תפריט עמוד

שניים באי בודד: צרות בגן עדן

שתפו:

הגעגוע לעגבנייה, המאבק בחולדות, הגירוש מהאי, בניית המחסה, העורבים, השחפים, הצלופחים, הכוכבים, והרגעים שבהם הטבע נוגע בכל עוצמתו ויופיו - אדם ומירי ויה מעדכנים באמצעות דואר אלקטרוני מהאוקיינוס ההודי. קטעי יומן של מסע הישרדות מודרני (ויש גם מתכון)

פורסם 15.11.08
"אנחנו רוצים לצעוק כמו טרזן את צעקת מלך הג'ונגל, שגם החיות יבינו את התרגשותנו", כותבים אדם ומירי בדואר אלקטרוני שהגיע מהאי הבודד שבאוקיינוס ההודי למערכת "מסע אחר". בערב ראש השנה מלא חודש למסע ההישרדות שאליו יצאו בני הזוג בשליחות "מסע אחר". במהלך החודש הם התמודדו עם רעב, עייפות, מתקפת חולדות, פשיטת סרטני קוקוס והמוני זבובי חול עוקצניים ("שפשטו עם שקיעת השמש ונגסו בכל חלקת גוף מבלי לרחם"), אך גם זכו ליהנות מרגעים שבהם הטבע נגע בהם בכל עוצמתו ויופיו: "האוויר הצלול שממלא את הריאות; הירח שמשאיר על המים פס רחב בצבע אדמדם־כסוף וכאילו מזמין אותנו לצעוד בשביל שיצר עד לפתח ממלכתו; היופי האמיתי, הלא מלאכותי, הלא מסורס והלא מוכתב".
בשבוע השני התחלפה לפתע הבדידות הבראשיתית במבקרים בעלי תעודות. סירה עם פקידי ממשל מזנזיבר קטעה את תהליך ההתאקלמות. מירי ואדם נגזלו מממלכתם החדשה לאי זנזיבר כדי לחתום על כמה טפסים ולסדר כמה ניירות, רק כדי לשוב אחרי ימים אחדים בחזרה אל האי, אל הבית. "דלת המשרד בזנזיבר נפתחה", הם מספרים. "שטיח מקיר לקיר, טפט דמוי עץ על הקירות ועל התקרה, שולחן גדול ומאחוריו כורסה מפוארת ואפילו מזגן שעובד. ואנחנו – מלאים בחול, מטפטפים מים, מריחים כמו הסרדין הכי מסריח בשוק בעכו, מתים מרעב, מצפים בכליון עיניים לכיבוד… שמעולם לא הגיע.
"כך עברו כמה ימים עם מקלחות חמות, ארוחות מבושלות והישרדות קשה בין משרדי הממשלה, כשכל יום מתחיל עם תקווה חדשה לשוב ולראות את גבולות הממלכה הפרטית שלנו. הגאולה באה ממי שמונה לדבר בשם הממשלה. הוא התנצל, הסביר, קצת צחק וגם קצת שר – איש שמנמן ונחמד, ביקש שנחייך האחד אל השני ונשוב לאי הבודד. ואכן, הנה אנחנו כבר באי, אחרי הלילה השני, מנסים לחזור לשגרה, וכבר הספקנו לריב עם חולדה, מוקפים באותם חברים יפים – הירח ושאר הכוכבים".

[banner]

מאז ששבו אל האי הספיקו מירי ואדם לסיים את בניית ביתם החדש – המחסה. "המחסה בנוי על גדותיו הסלעיים של האי וצופה לים. הוא נראה כמו בקתה קטנה עם גג מצחיק. הקו המנחה אותנו בבנייתו הוא החולדות, שהופכות בכל יום ליותר ויותר אמיצות במלחמתן נגדנו.
"לפני כשבוע זרענו את מעט הזרעים שקיבלנו בתוך אדניות עשויות מבקבוקי מים ריקים. למען התקווה ולמען עגבנייה אדומה וטעימה החלטנו ששווה להקריב מן המים המתוקים שברשותנו. הבעיה היתה, כמובן, החולדות, ששיערנו שישמחו לאכול את הזרעים ואת הפירות. כדי להימנע מאכזבה תלינו את האדניות על חוט דיג דק שמתחנו בין שלושה עצים – גינה לתפארת, שאך החלה לנבוט.
"כשמצאנו את האדניות על האדמה, הפוכות, מיד ידענו שאלה החולדות. הן ניסו להגיע אל הזרעים, אך כיוון שהחוט היה דק מדי להליכה, הן כרסמו אותו עד שנקרע. האדניות נפלו על האדמה. אספנו את מה שנותר מהזרעים, חלקם הספיקו לנבוט, ותלינו שוב את האדניות על אותם עצים, הפעם עם שני חוטים". "בכל יום אנחנו יוצאים לריף לחפש אוכל. העורבים והשחפים עפים מעל ובגיחות קלות צדים סרטנים קטנים ומיני רכיכות. האנפות הולכות במים, מכופפות את הראש ושולות אוכל מבין חרירי הריף. על החול סרטנים קטנים רצים במהירות ואוספים אוכל מבין שאריות האצות שנשארו על החוף לאחר שהמים נסוגו. לטאות רצות על החול ואוספות חרקים ויצורים מעופפים. דגים קטנים קופצים מבריכה לבריכה במרדף אחר הארוחה היומית שלהם. לכולנו אותה מטרה, ואני הולך בתוך עולם החי שמסביבי ופעם אחר פעם חוזר בידיים ריקות. נראה לי שאני היחיד שנשאר רעב. כל העצות והתחכומים שהבאנו מהבית לא עובדים. עבר שבוע, ואף לא דג אחד נתפס על החוט עם הקרסים. בכל יום אנחנו שמים פתיונות חדשים, אך הסרטנים לא נתפסים במלכודות והצלופחים מתחבאים בתוך מערות.
"לפני השקיעה, עם הגאות, התיישבנו על קצה הצוק וזרקנו את החוטים עם הקרסים למים הצלולים. דגים בשלל צבעים שחו בין הפתיונות, וצלופחים מהוססים יצאו לכמה שניות ושוב נעלמו באחת המערות. לאט לאט השמים החלו להאדים, והשמש כבר ממש נגעה במים. ממש לפני שהשמש נעלמה, הגיע כתם חום גדול למרחק כמה עשרות מטרים מאיתנו, מלווה ברעש של מים, שנשברו תחת תנועה גדולה. אלפי דגיגים קפצו מעל למים, שבו וצללו ושוב קפצו – מתחברים עם כתמי הזהב של השמש, עם השמים האדומים ועם המים הכחולים, נותנים לנו סיבה טובה מאוד לחייך ולבטן לקבל את שלה".

זנזיבר - גן עדן לחובבי דגים

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: