היינו שמונה. חמישה ילדים, אמא, סבא וסבתא, כולנו יצאנו לשיט משפחתי בהולנד. חיפשנו משהו עם הרבה אקשן, שיספק חמישה ילדים מלאי מרץ. שבוע חופשי לחלוטין מהסיוט הסיזיפי של חיפוש בית מלון אריזה ופירוק בכל לילה מחדש. חופש מנהיגה של שעות באוטו צפוף בכבישים פקוקים, וגם להיות משוחררים מלהטיל על הילדים איסורים, כנדרש במקומות ציבוריים. שיט בתעלות של הולנד נראה פתרון אידיאלי. לקריאה נוספת: בחרנו לשוט במסלול טבעתי, שיצא מלוסדרכט, כפר הנמצא במרחק של כ-30 קילומטר דרומית-מזרחת לנמל התעופה של אמסטרדם, המשיך צפונה עד אלקמר ובחזרה לנקודת המוצא. המפגש עם הסירה, ביתנו לשבוע הבא, הפתיע. הסירה הצנועה היתה למעשה וילה קטנה: שלושה חדרי שינה, סלון גדול עם גג נפתח, שני חדרי שירותים ומקלחות, מטבח ביתי מצויד היטב, גג שיזוף ומרפסות. הצטיידנו באוכל ובכמה זוגות אופניים ויצאנו צפונה, בתעלת וספרטרקווארט חאספ, המובילה מלוסדרכט לכיוון אמסטרדם.
כעבור כ-100 מטר, עוד לפני שהספקנו ללמוד איך משיטים את הסירה, נתקלנו בסכר הראשון. המעבר בסכרים דורש מיומנות ועבודת צוות. חילקנו תפקידים: אחד דוחף מימין, אחת דוחפת משמאל, אחד קושר, אחת מוודאת שגובה תחתית הגשר מאפשר מעבר, אחד מנווט ואחת משלמת אגרה. המציאות היתה שונה. מימין עמדה סירה, משמאל ניצב עמוד, אמא אווזה עמדה באמצע, והשער נפתח ברגע לא צפוי. התוכנית המקורית קרסה, וכאוס מוחלט השתרר. הסירה הסתובבה על צירה, נחבטה בעמוד והבריחה את האווזה. פנסיונרים מקומיים שעמדו בסמוך זיכו אותנו במבטי בוז. אל הגשר המתרומם, הנמצא בסמוך לסכר, הגענו בדיוק כשהתחילו להוריד אותו. שומר הגשרים זרק אלינו חכה ונעל בקצה שלה. הבנו שצריך להכניס לתוכה כסף. הכסף נפל למים, וגם ילד כמעט. מישהו חטף נעל עץ בראש. אחרי הגשר המתרומם השלישי, כבר היינו מנוסים. עכשיו אפשר היה להתרווח על הגג ולהשקיף בנחת על הנוף המשתנה. גשרים לבנים וכנסיות אדומות, טחנות רוח, בתים ציוריים וגינות מצועצעות, ברבורים ואנפות, סוסים וכבשים, סירות מגורים עם עציצים ובובות גמדים מפלסטיק. אמסטרדם מזווית אחרת
בצוהרי היום השלישי עזבנו את העיר והמשכנו בתעלת נורד הולנד צפונה, תוך חציית נמל אמסטרדם. כשירד הגשר המתרומם שלפנינו, עצרנו לארוחת צהריים. ירדנו מהסירה וגילינו פינות חמד, ובהן תעלות צדדיות ואגמים זעירים. בינתיים חזר שומר הגשר מביתו, החנה בנחת את אופניו ונפנף לנו שהוא מוכן להרים את הגשר. מרוב עיסוקים והתרחשויות פספסנו את הגשר המתרומם הבא, שירד עד למחרת. שוב קשרנו את הסירה, הורדנו את האופניים ויצאנו לבדוק את השטח. מעט אחרי הגשר התגלתה לעינינו העיירה היפהפייה מוניקנדם, שבה תעלות, גשרים, כנסיות ונמל נפלא, עם המון מפרשיות וסירות עץ מסורתיות עתיקות. עשרות הסירות העתיקות האלה עוגנות ממש בשפת הרחוב, ומשמשות עד היום לצורכי תיירות ודיג. נשארנו ללון. בבוקר יצאנו לטיול אופנים בנמל המתעורר לחיים. ב-9:00, השעה שבה הגשר מורם, המשכנו לאדם, עיירה ימיביניימית, שהתפרסמה בזכות גבינותיה. שומר חייכן במעיל סגול הרים עבורנו את הגשר הראשון. בגשר המתרומם הבא ראינו אותו שוב. הלה נפנף בידו, עצר את התנועה, שכללה בעיקר ילדים שחזרו מבית הספר, והרים את הגשר. המשכנו בתעלה צרה, העוברת בין גינות מטופחות, וראינו בשביל הסמוך את איש הגשרים רוכב על טוסטוס ומלווה אותנו. זו היתה תחושה מאוד אינטימית, שנציג העיירה מלווה אותנו ופותח, במיוחד בשבילנו, את כל חמשת גשרי העיירה. לאחר מילוי מים בסירה, התארגנו לטיול אופניים, הפעם ארוך יותר, לעיירת הדיג הסמוכה פולנדם. יצאנו – מי ברגל ומי באופניים – לטיול דרך העיירה לאורך תעלה, דרך השדות אל הסכר הגדול, שייבש את הזוידרזי (הים הפנימי) והפך אותו לאיזור חקלאי פורח. במסגרת הפרויקט הוקם דייק גדול (כ-90 מטר רוחבו), שסגר חלק מהמים ויצר מערכת אגמים פנימיים. מאוחר יותר יובשו בהדרגה חלק מהאגמים, ובסופו של התהליך הממושך נוספו להולנד יותר מ-1,000 קילומטרים רבועים של שטח מיובש. כמעט כל האנשים בפולנדם, הנראית כעיירת צעצוע, היו לבושים וצבועים בכתום, דגלים כתומים התנופפו וההתרגשות היתה גדולה. היום מתקיים משחק כדורגל גורלי בין הולנד לאיטליה. הילדים מצטרפים לחגיגה. קונים כובע כתום, מניפים ידיים וצועקים "קדימה אמסטר-דם"! כולם הופכים לחברים שלנו, איש הגשרים מבחין בנו, מנפנף ומבקש שכשנגמור לאכול נגיד לו, והוא ירים את הגשר. סיימנו לאכול ונפרדנו ממרים הגשרים, תוך איחולים שננצח במשחק. המעבר מתחת לגשר המתרומם הבא אמור היה להתאפשר עד 19:00, אבל לכבוד המשחק, כל הולנד ותעלותיה הושבתו מ-18:00. עגנו בתעלה צדדית, בשולי פארק רחב ידיים וריק מאדם. כמו בכל פארק בהולנד, גם כאן יש פינת חי, גני הרפתקאות, תעלות, גשרים וטחנות מיניאטוריות. כשהחשיך, חזרנו "הביתה". סמוך לכיכר, בבית שקילה ישן, שוכר מוזיאון הגבינה. במוזיאון אפשר ללמוד על ההיסטוריה של הכנת הגבינות ועל חיי הכפר באיזור . מאלקמר המשכנו בתעלת זאן אל זאנס, איזור המפורסם בטחנות הרוח שבו. בחרנו לעצור בנקודה הכי ציורית בתעלה, מתחת לטחנת רוח ירוקה ולה כנפיים אדומים ולבנים. הסתבר לנו שאנו עוגנים ממש בלב המוזיאון הפתוח זאנסה סחאנס המשחזר כפר הולנדי טיפוסי מהמאות ה-17 וה-18. כל המבנים הנמצאים במוזיאון שוחזרו או הועברו אליו ממקומות אחרים במחצית השניה של המאה ה-20.
בערב ובבוקר שלמחרת ביקרנו בטחנה שגורסת סלעים לצבע ובמוזיאונים חביבים לגבינות, לנעליים, לחרדל ולחרסינה. כשישבנו בסירה, תיירים יפניים, שחשבו ככל הנראה שאנחנו חלק אינטגרלי מהכפר-המוזיאון המשוחזר, תקתקו במצלמותיהם וצילמו את מה שנראה בעיניהם כהצגה לתיירים (פרטים נוספים על המוזיאון הפתוח תוכלו למצוא באתר האינטרנט של הכפר). המשכנו דרומה, לכיוון אמסטרדם, ובדרך חלפנו על פני אסדה ענקית. כשהגענו לסכר וקשרנו את הסירה כנדרש, גילינו לחרדתנו שמפלצת אדירה מתקדמת מאחורינו. נדמה היה שאי אפשר לעצור אותה, והיא פשוט הולכת למחוץ אותנו. למזלנו נפתחו השערים. נשמנו לרווחה וברחנו. בקטע הזה הופכת התעלה לרחבה יותר והתנועה בה צפופה יחסית. אסדות, אוניות קטנות, רחפת העוברת ביעף ומבדוקים לרוב. אנחנו בנמל אמסטרדם. בערב המבוגרים יצאו לבלות באמסטרדם, והילדים נשארו לחגוג לבד בסירה. למחרת בילינו כולנו באמסטרדם. את הערב והלילה האחרון בילינו בשמורת לוסדרכטסה פלאסן, אגם משובץ באיים ועשיר בעופות מים. הילדים קפצו לשחייה, וכשחזרו הרמנו עוגן. לתדהמתנו גילינו, כי אין לנו אפילו שמץ של מושג איך יוצאים מהמקום הזה. כל האיים דומים, מסביב טבעת עצים אחידה, ואינספור תעלות קטנות מובילות לשום מקום. אין שום בניין או הר או אפילו שמש וכוכבים שאפשר להיעזר בהם, וגם אין את מי לשאול. |
