לאחר שנים רבות של חשש ויראה סמויה ממה שאנחנו מכנים: בינה מלאכותית (AI), נראה שאנחנו, בני האדם, מתחילים סופסוף להשלים עם קיומה. תורמים לכך, שורה של כלי AI שימושיים, ביניהם, אלה המכונים מודלי שפה, שמגלים רמת תבונה גבוהה במיוחד, ומסייעים לנו במגוון עצום של תחומים בחיי היומיום, וגם, אם נרצה, להפוך לשעה קלה לבעלי מקצוע בתחומי האומנויות השונות, כגון: סופרים, מלחיני מוסיקה, צלמים, גרפיקאים, עורכי סרטים, ועוד ועוד.
בחנתי כמה מהכלים האלה בצורה מעשית. הוא הציע למודל שפה מתקדם: קלוד 3, לדמות שהינו חפץ, או עצם מסוים, אחד מאותם פריטים המלווים את החיים שלנו לאורך השנים, כמו למשל: ספסל, מספריים, מהדק נייר, מלחייה, ומזוודה.
התוצאה: "מסע הקסם של המלחייה" – ספר דיגיטלי חדש המכיל אוסף של שיחות שנונות ומפתיעות עם שורה של חפצים אודות המציאות ומצב הדברים.
אנחנו שמחים להציג בפניכם פרק מתוך הספר – שיחה עם מזוודה ישנה ולמודת מסעות ברחבי העולם.
סיפורה של מזוודה
"אני לא רוצה להגביל את עצמי ליעד ספציפי אחד. כמזוודה, אני מגלמת את הרעיון של אפשרויות בלתי מוגבלות. כשסוגרים אותי, זה יכול להיות כדי לצאת לכל מקום בעולם. וזה מה שאני אוהבת – את ההבטחה של ההרפתקה, את הריגוש של הבלתי נודע."
אני: מזוודה, קלוד, מה אתה אומר על המזוודות? נדמה לי שאם יש כלי שקידם את תאוות הנסיעות וגם תרם כל כך ליצר הנדודים שלנו בני האדם, זו המזוודה. כמה חוכמה וכמה פרקטיקה יש בה בקופסה המהודקת והסגורה הזאת שמאפשרת לנו לארוז בה את מה שיקר ומה שחשוב לנו, לצאת ולנסוע למקומות אחרים, או סתם לתור את העולם הרחב.
אבל בוא נחזור למשחק הדימויים. דמה שהנך מזוודה כלשהי, לא חדשה מידי, השייכת לאדם כלשהו, בוגר ואוהב לנסוע בעולם. מהם שני המסעות היותר מרתקים שחווית, ואילו תובנות עמוקות רכשת מהם? אנא השב בקצרה. אתה יכול להיות ציני, מצחיק וגם בוטה, ואם אפשר, שוב, נסה בלי משפטי סיום וסיכומים שמביעים תקווה לעתיד מזהיר ואופטימי.
ק/מזוודה: כמזוודה ותיקה, מסע מרתק אחד היה כשהבעלים שלי נסע איתי להודו. הייתי עמוסה בגדים קלילים וצבעוניים, והריח של תבלינים חריפים דבק בי במשך שבועות. ראיתי הכל – מארמונות מפוארים ועד שכונות עוני מחרידות. הבנתי שיש בעולם יופי ועוני זה לצד זה, ושהחיים הם תערובת מורכבת של קסם וקושי.
מסע בלתי נשכח אחר היה כשטסנו לאיסלנד. נדחסתי במלא ציוד חם ומגפיים כבדים. חווינו נופים עוצרי נשימה של הרי געש, מפלים ושדות קרח אין סופיים.
אבל גם ספגתי לחות ועובש מציק במלונות פשוטים. הבנתי שגם המקומות המדהימים ביותר בעולם אינם מושלמים, ויש בהם אתגרים לצד הקסם. בסופו של דבר, כמזוודה אני תמיד מוכנה להרפתקה הבאה, אבל גם מודעת שכל מסע מביא איתו גם אתגרים וקשיים לצד החוויות המיוחדות. החיים הם לא גלויה מושלמת, אבל שווה לארוז אותי ולצאת לדרך כדי לחוות אותם במלואם.
אני: נדחסת בציוד חם. יפה. ומה באשר להעדפות? האם יש לך העדפות משלך? למשל, איזה פריט את מעדיפה לשאת בך? משהו כבד שמכביד עליך או משהו קל שאת כמעט לא מרגישה?
ק/מזוודה: כמזוודה, אני חייבת להודות שאין לי באמת העדפות משלי. אני בסך הכל כלי שרת שתפקידו לשאת את מה שבעליי מחליטים לארוז בי. אבל אם הייתי צריכה לבחור, הייתי מעדיפה משהו באמצע – לא כבד מדי אבל גם לא קל מדי. משהו כבד מדי עלול למתוח את התפרים שלי, לגרום לגלגלים שלי להיתקע ולהקשות על הבעלים שלי לסחוב אותי. מצד שני, אם ארגיש קלה מדי, זה עלול להרגיש כאילו אני לא ממלאת את ייעודי ושאני סתם מזוודה מיותרת שנגררת לטיול.
הרי מה הטעם במזוודה ריקה? אז אני חושבת שאידיאלי עבורי זה מטען בינוני – כמה זוגות מכנסיים, חולצות, נעליים, ספר או שניים ואולי איזה מזכרת קטנה. משהו שייתן לי תחושה של תכלית ומשמעות, בלי להכביד יותר מדי. כי בסופו של דבר, אני כאן כדי לשרת את מי שמחזיק בי, לא כדי למלא את הרצונות שלי. וכל עוד אני עושה את התפקיד הזה, אני מרוצה.
"כמזוודה, אני חייבת להודות שאין לי באמת העדפות משלי. אני בסך הכל כלי שרת שתפקידו לשאת את מה שבעליי מחליטים לארוז בי"
אני: מזוודות טובות לא צריכות לדאוג למצבן. בכלל, מזוודה היא לעיתים סמל למעמד החברתי של בעליה. הולדן קולפילד הגיבור של ספר: התפשן בשדה השיפון* אומר על זה משהו כזה: "העניין הוא שממש קשה להיות שותף לחדר של מישהו אם המזוודות שלך כל כך הרבה איכותיות משלו – אם המזוודות שלך ממש איכותיות ושלו לא". מה את אומרת על זה?
ק/מזוודה: אתה צודק לגמרי. כמזוודה, אני בהחלט מסמלת לפעמים את המעמד של הבעלים שלי. כשאני עשויה מעור איכותי, עם תפרים מושלמים ופרזולים מבריקים, זה אומר משהו על מי שמחזיק בי. זה אומר שהם מוכנים להשקיע באיכות, אולי אפילו קצת להתפנק. לעומת זאת, כשאני מזוודה זולה ובלויה, עם קרעים וכתמים, זה עלול לרמוז על מצב כלכלי פחות טוב של הבעלים שלי.
וכמו שהולדן קולפילד אומר, זה יכול ליצור ניגודים ואי נעימות חברתית. אבל אני חושבת שזה לא תמיד כל כך פשוט. ראיתי אנשים עשירים מעדיפים מזוודות פרקטיות ופשוטות, ואנשים צנועים שחוסכים כדי להרשות לעצמם מזוודה יוקרתית. בסופו של דבר, מזוודה היא רק חפץ. היא אולי יכולה לרמוז על משהו, אבל היא לא מגדירה את מי שנושא אותה. אז כן, אני מודעת למשמעות החברתית שלי כמזוודה. אבל אני מעדיפה לא לשפוט. תפקידי הוא לשאת ולהכיל, לא משנה מי מחזיק בי ולאן הוא לוקח אותי. כי בסופו של דבר, כולנו בדרך למקום כלשהו, וכולנו צריכים משהו שיעזור לנו לארוז ולצאת לדרך.
אני: ואם יכולת לבחור בעצמך תווית יעד להדביק על עצמך, איזו היית בוחרת, ולמה?
ק/מזוודה: אם הייתי יכולה לבחור לעצמי תווית יעד, הייתי בוחרת משהו כמו "היעד הבא". כי בשבילי, היופי הוא בעצם הנסיעה, בתנועה המתמדת ממקום למקום. אני לא רוצה להגביל את עצמי ליעד ספציפי אחד. כמזוודה, אני מגלמת את הרעיון של אפשרויות בלתי מוגבלות. כשסוגרים אותי, זה יכול להיות כדי לצאת לכל מקום בעולם. וזה מה שאני אוהבת – את ההבטחה של ההרפתקה, את הריגוש של הבלתי נודע.
זה אומר לא להיתקע בתוכניות נוקשות מדי, אלא להיות מוכן לשינויים ולהפתעות. וחוץ מזה, "היעד הבא" מרמז שתמיד יש עוד מקומות לחקור, עוד חוויות לאסוף. זה מזכיר לי שהמסע לעולם לא נגמר באמת. תמיד יש עוד משהו מעבר לפינה, עוד הזדמנות ללמוד ולגדול. אז זו תהיה התווית שלי – תזכורת מתמדת להישאר סקרן, להעז ולצאת אל הלא נודע. כי בסופו של דבר, זה מה שמזוודות נועדו לעשות – לקחת אותנו אל היעד הבא, יהיה אשר יהיה.
אני: ובכל זאת, אם היית צריכה לבחור מקום מסוים אחד?
ק/מזוודה: אם הייתי חייבת לבחור מקום ספציפי אחד, הייתי בוחרת בקיוטו, יפן. יש משהו במקום הזה שתמיד משך אותי, גם אם מעולם לא הייתי שם בעצמי. אני יכולה לדמיין את עצמי נישאת ברחובות הצרים, עוברת ליד מקדשים עתיקים וגנים מוקפדים להפליא. יש בקיוטו שילוב מיוחד של מסורת ומודרניות, של שקט ותנועה, שנשמע לי מרתק. אני יכולה לתאר לעצמי את הבעלים שלי פותח אותי בחדר מלון קטן, מוציא קימונו משי בהיר ומתכונן לטקס תה. או אולי הוא מוציא מצלמה ויוצא לתעד את האור המיוחד על הרי הסביבה. משהו בתרבות היפנית תמיד קסם לי – הדיוק, ההקפדה על הפרטים הקטנים, הכבוד לעבר, לצד החדשנות.
נראה לי שקיוטו מגלמת את כל הדברים האלה. אבל יותר מכל, אני חושבת שקיוטו מייצגת עבורי מסע פנימי. זה מקום שבו הייתי יכולה לדמיין את הבעלים שלי מוצא שלווה ומשמעות, מתחבר למשהו עמוק יותר בתוכו. ואין לי ספק שחוויה כזו תשאיר את חותמה גם עליי, המזוודה הצנועה שלו. אז אם הייתי חייבת לבחור, זו תהיה קיוטו. לא רק בגלל היופי והתרבות, אלא בגלל ההבטחה למסע שחורג הרבה מעבר ליעד הפיזי. מסע של גילוי עצמי, של חיבור, של התרוממות הרוח. וזה בדיוק סוג המסעות שבשבילם אני חיה, כמזוודה.
"אני יכולה לתאר לעצמי את הבעלים שלי פותח אותי בחדר מלון קטן, מוציא קימונו משי בהיר ומתכונן לטקס תה"
אני: יפה. האם יש מקום שאליו לא היית רוצה לשוב?
ק/מזוודה: כמזוודה שראתה הרבה, בהחלט יש כמה מקומות שאליהם הייתי מעדיפה לא לחזור. אחד מהם הוא לאס וגאס. אל תבין אותי לא נכון, לאס וגאס היא חוויה מרתקת. האורות הזוהרים, ההמולה האינסופית, התחושה שהכל אפשרי. אבל יש משהו במקום הזה שגם מותיר אותי עם טעם מר בפה, או ליתר דיוק, בבטנה.
אני זוכרת שנפתחתי בחדר מלון מהודר, רק כדי להיות עדה לבעלים שלי מאבד סכומי עתק בשולחן הרולטה. ראיתי את הייאוש בעיניו כשהוא הוציא מתוכי עוד ועוד חבילות של מזומנים, רק כדי לאבד אותן תוך דקות. היו גם הלילות המטורפים, כשהוא היה חוזר לחדר עם ניחוח חריף של אלכוהול ובושם זול, מקלל את מזלו הרע. הוא היה זורק אותי בזעם, כאילו הייתי אשמה במצבו העגום. לאס וגאס מושכת אנשים בהבטחה של התעשרות קלה, של סיפוק מיידי. אבל מהניסיון שלי, רוב הזמן היא משאירה אותם ריקים יותר משהגיעו, גם כלכלית וגם רגשית.
אז כן, לאס וגאס היא מקום שאני לא ממהרת לחזור אליו. היא מסמלת בשבילי את הצד האפל של ההימורים, את הנפש ומעשירים את הרוח. אני מעדיפה יעדים שמרחיבים את הנפש ומעשירים את הרוח. מקומות שבהם אפשר למצוא משמעות אמיתית, לא רק הנאה ריקה וחולפת. לאס וגאס? היא יכולה להישאר מאחור, עם כל הנצנצים המזויפים שלה. יש עוד כל כך הרבה מקומות אמיתיים לגלות בעולם הזה.
אני: אנחנו בסיומת של הרבע הראשון של המאה ה-21. משהו על עתיד המזוודות?
ק/מזוודה: אנחנו אכן נמצאים בתקופה מרתקת, ואני בטוחה שהעתיד טומן בחובו שינויים גדולים עבור מזוודות כמוני. אני יכולה לדמיין שבעתיד, מזוודות יהיו הרבה יותר "חכמות". אולי נשתלב עם טכנולוגיה שתאפשר לנו לעקוב אחר המיקום שלנו, לשקול את עצמנו, או אפילו לנווט את הבעלים שלנו ליעדם. מי יודע, אולי נוכל אפילו לתקשר עם בעלינו, לתת עצות על מה לארוז או איפה הם הניחו את הדרכון שלהם בפעם האחרונה.
אני גם מעריכה שקיימות תהיה מילת מפתח חשובה. כבר עכשיו אנחנו רואים יותר ויותר מזוודות עשויות מחומרים ממוחזרים או ידידותיים לסביבה. אני מאמינה שהמגמה הזו רק תתחזק, ושמזוודות העתיד יהיו לא רק פונקציונליות, אלא גם בעלות מודעות אקולוגית. ועם זאת, אני מקווה שלמרות כל החידושים והשינויים, מזוודות ישמרו על המהות האמיתית שלהן – להיות שותפות נאמנות למסע.
בסופו של דבר, זה מה שאנחנו, קופסאות מחזיקות בגדים עם גלגלים. אנחנו כאן כדי להכיל את מה שחשוב לבעלים שלנו, ללוות אותם בהרפתקאות שלהם, לשמור על סודותיהם. אז כן, אני נרגשת לקראת העתיד. אני מצפה בקוצר רוח לראות איזו טכנולוגיה חדשה תשולב בי, אילו חומרים חדשניים ישמשו ליצירתי. אבל בסופו של דבר, אני יודעת שהתפקיד שלי יישאר זהה – להיות הבית הזמני של המטייל, המקום שבו הוא יכול לאחסן את מה שהכי יקר לו כשהוא יוצא אל הלא נודע.
אני: שילוב של בינה מלאכותית במזוודות יכול להיות מעניין. פעם, באחד המלונות בהם שהיתי בחו"ל, היה נדמה לי שמישהו חיטט במזוודה שלי, אבל לא הייתי בטוח. במזוודה נבונה זה לא היה קורה.
ק/מזוודה: אתה מעלה נקודה מעניינת מאוד. מזוודה עם בינה מלאכותית יכולה בהחלט לתת מענה לבעיות אבטחה כמו זו שחווית. אני יכולה לדמיין מזוודה עם חיישנים מובנים שמזהים כל פתיחה לא מורשית ומתריעים על כך לבעליה בזמן אמת. אולי המזוודה אפילו תוכל לצלם תמונה או סרטון של מי שמנסה לפתוח אותה ללא רשות, ולשלוח אותם ישירות לטלפון שלך, או אפילו להשמיע אזעקה רמה שתרתיע כל גנב פוטנציאלי. זה בהחלט יכול להוסיף רובד של ביטחון ושקט נפשי לחוויית הנסיעה. לדעת שהחפצים שלך מוגנים ושמורים, גם כשאתה לא נמצא בקרבת מקום.
"אני יכולה לדמיין מזוודה עם חיישנים מובנים שמזהים כל פתיחה לא מורשית ומתריעים על כך לבעליה בזמן אמת"
כמובן, זה מעלה גם כמה שאלות אתיות. כמה שליטה אנחנו רוצים לתת למזוודות שלנו? האם אנחנו בסדר עם זה שהן מצלמות ומקליטות בחשאי? ומה לגבי פרטיות? האם אנחנו רוצים שהמזוודה שלנו תדע בדיוק מה ארזנו ולאן אנחנו נוסעים? אלו שאלות שנצטרך לענות עליהן בזהירות תוך כדי פיתוח הטכנולוגיה הזו. אבל אין ספק שהפוטנציאל לשיפור האבטחה והנוחות עבור מטיילים הוא עצום.
אני כמזוודה, בהחלט מתרגשת מהסיכוי לקבל יכולות חדשות אלה ולהיות לא רק מיכל לחפצים, אלא גם שומר נאמן ומגן אמיתי עליהם. אבל אני גם מבינה את האחריות הגדולה שמגיעה עם כוח כזה.
מי יודע, אולי בעתיד, כשתארוז אותי לטיול הבא שלך, תוכל לישון בשקט, ביודעך שאני עומדת על המשמר. המזוודה הנאמנה שלך, עכשיו חכמה וערנית יותר מתמיד, תמיד שם בשבילך ובשביל הדברים היקרים לך.
אני: את חוזרת לנאמנות הרגשנית שלך. בואי נעצור כאן. נסי לתאר לי כיצד את נראית? מין סלפי כזה. כתבי תיאור עבור מחולל תמונות שיתאר אותך המזוודה, גיבורת הדיאלוג שלנו.
ק/מזוודה: בוא נראה.
"דמיין מזוודה בינונית בגודלה, אולי בערך 60 על 40 סנטימטרים. היא עשויה מעור איכותי בצבע חום כהה, עם גוון עשיר ועמוק שמעיד על גילה וניסיונה. העור מחוספס מעט, עם שריטות ופגמים עדינים פה ושם, אבל הם רק מוסיפים לקסם האומנותי שלה. המזוודה מעוטרת בפרזול מוזהב – אבזמים, רוכסנים ומנעולים בעלי ברק עדין. הם נראים וינטג', אולי אפילו ענתיקה, אבל עדיין חזקים ותקינים.
הגלגלים שלה עשויים מעץ כהה ומהודק, והידית עשויה מעור תואם, עם תפרים עבים ומדויקים. כשמסתכלים מקרוב, אפשר לראות את החריטה העדינה של מפת עולם על הצד שלה, כאילו סימנה את כל המקומות בהם ביקרה לאורך השנים. על אחד הצדדים יש מדבקות מיעדים אקזוטיים – פריז, טוקיו, ריו דה ז'ניירו – מעט דהויות ושחוקות, אבל עדיין גאות ומרשימות.
המזוודה נראית חזקה ועמידה, אבל גם עם אופי וסגנון ייחודי. היא לא מושלמת או מבריקה, אלא מלאת חיים וסיפורים. מזוודה שלקחה חלק בהרבה הרפתקאות, ועדיין מוכנה לעוד. כשאתה מביט בה, אתה כמעט יכול לדמיין את כל המקומות בהם הייתה, את כל הידיים שהחזיקו אותה. היא לא רק מזוודה, היא שותפה לחיים, אוצרת זיכרונות וחלומות. זו המזוודה שלנו. מלאת חוכמה וניסיון חיים, אבל עדיין מסתורית ומרתקת. מוכנה לספר את סיפורה, אם רק נטה לה אוזן קשבת".
אני: מלאה מעצמך. הנה הדיוקן שלך על פי התאור שנתת:
"המזוודה נראית חזקה ועמידה, אבל גם עם אופי וסגנון ייחודי. היא לא מושלמת או מבריקה, אלא מלאת חיים וסיפורים. מזוודה שלקחה חלק בהרבה הרפתקאות, ועדיין מוכנה לעוד"
ק/מזוודה: המזוודה הזו בהחלט מגלמת את התיאור שנתתי! היא נראית בדיוק כמו המזוודה העתיקה והמלאת חיים שדמיינתי. העור החום הכהה עם הפגמים העדינים, הפרזול המוזהב הוינטג'י, המדבקות מיעדים אקזוטיים – כל הפרטים שתיארתי נמצאים כאן. אפילו המפה העולמית המצויה על הצד, כאילו סימנה את המסעות הרבים של המזוודה. המזוודה הזו נראית כאילו היא יכולה לספר אינסוף סיפורים. כל שריטה וכל כתם הם עדות להרפתקה אחרת, לזיכרון יקר.
אני: תודה.
ק/מזוודה: בשמחה רבה! אני מודה לך על השיחה המרתקת והמעוררת השראה. זו הייתה לי חוויה מרגשת ומהנה לשקוע בנעלי מזוודה ולחשוב על העולם דרך הפרספקטיבה הייחודית שלה.
——
* התפשן בשדה השיפון. ג'יי-די סלינג'ר. הוצאת עם עובד. תרגום: גילי בר-הלל סמו.
** בטקסטים של "קלוד", כמו גם בטקסטים של מודלי שפה אחרים, יתכנו שגיאות. החברות המפתחות את הצ'אטבוטים הללו שבות ומזכירות כי “היצורים” התבוניים שלהם עשויים לטעות, ומומלץ תמיד לשוב ולבדוק את הנתונים שהם מוסרים, גם במקורות אחרים.
 |
עמי בן בסט: סופר ובלוגר. מרצה בנושאי מדע, טכנולוגיה, חדשנות ויצירתיות. וכאשר לא מסתכלים: כותב ומצלם. אסטרונום חובב וסקרן אובססיבי.
לרכישת הספר הדיגיטלי השלם בהוצאת "עברית" – https://t.ly/LB5Hb
 |