"האדם, יותר מכל, הוא יצור סתגלן, ואנחנו כבר מרגישים 'בבית' – כאן, באפריקה, באי בלב האוקיינוס ההודי", כותבים אדם ומירי ויה בדואר אלקטרוני שהגיע למערכת לקראת מלאת חודשיים למסע ההישרדות שאליו יצאו בשליחות "מסע אחר".
"אנחנו שניים כאן: אחת ושני, אחד ושנייה, זוג. ואנחנו צריכים לדאוג כל אחד לעצמו ולאחר – לבדוק האם החולשה היא זמנית, או שמא זו התייבשות שמתחילה לתת אותותיה; האם סימני העצבנות הם אות לייאוש או רק סימן לרעב או תשוקה עזה לפרי או למשהו אחר, שפעם היה והיום איננו. אנחנו שניים על אי שלא קיבל את פנינו בזרועות פתוחות, שדרש מאיתנו למצוא פינה מוגנת משמש יוקדת ביום ומרוחות חזקות בלילה והכריח אותנו למצוא את מקומנו בשרשרת המזון.
"אנחנו מתעוררים בכל בוקר לזריחה שאינה דומה לקודמתה. כאלה הם גם הימים – לכל יום ייחוד משלו, אף על פי שזה אותו ריף ואותו שפל ואולי אפילו אותו דג שבורח שוב מהחכה. וכל יום מסתיים עם ארוחה אחרת ועם שקיעה אחרת, ואין שתי שקיעות דומות.
"לפעמים אנחנו מתקשים להאמין שאנחנו כאן, בלי המיטה הנוחה ומנורת הלילה שאנחנו אוהבים לקרוא לאורה, בלי המקלחת החמה (או אפילו הקרה), בלי המבט במראה וסידור אותה שערה מרדנית שלא זזה מן המצח. אבל כאן על האי יש דברים שעליהם לא חושבים, כי זה ממש לא נורא, למשל, לשכוח לשים דיאודורנט בבוקר, לפני שיוצאים לציד".החולדה מציבה התלבטות
"שקיעות וזריחות, גאות ושפל, ים שקט וים סוער – כמו המחזוריות בטבע, גם לנו יש עליות וירידות. בטבע זה חלק משגרה, אצלנו לא. אפילו אחרי ארבעים ימים, כשאנחנו כבר מרגישים חלק בלתי נפרד מהאי, עדיין אין שגרה. קשה להשיג את מנת האוכל היומית.
"השבוע שעבר היה השבוע הקשה של החודש, כמו בחודש שעבר, בגלל ההבדלים הקטנים בין הגאות לשפל. זוהי הפעם
השנייה שאנחנו עוברים את השבוע הקשה הזה, וכבר היינו מוכנים לקרב, אבל דווקא השבוע הגיעו סירות דיג גדולות וקטנות לריף שמרוחק כמה מאות מטרים מאיתנו. דייגים רבים ירדו אל הריף ובמיומנות רבה אספו כל צדפה ותמנון, פרשו רשתות גדולות ולכדו את הדגים במפרץ.
"נשארנו מרחוק על היבשה, מופתעים, כי עונת הדיג היתה אמורה להסתיים זמן קצר לפני שהגענו לאי, ועכשיו הזמן של הריף להשתקם. עם הזמן ראינו יותר ויותר צדפות, תמנונים ודגים, אבל עד שלמדנו להס־תדר עם הטבע ויכולנו לו, הגיע אותו גורם שאין אנחנו יכולים נגדו, לפחות לא כרגע, האדם.
"בלית ברירה, הפנינו את מאמצינו אל היבשה והצלחנו ללכוד שלוש חולדות. התלבטות חדשה: מה עושים איתן? הרעב מציק ואין אוכל, והמוח יודע שאין הבדל בין פרה, צלופח וחולדה. כולם בעלי חיים, ופה הם אפילו אורגניים. הלב לא רוצה, מקשה, אבל הרגשת הרעב גוברת על הכל. שוב הטבע ניצח. את שלוש החולדות צלינו מעל למדורה, והן התגלו כטעימות, בדיוק בהתאם לציפיות". [banner] געגועים לשוקו עם עוגיות
"לקום בבוקר וללכת בשבילי האי המובילים מהמגדלור אל הבית שלנו, שם אנחנו נהנים יותר מכל להעביר את היום. הבית ממוקם על שפת האוקיינוס, ואפשר להשקיף ממנו על מפרץ הגישה לאי ועל הריף. אנחנו יכולים לשבת שעות ולהסתכל על אותו מפרץ – לראות איך הוא מתמלא אט אט במימי האוקיינוס וכעבור כמה שעות שוב מתרוקן. אז הוא מתמלא בציפורים קטנות, הנוברות בבוץ שהמים משאירים מאחור, כדי למצוא גם הן את המצרכים שירכיבו את הארוחה הבאה.
"בבוקר הזה השמים אפורים וכחולים, מלאי עננים. השמש כבר החלה לזרוח, אך עדיין אי אפשר להרגיש את חום קרניה. טל הלילה טרם יבש, ועלי השלכת הרבים שעל האדמה קיבלו גוון כהה. הלכנו לנו באותם השבילים, מסתכלים על האוקיינוס ששינה את צבעיו לכחול כהה, כזה שאנחנו, אחרי כל כך הרבה ימים, עדיין לא מכירים. בלבנו עצב מהול בשמחה. עוד מעט יירד גשם, בפעם הראשונה מאז שהגענו לאי. האפרוריות הביאה אותנו למחשבות על בית שנמצא רחוק, שיש בו כוס תה חם ומתוק או שוקו עם עוגיות, שיש בו אמא ואבא, אחים ואחיות. הזמן חלף, הגעגוע נשאר, הגשם לא בא.
"לחות הלילה נותנת את אותותיה, כל העצים היו רטובים, ואפילו זרדים יבשים קשה למצוא. לאחר דקות שנראו ארוכות ארוכות, הצלחנו להבעיר אש בעזרת עלי השלכת שעל הקרקע. פתאום התמלא הבית שלנו על גדות האוקיינוס חמימות. התיישבנו ליד המדורה, מחכים שהמים ירתחו, מקדמים בחיוך את קרני השמש. התה שלנו – עשוי ממים עם מקל קינמון, ציפורן ועשב לימון – קיבל טעם חדש למרות היותו תפל, חסר סוכר, כמו בכל יום.
"אחרי חודשיים באי הרגשות שלנו מעורבים, מתנדנדים מקצה לקצה. מצד אחד, אנחנו רוצים להישאר במקום היפה, התמים והבתולי הזה, שנראה כי יד אדם לא התערבה בו; מקום שבו הטבע הוא השולט, שבו הזמן לא רץ ונעלם, אלא חולף בקצב אחר, רגוע ומרגיע. מצד שני, אנחנו מתגעגעים לבית – הבית ששימש אותנו במשך עשרים וכמה שנים, הבית האמיתי שלנו, לטוב ולרע, שאליו תמיד תמיד מתגעגעים. שם נמצאת המשפחה שלנו, שם נמצאים הריחות המוכרים והצלילים ששמענו פעם אחר פעם. שם גם מחכה לנו המשך חיינו, העתיד". |
