הדרך למקום שיורגעו ויטוהרו בו גוף ונפש. האוטובוס עבר בין חנויות מכולת עלובות, דוכני פיש אנד צ'יפס לא מעוררי תיאבון, שיכוני רכבת בצבע חלודה ופסי רכבת מכוסים חלודה אמיתית. ארבעת גלגליו החליפו את קו מזרח לונדון של הרכבת התחתית, שהושבת לזמן מה. המסע לשם מצ'יזיק שבמערב העיר ארך יותר משעה וחצי, אבל אלה שהזמינו אותי להתלוות אליהם חשבו שהמסע הזה בהחלט מצדיק את מה שחיכה לנו בסופו: הזעת יתר בצינוק זעיר, הצלפה עצמית ורחצה במים קרים כקרח. פינים כמוהם לא פוחדים מדברים כאלה. כהן הדת הראשי של הכנסייה הפינית שבשכונת רות'רהיית' העניק לנו במו ידיו את מפתח הסאונה והזכיר לנו שבניגוד למקובל בפינלנד, היא מפוצלת לשניים – חדר לנשים וחדר לגברים. הפינים הצעירים, כולם סטודנטים החיים בבירת בריטניה, לא התלהבו מן ההפרדה הבלתי מסורתית. עם זאת, הם לא אבו להתווכח מרחק מטרים ספורים מהסאונה הפינית האותנטית ביותר בעיר. הרחצה בסאונה היא חלק מרכזי מאורח חייהם של הפינים, כמו סוכריות מלח, כמו בירה בליל קיץ ארוך. הם זקוקים לה.  סאונה פינית. הרחצה בסאונה היא חלק מרכזי מאורח חייהם של הפינים אבל הצורך בחוויה שמעניקה הסאונה הקהילתית אינו צורך פיני בלבד אלא הוא צורך אנושי בסיסי, צורך ברחצה אמיתית. מה בין הספא המודרני ובין אמבטיות השיש של רומא העתיקה, אריחי הזכוכית הצבעוניים שבכיפות מרחצאות החמאם ומנהגי הקרצוף של האונסן היפני? בעצם – הכל. מקור הגישה ההוליסטית המקובלת כיום, שלפיה טיפוח הגוף וטיפוח הנפש חד הם, הוא באותן תרבויות עתיקות ממש שהולידו את המרחצאות המסורתיים. "יום פינוק" בספא על גג מלון תל אביבי הוא בעצם יום של חזרה אל אמת אנושית קדומה. הרפואה המודרנית שכנעה אותנו שדי בטיהור הגוף מחיידקים באמצעות מים וסבון, ואנו נקיים. אבל חוויית הטהרה עמוקה מזו של הניקיון הפשוט. המקלחת הביתית מותירה אותנו כמהים לחוויה אינטנסיבית יותר, רוחנית יותר, חברתית יותר. אנו מוצאים אותה במרחצאות מסורתיים הפזורים עדיין ברחבי העולם, באתרי ספא לסוגיהם הרבים, ולפעמים גם במרתפים של כנסיות בשכונות מצוקה.  הברכה המקורה בגלרט ספא בבודפשט. סגולותיהם הרפואיות של מי המיינות החמים של גלרט ידועות כבר מהמאה ה-15 | צילום: טל גליק קרצוף שמקלף את העור בית המרחץ המסורתי נולד בעיקר כדי לענות באופן מעשי על הצורך האנושי בניקיון. מכיוון שבערים הקדומות – אפילו ברומא העתיקה, שמערכת הביוב שבה היתה מתוחכמת ביותר – לא התאפשר לייחד לכל תושב אמבטיה פרטית להתנקות בה מטינופת ומזיעה, נבנו בתי מרחץ ציבוריים שאפשרו להמונים להתנקות. אלא שגם עשירי רומא, שבביתם או בחצרם הותקנה אמבטיה פרטית, היו נוהגים לפקוד את בית המרחץ הציבורי. בעבורם היתה ברחצה ערירית באמבטיה משום החמצה של חוויית הרחצה האמיתית.  ספא Heviz על גדות אגם בלטון בהונגריה. ברחבי הונגריה יש יותר מאלף מעיינות חמים | צילום: מתיאס קוסטה בית המרחץ הרומי הציע אולם התעמלות לחשל בו את הגוף, חדרים מיוחדים לדיונים אינטלקטואליים, מעסים מוכשרים וארכיטקטורה נאה. לאחר הרחצה יכלו המבקרים לסעוד את נפשם ולהביט במופעי לוליינים. הפילוסוף הקדום סנקה, שגר ברומא בסמוך לבית מרחץ, התלונן על הרעש הרב שעלה ממנו בכל שעות היממה, אולם להמולה היה תפקיד חשוב. חוויית בית המרחץ נועדה להיות טוטאלית, כדי שאיש לא יצא ממנו כפי שנכנס אליו. שרידיהם של בתי מרחץ רומיים מצויים עדיין ברחבי העולם. בעיר האנגלית באת' (שמשמעות שמה "מרחץ" או "אמבטיה") נשתמר היטב בית המרחץ והיה למוזיאון. במקור הוקדש האתר לאלה מינרווה, שהיא, כך האמינו המקומיים, זו שהנביעה את המעיין. המים הירקרקים, מתת האלה, עודם זורמים במערכת צינורות העופרת המסועפת וממלאים את הברכה המרכזית של האתר. בניין נאה מקיף כיום את הברכה, אבל זה שהקיף אותה בימי הרומאים היה עצום ממנו בהרבה. בעבור רבים מבני התקופה שבאו בשעריו היה הבניין הגדול והמפואר ביותר שזכו לבקר בו בימי חייהם. הרומאים כבר לא זוכים להתענג בין ברכות חמות לצוננות. היפנים, לעומתם, ממשיכים לקיים מסורת שהיא עתיקה לפחות באותה המידה. את המרחץ היפני, האונסן, זכתה לחוות דליה גנור. בשנות התשעים של המאה הקודמת היה בעלה עמוס גנור ז"ל שגריר ישראל בטוקיו. גנור ניצלה את ההזדמנות להעמיק ולחקור את תרבות ארץ השמש העולה, ובהדרגה גילתה את אהבתה למימיו הרוגעים של אגן המרחץ. האונסן דומה למרחץ היפני הציבורי סנטו, אלא שמימיו, שלא כאלה של הסנטו, הם מי מעיין.
"בהתחלה הייתי די המומה," מספרת גנור, "מכיוון שבראש המערבי המים קשורים בעיקר לריטואל של ניקיון". מי אגן הרחצה של האונסן אינם מיועדים להתנקות. לכך יש לדאוג לפני הטבילה בהם על ידי קרצוף נמרץ של הגוף, קרצוף שיכול להימשך אף שעה ויותר. "אף פעם לא ראיתי רחצה כה חמורה", נזכרת גנור, "זה סוג של קרצוף שכאילו נועד לקלף את העור, והוא לא נגמר בלי צחצוח שיניים". מחוץ לטוקיו, במקומות שבהם נדיר לראות בני מערב, חשה גנור לעתים שיתר הרוחצים הטילו דופי בהרגלי הניקיון שלה, פשוט משום היותה אישה זרה. היא מספרת שנכנסה פעם בחברת בתה לאגן של אונסן כפרי וגרמה לו להתרוקן מאדם בתוך דקות אחדות. הרוחצות היפניות חמקו החוצה בשקט ובנימוס, אך חוסר הנחת ניכר בפניהן. אי הבנה תרבותית קטנה זאת לא פגעה באהבתה של גנור למרחץ היפני, בייחוד הרשימה אותה הדממה השוררת סביב אגני הרחצה. "בתהליך של עונג", היא אומרת, "חלק מהצפיפות של החוויה טמון בכך שאתה ממוקד בה. אם לא סותמים את הפה, החוויה יכולה להפוך דלילה, לא רק פסיכולוגית, אולי גם פיזית".  ספא ביפן. היסטוריית מרחצאות רבת שנים לעומת מרחצאות רומא ויפן ארוכי ההיסטוריה, החמאם התורכי הוא שלולית שזה עתה נקוותה. לידתו במאה השביעית, אז ציווה האסלאם הצעיר על רחצת הגוף. כיבושה של תורכיה בידי המוסלמים במהלך אותה המאה יצר את מיזוג התרבויות שהוליד את החמאם ופתח את השער לחוויות אקזוטיות בפני לא מעט בני מערב סקרנים. בעיבורה של המאה ה־19 ביקר הסופר האמריקאי מרק טוויין בחמאם באיסטנבול. תאוותו להתנסות במנהג הרחצה המקומי צמחה מקריאה ביומני מסעות נושנים, והיא ליוותה אותו ממש עד שנכנס לחדר ההלבשה. בספר מסעותיו תיאר כיצד שכב בדמיונו באמבטיה של שיש, נשם את בשמיו הריחניים של המזרח, מורק ועוסה בידי "עדה של פראים עירומים שנשקפו לעיני עצומים גם אם מעורפלים מבעד לתימרות הקיטור", בסיום חלומו זכה להתיישב על כריות מהודרות ולעשן את ה"נרגילי" המזרחית המפורסמת.
גם אם חווייתו של טוויין לא היתה אלוהית, הרי שזיכתה אותו במשהו: סיפור מצחיק ומוצלח לספרו. תייר כמותו וכדליה גנור המתמכר למרחץ הזר חושף את עצמו לחוויה עזה. הוא מתפשט במקום זר ומקדיש את גופו למנהגיה של תרבות נוכרית. עצם המפגש עם מים טומן בחובו פוטנציאל לזיכרון שלא יימחה בקלות. תיירות המרחצאות יבשה תרבות המרחצאות העשירה של אירופה התיכונה פרחה במהלך שלוש המאות האחרונות בכל רחבי לבה הרחב של היבשת, מהונגריה ועד לרגלי האלפים. זו תרבות שמתחילה ומסתיימת במעיין. נראה שככל שמתרחקים מהים ומן האפשרות לרחוץ בו, כך מתרבים אתרי הנופש הבנויים סביב לוע מפכה נוזלים. מקור עושרן ויופיין של ערי מרחצאות כקרלובי וארי (הידועה גם בשם הגרמני קארלסבאד) שבצ'כיה הוא במסורת עתיקה שקשרה את הרחצה במושג הבריאות המדעי. לפי התפישה האירופית, הנופש, ההירפאות וההתרגעות – חד הם. מי שיש לו פנאי, גרסו חכמי אירופה, ראוי שישקיע אותו בהשבחת מצב גופו ברחצה במים מלאי סגולות ובשתייתם.  הלגונה הכחולה באיסלנד, אחת האטרקציות המרכזיות של המדינה הצפונית במהלך שנות הזוהר של מרחצאות אירופה היו מאות אלפים מבורגני היבשת צובאים על ערים כאלה מדי קיץ. המנהג משתקף גם באמנותה ובספרותה של היבשת. הנריק איבסן שזר את עלילת "אויב העם" שלו בתלאותיו של כימאי המתריע על רעילות מי המרחצאות של עירו וזוכה בנידוי משכניו. פדריקו פליני מיקם את "שמונה וחצי" שלו בעיירת מרחצאות איטלקית הזויה, תפאורה מושלמת לתככים רומנטיים, להתערבות של זיכרונות וחלומות במציאות ולהתחבטויות נפש של במאי בן דמותו. מה נותר ממקומות כאלה כיום, שעה שהאירופאים יכולים להרחיק בקלות ולרחוץ במימיו החמים של האוקיינוס ההודי? אחדים מהם שימרו את תהילת העבר ועודם מתפקדים כאתרי נופש פעילים. כזו היא העיר בדן־בדן שבמדינה הגרמנית בדן־וירטמברג (משמעות המילה "בדן" בכל אחד מהמקרים היא מרחצאות). במקומות אחרים יבשה תעשיית תיירות המרחצאות, ולא נותר ממנה אלא רמז: תחילית Bad לשם עיירה גרמנית או סופית Les Bains לעיירה צרפתית. רק במקום אחד ביבשת מצויה עיירה שאינה נקראת על שם מרחצאותיה אלא שמרחצאות נקראים על שמה. היא ספונה בין הרי הארדנים שבמזרח בלגיה וקוראים לה ספא.
אלא שיופיו של הספא המודרני הוא שאין לו צורך לא במקור מים טבעי, לא במסורת עמוקת שורשים ואפילו לא בשם מקומי. המרחצאות הישראליים אמנם טיפסו מן השבר הסורי־האפריקאי העשיר במינרלים, אך כיום אין עוד צורך להרחיק עד לברכות הבוץ של חמי עין גדי. ערינו ופרבריהן, כמו רבות מהערים בעולם, שוקקות ברכות שחייה, ג'קוזים וסאונות. אל חיי היומיום שלנו נכנסו בהדרגה עיסויים תאילנדיים או שוודיים, ארומתרפיה ושיאצו, רפלקסולוגיה, טיפולי בוץ ומינרלים, רפואה סינית ונטורופתיה. דווקא עידן הספא המצוי בכל פינה הוליד את תיירות הספא ואת המסע בעקבות האתרים הרטובים. מיסטי מון, מורה ליוגה מן העיר סיאטל, היא תיירת אתרי ספא נלהבת. עד כה מורק גופה ודושן עונג בעשרות פינות שונות בעולם, מקולומביה הבריטית ואיידהו ועד לפנמה ולהודו. בימים כתיקונם פוקדת מון את הספא הקוריאני בסיאטל, "לא משום שהוא קוריאני", היא אומרת, "אלא מכיוון שהוא זול יותר". הספא הקוריאני אינו מתהדר באקזוטיות שלו. הוא מספק למהגרים קוריאנים בסיאטל את אותו הצורך שמספק מרתף הכנסייה בלונדון לפינים. רק ממד אחד של הצורך ברחצה אמיתית בהתגלמותה המקורית לא מצליחים אתרי הספא המודרניים לשחזר בהצלחה, וזהו מֵמד החוויה הדתית העמוקה. הנרות אמנם דולקים, ניחוחות ממלאים את החדרים וידי המטפל ברייקי עוברות על פני הגוף כידיו של מברך קדמון, אבל אוהבי הספא המושבעים אינם מצפים להגיע להתגלות אלוהית אקסטטית של ממש במרתפיו של קאנטרי קלאב בפיניקס, אריזונה. המדבר שסביב לעיר, לעומת זאת, הומה התגלויות כאלה מדי ערב.  בריכת מעיינות חמים בקולורדו, ארצות הברית | צילום: אימג'בנק ישראל "בקתות ההזעה" שבהן עושים שימוש בני שבטים אינדיאניים רבים במערב ארצות הברית וקנדה הן כיפות קטנות עשויות אבן, יריעות עור או שמיכות, ומחוזקות בעץ. מגלגלים אל מתחת לכיפה אבנים מהמדורה הדולקת בחוץ, מניחים עליהן סיר של מים מתובלים, ובני השבט יושבים סביב המים המבעבעים ורוחצים בזיעתם. החוויה הזאת אינה מנקה את הגוף במובן המקובל בקרב בני המערב, אך היא מנקה אותו במובן אחר, עמוק יותר. הזיעה שוטפת מתוך הגוף מלחים מיותרים וחומרים רעילים שנספגו בו, ואיתם גם משהו מטרדות החיים. הטיהור מאפשר לנפש לבוא בקלות רבה בדברים עם כוחות נשגבים, והתוצאה היא אקסטזה רוחנית של ממש. מרחץ אחר שהקרבה לאל הוא המניע המרכזי לביקור בו הוא מקווה הטהרה היהודי. מושג הטהרה ביהדות הוא תמצית התפישה ההוליסטית: ניקיון הנפש על ידי ניקיון הגוף. למקווה יש גם ערך מוסף – הטבילה במי גשמים מבטאת מצב של טרנספורמציה. היא שקידשה כוהנים בתקופת המקרא והיא שמשלימה את תהליכי הגיור בימינו אנו. רבנים תיארו את מקווה הטהרה כמעין רחם שממנו נולד הגר מחדש כיהודי. ייתכן שזיהו בכך את תמצית אותה תאוות רחצה אמיתית: הגעגוע למקום רטוב, חם ומנחם שבו בילינו פעם תשעה חודשים בשלווה גמורה. |
מה בין הספא המודרני לאמבטיות השיש של רומא העתיקה? המון. מסע רווי באדים חמים, מים מינרליים ובוץ תרמי, בעקבות ההיסטוריה הארוכה והמרתקת של הספא - מימי קדם ועד ימינו פורסם 1.1.13 |
Array
(
)