זה התחיל כמו תעלומה. אל תיבת הדואר האלקטרוני שלי הגיעו שני צילומים של אבני מצבה ישנות עם שמות של נשים יהודיות. אבן המצבה של הגברת יאכנע בת ר' שמואל פליאק נראתה מהודרת מאוד, מגן דוד גדול בלט בראשה ושתי מנורות ובהן שלושה נרות עיטרו את צדה. המצבה של הגברת רייזל בת משה אברמויטש נראתה ישנה וצנועה הרבה יותר. מתחת לכתובת העברית נכתבו הפרטים על אודות הגברת רייזל ברוסית, ובראש המצבה נשאר סימן קטן למקום שהופיעה בו בעבר תמונתה, כמנהג הקבורה ברוסיה. התמונה נתלשה. את הדואר האלקטרוני הזה שלחה ג'ורג'יה נוי, שחיה בשנחאי יהודים רבים שהיגרו לישראל ולארצות הברית פנו אל נוי במהלך השנים במטרה לחפש אחר מצבות או שרידים כלשהם של קרובי משפחתם, וכולם נענו באותה תשובה: לא ניתן למצוא זכר לארבעת בתי הקברות היהודיים שהיו בשנחאי, למצבות או לשרידים אחרים. כחלק ממהפכת התרבות שהנהיג מאו דזה־דונג בשנות השישים של המאה הקודמת הוכרזה מלחמה ב"ארבעת הישנים" – הרגלים ישנים, מחשבות ישנות, מנהגים ישנים ותרבות ישנה. בתי הקברות היהודיים נהרסו באותה עת יחד עם אוצרות רבים של התרבות הסינית. כאשר הגענו לחנות העתיקות, אבן המצבה המהודרת של גברת פליאק כבר לא היתה. מר שו, הסוחר, סיפר שלקוח סיני קנה אותה לפני כמה ימים. לסוחר ולקונה לא היה מושג מה פשר הכיתוב על המצבה. מר שו רצה להאמין כי אלו הן אבני גבול, שתחמו בעבר את הרבעים השונים של העיר. הבעת דאגה התפשטה על פניו כאשר סיפרתי לו מה הן אבני השיש הללו. "אם אלו אבני מצבה של קברים, אין לי עניין להתעסק בהן", מיהר לומר, "שכן ידוע שמצבות מביאות איתן מזל רע". אבל כאשר שאלתי למחירה של מצבתה השבורה של רייזל אברמויטש, הוא התגבר על החשש בצורה מרשימה. משא ומתן ארוך, מחיר מופקע של חמישים דולר – והקנייה הושלמה. שאלתי אותו אם יוכל להביא מצבות נוספות והצעתי להוסיף לשכרו אם ייקח אותי למקום שהאבנים מגיעות ממנו. הוא נענע בראשו לשלילה. "אבנים כאלה כמעט לא ניתן למצוא. אולי בעוד שבועות או חודשים תזדמן לי אבן נוספת". אבל לכסף, כידוע, יש מגע קסם. לאחר ששילמתי על אבן המצבה השבורה הוציא מר שו את הטלפון הנייד מכיסו, התרחק מהמקום והחל לחייג. כאשר חזר, אמר שוב שאין עוד אבנים כאלו, "אבל ליתר ביטחון, תן לי את מספר הטלפון שלך. אודיע לך אם יגיעו לידי אבני מצבה נוספות". הוא צלצל יומיים אחר כך. הגטו של שנחאי בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היגרו לעיר אנשי אקדמיה, רופאים,מוזיקאים, מורים ומשכילים נוספים שברחו מרוסיה, וניהלו חיי קהילה תוססים בצד הקהילה היהודית הספרדית ובנפרד ממנה. בשנות השלושים והארבעים כבר שגשגו בשנחאי מוסדות יהודיים רבים, בהם בית חולים, בית ספר, מועדון תרבות, בתי כנסת, מסעדות כשרות ונציגות של תנועת בית"ר. פליטים ממרכז אירופה, שברחו עם עליית הנאצים לשלטון ובמהלך מלחמת העולם השנייה, היו הקבוצה הגדולה האחרונה של יהודים שהגיעה לעיר. באותן שנים היתה סין המדינה היחידה שאפשר היה להגר אליה ללא אשרת כניסה. אלפי הפליטים היו ברובם חסרי כל ונזקקו לסיוע, שאותו קיבלו מן הוותיקים והאמידים – היהודים הספרדים. רבים מהפליטים התקבצו ברובע הונגקו (Hongkou), בצפון מזרח העיר, שם אפשר היה למצוא דיור זול יחסית. ב־1937 כבש הצבא היפני את סין, וב־1943 הורו החיילים היפנים לכל הפליטים היהודים שהגיעו לשנחאי לאחר 1936 להתקבץ ברובע הצפוף, שזכה מאוחר יותר לכינוי "הגטו של שנחאי". יהודי שנחאי לא סבלו מאנטישמיות, אולם בתום מלחמת העולם ובמיוחד עם עליית הקומוניסטים לשלטון ב־1949 מיהרו כמעט כולם לעזוב והיגרו לישראל, לארצות הברית ולאוסטרליה. רק קומץ נשאר בעיר בשנות החמישים, ומסוף העשור ועד שנות השמונים של המאה העשרים לא היתה בשנחאי פעילות קהילתית יהודית. ארבעה בתי קברות יהודיים היו בשנחאי, הראשון נחנך כבר ב־1862. ארבעת בתי העלמין, ששכנו בתחומי העיר, הכילו כ־3,700 קברים. הקברים הועברו בשנות החמישים לאחר הפרברים המערביים של שנחאי, למקום שהפך להיות בית קברות בינלאומי לזרים, ובו נטמנו יהודים, נוצרים ובני דתות ולאומים אחרים. בית קברות זה הוחרב במהלך מהפכת התרבות של שנות השישים. מצבות נעקרו ממקומן. חלקן נותצו. כולן נעלמו משטח בית הקברות ופוזרו לכל עבר. ארבעה קברים בלבד של יהודים ניצבים היום במקומם המקורי בשנחאי. בקבר אחד טמונים סר איליי כדורי וליידי לורה כדורי, ובסמוך אליהם נמצאות מצבותיהם של צ'רלס, אהרון ויוסף ששון, מתושביה העשירים של העיר.
מגן דוד בחלקת הכרוביות גאו הוביל אותנו לאחד הכפרים בפרבריה המערביים של העיר. הוא עצר מדי פעם ושאל אנשים ברחוב המרכזי על מצבות ישנות באזור. שומר בכניסה למפעל קטן הסכים לעזוב את עמדתו והוליך אותנו הלאה להמשך הרחוב. שם, בצד הדרך, היתה זרוקה אבן שיש שבורה, הפוכה. סובבנו אותה וקראנו באותיות עבריות ורוסיות כי ר' זלמן בן בנימין וויטענזאן נפטר בשיבה יפה של ע"ג שנים. אחד מהשכנים הסקרנים שהתקבצו סביבנו הפנה אותנו לסמטה סמוכה. שם, שעונה על קיר, גילינו אבן מצבה גדולה ומהודרת. חלקה העליון היה שבור, ומתחת לאותיות ה ת נ צ ב ה (תהא נשמתו/ה צרורה בצרור החיים) היה חקוק באנגלית וברוסית השם חיים רוזנשטיין. בטרם יבשו המים שהביא גאו כדי לשטוף את אבן המצבה הוביל אותנו אחד התושבים לחצר אחורית סמוכה. שם, בחלקת כרוביות קטנה, היו מונחות שתי מצבות נוספות, שבורות, משמשות ריצוף לשביל שעבר באדמה בוצית. באחת מהן נראה בבירור מגן דוד חרוט. אחרי הסרת הבוץ ושטיפת האבן אפשר היה לקרוא: "כאן על אדמת קודש נמצא קבר חדש של האברך משה ב"ר אברהם שוכמאן שנולד בעיר מארינסק שבסיביר". מהמצבה השנייה נותר רק החצי התחתון. כתובת ברוסית לימדה שזוהי מצבתו של חיים גולדמן. צעירי הכפר לא ידעו לומר איך הגיעו לכאן האבנים. הזקנים סיפרו כי האבנים הללו נמצאות בכפר כבר שנים רבות. פעם הן שימשו כאבני מדרך לאורך הנהר. מאז יבש הנהר הן סתם זרוקות באזור, ללא תכלית. שתי קשישות חביבות הדגימו בתנועות יד כיצד היו משתמשות במצבות כאבני כביסה. אחד התושבים סיפר כי מקור המצבות הוא בית הקברות המוסלמי הגדול, שנמצא כמה קילומטרים מזרחה מהכפר, בכיוון העיר. שומרי בית הקברות המוסלמי לא הופתעו מבואנו. בעבר כבר ביקרו כאן תיירים יהודים ששאלו לגבי קברים ומצבות יהודיות, אבל הם לא מצאו אותם. שומרי בית הקברות ידעו לספר כי פעם היה זה בית הקברות הבינלאומי של שנחאי, אך בימי מהפכת התרבות החריבו אותו משמרות המהפכה, שברו את כל המצבות היהודיות והנוצריות ופיזרו את שרידיהן לכל עבר. אחד העובדים, איש מבוגר שעסק בצביעה מחדש של אותיות ערביות בראש אחת המצבות, סיפר כי לא הרחק מכאן, בכפר שהוא מתגורר בו, הבחין במצבות הזרוקות בצדי דרכים. המתנו לסיום יום עבודתו ופסענו אל הכפר. האבן הראשונה שהבחנו בה היתה מצבה גדולה, שלמה. צלב גדול בלט בראשה. בשבילי הכפר מצאנו עוד מצבות שבורות רבות, אך לא היו אלה מצבות של יהודים. התרומה של קלינטון רק בשנים האחרונות, לאחר לחץ ציבורי של יהודי ארצות הבריתופעילותה של שגרירות ישראל, הסכימו השלטונות הסיניים לשמר חלק מהמורשת היהודית של שנחאי ולשפץ את שני בתי הכנסת שנותרו משבעת בתי הכנסת שפעלו בה.
שני מקומות אלה ואנדרטה קטנה הנמצאת באחד הגנים הציבוריים בשכונת הונגקו הם האתרים היחידים כיום המציינים את העבר היהודי בעיר, אף על פי שכמה מן הבניינים המפוארים ביותר שנבנו בעיר בתחילת המאה העשרים ועדיין מפארים אותה כיום הם פרי עמלן וכספן של משפחות יהודיות עשירות של יוצאי עיראק: מלון פיס (Peace) — שנקרא בעבר מלון קתאי – שבנה סר ויקטור ששון על גדות הנהר חוואנגפו (Huangpu) היה והוא עדיין אחד המלונות המפורסמים בעולם; ארמון השיש, מעונו הפרטי של סיר איליי כדורי, הוא היום "ארמון הילדים", מבנה מפואר שבו לומדים ילדים ממשפחות מבוססות אמנות, מוזיקה וריקוד; ובנייני המסחר הגדולים שבנה סילאס אהרון חרדון נמצאים כולם בבעלות סינית, ומעטים הסינים היודעים על עברם ועל המורשת היהודית של העיר. מהפכת התרבות, כך מתברר, הצליחה במשימתה. פרויקט להצלת מצבות המשך המסע הוביל אותנו לבית קברות בודהיסטי, שנמצא לא הרחק מבית הקברות המוסלמי, ומשם למשרדי העירייה בשנחאי. למרות מאמצי החיפוש, התברר שאין בנמצא שום תיעוד של נפטרים ונקברים בעיר לפני 1949. החלטנו להמשיך לבד. יצאנו שוב לכפר הסמוך לבית הקברות והתחלנו לחפש מהמקום שמצאנו בו את המצבה השקועה בבטון. להפתעתנו, גילינו שבעל הבית שמר לעצמו אבני מצבהנוספות, כנראה כחומרי בניין לעתיד, וכיסה אותן בקרשי עץ. המשך השביל הוביל לגשר קטן, שחצה את מה שהיה בעבר הנהר. אבנים רבות שנוצקו ליסודות הגשר הן אבני מצבה. את פניהן לא יכולנו לראות. בכניסה לאחת החצרות שפשפה בעלת הבית בגדים מלוכלכים על משטח בטון בדרך שבה נהגו לכבס גם על מצבות יהודיות. כשהבחינה במצלמה שלי, היא ביקשה שאצלם את נכדיה ואשלח לה את התמונות. היא העמידה אותם על מפתן הבית וסירקה אותם. שייראו טוב בתמונה. רק אז שמתי לב שאבן המפתן של הבית היא מצבת שיש, שפניה מופנות כלפי מטה. בפתחו של קיוסק קטן בכפר ניצב שולחן ביליארד. סביבו התקבצו בצוהרי היום כמה סינים חייכנים. כל אחד מהם ידע לספר על מצבות של זרים הנמצאות באזור. אחדים הורו לנו היכן כדאי לחפש והצביעו לעבר כיוונים שונים. עקבנו אחר הנחיותיהם והגענו אל מבנה לבנים קטן, שהותקן מאחורי אחד הבתים, ובתוכו מפגש של תעלות ביוב. ניכר היה שבור הביוב נבנה לפני זמן לא רב. הוא לא כוסה עדיין. על הקיר הסמוך לו מצאנו שתי מצבות גדולות ושלמות, שבראשן מגיני דוד. על האחת נרשם בעברית ובאנגלית שמו של ד"ר חיים סולומונוב. על השנייה נחרט ברוסית שמה של שרה אברמובנה וורון. לא היה ספק שהמצבות הובאו במיוחד כדי לשמש מכסה לבור הביוב. בעוד אנחנו עומדים שם, פנתה אלינו בחורה בשם יאנג לי לי בצ'ינגליש – אנגלית שזורה במלים סיניות. התברר שהיא סטודנטית למיקרוביולוגיה באוניברסיטת שנחאי ושגדלה בבית זה. היא הבינה לתחושת הצער שגילינו לנוכח השימוש המתוכנן במצבות והבטיחה לבקש מסבה שלא ישתמש בהן כמכסה לביוב. בעזרתה מצאנו בכפר, בצדו של שדה ירקות, את מצבתה של חיה פלדמן, שנולדה בקישינב ונפטרה בשנת תרצ"ב. עוד מצאנו, במדרגות אבן היורדות אל תעלת מים, את מצבתו של ד"ר אוטו הס, מגן דוד בראשה. חזרנו אל הכפר שלושה חודשים אחר כך. הפיתוח המואץ של שנחאי, שהחל ב־1990, זוחל בהתמדה גם לאזורים אלה. על אחת המצבות שמצאנו קודם זרוקה בפאת השדה הספיקו לסלול בינתיים כביש. לא יכולנו למצוא אותה. את מדרגות האבן היורדות אל תעלת המים כיסתה עתה ערמה גדולה של לבנים. הלב נצבט. דומה שכבר לא יתאפשר להגיע אל המצבה של ד"ר אוטו הס. בשלב זה התארגנה קבוצת תורמים, שבעזרתה רקמנו פרויקט להצלת המצבות, לשימור ולתיעוד פרק זה בהיסטוריה של שנחאי. כאשר חזרנו לכפר במטרה לאסוף את המצבות גילינו לשמחתנו שיאנג לי לי הצליחה לשכנע את סבה לא להשתמש בהן לכיסוי בור הביוב. הוא נעתר לבקשתנו לקחתן. אבל במקום שבו כיסתה ערמה של לבנים את מצבתו של ד"ר הס עמדו כעת – חודשיים לאחר ביקורנו הקודם – שני בתים חדשים בני שתי קומות. הפועלים שבנו את הבתים לא ידעו דבר על המצבה. בעלת הבית, שהגיעה למקום בעקבות ההמולה שעורר הביקור שלנו, דווקא ידעה. היא סיפרה כי לפני שפרקו שם את ערמת הלבנים היא ביקשה שיזיזו את המצבה לצדי המבנה. לדבריה, היא חשבה שאבן מצבה מתחת לבית עלולה להביא מזל רע, ומיד הוסיפה כי ידעה שאולי יום אחד יהיה מי שימצא בה חפץ ויקים אותה לתחייה. |
