| בבסיסה, המצלמה הדיגיטלית אינה יותר מ"לשכה אפלה" (ראו מסגרת), ולכן דומה בצורתה החיצונית למצלמת סרט. אלא שכאן מסתיים הדמיון: לבסיס העתיק נוספו אמצעים ושכלולים רבים, ובראש ובראשונה חיישן התמונה האלקטרוני. אחד ההבדלים המעניינים בין סרט הצילום הכימי ובין חיישן התמונה האלקטרוני הוא שסרט הצילום משמש כחיישן תמונה בזמן החשיפה לאור, ועם סיומה הופך לאמצעי אחסון. לכן, השימוש בסרט כחיישן הינו חד פעמי. לעומתו, חיישן התמונה האלקטרוני משמש ליצירת הדמות האלקטרונית בלבד ולא כאמצעי לאחסנת הדמות: מיד עם סיום החשיפה הדמות מועברת להמשך העיבוד והחיישן מוכן לחשיפה הבאה. בכך דומה חיישן התמונה האלקטרוני לרשתית שבעין, היוצרת דמות המועברת למוח לעיבוד, פענוח ואחסנה בזיכרון. ארבע תת המערכות של המצלמה הדיגיטלית 1. המערכת האופטיתהעצמית היא עדשה מורכבת, לרוב מסוג "זום" המאפשר עבודה באורכי מוקד משתנים. היחס בין אורך המוקד המינימלי (רחב זווית) והמקסימלי (טֶלֶה) נקרא "גורם הזום", והוא נע בין 3 ל־8. ככל שהוא גדול יותר, כך העצמית מכסה תחום רחב יותר של מצבי צילום. הסגר קובע את זמני החשיפה. חשיפה ארוכה מאפשרת צילום באור חלש; חשיפה קצרה מאפשרת צילום עצם הנע במהירות. הצמצם שולט על כמות האור החודרת אל חיישן התמונה. לקוטר הצמצם השפעה על עומק החדות בתמונה: ככל שהצמצם סגור יותר, עומק החדות עולה, ולהפך. במצלמות אוטומטיות אין שליטה ידנית בסגר ובצמצם. מצלמות משוכללות מאפשרות לבחור בין שליטה ידנית לאוטומטית. 2. מערכת יוצרת הדמות 3. מערכת המחשב 4. מערכת ספק הכוח |
בבסיסה ובמראה, המצלמה הדיגיטלית דומה למצלמת הסרט המוכרת לנו, אולם בזאת מסתיים הדמיון. הבנת מבנה המצלמה תסייע לנו בשימוש בה פורסם 20.9.06 |
Array
(
)