שלושה ילדים קטנים בבית אינם מקלים על אפשרויות הטרקינג בעולם, אבל כבר כמה שנים שאני משתדל ללכת לפחות טרק אחד בשנה, בכל פעם בארץ אחרת. ההר הגבוה בסיני, הצד הספרדי של הפירנאים, הרי האטלס במרוקו, פולין ובעיקר רכס ההימלאיה. אני לא מחשיב את עצמי מקצוען, אין לי את ציוד המחנאות הטוב בעולם, אני כבר לא צעיר ואני רק בכושר סביר – אבל אני אוהב ללכת, ורצוי לבד. כשחזרתי לאחרונה עם משפחתי משהות ארוכה בהודו, עברנו להתגורר במושב שכוח אל, ולמרבה ההפתעה נוכחתי לדעת ששביל ישראל עובר בסמוך לביתי. וכך נולד הרעיון – ללכת את שביל ישראל.
היום הראשון
דן: אל המקורות
התקנתי את הגזייה, הכנתי קפה וחיכיתי שבית אוסישקין ייפתח. כמה דקות לפני כן עמדתי בכניסה לקיבוץ דן מלא חששות ופרפרים בבטן וחיפשתי את החרמון. ההר שהיה אמור להיות עטוף בשמיכת שלג טרייה לא נראה כלל מבעד למעטה האביך שהביאו שלושה ימי חמסין מפתיעים באמצע ינואר.
מוזיאון בית אוסישקין הוא נקודת הפתיחה שממנה יוצא שביל ישראל לדרך של כ־920 קילומטר מדן ועד אילת. זהו מוזיאון קטן לטבע והיסטוריה שהוקם לזכרו של מנחם אוסישקין, אישיות מרכזית בתנועה הציונית ומי שעמד בראש הקרן הקיימת לישראל מ־1923 ועד יום מותו ב־1941. המוזיאון שוכן במבנה נאה, ומוצגים בו אוספי חי וצומח מעמק החולה ששומרו בשל החשש מהיעלמותם עם ייבוש האגם, וכן פריטים מן הגליל ומרמת הגולן. יש כאן גם אגף העוסק בחיי האדם בתקופת המקרא, ובו מוצגים מתל דן הסמוך.
איני זוכר מתי עמדתי בפעם האחרונה לרגלי האריה השואג. ודאי כשהייתי בבית הספר. למרות השימוש הקנוני טעון המשמעויות שנעשה במשפט "טוב למות בעד ארצנו" – קשה להיות ציני בתל חי. |
בשמונה בבוקר הגיעה שולה מקיבוץ דפנה לפתוח את המוזיאון והביעה חשש לעתידו; בתי הספר מעדיפים לנסוע למקומות שאינם עולים כסף, ומטיילי שביל ישראל שמתחילים או מסיימים כאן את המסלול מעוניינים בעיקר להשתמש בשירותים הנוחים לפני היציאה לדרך. "אנחנו מאפשרים בשמחה", היא מחייכת.
ברחבת בית אוסישקין יש שלט הדרכה המסמן את תחילתו של שביל ישראל, אבל הסימון הייחודי הראשון שלו— כתום־כחול־לבן – מסומן על ביצור בטון קטן ליד השער החיצוני של המוזיאון. כאן עולים על השביל והולכים על כביש לכיוון הגן הלאומי תל דן. ליש, העיר ששרידיה פזורים בתל, היא אחת הערים העתיקות בארץ. בתקופת התנחלות השבטים עלו לוחמים משבט דן צפונה וכבשו את העיר: "ויבואו על־ליש על־עם שקט ובטח… ויקראו שם העיר דן…" (שופטים י"ח, כ"ז־כ"ט) אפשר לכתוב רבות על תל דן מנקודת מבט ארכיאולוגית. קשת האבנים שהתגלתה בשער העיר הסעירה את עולם הארכיאולוגיה כשהתברר שהוקמה בתקופת המקרא, כאלף שנה לפני הקשת הקדומה ביותר שנמצאה עד אז. תגלית חשובה אחרת היא כתובת חקוקה באבן שבה מתפאר חזאל מלך ארם בכך שהרג שבעים מלכים, בהם יורם בן אחאב מלך ישראל ואחזיה בן יהושפט מלך בית דוד (לפי הסיפור התנ"כי, אגב, הרג אותם יהוא, יורשו של יורם).
 |
| נחל שניר גועש באמצע ינואר. את הדרך בשמורה מלווים צמחייה צפופה ושאון מים שוצפים |
כשעומדים לנוכח שורות האבנים החומות של תל דן, מה שנותר מהעיר העתיקה והחשובה, הביטוי "מדן ועד אילת" מקבל משמעות מוחשית ויוצר חיבור היסטורי מרגש. שמורה זו היא מהיפות בארץ. נובעים בה מעיינות דן שהם מקור עיקרי לנהר הירדן, מים זורמים בפלגיה במהירות, סלעי בזלת כבדים נחים בה, ועצים גדולים עומדים ביניהם. שביל ישראל אינו נכנס לשמורת תל דן אלא עוקף אותה ממזרח ומצפון בדרך עפר טובה, אך מומלץ בחום לסטות ממנו כדי לחזות ביופייה.
שניר: ארץ פלגי מים
לאחר כמה מאות מטרים מערבה מתל דן מגיעים לנחל ששמו אינו מוזכר במפה, אך בפי תושבי האזור הוא מכונה נוח'יילה (שפירושו בערבית חורשת דקלים קטנה). לאחר גשמי החורף הכבדים השביל באזור זה בוצי, והפרות הדשנות של קיבוץ שניר עושות אותו טובעני עוד יותר. מפעם לפעם צריך לרדת מהדרך כדי לעקוף את השלוליות. בימים יפים רכס החרמון והר דוב נישאים ומרשימים כבמרחק נגיעה. סוף כל סוף קצת טבע ושקט.
את יגאל נאות ממנהלת המים של אזור כנרת אני מוצא כשהוא רכון מעל אפיק נוח'יילה, אוסף מים בדלי ובודק דגימות במערכת המכשירים שבארגז האחורי של האוטו. "אל תשתה מהמים", הוא מזהיר אותי, "בגלל הפרות של קיבוץ שניר והביוב של הכפר ע'ג'ר שנשפך לכאן". בהמשך יש לחצות את הנחל כמה פעמים. בהתחלה אני מנסה לדלג מאבן לאבן, אבל כשאני מגיע למעבר ארוך ועמוק – אני מוותר ומברך על כך שסחבתי בתרמיל נעליים להליכה במים. בצד השביל קטפו כמה נשים מהכפר ע'ג'ר ירק שלא זיהיתי. הן גם לא ידעו לומר לי את שמו בעברית. ע'ג'ר הוא כפר עלאווי סורי שתושביו ביקשו להסתפח לישראל עם תום מלחמת ששת הימים. כיום, אחרי היציאה מלבנון, הכפר חצוי וחלקו הצפוני מצוי בשטח לבנון.
מדרום לכפר עולים על הכביש המוליך לקיבוץ הגושרים, והולכים בו דרומה עד הכניסה לשמורת הטבע שניר (חצבני). בתוך השמורה הולכים כקילומטר לאורך נחל שניר הגועש, בתוך ארץ פלגי מים ובין עצי דולב נהדרים. הדרך האירופית־משהו רצופה צמחייה צפופה, שאון מענג של מים שוצפים ונקודות מוצלות מושלמות למנוחה קלה. זהו אחד השבילים היחידים במקטע זה שעובר בטבע ממש, ואחד משיאי המסלול. בחורף המים גבוהים מאוד, ואין בררה אלא ללכת בתוך מים ובוץ ועל פני סלעים חלקים מאוד. בקצה השמורה השביל עובר בסמוך לגדר ולמצבורי הפסולת של מסעדת "דג על הדן" (מי נתן להם רישיון לשבת ממש על המים?) עד ליציאה מהשמורה אל הכביש הראשי, סמוך לחניון מעיין ברוך.
 |
| אישה מהכפר העלאווי ע'ג'ר |
מצומת מעיין ברוך ועד תל חי מצפים לכם יותר משבעה קילומטרים של הליכה על כביש מעצבן מאוד, בעיקר בהתחשב בעובדה שזהו חלק מהמקטע הראשון של שביל ישראל. משום מה, דווקא ביום ההליכה הראשון יש רק קילומטרים אחדים של הליכה בטבע לאורך יובלי המים היפים בארץ. כשאני הולך על הכביש, והמכוניות חולפות על פני במהירות, אני מנסה להבין את האילוצים של מתכנני השביל; קרבה לגבול? שדות חקלאיים? שמורות טבע? אני מניח שתקציב להכשרת שבילים מיוחדים הוא אחת הסיבות. אולי יש גם שיקולים פוליטיים בבחירת המסלול שהביאו לוויתור על כמה מאתרי הטבע הייחודיים (משום מה השביל אינו מתחיל בחרמון ואינו עובר בקניוני מדבר יהודה), ובדרום הארץ יש גם בעיות לוגיסטיות של אספקת מזון ומים. אולי הבעיה המרכזית היא שאי אפשר ללון בבקתות כמקובל במסלולי הליכה בעולם. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים גם זה יקרה. אבל עדיין זהו שביל החוצה את כל ישראל והוא שלנו. על כל פנים, תיירות הצפון פורחת, הכבישים עמוסים, ויש להיזהר כשהולכים בהם. אחרי ההליכה המייגעת על הכביש, מטפס השביל בפאתי קיבוץ כפר גלעדי ומגיע עד לפסל האריה השואג.
 |
| הפסל דוד פיין ליד פסל קשת הבזלת בתל חי |
תל חי: ציונות ופיסול סביבתי
בשעות אחר הצהריים המאוחרות בית הקברות ורחבת הפסל ריקים מאדם. איני זוכר מתי עמדתי בפעם האחרונה לרגלי האריה השואג. ודאי כשהייתי בבית הספר. למרות השימוש הקנוני טעון המשמעויות שנעשה במשפט המפורסם "טוב למות בעד ארצנו" – קשה להיות ציני בתל חי. ניכר שבית הקברות היפה והמוצל זוכה לטיפוח מסור. מאחורי הפסל טמונים בקבר אחים יוסף טרומפלדור וחבריו מגיני תל חי, חלקה אחרת יוחדה לחברי ארגון השומר, יש חלקה צבאית לחללי צה"ל וחלקה רביעית לתושבים. לפעמים בניה של משפחה אחת טמונים בכמה חלקות שונות. בין הרקפות, הכתובות והמצבות שוררת אווירה של חלוציות, התיישבות, ציונות ממש. סיפור הקרב על חצר תל חי במרץ 1920 וסיפור ההתיישבות בעמק החולה נעשים כאן מוחשיים מאוד. אני מציץ בשמות הלוחמים הרבים שנפלו במלחמות ישראל. לא הרחק מכאן עברתי גם אני דרך שער עגל בדרכי ללבנון ובחזרה בימי המלחמה ההיא.
אברהם מלניקוב שפיסל את האריה השואג קבור בקבר פשוט בסמוך. הפסל הוקם כבר
ב־1924, ויש בכך כדי ללמד על חשיבותם של המקום ושל ההנצחה הממלכתית בעיני הממסד הציוני. בהמשך הדרך יש הסברים ותמונות המספרים כיצד נעשה הפסל. אפשר לבקר גם במוזיאונים הסמוכים: חצר תל חי, בית השומר ומוזיאון הצילום.
לרגלי האריה השואג פגשתי את הפַסָּל דוד פיין מקיבוץ מעיין ברוך, הרוח החיה מאחורי הפרויקטים
הפיסוליים הגדולים שנעשו ביער תל חי הסמוך משנות השמונים ואילך. פיין מסביר שפסל האריה השואג הוא כמובן הפסל מספר אחת בגן הפסלים של תל חי, ובמובן מסוים הפיסול הישראלי מתחיל כאן (ויש לי הרגשה שהוא לא מתכוון מבחינה אמנותית דווקא). שני לו פסל של משה רבנו הניצב בסמוך לכביש. פסל זה נוצק לפי דגם שפיסל בוריס ש"ץ, מייסד בצלאל. כמה וכמה פסלים ממוקמים לאורך המקטע הזה של שביל ישראל, בהם רמזור מוזר. בהר הסמוך ניצבים בשבילי היער יותר משישים פסלים של מיטב הפסלים בארץ ושל אמנים מחו"ל (קדישמן, קרוון, באומן, אולמן, תומרקין ועוד רבים).
פיין הוא פסל אבן ותיק שפסליו מפוזרים בכל הארץ. אנו הולכים לפסל קשת הבזלת שמצפון לקריית שמונה, ופיין מספר: "בהתחלה קניתי אבנים מיוחדות, אבל עם ציוד הפיסול של היום כבר אין דו שיח של אהבה בין הפסל לאבן, לכן עברתי לעבוד בבזלת שהיא האבן המקומית. עבדתי בקיבוץ, אבל תמיד היה לי גם סטודיו. בגלל ההפרטה האמנים הצעירים יתקשו לעבוד בקיבוץ ולקבל ממנו תמיכה, ואני מצר על כך".
אנו עומדים ליד הקשת הגדולה, והוא מספר איך נעזר בדרוזי זקן מהגולן שהיה היחיד שהצליח להציב את האבנים הקטנות הנכונות שיחזיקו את אבן הקשת המרכזית. אפילו קטיושה שהתפוצצה בסמוך לא גרמה לתזוזה.
אפשר לסיים את היום בתל חי ולישון באכסניית הנוער הסמוכה או בצימר בעמק החולה. מי שרוצה לישון בטבע שימשיך בשביל עוד שני קילומטרים עד חניון קק"ל בעין רועים. במקום יש מעיין שיכול להיות אתר טוב לארוחת הבוקר שלמחרת. מתחת לעין רועים פרושה קריית שמונה, ובין ציוצי הציפורים של החורש שומעים את רעש הבולדוזרים העובדים באתר בנייה של שכונה חדשה.
 |
| הערוץ המסתורי של נחל קדש |
היום השני
נוף יפהפה, סלעים ומפלים
השביל היוצא מעין רועים הולך דרומה לאורך קו רכס רמים. מעל מתנשאים צוקי מנרה, מתחת משתרעים קריית שמונה, שדות עמק החולה המשובצים במושבים ובקיבוצים, בריכות דגים ואגמון החולה. כשיש ראות טובה הנוף הזה מרהיב, אבל לעתים הולכים בתוך ערפל אירופי, ולעתים, בימים אביכים, לא רואים כלום. עניין של מזל. הדרך נעימה ורחבה, עם עליות וירידות קטנות. מצדדיה צומח עשב ירוק ופורחים פרחי אביב בסגול ובאדום.
לאחר שלושה קילומטרים מגיעים לפארק הגיאולוגי רמים. בפארק פזורות תחנות עם הסברים על תהליכים שהתרחשו בשכבות הסלע, אך שביל ישראל עובר רק בכמה מהן, והיתר מצויות במעלה המצוק. לאחר שעוברים מתחת לרכבל העולה מקריית שמונה למנרה, ממשיכים לאורך המצוק דרך שמורת מורדות הרי נפתלי. השביל עובר מעל לקניון היפה והעמוק של שמורת נחל קדש. כשמגיעים לכביש מספר 886 הולכים בו כמה עשרות מטרים ונכנסים לקטע היפה ביותר בכל היום השני, נחל קדש העליון.
המסלול הקצר בנחל קדש – רק כמה מאות מטרים – יכול להימשך זמן רב בימים שלאחר גשם. יש להיזהר שלא להחליק במפלונים הרטובים. ההליכה בערוץ הנחל החשוך והמסתורי היא שינוי מבורך אחרי כל היערות והחניונים מעשה ידי קק"ל. השביל מדלג בין מפלים קטנים, ומדי פעם צריך להיעזר ביתדות ברזל המותקנות בסלעים. מטפסים עם השביל במעלה הערוץ הדרומי העליון, ומגיעים לשביל אחר ההולך עוד כמה מאות מטרים עד אתר ההנצחה הסמוך למצודת ישע.
מצודה בריטית וקבר ערבי
מצודת ישע, המכונה גם מצודת כ"ח, היא אחת המצודות שבנתה המשטרה הבריטית. כשעזבו הבריטים את הגליל, הועברו כל המצודות לידי הערבים, אך כוחותינו הכירו בחשיבותה של מצודה זו, החולשת על צומת דרכים חשוב, והתכוננו מיד לכבוש אותה.
 |
| שמעון לב בעין רועים |
בשלושת הקרבות שנערכו על כיבוש המצודה נהרגו 28 לוחמים, ומכאן כינויה. במצודה שוכן כיום בסיס מג"ב, והיא סגורה למבקרים. היא צבועה באפור מזעזע, ובחצר מוצבות דמויות לוחמים ממתכת – מראה מוזר מאוד. בחורש הסמוך יש אתר הנצחה מרשים בגודלו, עם אנדרטות ענקיות, קיר שמות ופסלים. באתר יש גם מסלול קטן בעקבות הלוחמים מלווה בהסברים, וחניון נעים לפיקניקים. בפתח המצודה יש מגרש חניה, מקום נוח להשאיר בו רכב.
מהמצודה עוברים את כביש מספר 899 היורד לעמק החולה, וכמה עשרות מטרים מזרחה משם יורדים למתחם הציורי והנחבא של נבי יושע. בעבר עמד כאן כפר ערבי קטן שתושביו עזבו במלחמת השחרור, ובמרכזו יש קבר שלפי המסורת הערבית טמון בו יהושע בן נון. האזור כולו הוא עיי חורבות, אך מבנה הקבר והעץ הצומח במרכז החצר משרים עליו אווירה קסומה כמו מהאגדות. הקבר עצמו נמצא בתוך חדר ומכוסה בבדים צבעוניים שהביאו עולי רגל. לעתים קרובות משפחות ערביות גליליות עולות לקבר הקדוש ועורכות חפלות ופיקניקים ססגוניים במתחם. למי שישן בחוץ זהו מקום לינה מצוין.
להמשך שביל ישראל:
 | | שמעון לב צועד בשביל ישראל. ליד קרן נפתלי פגש שלושה משוחררי צבא שהולכים, כמוהו, את כל השביל. יחדיו נהנו מיופיו של נחל צבעון, נזכרו בימי הצבא וטיפסו אל פסגת הר מירון. כתבה שנייה בסדרה. |
