כתבה: מיכל קרן | צילום: ענת זכאי
יש אוניברסיטאות בעולם שלא מוכנות לשמוע את השם שלו. ד"ר מוריס מוסא גאה בזה ומונה את שמן. אחרי שהוא מספר איך עשה פרובוקציות בכל אחת מהן, הוא מספר על אלה שעשה בהן בלגן, גורש מהן, ולאחר מכן קיבל טלפונים שמבקשים שישוב ללמד בהן. "בהדסה עין כרם לא נותנים לי לעזוב," הוא אומר, "וגם באוניברסיטאות בגרמניה, איטליה וקנדה. העברתי להם את כל הידע שלי, נפרדתי מהם לשלום, אבל הם מתעקשים שאשאר." אז הוא ממשיך, ועד סוף 2005 אין לו שבת אחת פנויה. "בגלגול הקודם כנראה הייתי מלח או ציפור קטנה," הוא אומר. כזה הוא ד"ר מוסא, מדבר בקול רם ותיאטרלי, עושה פרצופים מצחיקים, ואומר על יריביו-עמיתיו למקצוע שהם "חמורים", אחת המלים היחידות שהוא יודע בעברית.
על פניו נראה שמדובר בקשיש חובב פרובוקציות וחומד לצון, אבל זה רק העיסוק הצדדי שלו, מעין תחביב שנוסף לעיסוקו הרציני במחקר. ד"ר מוסא, בן 83, למד רפואה בצרפת עוד בשנות החמישים. הוא מלמד מעל ארבעים שנה, וחוקר את הרפואה הסינית משנות השבעים המוקדמות. מאחורי כל משפט שלו עומד הסבר מפורט מוכח מדעית. הוא לא נח גם כשהוא מדבר במושגים סיניים, מאתגר את תלמידיו בשאלות כמו למה אומרים יין-יאנג, ואף פעם לא יאנג-יין וגורם להם להתייסר בניסיונות למצוא את התשובה. לא תמיד הם מצליחים, אבל הוא אף פעם לא מזלזל. בסוף הוא מסביר, נותן דוגמאות ומוכיח את טענותיו. בכתבה זו ניסינו להעביר כמה מהפרשנויות שלו, אך המשימה היתה קשה, גם בגלל קשיי השפה (צרפתית) וגם משום שמאחורי כל הצהרה שלו עומדים הסברים מאוד מפורטים שקצרה היריעה מלפרט. המורה של הרופאים
מוריס מוסא מגיע לארץ מזה עשר שנים אחת לחודשיים על מנת ללמד רפואה סינית את הרופאים בהדסה עין כרם. קבוצת התלמידים הוותיקה שלו גדלה והולכת, והם לא מפספסים אף שיעור. לפני שנה, בצעד חסר תקדים, הוא התחיל להעביר קורס במסגרת בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, שמיועד לרופאי משפחה. לא מדובר בעוד "השתלמות מקצועית" לסקרנים, אלא בקורס אמיתי, וזו הפעם הראשונה שלימודי רפואה משלימה נכנסים דרך הדלת הראשית של הפקולטה היוקרתית והרצינית בירושלים. זאת, כנראה, תודות להסברים המדעיים שהוא נותן לעולם הדיקור. "אני מדבר בשפה שלהם אז הם מקשיבים לי," הוא אומר, ועל אף שעברית או אנגלית הוא לא מבין, הוא מעיד על עצמו שהוא דובר שפות רבות: את שפת הרופאים ושפת המדענים וגם את שפת הקהל החדש שלו, תלמידים ממכללת רידמן, מטפלים ברפואה סינית, שאותם התחיל ללמד בקורס מיוחד. בסבלנות אין קץ הוא מסביר להם חוקי פיזיקה בסיסיים, לא כועס כשמבקשים ממנו הסברים רגע אחרי שהסביר ולא זוקף גבות כשתלמידים מפסיקים את מהלך השיעור על מנת להסתכל באווירון שחג בשמי נמל תל אביב.
דבר אחד אי-אפשר להגיד עליו, וזה שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. רק הסתכל על כרטיס הביקור שלי ונתן פירוש מלא לשם הסיני שכתוב עליו, שאל אם אני בחרתי את הצבע ומשעניתי בחיוב קרא "או-לה-לה" ולא הוסיף. כשהוא דיבר על הרפואה הסינית הוא הפליג בהסבריו. הוא החל לדבר על הקהילה היהודית העתיקה בשנחאי, על סינים שומרי שבת ועל שבטים כורדים-עברים שמשתפים פעולה עם הכוחות העירקיים. מה זה קשור לריאיון? שאל אותו אריק שיש, תלמידו מצרפת שמטפל בארץ בשיטתו ותירגם את המפגש לעברית, "זה קשור, בטח שזה קשור," הוא ענה.
מוסא מגדיר את עצמו כנצר אחרון לשושלת יהודית עתיקה ממשפחת משה בן משה. הוא עצמו נולד בטוניס, אך את רוב שנויו עשה בצרפת. עד שהחל לעסוק בדיקור הוא עבד כחוקר בתחום הרדיולוגיה.
נכנס מאחורי הפגודה
עוד בשנות השמונים גרם מוסא למהומה בכנס בין לאומי לדיקור סיני שנערך בגרמניה. "העברתי שם הרצאה," הוא מספר, "ובה אמרתי שכולם כורעים ברך לפני המלכה אקופונקטורה ונשבעים ביופיה, ואני מגיע ומרים את השמלה שלה. מתחת לשמלה של האקופונקטורה, הכרזתי, אין תחת, יש מחשב. אמרו לי שאני משוגע והכנס נתקע, כי נוצר פילוג בין אלה שביקשו הסבר, ואחרים שלא רצו לדעת. ככה זה בדיקור הסיני, אפשר להישאר לפני הפגודה, לאכול את מה שמאכילים המורים בבתי הספר לרפואה ולא לנסות להבין, ואפשר להיכנס מאחורי הפגודה, ושם יש עולם אחר לגמרי."
להיכנס מאחורי הפגודה, מבחינתו של מוסא, זה לקרוא בכתבים העתיקים ולחקור.
הכל התחיל בשנת 1972. ד"ר מוסא עבד במחלקה לרדיולוגיה, וערך מחקרים בנושא זרימת האלקטרונים בגוף. יום אחד הוא הגיע לספרייה בחפשו אחר ספר הפיזיקה האחרון שתורגם לצרפתית. הוא הוציא את הספר שרצה מהמדף, והפיל בטעות ספר אחר, בשם "אקופונקטורה". הספר עורר את סקרנותו של מוסא, שלא הבין את פירוש שמו, וקרא אותו בעמידה מול מדף הספרייה תוך רבע שעה. מוסא, שהבנה לא חסרה לו אך גם לא צניעות, הסיק מהספר שני דברים: שזה נושא שהיה רוצה לדעת עליו יותר, ושמי שכתב את הספר לא הבין כלום. "כשחזרתי הביתה ביקשתי מאשתי שתמצא לי את כל הספרים בנושא דיקור, ואת כל העבודות שנכתבו בנושא. שבוע לאחר מכן נרשמתי לשני בתי הספר היחידים שלימדו את זה ורכשתי את כל הספרים, עשרה במספר. שנה אחרי זה התחלתי ללמד רפואה סינית, אבל כל הזמן הציק לי משהו. ידעתי שבכל מה שקשור לידע שרכשתי, רב הנסתר על הגלוי. אחרי שלוש שנים במקצוע הדברים לא נראו לי הגיוניים יותר, אספתי הכול וחזרתי למחקר האלקטרונים שלי."
עוד כמטפל ברפואה סינית עשה לו מוסא מנהג: בכל פעם שנתקל בשאלה שלא ידע את התשובה עליה, הוא כתב אותה על לוח ליד שולחן הכתיבה שלו. כך הוא עשה גם במחקר האלקטרונים שלו, כשהגיע לנוסחה מסוימת בפיזיקה, שבה יש מעגל עם שמונה קודים בינאריים. "כתבתי אותה על הלוח שלי," הוא מספר, "ולא הבנתי את הפירוש שלה. יום אחד נזכרתי שראיתי אותה כבר פעם, במקום אחר. חזרתי לארון הספרים, חיפשתי בין הספרים הסיניים ושם מצאתי את התשובה. משם התחיל המחקר שלי, ומאז הוא ממשיך ומתפתח בקצב מאוד מהיר. בכל פעם אני מוצא מפתח אחר לדלת נוספת, שבה יש דברים חדשים-ישנים לחקור. הדלת האחרונה היא בתחום הגנטיקה."
בתור חוקר פיזיקה, עולם המושגים שלו כולל מעגלים חשמליים וזרימת מטענים. דרכם הוא מסביר את כל עולם הדיקור הסיני. "יאנג זה מטען חשמלי חיובי, ויין – מטען שלילי. אפשר למדוד את הערכים האלה במרידיאנים השונים ובנקודות הדיקור. לכל אבר יש פעילות חשמלית. לכל פעילות חשמלית יש ביטוי חיצוני, ולכן לכל אבר יש ביטוי חיצוני."
וזה הצ'י?
"אם את רוצה, תקראי לזה צ'י… המסלול של ההולכה החשמלית קיים בסידור האנטומי של הגוף, בין שריר לשריר או בין שריר לעצם, בנוזל הבין תאי. אלה המרידיאנים. מרידיאן הוא כמו מקלדת למחשב – מעביר פקודות. בלי המקלדת אי-אפשר להפעיל את המחשב, אבל גם מקלדת לבד לא משמשת איש." האם מקור הדיקור בסין?
בעולם המושגים של מוסא אין דבר כזה רפואה סינית, יש רק רפואה אחת, שמורכבת מהידע של האדם. הוא מטפל בדיקור אך נעזר בידע הרפואי שלו על מנת לאבחן ולבחור את הנקודות. "בכתבים העתיקים," הוא מסביר, "הדיקור הסיני נקרא 'לדקור ולחמם'. המדקר נקרא 'רופא סיני אכזרי שמכניס מחטים ארוכות בבטן של חולים מסכנים'. בלטינית 'אקוס' זה מחט, 'פונקטורה' זה החדרה. אקופונקטורה זו מילה לא נכונה, מאחר ובמציאות מדובר באנרגטיות של מערכות החיים, ושם נמצא כל עולם הרפואה בלי חלוקה למזרח ומערב."
מוסא חקר, לדבריו, את עולם הדיקור מ-א' ועד ת'. הוא פחות מתמקד בחמשת האלמנטים ובעולם הרוחני, אלא מעדיף להתמקד בהסברים מדעיים ולהוכיח את יעילותן של טכניקות הטיפול בדיקור. בעיניו ההסברים האלה יקרים מפז, ובלעדיהם עובדים הרופאים הסיניים בלי לשאול שאלות ובלי להתווכח. והוא, לא רק שאוהב לשאול ולהתווכח, אלא גם מתעקש להוכיח את טענותיו. האחרים, בעיניו, הולכים עם העדר. בין היתר עניין אותו מבנה המחטים, שנשמר לאורך השנים: מחט מברזל עם ידית נחושת מלופפת סביבה. בשנות השמונים הרכיב מוסא מחטים רבות, מסוגים שונים של מתכות, באורכים ועוביים שונים. "השילוב הטוב והפרקטי ביותר שמצאתי," הוא אומר, "הוא זה שכתוב בכתבים העתיקים: פלדה ונחושת, בקוטר של 0.35 מ"מ. יש חשיבות רבה לידית המלופפת, שמעבירה זרם בצורה טובה יותר. השילוב הגרוע ביותר שמצאתי הוא של זהב ופלדה." מטעמי ההולכה החשמלית שולל מוסא דיקור של מחט אחת, כי לדבריו על מנת שתיווצר הולכה חשמלית יש צורך בשתי מחטים לפחות.
כשמוסא מסתכל על כל המחקרים שערך, הוא מגיע לשאלה שהכי מסקרנת אותו ואת תלמידיו: מה מקור הדיקור והאם הוא באמת סיני? "התשובה, לדעתי, שלילית," הוא אומר, "הם קיבלו את זה ממישהו, לא ידוע ממי. יש מדקרים אחרים בעולם. בביצוע הכי יפה של טכניקת דיקור חזיתי בלב הג'ונגל של יוקטן, מקסיקו. שם, בכפר קטן, מצאתי מטפל שעוסק בדיקור. הוא סיפר שסבא שלו לימד את אבא שלו, שלימד אותו, ועכשיו הוא מלמד את בנו. המחטים שלו עשויות מעצמות של דג חשמל הנראות כמו חץ. הוא שם אותה במים, ואמר שכשהעצם יבשה, אין לה את ההכרה, הידע. הפירוש הוא פשוט: עצם רטובה מעבירה פעילות חשמלית." הטקסטים הסיניים והתנ"ך
נוסף לעריכת מחקרים מדעיים, סבור ד"ר מוסא שעל מנת להבין את עולם הדיקור צריך לנבור בכתבים העתיקים.
בשנות השמונים הגיעו לידיו צילומים של כתבים סיניים מהמאה התשיעית. "הם כתובים בקליגרפיה מדהימה," הוא מספר, "ולצידם תרגום בלטינית. כשהתעמקתי בתרגום, נדהמתי לגלות בצד הערות בעברית." הפירושים בעברית, כך הוא גילה, מקשרים בין הטקסטים הסיניים לתנ"ך. מוסא נסער לגלות את הקשר עם היהדות, חיפש ומצא מחקרים שפורסמו באוניברסיטת קולומביה אודות קהילות יהודיות עתיקות שהתיישבו בסין. "במרכז סין יש עיר בשם חאי פונג פו, וחלק מהאנשים מבטאים את זה כמו חיפה. יש שם שני בתי כנסת עתיקים, שעליהם כתובות עשרת הדברות בעברית ובסינית. 70 אחוזים מתושבי העיר הם יהודים שנמצאים שם מהעת העתיקה. יש חיבור היסטורי בין סין ליהדות, בכתבים העתיקים יש ציורים של מגן דוד, ובטאו יש הרבה מהתורה ומסמלי היהדות."
עם הנוצרים דווקא יש לו חשבון פתוח. "הם חייבים לשכנע את כולם שהם צודקים," הוא רוטן, "ובשם הנצרות הם גורמים לאסונות. בסוף המאה ה-15 החלו להגיע לסין מיסיונרים צרפתים. הם הקפידו לקחת את כל הספרים שהם מצאו, לסגור בכספות ולשלוח לצרפת. הצרפתים לקחו את הספרים, ותירגמו אותם ללטינית והכניסו הטפות בנושאי הדת הנוצרית. מלאכת התרגום מסינית עתיקה לוקחת זמן, מה גם שהכתבים העתיקים נכתבו בצורה של צופן. לכן עד היום שמורות בצרפת הכספות, רובן עדיין סגורות, ובתוכן האוצר הסיני העתיק, אלפי ספרים שטרם נפתחו.
"אי-אפשר לגעת בהם," מתלונן מוסא, "אבל ברגע שתרגום של ספר יוצא לאור הוא מגיע אלי. היום יש לי כחמישים תרגומים של הספרים הגנוזים, בנושאים שונים, החל מפוליטיקה ואסטרטגיית מלחמה וכלה בהיסטוריה ורפואה. הכל כתוב בצפנים שצריך לפענח."
הדיקור הסיני עבר באופן סודי, מפה לאוזן. הצופן של הדיקור, מוסא מסביר, בנוי עבור טיפשים. זאת משום שעל פי ההגיון הסיני, חוקר חכם מחפש הוכחות, בוחן ומתנגד. הטיפש, לעומתו, בוטח במידע שנותנים לו, מעביר אותו הלאה כמו שהוא, וכך הידע נשמר. עיניו של מוסא בורקות, והוא לא נח. בכתבים יש סודות, הוא גורס, ובכל פעם מגיע מישהו שמצליח לפענח כמה מהם. "ראינו בבתי הקברות העתיקים בסין שהיה להם ידע על חשמל. מצאנו שם סוללות והוכחות לכך שהיה להם ידע על טילים ושהם ידעו לבודד הורמונים. אנחנו יודעים שיש שם סוד גדול, ויום אחד נמצא קבר שבו תהיה התשובה לכל אלה."
מיכל קרן היא מטפלת ברפואה סינית ובשיאצו.
michalikeren@walla.co.il הכתבה התפרסמה ב"חיים אחרים", הירחון הישראלי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית, גיליון 101 פברואר 2005 |
