היום הראשון: מנבי יושע לנחל דישון
חדר האבן האיתן בבניין הציורי של נבי יושע סיפק מחסה נאה מפני הגשם הטורדני שירד כל הלילה. מחלונות האבן נשקפה הזריחה העולה על רמת הגולן ועל עמק החולה, והבטיחה עוד יומיים יפים של הליכה בשביל ישראל. יומיים בלי כבישים, בנוף הגליל העליון, בסופו של החורף ובתחילתו של אביב נפלא. ליומיים האלה התלוו אלי אלעד וחגי כהן, שני אחים סטודנטים.
קפה של בוקר, ארוחת בוקר מהירה, הצטיידות במים במצודת ישע, ואנו צועדים בשביל לכיוון פסגת קרן נפתלי שמדרום, הגבוהה בפסגותיו של רכס הרי נפתלי (510 מטר מעל פני הים). יום ארוך למדי מצפה לנו. השביל עובר במקביל לכביש 886 לאורך המדרון המזרחי של ההר. הפריחה מסביב בשיאה, והנוף מהשביל מדהים, אך גשמי הלילה השאירו אחריהם בוץ רב. שדות עמק החולה ובריכות הדגים פרושים למטה, תלי רמת הגולן מבצבצים מעל מעטה עננים אפור, והחרמון נראה לא רחוק, עדיין לבן, מתנשא מעל העננים כמעט כמו בטרק בהימלאיה. חוזרת אלי התחושה האהובה של הליכה טובה, מנותקת מטרדות היומיום שהושארו מעבר לפקקי התנועה של ואדי ערה.
קרן נפתלי: אנשים טובים באמצע הדרך
כשאנו מתקרבים לקרן נפתלי אנו שומעים את רעש הטרטור של מנועי טרקטורונים. חבורת גברברים דוהרת בשבילי הרי נפתלי. אלו הם הסנוניות הרכובות הראשונות המעידות על מה שמצפה לנו בנחל דישון, ניבאתי באוזני שותפי למסע, ולא ידעתי עד כמה צדקתי. אנו מגיעים לרגלי קרן נפתלי, ומשם עולים כעשר דקות בשביל המטפס בחדות אל הפסגה דרך יער שופע פריחה.
בפסגה מצויות חורבותיו של מקדש הלניסטי, ולפי כתובת יוונית שנמצאה בו, הוא נבנה
 |
ענת, אסף ובעז היו שלושת האנשים הראשונים שפגשתי שהולכים את שביל ישראל לכל אורכו. הם התכוננו לפרויקט הזה במשך כמה חודשים לפני שיצאו לדרך |
לכבוד אלת החכמה אַתֶנָה. חורבות המקדש וגלי האבנים העתיקות מכוסים במרבדי פרחים סגולים וצהובים, וביניהם צומחות רקפות וכלניות לרגלי עצי אלה אטלנטית מרהיבים. בראש ההר מוצב סימון של נקודת טריג (נקודת ציון למיפוי ולמדידה), ויש תצפית המשקיפה לכל עבר. מקום מצוין להפסקת קפה. רק מתחם האנטנות הצבאי הגדול הממוקם מתחת לחורבות מפריע לנוף. "על כל־גבעה גבֹהה ותחת כל־עץ רענן" – גם מקדשים וגם בסיסי צבא.
מקרן נפתלי אפשר לראות את מצודת נפתלי המשוחזרת ואת בתי המושב רמות נפתלי שהוקם אחרי מלחמת העולם השנייה בידי קבוצת חיילים משוחררי הצבא הבריטי. במלחמת השחרור היה המושב נתון במצור, והתחוללו בו קרבות עקובים מדם עד ששוחרר במבצע חירם באוקטובר 1948. חגי מביט לעבר אזור נחל דישון ובקעת יחמור שמדרום־מערב לנו, ספק בגעגועים ספק בהקלה, ונזכר בלילות האימונים בפלס"ר גולני: "אני מכיר כל אבן שם. גם החיילים שלי", הוא מחייך. מקרן נפתלי השביל גולש ועובר ליד בתי האריזה של המושב, כשמדרום פרוש בפנינו הנוף היפה של בקעת יחמור. סימון השביל נעלם מפעם לפעם, וצריך להיעזר במפה מעודכנת (משנת 2005) כדי להתחבר לדרכי העפר היורדות אל הבקעה ואל נחל דישון. בהמשך הדרך פזורות גדרות בקר שיש לדלג מעליהן.
מרחוק אני מבחין בשלוש דמויות הולכות לאִטן. בתחילה חשבתי שהם נושאים ילדים במנשאי גב בטיול קליל של שבת בבוקר (אולי בגלל הגעגועים לילדים שהשארתי בבית לעוד שִישַבת), אבל אלה היו שלושה צעירים שסחבו תרמילים גדולים ומקלות הליכה. ענת מציפורי, אסף מהדר־עם ובעז מכפר־חיים היו שלושת האנשים הראשונים שפגשתי שהולכים את שביל ישראל לכל אורכו. שלושתם משוחררים טריים מהצבא שהכירו בתנועת הנוער בני המושבים. יש להם זמן, והם מקווים לסיים את השביל לפני ליל הסדר. בסוף המסע ימריאו למזרח הרחוק. הם התכוננו לפרויקט הזה כמה חודשים, התייעצו עם אנשים, קראו חומר, ארגנו את הציוד ויצאו לדרך.
זה היום החמישי שלהם בשביל, והמאמץ ניכר על פניהם וברגליהם. הם החליטו ללכת מצפון לדרום (אף שרבים מהמטיילים בחורף בוחרים את הכיוון ההפוך) כי בדרום הארץ טעויות בניווט יכולות להיות בעייתיות יותר, ונדרש תכנון קפדני של לינה, מים ומזון, ואילו הצפון שופע מקומות יישוב שאליהם אפשר לפנות בשעת הצורך. את הסלולרים הם מדליקים רק בערב לשיחות עם המשפחה ועם החברים שמתכננים להצטרף לימי הליכה בהמשך. בערב הם משוחחים על מה שקרה במשך היום, מקבלים החלטות לעתיד וכותבים יומן.
אבל לא כולם נחמדים. ארבעה חבר'ה שהלכו את שביל ישראל לפנינו הנציחו את ראשי התיבות של שמם כמעט על כל שלט בדרך. קשה להבין מדוע.
 |
בשביל המוליך אל קרן נפתלי, הגבוהה בפסגותיו של רכס הרי הנפתלי. הפריחה מסביב בשיאה, והנוף מהשביל מדהים |
נחל דישון: מי ברכב מי ברגל
הירידה לנחל דישון מנקודת הטריג 364 תלולה מאוד, ואחרי שאנו מאבדים את הסימון אנו בוחרים בשביל חזירים סבוך הגולש לנחל הזורם למטה. כבר מלמעלה הבחנו בריבוי הג'יפים שבנחל דישון.
נחל דישון הוא אחד המסלולים היפים בצפון הארץ. התופעות הגיאומורפולוגיות הייחודיות של הנחל הארוך יוצרות מגוון רחב של נופי צוקים, מערות וצנירים. הנחל זורם במידה מפתיעה, ועל גדותיו פורחים שלל פרחים, בהם אירוסים, סחלבים וכרכומים. אלא שלאורך הנחל עוברת דרך עפר מאתגרת שהפכה אותו לאחד היעדים המועדפים על נהגי השטח בסופי שבוע, ובכל כמה דקות חולפת קבוצת ג'יפים או טרקטורונים שמתיזים מים לכל עבר ומעיפים בגלגליהם אבנים. למזלנו הלכנו ביום שישי חורפי וקר, ורק כמה עשרות ג'יפים וטרקטורונים חלפו על פנינו, אבל בשבת חורפית נאה מדובר במאות רכבי שטח לסוגיהם שנתקעים בנחל בפקקי תנועה. בשבת כזו, ללכת ברגל בנחל דישון תהיה טעות, כי שקט בטבע בוודאי לא תמצאו.
| בנחל צבעון אנחנו הולכים לאט, לא ממהרים.
הקטע המקסים הזה קצר, וחבל לסיים אותו מהר מדי.
למרות השבת היפה אני פוגש רק זוג אחד עם ילדה קטנה המטפסת בין גזעי העצים ובין הסלעים המסתוריים |
אביעד זלסקי, פקח רשות הטבע והגנים של אזור הדישון, מאשר שהאזור סופג כיום כמות רכבי שטח גדולה מזו שהוא מסוגל, והם שוקלים כמה פתרונות, בהם להגביל את מספר הרכבים הנכנסים או לסגור לגמרי את הנחל לכניסת כלי רכב. לזכותם של הנהגים ייאמר שבזמן שקיפצנו מאבן לאבן – מנסים לעבור את מעברי המים הרבים בלא להירטב ונכשלים שוב ושוב כי ג'יפים הזיזו את האבנים – הם המתינו בסבלנות.
שלושה קילומטרים בדרך העפר בערוץ הנחל היפה מביאים אותנו אל גשר עלמה ואל כביש 886. מכאן כדאי לנסוע לחפש מקום לינה באחד היישובים הסמוכים או לנטות אוהל במקום נעים בצד הכביש. מכל מקום, אין כאן ברז מים, ולפיכך יש לתכנן ולחשב מראש היכן להצטייד במים לקראת היום הבא.
היום השני: מנחל דישון להר מירון
מדרונות ההרים מגשר עלמה חשופים ומצוקיים יותר מאלה שראינו עד כה, ויש בהם פחות צמחייה. אנו הולכים לאורך נחל דישון בדרך עפר טובה, ולאחר כקילומטר וחצי מגיעים לטחנת קמח ישנה המעידה על הזרימה החזקה שהיתה בנחל בעבר. השביל עובר ברובו מצדו הצפוני של הערוץ, אך מפעם לפעם חוצה אותו, ואנו מדלגים מאבן לאבן כדי שלא להירטב. סמוך לנקודת המפגש של נחל דישון עם נחל ברעם החליט מישהו מ"האגודה למען קברי צדיקים בגליל" לקבוע את קבר ישעיהו הנביא.
 |
נחל צבעון. הסלעים מכוסים גושים גדולים של טחב ירוק נוצץ מטיפות גשם, האווירה מסתורית |
נחל צבעון: קצר מדי
כמה מאות מטרים כלפי דרום־מערב, ואנו מגיעים לבריכה הקטנה של עין ערבות ואחריה למנהרת בטון שעוברת מתחת לגשר. בחורף המעבר אל המנהרה חלקלק ויש להיזהר.
לאחר המפגש עם נחל גוש חלב השביל עובר בשמורת יער ברעם. זהו יער מפותח של עצי אלון ובו כשמונים(!) מיני פטריות. יער ברעם הוא אחד היפים בארץ בעיקר בזכות תושבי ג'יש והכפר הערבי בירעם ששכן כאן בעבר, ששמרו על רעייה מבוקרת ונמנעו מלכרות את עצי היער, בניגוד לרוב תושבי הגליל. לפני שהשביל נכנס לנחל צבעון הוא עובר בחורשה קטנה של עצי אלון ומתפצל: שביל אחד פונה לגוש חלב (סימון שחור), אחר ליער ברעם (סימון כחול), והשלישי, שבו אנו הולכים, ממשיך לנחל צבעון. זהו מקום מצוין לקפה.
במזלג הערוצים פונים כלפי מערב לפי הסימון האדום והסימון של שביל ישראל, ולא ממשיכים דרומה לאורך נחל דישון. אנו בנחל צבעון, אחד מיובליו של הדישון. אף שהנחל אינו ארוך (כקילומטר בתוך חורש עבות וכשני קילומטרים אחרי מעבה היער) זהו אחד הקטעים היפים ביומיים האלה. השביל מטפס במעבה שמורת יער ברעם, הסלעים מכוסים גושים גדולים של טחב ירוק נוצץ מטיפות גשם, האווירה מסתורית. אנחנו הולכים לאט, לא ממהרים, הקטע המקסים הזה קצר, וחבל לסיים אותו מהר מדי. למרות השבת היפה ועשרות כלי הרכב בנחל דישון, אני פוגש רק זוג אחד עם ילדה קטנה המטפסת בין גזעי העצים ובין הסלעים המסתוריים. לאחר כקילומטר השביל יוצא מהיער היפה ומצטלב עם דרך עפר.
בדרך אני פוגש בקבלן ג'מאל שהיה בעבר יועץ לענייני מיעוטים של אחד משרי החקלאות. אשתו קוטפת בסמוך שורשים שאכילתם אחרי בישול טובה "לנקות את הדם". כדרוזי טוב ג'מאל מתרה בי שלא אצלם את אשתו. הוא מסתכל במצלמה הישנה והחבוטה (אבל המקצועית) שלי שעברה כבר אלפי קילומטרים של הליכה, ואומר: "כזו קניתי בלבנון במאה דולר. רק בשביל הרצועה רצו אז בנהריה מאה דולר. טוב, אתה יכול לצלם את אשתי, אבל רק מהגב". אבל היא כבר סיימה לקטוף.
עוד קילומטר וחצי, ואנו נפגשים עם כביש 89. מכאן השביל עולה בתוך צמחייה סבוכה וקוצנית אל האוכף הסמוך לבית ספר שדה הר מירון, והליכה של עוד כמה עשרות מטרים ממנו מביאה אותנו אל ח'רבת חממה. אנחנו מחליטים על מנוחה ארוכה בחניון של הח'רבה, כדי שנעלה בשביל הפסגה לקראת השקיעה ונוכל לצפות בנוף הצפון לאורה. אנו מנסים לארגן ארוחה משאריות הטונה והפיתות היבשות שבידינו. באחוּ הסמוך חבורה עליזה של עולים מרוסיה פורקת מהמכוניות ארגזי אוכל ופותחת שולחן של וודקות ובירה.
הכל יחסי בחיים.
 |
"טוב, אתה יכול לצלם את אשתי, אבל רק מהגב". אישה דרוזית קוטפת שורשים ביציאה מנחל צבעון |
הר מירון: הארץ אשר אתה רואה
אף שהר מירון הוא הגבוה בהרי הגליל העליון (1,208 מטר מעל פני הים) והשני בגובהו בהרי ישראל אחרי החרמון, הטיפוס אליו בשביל הפסגה קל יחסית ונמשך כשעה. זהו אחד השבילים הפופולריים בארץ, ובייחוד בשבת יפה כמו זו, ולא בכדי. השביל מטפס בינות לעצי האלה והאלון של שמורת הר מירון ומקיף את הבסיס הצבאי. בפסגה יש שלוש נקודות תצפית לעבר כל הגליל העליון והלבנון. בצפון־מזרח אנחנו מזהים את קרן נפתלי, אחת הנקודות הראשונות שעברנו ביומיים האלה. צפונה משם החרמון הלבן שוב מציץ מעל לעננים (אני באמת חושב שצריך להתחיל את השביל מהחרמון). על פסגה אחרת של הרי מירון רואים שטח צבאי נטוש. הבסיס הזה כבר פרוץ ומוזנח, אף שרשמית הצבא עדיין מחזיק בו.
בעודנו משקיפים מנקודת התצפית השנייה, הגיע זוג מבוגר מתנשף ושאל אם ראינו שלושה חבר'ה עם תרמילים גדולים. "עוד כמה דקות הם יהיו פה", אני אומר להם. ההורים של אסף החליטו להפתיע ובאו לפגוש אותם עם הרבה צ'ופרים ופינוקים, והשמחה רבה.
רחל הגיב:
היי, תודה על השיתוף. ברור מאוד ומקווה שגם תואם את השטח למרות הזמן שעבר )אני יודעת שהיום כבר לא מורשית כניסת רכבי שטח לשטחים שבעבר היו פתוחים. שינוי מבורך. אשמח לדעת בכמה ק"מ מדובר במסלול היום השני. תודה רבה